אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק כיצד צולין › דף עו:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק כיצד צולין · דף עו:

דף עו.

בגמ' בשר שחוטה כו' אסור לכאורה קשה בשלמא טעמא דאיסור אסור משום דהוי כעיקר דילפינן מקרא דטע"כ אבל ריחא בעלמא מנ"ל דאסור. לכן נ"ל דאינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה (וכן כ' הכרו"פ ביו"ד (סי' ק"ח ס"ק ו') ע"ש] ועי' ברש"י שפי' שהריח מן השמן נכנס לכחוש. אכן לולי דבריו הי' נראה דאף בלי שמנונית איכא ריח רק דאינו אוסר בכולו בלי שומן. לכן צ"ל דמפטם כדי לאסור כולו. ובזה מיושב מאי דקשה בהא דפרכינן ללוי מברייתא דא"צ ב' פסחים כאחד דהא י"ל דבשניהם שמנים מודה לוי ובזה איירי הברייתא ואין לומר משום דתני סתם משמע בכל גווני דא"כ קשה גם לרב לשיטת רש"י דבכחושים מודה רב והא תני סתם ומשמע אף בכחושים. ולהנ"ל א"ש דבשניהם כחושים ג"כ אוסר רב עכ"פ כדי קליפה. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' ד"ה נימא:

שם בגמ' ולוי אמר כו' מותר משמע דלכתחלה אסור כמ"ש תוס' בשם רש"י והטעם י"ל משום שמא יגעו זה בזה. וגם י"ל משום מראית העין דמי שמרגיש ריח בשר ד"א סבור שיש בו טעם ד"א. מיהו בשחוטה ונבילה טעמן וריחן שוה. ולפ"ז אפשר דאי נימא דהוכחת תוס' הוא מלשון רש"י שפי' דעבד עובדא והתירו (כמ"ש המהרש"א] יש לחלק דדוקא בגדי וד"א פי' רש"י הכי אבל שחוטה ונבילה מודה רש"י דלכתחילה נמי שרי. אך לשון מותר משמע דלכתחילה אסור. ומה שהקשו תוס' דא"כ מאי מקשה הגמ' מאין צולין ב' פסחים נ"ל דהיינו דמשני הגמ' מפני תערובות גופין פי' שמא יגעו זה בזה ויהי' תערובת טעם אבל תערובת ריח לאו מילתא היא. דלפי' הפשוט דתערובת גופין הוא שלא יתחלפו אמאי אסור באמת גדי וטלה. אך לכאורה א"א לפרש כן מדאמרינן ה"נ מסתברא כו'. אי תערובת טעמים מה לי גדי כו' וא"כ אי הפי' ת"ג שיבלעו זה מזה אכתי קשה מה לי גדי וטלה. אכן באמת לק"מ דלכאורה תמוה קושית הגמ' אי ת"ט מה לי גדי כו' כמ"ש המהרש"א] דהא י"ל דזה עצמו קמ"ל התנא דלא נפרש משום תערובת גופין וגדי וטלה לשתרי לכן אמר אפי' גדי וטלה להודיענו הטעם משום תערובת טעמים. אכן נראה דלא ניחא לגמ' לפרש כן דהתנא חש שלא נדע לפרש לשון תערובת דא"כ הו"ל לפרושי משום תערובת טעמים. והשתא א"ש דכיון דפי' תערובת גופין היינו שיגעו זה בזה. ובזה הלשון שפיר אפשר לטעות דהיינו מכח שלא יתחלפו שפיר קתני אפי' גדי וטלה כי היכי דנדע פי' תערובת גופין היינו שלא יגעו זה בזה כנ"ל. אך רש"י עצמו לא פי' כן. והא דלוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש כו' ולא אמר רבותא טפי דאפי' שניהם שמנים מותר אפשר דזה הוי רבותא טפי דדרך השמן להעלות ריח תוך הכחוש יותר מבשניהם שמינים:

בגמ' עבד לוי עובדא כו'. פי' רש"י שבא לפניו מעשה והתיר. משמע דלכתחלה לכו"ע אסור. ונראה דלכן פוסק רש"י כלוי אע"ג דאמרינן לקמן פת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח ורבא מפרזיקיא ומר ברי' דרב אשי אוסרין ביניתא דאטוי בהדי בישרא למיכלי' בכותח משום דהתם הוי כלכתחילה כיון דיכול לאוכלו במילחא (כמ"ש הרי"ף (פ' ג"ה) ומיושב קושית התוס' בע"ז (ס"ו:) ע"ש]. ומר ברי' דר"א דאוסר גם במילחא י"ל דסכנתא חמירא. ומה שהקשו התוס' על רש"י דא"כ מה מקשה מאין צולין ב' פסחים כו' י"ל דבפסח הוי כשעת הדחק דא"א למצוא תנורים בירושלים לכל פסח בפ"ע ולכן אי רק לכתחלה אסור הו"ל למישרי בפסחים כנ"ל:

שם בגמ' פת שאפאה עם הצלי אסור כו' לכאורה י"ל דרב מודה בהא דריחא לאו מילתא הוא דריחא הוי רק טעם קלוש ובהיתרא שפיר לא חל עליו שם איסור. ואפשר דרק לכתחילה אסרו לאוכלו בכותח. ולכאורה נראה דדוקא בשמן כדמשמע לעיל דריחא ליכא רק בשמן. מיהו לשון הגמ' ופוס' סתם עם הצלי משמע אפי' כחוש. ואפשר דפת מקבל ריח אפי' מצלי כחוש ודוקא בשר עם בשר אין מקבל הריח רק כשא' מהן שמן וצ"ע:

ברש"י ד"ה ללוי כו' וכן ר' יוסי כו' פשיטא לרש"י דללוי גם בשעורין מותר ולפ"ז לדידן דקי"ל כר' יוסי קשה הלכתא אהלכתא. וצ"ל דכיון דרבא דהוא בתרא ס"ל כלוי לא משגחינן אכללא דר' יוסי נימוקו עמו. אבל הרמב"ם (פט"ו מה' תרומות ה' י"ג) פסק כר' יוסי וגם מדברי רש"י עצמו בע"ז (ס"ו:) נראה דרק ר"מ לא ס"ל כלוי ומשמע דר' יוסי קאי גם ללוי דשעורין גרע טפי ע"ש. וי"ל דלמאי דמשמע הכא מפי' רש"י דלוי מודה דלכתחילה אסור וכמ"ש בתוס' א"כ ע"כ טעמא דלוי דאע"ג שמקבל הריח מותר וכדאמר לאו מילתא הוא לכן לא ס"ל לרש"י לחלק בין חטין לשעורין משום דשעורין שואבת את הריח כיון דריחא לאו מילתא היא. אבל התם דקאמר רבא דגם לכתחילה מותר וא"כ י"ל דס"ל דליכא חשיבות בריח כלל ולכך י"ל דבשעורים אסור טפי לכן פי' רש"י התם דר' יוסי נמי מצי ס"ל כרבא כנ"ל. ולפ"ז אנן דס"ל כרבא שפיר מצינן למיסבר כר' יוסי. אכן הרמב"ם אוסר לכתחילה גם הכא ומ"מ ס"ל כר' יוסי וזה דלא כשיטת רש"י אלא כמ"ש הרי"ף בפ' גיד הנשה דבשעורים אסור משום דשואבין גופו של היין ולא ריח בלחוד ע"ש:

בתוס' ד"ה מאי לפי מ"ש בקונטרס כו' נראה דכוונת התוס' הוא ממ"ש רש"י בעובדא דלוי שנצלה בתנור גדי עם ד"א והתיר ולא פי' שהתיר לכתחילה וכ"כ מהרש"א, מיהו בסוף הסוגיא משמע ברש"י דרבא בע"ז קם בשיטתא דלוי ורבא מתיר שם גם לכתחילה ודרבא עדיפא מדלוי דאי נימא דבבת תיהא יש להקל טפי א"כ איך הוכיח רש"י מרבא דהלכה כלוי. ולכן אפשר לפע"ד דטעמא דרש"י דאוסר לכתחילה לצלות בתנור הוא משום תערובת גופים כדאמרינן לצלות ב' פסחים כאחד אפי' גדי וטלה וה"ה בכל איסורין ס"ל לרש"י דשייך האי טעמא דאחלופי ואע"ג דבשר חזיר בדיל מיני' טובא מ"מ י"ל דס"ל לרש"י דלא חילקו חכמים בתקנתם ולפ"ז א"ש הכל דלכך בבת תיהא דלא שייך תערובת גופים אף לכתחלה מותר. וממילא ל"ק גם מ"ש התוס' על רש"י דבס"ד דמשמע לי' תערובת טעמים לא הו"ל מקום לאסור לכתחילה ג"כ דריחא לאו מילתא כלל אף לכתחילה. מיהו הרי"ף כ' בהדיא בפ' ג"ה דלכתחילה אסור משום הריח ולדידי' שפיר הקשו התוס'

במשנה הפסח כו' נאכל בטומאה שמתחילתו כו' נראה דעכ"פ צריכין למנות הרבה בני אדם על פסח א' בכדי שלא יגיע לכ"א יותר מכזית (דלא התירה תורה אלא שיעור אכילה ולא יותר. ואע"ג דלקמן (צ"ה:) תנן דפסח שבא בטומאה אפי' זבין וזבות דלא הותר להם להביא פסח בטומאה אין חייבין על אכילתו כרת משום דאין נאכל לטהורים ע"ש מ"מ איסורא מיהו איכא. אכן לפמ"ש בס' גבורות ארי ביומא (מ"ד:) דדבר שניתן שבת לדחות אצלו ואין לו שיעור למעלה אע"ג דיש לו שיעור למטה כל כמה דבעי מוסיף ע"ש י"ל דה"ה גבי טומאה דינא הכי. אבל י"ל דל"ד טומאה לשבת כדאמרינן ביומא (מ"ו:) דשבת הותרה וטומאה דחוי' ע"ש. וכיון דטומאה דחוי' אפשר דלא ניתן לדחות אלא בצימצום כפי השיעור ולא יותר]:

בתוס' ד"ה ה"ג כו' ועוד פסח נמי אית לי' תשלומין. י"ל דשאני פסח דאין ציבור נדחין ואין להם תשלומין וגם אין רשאין לכתחילה להמתין על פסח שני משא"כ הכא בחגיגה דציבור נמי יש להם תשלומין וגם לכתחלה רשאין להמתין. ומ"ש עוד התוס' דחגיגת ט"ו איכא מ"ד דלית לה תשלומין בטומאת בעלים לכאורה קשה דבפשיטות הו"ל למימר למ"ד דתשלומין דראשון נינהו א"כ אי לא דחי שבת שוב לא יהי' לו תשלומין כיון דלא חזי בראשון ול"ל למינקט הבעלים וי"ל דבאמת אפי' אי תשלומין דראשון הוי ומאן דלא חזי בראשון אידחי מכולהו מ"מ הכא כיון דכל מה דלא דחי שבת מכח דיש לו תשלומין היא א"כ שפיר נקרא חזי בראשון רק משום דיכולין לקיים שניהם אין שבת נדחה כיון דיש לו תשלומין ומה"ט גופי' אין לדון בו דין לא חזי בראשון כיון דאי נימא הכי יהי' חזי בראשון ולהכי הוצרכו התוס' להביא כשהבעלים טמאים בראשון דבאמת לית לי' תשלומין ואעפ"כ אינו דוחה שבת וכן כ' הטו"א בחגיגה (ט'.) דמטעם הנ"ל ליכא למימר דכיון דלא חזי בראשון מצד איסור שבת לית לי' תשלומין ע"ש. אך התוס' שם (ב'.) פי' טעם אחר ע"ש. וגם לדבריהם א"ש מה שלא הקשו התוס' כאן אלא מטומאה ולא משבת]:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה