שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כיצד צולין · דף עה.
בגמ' ואם אסכלא מנוקבת היא מותר. פי' רש"י שאין הבשר נוגע באסכלא כלל. אכן מדברי הרמב"ם (פ"ח מה' ק"פ) לא משמע כן והראב"ד השיג עליו שהרי אמרו נגע בחרסו של תנור יקלוף. ומ"ש הכ"מ דגם בדברי הרמב"ם י"ל כן אינו מובן וגם לשונו בפי' המשנה משמע דכל שהאש שולט בו מותר. ולפע"ד גם בגמ' משמע כן דלפי' רש"י דאין חילוק במנוקבת רק בנגיעה הו"ל למיתני אם לא נגע באסכלא מותר. ומ"ש הצל"ח דבאינה מנוקבת אף אם לא נגע באסכלא כיון שהאור הולך דרך האסכלא נקרא צלי ע"י ד"א, א"נ לפע"ד דכיון דכל הצלי' ע"י האש שמחמם עכשיו האסכלא שפיר נקרא צלי אש מה בכך דמפסיק המחיצה אטו נגיעה באש מצריך קרא דדוקא בתנור שגרפו ממעטינן מקרא משא"כ באש בעין רק שהאסכלא מפסיק. וגם למ"ש התוס' בשם הירושלמי דאם לא גרף את התנור האש נוצח כח התנור כ"ש הכא האש הוא כל הגורם של החמימות דלולי האסכלא הי' חם ביותר שפיר נקרא צלי אש שאין ד"א גורם חמימות כנ"ל. לכן נלפע"ד דאף בנוגע באסכלא יש לחלק בין נגע בחרסו של תנור דכיון שהאש שולט בשוה על הבשר וגם על האסכלא אינו צלי מחמת ד"א דהאש דרך הנקבים גובר יותר מחום הבא אח"כ לאסכלא כיון שכל חום האסכלא נעשה בזה האש והאש עצמו שולט בהבשר הטפל בטל להעיקר. משא"כ נגע בחרסו של תנור דבמקום החרס כבר נתחמם והבשר עדיין צונן נמצא שניתוסף בו חום ע"י החרס הרותח כבר. ואפשר דאם מניח הבשר על החרס של התנור בעוד שהתנור צונן ואח"כ מסיק התנור י"ל דאה"נ דמותר. ודמי למ"ש התוס' בשם הירושלמי בתנור שלא גרפו דהעיקר מבטל הטפל (ול"ד לצלי קדר דאסור דהתם הקדירה מפסקת בין האש לבשר משא"כ הכא שאין דבר המפסיק]. וגם אם אין דין זה אמת מ"מ אכתי ל"ד לנידון דידן דהתם המקום הזה של החרס אין בו אש אבל הכא דגם עתה האש מחמם האסכלא הוי כמו תנור שאינו גרוף. רק באסכלא שאינה מנוקבת כיון דכל האסכלא מתחממת מקודם וצלית הבשר היא רק ע"י הנגיעה באסכלא רותחת בזה חשוב האסכלא עיקר משא"כ כשהאש שולט דרך הנקבים כנ"ל:
אכן לכאורה קשה בהא דאמרי' בגמ' חסורי מחסרא וה"ק ואם הי' אסכלא מנוקבת מותר. דכיון דמתני' ח"מ א"כ י"ל דה"ק ור"ג מתיר ומעשה נמי. וכה"ג אמרו בביצה (כ"ד) גבי ספק מוכן ע"ש] ואי נימא דלא הוי מסתברא להו להתיר א"כ לא הוי להו להקשות מעשה לסתור רק מ"ט דר"ג. ותו דאכתי י"ל דפליגי באסכלא מנוקבת דהת"ק אוסר אפי' במנוקבת. מיהו לפירש"י אין טעם לומר דהת"ק אוסר גם במנוקבת כיון שאין הבשר נוגע בהאסכלא אבל פשט הגמ' לא משמע כפירושו דא"כ פשיטא. ודוחק לומר דקמ"ל דלא גזרו במנוקבת אטו שאינו מנוקבת. ויותר משמע כדעת הרמב"ם דכל שהיא מנוקב והאש מסבב בכל הצדדין אפי' נוגע הצלי באסכלא כשר וא"ר שוב י"ל דפליגי בזה. וצ"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן. והעיקר נראה דכל הני חסורי מחסרא דאמרי' בגמ' הי' ידוע להם בקבלה:
שם בגמ' כי אצטריך קרא לגחלת של מתכת לכאורה הי' נראה לפרש דמיירי שכבר נכבה עיקר האש דמתכת הגם שאין האש בוער בו עדיין יש בו חום כדי לכוות אבל בשעה שנהפך ממש לאש י"ל דהוי כגחלת של עץ דמ"ש. אך מהא דמקשה מפתילה של אבר מוכח דאפי' עדיין בוער בו האש ל"ד לשל עץ. וצ"ל הטעם דבשל עץ כיון דמתחלתו הוי אש ממש לכן אפי' כשנעשה גחלת והיא לוחשות חשוב כאש. אבל של מתכת נהי דנהפך לאש מ"מ גוף האש לא נאחז בו מעולם להכי לא חשוב אש. ומיהו רבינא לקמן משמע דס"ל דאפי' של מתכת חשוב אש. וצ"ע לדינא לענין צלי דפסח בגחלת של מתכת ועי' ברמב"ם (פי"ב מה' שבת ה"א) דמחמם גחלת של מתכת בשבת חייב משום מבעיר והראב"ד חולק עליו. וגם מדברי הרמב"ם משמע דאינו אלא תולדות מבעיר וא"כ בפסח דתולדות אש אינו כאש ממש אסור לצלות בגחלים של מתכת]:
שם בגמ' וכ"ש אש עצמו ונקיף לה כו' וקשה דהא בלאו האי דרשא דתשרף נמי תיקשי לי' ונקיף לה דמהיכי תיתי נימא דאש ממש לאו אש הוא. ואפשר דלשון באש תשרף ולא כתי' באש תמות] משמע להו ע"י דבר הבא מאש ולא אש ממש וא"כ אי הו"א דגחלת אש היא א"כ תשרף מיותר ואתיא למעט אש ממש רק גחלת. אבל השתא דמאש לא ידעינן גחלת א"כ אתי תשרף לרבות גחלת שפיר י"ל דאש כ"ש דכשר. ובזה מיושב נמי מה דמסיק בסוף אלא באש למה לי דמעיקרא לא הוי קשה דצריך באש כדי שיהי' תשרף מיותר למעט אש עצמו כמ"ש אבל עתה דנלמד מגז"ש א"כ באש למה לי כנ"ל:
שם בגמ' אתיא שריפה שריפה מבני אהרן לכאורה נראה דכיון דהוי גז"ש א"כ שריפה דבת כהן צריך להיות דוקא בפתילה אבל בזמורות לא מקיים מצות שריפה והא דאמרי' לעיל וכ"ש אש עצמו היא לס"ד דגמ' ולא לפי המסקנא. אבל מלשון רש"י ד"ה קמ"ל משמע דכ"ש אש ממש והא דעושין בפתילה הוא רק משום דר"נ ונראה הטעם דבאמת א"א לדרוש גז"ש לקיים שריפה כמו שריפת בני אהרן דהתם מן השמים הי' ונשרף הנשמה ולא נשרף כלום מהגוף אבל בשריפה שלנו אפי' בפתילה א"א שלא לשרוף משהו מן הגוף במקום נטיפת האבר. ולכן הגז"ש הוי רק דגם היכא דהגוף קיים היא בכלל שריפה וממילא עושין בשל אבר משום דר"נ. אכן המהרש"ל הקשה לפי' רש"י דמאי משני אתיא שריפה שריפה מב"א דאכתי י"ל דכ"ש באש ממש. וגם הב"ח נדחק לפרש דברי רש"י דלצדדין קאמר ע"ש. אבל בסנהדרין (נ"ב.) מבואר כפי' רש"י דאי לאו הא דר"נ הוי ילפינן גז"ש נמי דבאש ממש נמי שריפה היא ע"ש דאיכא למילף מב"א וגם מעדת קרח. וא"כ י"ל דרש"י נמי נתכוין לזה ומשו"ה פי' משום דר"נ ודוק]:
בתוס' ד"ה וגרפו תימה לריב"א כו' ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת כו' אפ"ל שהי' מסופק שמא פי' הברייתא בישלה ע"ג גחלים הוא בגחלים שנצטננו כבר אלא שחזר והבעירם דכה"ג מותר אע"ג דהגחלים הן מעצי ערלה משום דהוי כמו אפר. אלא דלכתחילה יש לחלק בין אפר לגחלים כמ"ש התוס' לעיל שם] אבל בעודן בוערים אה"נ דאסור אכן לפמ"ש לעיל להקשות ע"ד התוס' אי אפ"ל כן ע"ש]:
בא"ד ותי' ר"י כו' טעם דבריו נראה דכיון דגחלים בטבעם אוחז בהם האש כמו בעצים א"כ מה שהיא בוערת אחר כלות העצים החום שבהם מצד עצמן הן. משא"כ חרס התנור דבעצמותו אין אש אוחז בו א"כ חום שלו אינו אלא ממה שקיבל מן האבוקה. ולכאורה נראה דבסברא זו מסופק בעל האיבעיא אבל לבתר דפשיט לי' לאיסורא שוה חרסי התנור כמו גחלים. ולכן י"ל דרש"י בפ' כל שעה דפי' וכ"ש הוסק התנור וגרפו היינו למסקנא וא"צ לומר כמהרש"א דרש"י חולק. אכן מסיום דברי תוס' נראה דסברא זו פשיטא להר"י ולע"ד הי' נראה דבאמת גזה"כ היא מדכתי' צלי אש צלי אש ב' פעמים דכתי' קמא בגמ' דגלי רחמנא התם וילפינן מינה הוא לימוד על חרסי התנור דהחום שבו אינו בכלל אש. ולתי' ב' מסברא אינו בכלל עצים והכתוב מיעט דלא הוי נמי מכלל אש. ולפ"י נראה דהא דאין צולין באסכלא ושפוד דהוי י צלי מחמת דבר אחר לזה א"צ ב"פ צלי אש רק למעט חום דחרסי תנור צריך ב"פ צלי אש. ובזה אפ"ל תמיהת הירושלמי דאפי' לא גרפו מ"מ התנור עצמו נמי מוסיף חום. ותי' הירושלמי דהאש נוצח כח התנור קשה להבין דמ"מ התנור מוסיף חום. ולכן י"ל דסוגיא דילן ס"ל דבאמת חום של התנור אש היא ולא מחמת ד"א מיקרי. רק דגזה"כ מדכתי' ב"פ צלי אש דצריך להיות נמצא אש ממש ולכן בלא גרפו דהוי אש כשר אע"ג דהתנור מסייע מ"מ אינו צלי מחמת דבר אחר כדכתיבנא. וי"ל דזה תלוי בב' תירוצי הגמ' דאי גלי הכא קרא כלל לכל מילי א"כ הוי מחמת דבר אחר. אבל לתי' שני י"ל דלא הוי מחמת ד"א רק גזה"כ היא דבעי אש. והירושלמי ס"ל כתי' קמא דגמ' כנ"ל:
בד"ה נכוה בגחלת כו' תימה מה בין גפסיס וסיד כו' לכאורה י"ל בפשיטות דאי לאו ריבוי דמכוה הוי ילפינן מפסח כמ"ש בגמ' לעיל דגלי רחמנא התם בפסח וגמרינן מינה דבכ"מ נמי גחלים לאו אש נינהו וכן תי' המהרש"א ולשינויא בתרא בגמ' לעיל ג"כ י"ל איפכא דאצטריך בפסח ב"פ צלי אש כי היכי דלא נילף ממכוה דהכא. מיהו אכתי קשה לי כיון דעכ"פ מצינו בפסח דאש דגחלים הוי טפי בכלל אש מכל תולדות אור א"כ ה"נ נהי דמכוה ריבוי היא נרבה רק גחלים ולא כל חמי אור. ואפשר דב"פ כתי' מכוה כלשון התנא מכוה מכוה ריבה מרבה כל מלי דהוי תולדות האור:
בד"ה הא כו' נראה לרשב"א כו' דבריהם צ"ע דכיון דע"כ צלי אש דפסח לאו דינו כמכות אש דגבי נגעים דהא מרבינן נמי חמי אור והכא בפסח אימעוט מדכתי' צלי אש ב' פעמים א"כ מנ"ל לומר דגלי רחמנא לענין גחלים גם לגבי פסח. בשלמא אי מסברא גחלים אש היא שפיר י"ל דמוקמינן מיעוט דאש ב"פ רק על תנור גרוף. אבל אי מסברא גחלים לא הוי אש אלא כתנור גרוף וכחמי אור א"כ נהי דגלי קרא במכוה מ"מ הכא בפסח דאימעוט תולדות אש ובעי אש ממש גם גחלים אימעטו כנ"ל פשוט:
בס' לחמי תודה נדחק במ"ש הרמב"ם (ה' ק"פ ה"י) בהא דתנור שגרפו וכן בנתנו ע"ג גחלים דהיינו בתלאו באויר התנור ע"ש. ולפי דעתי הדברים כפשטן דס"ל להרמב"ם דבנתנו ע"ג גחלים ממש הוי כמו גחלים טוממות דהא הציר היוצא מן הבשר מכבה האש ודוקא בלוחשות מתיר רבי. ולכן גם בתנור שגרפו כ' דמיירי בתלאו באויר דבמניחו על התנור אפי' יש בו גחלים לא הוי צלי אש כנ"ל דהוי כעוממות. עוד הקשה בס' הנ"ל למה השמיט הרמב"ם החילוק בין גחלת עץ למתכות וע"ש דמפלפל להתיר לדידן גם בגחלים של מתכות וז"א דהא הביא הרמב"ם הדין דתנור שגרפו [דאינו צלי אש הואיל ונצלה מחום התנור] וא"כ היינו גחלים של מתכות דמה לי חרס מה לי מתכות כל שאינו של עץ ששלהבת קשורה בו חד דינא אית להו וזה פשוט: