שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כיצד צולין · דף עו.
בגמ' תנן נטף מרוטבו כו' ותמוה אמאי לא דייק מרישא דקתני נגע בחרסו כו' כמ"ש התוס' וי"ל דתמוה עוד כמ"ש התוס' ד"ה בשלמא דלמה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד. לכן נראה דבשעת הצלי' שהאש מרתיח הפסח אותו מעט חום שניתוסף ע"י השפוד מבפנים בטל לגבי חום הבא בכל שעה מהאש מבחוץ. ודוקא כשכבר הוסר מן האש על החרס או על הסולת בזה אמרינן דהוי צלי מחמת ד"א. וכעין מ"ש התוס' לעיל (ע"ה.) ד"ה וגרפו בשם הירושלמי דהאש נוצח כח התנור כנ"ל נכון. וא"כ י"ל דלכך לא מקשה מרישא דנגע בחרסו של תנור בשעת הצלי' שהפסח על השפוד אצל אש וצד א' נגע בחרס. אבל הטפה הנוטפת מן הפסח על התנור שוב אין האש מסבבו ובזה דייק הגמ' שפיר דחוזר ונבלע בבשר ע"י הלחלוחית שעליו וגם בלא רוטב איסור הנבלע בכלי יכול לצאת ואוסר] כנ"ל. ולפ"ז הרישא לכו"ע מיירי בחרס רותח אפי' לרב:
שם בגמ' אלא לשמואל כו' ל"ל יקמוץ כו' רש"י לא גרס ביטול מקומו סגי. ובתוס' תי' דצריך נטילה משום שהרוטב לא נצלה כ"צ והוי לי' אברנים ע"ש. ולע"ד נראה דרש"י הי' מוכרח לפרש דלא נאסר כלום דאם יש לאסור מטעם הנ"ל א"כ מה מקשה ל"ל יקמוץ את מקומו הא שפיר בעי קמיצה מפני הבעין של הרוטב. דאפי' בצונן ממש נראה לעינים דמקום המלוחלח יש בו ממש רוטב ולכן צריך לקמוץ כל מקום המלוחלח דפי' יקמוץ הוא רק להסיר הקמח המלוחלח עד הקמח הנשאר קשה כמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש ע"ש]. אלא ודאי עיקר קושית הגמ' הוא משום דלא נאסר הרוטב אלא משום דהוי צלי מחמת ד"א [ומשו"ה שפיר פריך הגמ' לשמואל דלדידי' לא הוי כלל צלי מחמת ד"א] אבל מטעם אברנים י"ל דיכול לחזור ולאפותו כמ"ש בתוס':
שם בגמ' תנן סכו כו' לשמואל כו' כיון דחם היא אמאי סגי' לי' בקליפה אע"ג דהתוס' לעיל במשנה פי' דגם בצונן ממש אסור עד כדי קליפה וכ"כ רש"י בד"ה צונן וכדאמרינן בסמוך דצלי דרכיך אף צונן בעי קליפה [וא"כ אפ"ל דמתני' בצונן מיירי] מ"מ סתמא דמתני' משמע דגם בחם מיירי:
שם בגמ' אדמיקר לי' א"א דלא בלע פורתא. לכאורה הי' נראה מלשון הגמ' דדוקא דבר החם בעי קליפה דעד דמתקרר מהשני התחתון אדהכי בלע מעט אבל הצונן אפשר דלא בעי קליפה דאינו מתחמם כלל הואיל והוא הגובר. אכן התוס' כתבו להדיא דשניהם צריכין קליפה. ובחי' הרשב"א בחולין (קי"ב.) כ' דבפ' כיצד צולין מסקינן דהתחתון הצונן מתחמם מהעליון ובולע בעי קליפה ע"ש. אבל צ"ע דאין מפורש כן בהדיא בגמ':
ברש"י ד"ה צונן הוא כו' וקליפה מיהא בעיא כו' מאחר שנצלה ויבש כו'. צ"ע למה לי' האי טעמא בל"ז צריך קליפה מטעמא דאדמיקר לי' בלע כדאמרינן בגמ' בסמוך (אליבא דשמואל היכא דתתאה צונן ממילא ה"ה אליבא דרב היכא דעילאה צונן]:
בתוס' ד"ה בשלמא כו' וקשה דתיפוק לי' שרוטב איסור נבלע בפסח. ולכאורה קשה דמה בכך הא מסתמא איכא ס' נגד הרוטב. אך י"ל דהא הכא קאי אליבא דרב דס"ל מב"מ לא בטל (והציר הנפלט בצלי הוי מיני' דבשר ולא בטל]. אבל עיקר הקושיא י"ל אם לא נאמר כשיטת התוס' לקמן דהרוטב הו"ל כנא דלולי דבריהם יש סברא לומר מאחר שנטף ע"י הצלי' ודאי נצלה כל צורכו ובנצלה כל צרכו שוב אינו פוסל צלי' מחמת ד"א כמ"ש תוס' לקמן:
בד"ה אלא כו' ולר"ת נראה כו' והו"ל אברנים. וי"ל עוד דאי לא נצלה כל צורכו בלא"ה אסור הרוטב משום דמא כדאי' בחולין (קי"ב.). מיהו מה שהחליטו דאיירי בלא נצלה כ"צ אפשר לדחות דאפי' אי אין צלי' אחר צלי' מ"מ הכא כשנטף הרוטב מיקרי משקה א"כ הוי בישול ממש ובבישול מרבינן דיש בישול אחר צלי' בפסח: