שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק האשה · דף פט:
בגמ' איבעיא להו בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות מהו שיאמרו לו טול חלקך וצא. י"ל דלהיפוך כשא' מהן חלש וידיו רעות א"י להסתלק מהם דדוקא אינהו דהוי רוב יכולין לדחות להיחיד אבל היחיד א"י לדחות רבים:
שם בגמ' אמרי לא דיעות שאני דא"נ תרוייהו כחד כו' אפשר דדוקא השתא ס"ל הכי אבל למסקנת הגמ' י"ל דעיקר הקפידא הוא משום דהוי כידיו יפות נמצא כשאוכלין בשוה הני תרתי, א"י לסלקם והא בהא תליא. ולמאי דס"ד השתא קשה מ"ש במשנה והוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן והרי אחר שחלקוהו ונותן מחלקו להנמנין עמו למה לא ילך שוב עם חלקו הנשאר לאכול עמם יחד. ודוחק לפרש דאה"נ כן הוא כוונת המשנה והוא אוכל משלו היינו רק מן הנשאר בחלקו. ולכן י"ל דאה"נ דיכולין לומר לו לא קבלנוך אלא כדי שירויחו ויהנו מחלקו כיון שאין ידיו יפות כמותם דמשו"ה המנה אחר בחלקו אבל כשנותן מחלקו לאחר לא רצו כלל לקבלו:
שם בגמ' א"ד הא כו' ידיו יפות אין אין ידיו יפות לא. קצת קשה דלמא דוקא ידיו יפות אצטריך לאשמעינן דהוי ס"ד לומר דמצי אמר להו הא קבילתון אבל אין ידיו יפות פשיטא דרשאין לחלק דבאיזו טענה יוכל אידך לעכב וכופין ע"מ סדום:
בתוס' ד"ה וזה הפריש כו' דאי במעות חולין מאי קמ"ל פשיטא. וכ"כ רש"י דא"כ מאי למימרא וקשה אמאי פשיטא דהא לקמן פליגי תנאי אי רשאי ליקח מהן חלוק וטלית וא"כ שפיר קמ"ל כאן דס"ל חולין לגמרי וכרבי לקמן. ואפי' למאי שנדחקו שם התוס' דהא דקתני הכא מעות שבידו חולין היינו לענין מצה ומרור ע"ש וגם זה הוא רבותא: