שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כיצד צולין · דף עה:
בגמ' אמר אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות כו' לכאורה אין מובן ל"ל לאביי לשנות מאוקימתא דר"ש בזה ולא הי' צריך לפרש אלא הסיפא דיכול שלהבת היינו רצה שלהבת רצה גחלת. ואפשר דאדרבה פשט הברייתא משמע ברישא יכול עוממות היינו לא לוחשות רק ר"ש הוצרך לפרש דמשמע בין עוממות בין לוחשות מכח הסיפא דמשמע דלוחשות לאו אש נינהו] וכיון דאביי מתרץ הסיפא אתי שפיר לי' טפי לפרושי ברישא כפשטא:
שם בגמ' אמר רבא רצה גחלת יביא כו' שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה כו' (משמע דלא הקשה רבא הכי אלא לשינויא דאביי] דלר"ש דמפרש בברייתא דוקא שלהבת א"כ גזה"כ הוא ל"ק מידי כיון דכן הוא משמעות הכתוב. אבל עכשיו דגם גחלת בכלל א"כ פשיטא דשלהבת לא מפני הכבוד:
שם בגמ' ת"ל ולקח. לפ"ז אפשר דדוקא בשעת לקיחה צריך להיות לוחשות ואפי' אי בשעת נתינת הקטורת יהיו עוממות כשר. ואע"ג דכתיב ונתן הקטורת על האש י"ל דאפי' עוממות נקרא אש רק גחלי אש הפי' לוחשות. אך התוס' לעיל ד"ה הא לא"ה כו' לא הבינו כן [ופשיטא להו דעוממות לא איקרי אש] וא"כ צ"ל דצריך להבעיר אותם שלא יתעממו עד נתינת הקטורת. ובאמת תמהני על התוס' לעיל דנראה מדבריהם דלרבי בצלאו על גחלים עוממות פסול. א"כ איך אפשר שיהי' הבשר מונח על הגחלים כל משך צלייתו ולא יתעממו. ובשלמא גבי מכוה א"ש החילוק בין לוחשות דברגע ראשונה נעשית מכות אש כשהיו לוחשות אבל בפסח דצריך להיות כל הצלי' על אש א"כ ע"כ אפי' עוממות מתיר רבי כנ"ל:
במשנה יקלוף את מקומו יש לעיין אם הקליפה צריך עיבור צורה די"ל, דאיסור קליפה היא מספק שמא בלע בפרט להפוס' דכל מידי דבעי קליפה אם אי אפשר לקלוף כשר א"כ אינו פסול גמור וי"ל דצריך עיבור צורה (ובפרט אם הי' החרס צונן דאע"ג דגם לזיידן דקיי"ל תתאה גבר צריך קליפה מ"מ כיון דאינו אלא חומרא בעלמא כמ"ש המג"א (סי' תס"ז ס"ק ל"ג) ודאי מסתבר דבעי עיבור צורה. אכן בירושלמי כאן מבואר דפסול הגוף הוא וא"צ עיבור צורה ע"ש ובצל"ח]:
בתוס' ד"ה יטול כו' וכ"ד הנאסר בצלי דקיי"ל דאינו נאסר אלא כדי קליפה. בס' בית ישראל תמה דהא בחולין (צ"ו:) כ' התוס' דכל צלי אוסר כדי נטילה ונדחק לישב. ובאמת פשט לשון התוס' כאן משמע דס"ל דצלי אינו אוסר רק כדי קליפה וגם שם בתחלת דבריהם כתבו הכי רק אח"כ כתבו דלא מצינו בשום מקום שיהא סגיא לצלי בקליפה ע"ש. ואפ"ל דדוקא בנצלה עם האיסור כמו ירך שצלאו בגידו וגדי כחוש שצלאו בחלבו אסור כדי נטילה אבל בצלי שנוגע בו איסור חם בחם ס"ל דאינו אוסר אלא כדי קליפה. מיהו לא משמע כן שם בדברי התוס' שהקשו מהא דאמרי' בגמ' גבי צורר אדם בשר וגבינה נהי דקליפה לא בעי ע"ש וצ"ע: