שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק כיצד צולין · דף עד:
בגמ' נימא מסייע לי' הלב קורעו כו' לכאורה תמוה הא רבה לכתחילה מתיר א"כ אדרבה הכא משמע דלכתחלה אין לסמוך על כבכ"פ הגם דהכא הוי לכתחילה טפי דיכול לקרוע מקודם אבל לאסור לצלות מולייתא חשוב קצת כדיעבד מ"מ מנ"ל להוכיח מהכא להתיר לכתחילה שמא דוקא דיעבד ממש מותר. ותו די"ל דהרוב יוצא ונשאר רק משהו ומ"מ לכתחילה הוי כמבטל איסור. מיהו בזה י"ל כיון דאין כוונתו לבטל שרי. אך י"ל למ"ש הפוס' דכ"ד דצריך תיקון אסור לכתחילה לעשותו א"כ ה"נ כיון דבולע הדם נהי דחוזר ופולט מ"מ אסור לכתחילה ושייך נמי שמא ישכח ויאכלנו קודם גמר צלייתו דאז עדיין לא פלט. דאין סברא לומר דברגע א' פולט מה שבולע. וי"ל דהיינו דמקשה אביי והא קבלע דמא דלכתחלה יש לאסור. ואולי י"ל דמדמי הגמ' כיון דשרי דיעבד אפי' לגבי דם בעין הכנוס בלב ממילא בדם פליטה יש להתיר אפי' לכתחילה ודוחק. וצ"ל דידע הגמ' דאביי בעי למיסר אפי' דיעבד ועלה מייתי ראי' דשרי. ואולי ס"ל להגמ' דלכתחילה מודה רבה דאסור מטעם הנ"ל ומ"מ בפסח לא החמירו לס"ד דמדמי פסח למולייתא (ולפמ"ש המנ"ח (מצוה ז') דכל שלא נצלה כ"צ הוי נא י"ל דמשו"ה לא החמירו בפסח כיון דליכא למיחש בי' שישכח ויאכלנו קודם גמר צלי'. אבל עוד קשה דהא ודאי כבכ"פ שייך רק בנצלה כל צורכו דודאי נפלט הכל דאי עדיין יש בפנימי דם א"כ מי מפיס דברגע זו שבלע תיכף פלט דילמא עדיין לא פלטו אלא ע"כ משום דתלינן שכבר נפלט כל הדם. א"כ קשה בלב דצריך לקורעו א"כ עדיין יש בו דם איך נוכל להתיר מכח כבכ"פ. אם לא דנימא דיש ב' מיני דמים בלב זה שדרכו להיות נבלע כבר נפלט והשאר תו לא נבלע וצ"ע:
שם בגמ' והא רבא איקלע לבי ר"ג כו' פי' ומסתמא לא יחלוק רבא ארבה. אך ז"א דהרי גם אביי רצה לחלוק אדרבה. ולכן אפשר דגרסינן לעיל רבא (וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש בחולין פ' ג"ה]. ובפי' ר"ח גריס כאן רב איקלע כו' וג"ז אינו מיושב דא"כ בלאו הא דרבה תיקשי לי' דרב אדרב דלעיל אמר הב לי ואיכול וכאן אמר אי לאו דזיג כו' לא אכלי מיני':
שם בגמ' ואי ס"ד כבכ"פ אפי' כי לא זיג נמי. וקשה כי לא זיג מוכח דנשאר בו עוד דם ולא פלט ומשו"ה אסור. וגם למ"ש רש"י דאינו אלא מוהל מ"מ קשה כיון דחזינן דנשאר מהמוהל י"ל דהוי ראי' דנשאר גם מהדם ומה פשיטא להגמ' דבזה שייך כבכ"פ. ואין לפרש דקאי הכא להקשות אסמידא דמפריר ואינו בולע כלל. דהא אמר הטעם להתיר משום כבכ"פ, לכן יש לפרש כי לא זיג לאו דוקא והכוונה כי ליתא לראי' דזיג כגון שא"י לבדקו או שנתלכלך באדמימות דהיתר וכדומה. אבל אה"נ דאי חזינן דלא זיג אסור אפי' למ"ד כבכ"פ:
שם בגמ' אומצא דאסמיק חתכי' ומלחי' אפי' לקדירה שרי שפדי' בשפודא שרי כו'. יש לעיין בשפדי' בשפודא דלא חילקו בין חתכי' ללא חתכי' והטעם י"ל או דצלי מפליט טפי הדם וא"צ לחתכי' וא"כ אפי' לבשלו אח"כ שרי. או דכל שיכול לצאת יוצא ע"י הצלי והנשאר הו"ל דם האברים שלא פירש ומותר. אבל אסור אח"כ לבשלו ולכן לא סיים כאן דאפי' לקדירה שרי כדלעיל. ומלשון מידב דייב משמע כפי' הראשון שכתבתי. ואגומרי דפליגי היינו ג"כ לבשלו אח"כ אבל לאכול כמו שהוא שרי דאין פי' מצמיח צמית שיהי' לו דין דם שפירש, אך לפ"ז קשה למה לא פליגי נמי באומצא דלא אסמיק אי יוצא כל הדם בגומרי ומותר לבשלו אח"כ או לא. ודוחק לומר דבלא אסמיק דלית בי' רוב דם יוצא לכו"ע אפי' בגומרי (דהא למאן דאסר משום דמצמית גם בדלא אסמיק איכא למימר הכי]. ולכן הי' נראה לפרש דפליגי לאוכלו כמו שהוא ומ"מ אוסר רבינא בגומרי דכיון שנצרר ואינו יוצא ע"י האש שוב נפרש ממקום למקום אבל כל בשר מה שמתחיל לילך הולך לגמרי לחוץ:
שם בגמ' משאיב שאיב משמע דחשוב דם שפירש מה דנצרר מחמת מכה [דאי לא"ה מ"ט דמאן דאוסר ועי' ברשב"א ובר"ן בחולין מ"ש בזה] וא"כ נראה דאין להתיר אפי' בצלי אלא בנצלה כל צרכו וצ"ע דהפוס' סתמו הדין להתיר:
שם בגמ' וכן ביעי כו' פי' רש"י דאסמיק והתוס' השיגו עליו דכוונת הגמ' על הקרום, אבל נראה דרש"י סובר דהאי קרום דביעי דאסרו מחמת דמא אסור לגמרי ואין לו תקנה אפי' ע"י חתיכה ומליחה. וע"כ מיירי הכא בהוסר מקרום להכי פי' כאן על גוף הביצים. ותמהני על הפוס' בטוש"ע שלא הביאו כלל דעת רש"י. ופשט הלשון בחולין משמע כשיטת רש"י. מיהו קצת קשה לפי' רש"י דכיון דאסמיק פשיטא דהוי כבשרא דאסמיק:
בתוס' ד"ה אסמיק כו' וקשה לר"י כו' ויש לתמוה על לשון התוס' הלא רש"י ז"ל כ' בהדיא דרב אחא קאמר לה דמקיל לעיל מ"מ בחלי' מודה דאסור א"כ מבואר דכוונת רש"י לפרש שהי' נצלה אגומרי דבהא מתיר ר"א הבשר ואוסר החלי'. וא"כ תמוה מ"ש התוס' דאי בנצלה כל צרכו אף המוהל מותר דלא גרע ממלחי' דאפי' לקדירה שרי והלא י"ל דגם לר"א אנחי' אגומרי גרע מחתיכה ומליחה וצ"ע בכוונתם. אבל יש להקשות על פירש"י למה מתיר גוף הבשר כיון דאוסר חליי' כמו שהקשו התוס' על פי' הב' של רש"י מהא דאמרינן בחולין דאי חלא אסור איהו נמי אסור וה"ה לפי' קמא (דרש"י יש להקשות כן כיון דנשאר בו דם למה יהי' מותר. איברא דגם בזה יש לתמוה על התוס' דהלא גם לפי' ר"י וריב"א מוכרחין לחלק בהכי אליבא דרבינא כמ"ש בסוף הדיבור דכיון דמפליט רק פורתא אינו חוזר ואוסר הבשר א"כ גם לפי' ב' דרש"י י"ל כן. אך בפי' א' דרש"י אפשר דלא שייך זה התי' כיון דנשאר בו עוד דם ודם זה חשוב כאילו פירש כדמסקי התוס'. מ"מ אין לתמוה על רש"י די"ל דהוא רק מעט ובטל בהחתיכה רק גוף הציר אסור:
בא"ד ועוד דהתם משמע דחלא מצמית ולא מפליט וכ' המהרש"א וק"ק דילמא שאני הכא דאסמיק דמפליט טפי ונראה דלק"מ דמ"מ כיון דטבע החלא להצמית אדרבה היכא דאסמיק צריך יותר כח להוציא הדם שנתיבש במקום המכה וודאי לא יצא ע"י החלא. ועוד כ' המהרש"א דלמסקנת התוס' הו"ל לפרושי דאסמיק מחמת מכה כפי' רש"י והקשה על הטור דלעיל פי' דאסמק מחמת מכה וכאן פי' דאסמיק מחמת החלא. והרא"ש בפ' ג"ה מפרש גם הך דלעיל דאסמיק ע"י החלה עכ"ד. אכן באמת הרא"ש עצמו מפרש הך דלעיל מחמת מכה ע"ש אלא דבפי' הריב"א הוסיף דהך דלעיל מיירי נמי בכה"ג וכוונתו דיש לפרש הן מחמת מכה הן מחמת חלא דגם בדאסמיק בחלא דאוסרין הבשר הוא רק להצריכו חתיכה ומליחה ע"ש. ולכן תמהני על מ"ש המהרש"א דהו"ל לתוס' לפרש הכא דאסמיק מחמת מכה דא"כ האיך יהי' הפי' לגירסת הריב"א הוא וחלי' אסור הא גם קודם שהניחוהו בחלא הי' אסור בלי חתיכה ומליחה וחתיכה ומליחה השתא נמי מהני ולכן פי' התוס' דאסמיק ע"י החלא דניתוסף בזה איסור להצריך חתיכה. ובאמת בדברי התוס' הי' אפ"ל דבאסמיק ע"י החלא נאסר לגמרי ולא מהני חתיכה ומליחה אך למה לנו לעשות פלוגתא בין התוס' והרא"ש בדעת הריב"א אבל לכל הפירושים מתורצת שפיר קושית המהרש"א. אכן הר"ן בפ' ג"ה מפרש הא דהכא שנתנו בשר דאסמיק לתוך החומץ ע"ש והב"י ביו"ד (סי' ס"ז) הביאו. ולפי דבריו נראה דהפי' אסור היינו לגמרי שלא יועיל חתיכה ומליחה ג"כ דאי לא"ה מה ניתוסף איסור ע"י החלא וכ"מ מדבריו ע"ש אבל אין זה שיטת התוס' והרא"ש כדכתיבנא: