שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק האשה
דף פז.
במשנה האשה בזמן כו' שחט בעלה כו'. משמע קצת דאי אבי' בלבד שחט עלי' תאכל ממנו דלא אמרו אלא דבבעלה ניחא לה טפי. (ומשו"ה לא תאכל משל אבי' דהוי כמיחתה בפי' שאינה רוצית בשל אבי'. אבל אם לא שחט עלי' בעלה תאכל משל אבי' כדאי' לקמן דאדם שוחט עבור בנו ובתו הגדולים בסתם כ"ז שלא מיחו בפירוש]:
בגמ' ש"מ יש ברירה לכאורה קשה כיון דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו אע"ג דיכול למחות כשנודע לו כדאמרינן בכתובות (י"א.) הגדילו יכולין למחות ול"א דאין ברירה ה"נ כיון דזכות היא שפיר חשוב מינוי אלא דא"י למנות על ב' פסחים וע"ז למה לא מהני מה שבוחרת בא' שיהי' מחאה על השני. לכן הי' נלע"ד דאה"נ דהמינוי חל בלי ברירה והא דאמרי' ש"מ יש ברירה הוא משום דאי רוצית בפסח שנשחט באחרונה נצרך לברירה דכיון דמצד זכין לאדם חל שחיטה ראשונה א"כ א"י עוד להימנות על השני רק ע"י מחאה דהשתא יתבטל למפרע המינוי דבר זה תלוי בברירה דאי אין ברירה לא מועיל הזכות רק משעת המחאה וע"ז משני מאי רוצה בשעת שחיטה. נמצא נ"מ לפ"ז לדינא דאפי' כבר נשחטו שניהם יכולה לאכול מזה הנשחט ראשון. רק משום דמסתימת לשון המשנה תאכל במקום שהיא רוצה משמע אפי' מן הנשחט אחרון להכי מפרשין מאי רוצה בשעת שחיטה כנ"ל ועי' בלשון הרמב"ם. אבל מלשון רש"י מוכח להדיא דהמינוי עצמו נצרך לברירה. וכן כ' התוס' דאי לא ביררה בשעת שחיטה אינה אוכלת לא משל זה וכח משל זה וצ"ע:
דף פח.
בגמ' ש"מ יש ברירה אר"ז שה לבית מ"מ פי' התוס' משום דשה לבית לאו דאורייתא אבל ברש"י לא משמע כן אלא משום דכתי' שה לבית ילפינן מיני' דהאפוטרופס יכול למנות את היתום על הפסח אף בלי דעתו לפי שהוא בביתו. (כמ"ש הרא"ש בנדרים (ל"ו.) דאע"ג שאין להקטנים דעת להמנות המנאת אביהם בלא דעתם הוי המנאה ע"ש]. ואין להקשות לפ"ז דלעיל באשה מוקמינן מאי רוצה בשעת שחיטה וכאן ביתום לא אמרו הכי דשאני הכא מאחר דשניהם יכולים למנותו על פסחיהן שלא ברצונו ואע"ג דא"י להימנות על שתיהן דאין נמנין על ב' פסחים כאחד מ"מ ל"ק מידי דלסלק עצמו שלא לאכול מא' שפיר מועיל גילוי דעתו אפי' אחר שחיטה אף דאין ברירה. משא"כ לעיל דאבי' אינו יכול למנותה שלא לרצונה זה שפיר תלוי בברירה ובעלה שהוא בביתו באמת יכול למנותה אף דא"ב כנ"ל:
דף פח:
בגמ' כופין את רבו כו' וכותב לו שטר על חצי דמיו יש לעיין בעבד של שני שותפין ששחרר אחד חציו דנתחייב השני לשחרר את חלקו ונמצא שהוא הפסיד את השני אם צריך לשלם לשני את חצי דמיו (כיון דהעבד אין לו לשלם והוא יקח שטר מהעבד. דאע"ג דהוי היזק שאינו ניכר הא קיי"ל כרשב"ג בגיטין (מ"א.) דבכה"ג חשוב היזק ניכר כמ"ש התוס' שם] מיהו י"ל דלא הוי אלא גרמא בנזקין שע"י ששחרר הוא את שלו צריך הב' ג"כ לשחררו [כיון דבדידי' קעביד וחבירו ממילא קמפסיד]:
שם בגמ' דאי אדכר הוי חזי לאכילה קמי שמיא גליא נראה טעם החילוק דדוקא אם הפסול הוא בגוף הזריקה כיון דבשעת זריקה לא נתברר איזו מהן פסול לאו שם זריקה עלה אפי' אם יתברר אח"כ. משא"כ אם הזריקה מצד עצמה כשר רק משום דאינו ראוי לאכילה כיון שיוכל להיות שיזכור עוד קודם אכילה שפיר דמי ויש לעיין ללשון שני היכא דשכח קודם זריקה אי מוטב שלא לזרוק לכתחילה ויביא פסח אחר או משום הפסד קדשים מוטב לזרוק כיון דאכילת פסחים לא מעכבא. וכ"מ מלשון רש"י במשנה בד"ה שכח וזה כבר שחט דמשמע אפי' עדיין לא נזרק מ"מ יזרקנו וצ"ע. גם יש לעיין למאן דמתני להא דאביי אמתניתין היכא דאימנו עוד אחר על הגדי ועל הטלה דכה"ג הדם נזרק עכ"פ לשם אכילה ממילא אפשר דגם הרב והעבד פטורין מפסח שני אפי' שכחו קודם זריקה. די"ל דדוקא זריקת דם שאין הבשר עומד לאכילה כלל לאו שם זריקה עלה כדמשמע מלשון רש"י אבל כה"ג דהבשר ראוי לאכילה לאותו אחר שם זריקה עלה. מיהו אפשר דעיקר הטעם היא משום דנהי דאכילת פסחים אינה מעכבת ראוי לאכילה צריך להיות כמו דבעינן שיהא ראוי לבילה אע"ג דאין בילה מעכבת. וכיון דמספק א"ר לאכילה הוי כאינו ראוי כדאי' בב"ב (פ"א:) גבי ביכורים ע"ש]. ואי נימא כמ"ש מקודם דהיכא דאחד ראוי לאכול ממנו נקרא דם ראוי לאכילה ופטורים גם הם הי' מיושב הא דתנן לקמן (צ"ח:) בחבורה שאבד פסחה ואמרו לא' מהחבורה צא ושחוט עלינו והוא שחט והם שחטו דאם א"י איזו מהם נשחט ראשון פטורין לעשות פסח שני. דלכאורה תמוה מ"ש מדהכא דבשעת זריקה הי' הספק. והתוס' שם כ' לא דמי כו' ולא ביארו הטעם. ובלח"מ (פ"ג מה' ק"פ ה"ד) כ' בזה דברים תמוהים דהא בהדיא מפורש כאן הטעם משום דאינו ראוי לאכילה ולפמ"ש א"ש דהרי אם שלו נשחט ראשון כיון דהוא בודאי אוכל משלו שפיר גם הם פטורין ונהי דאי באמת שלהם נשחט ראשון חייבין דשלהם לא הי' ראוי כלל מ"מ מספק פטורין מפסח שני שמא שלו נשחט ראשון ודוק. [ובזה א"ש הא דבסיפא דמתני' התם באמר להם ואמרו לו לא תנן דפטורין לעשות פ"ש. דכיון דהתם מספק א"ר לאכילה לא להם ולא לו באמת חייבין בפ"ש. אך למ"ש הרמב"ם שם דגם בכה"ג פטורין מפ"ש אי אפ"ל כנ"ל]:
בתוס' ד"ה כופין כו' וא"ת אמאי כופין כו' דהמשחרר עבדו עובר בעשה. באמת משמע כן בגיטין (ל"ח:) דגם חצי' שפחה וחצי' ב"ח אסור לשחרר. אבל צ"ע דכמו דמה"ת א"צ לשחררו ויכול לעבוד בו יום אחד אע"ג דכתי' ובאחיכם ב"י לא תרדה בפרך וע"כ צ"ל דדוקא בבן חורין לגמרי אסרה תורה ולא במקצת עבד כן י"ל דמאי דכתי' לעולם בהם תעבודו דרק בעבד גמור אמרה תורה שלא לשחררו ולא במקצת ב"ח. (וכן תי' באמת הרשב"א בשבת (ד'.) כנ"ל דבח"ע וחצי ב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו ע"ש אבל כבר תמהו עליו המפרשים מסוגיא דגיטין הנ"ל]:
בד"ה והתניא כו' וי"ל דמתני' קאמר ראשון לשחיטה כו' לכאורה עדיין קשה דא"כ מאי מקשה מהך דאין נמנין על ב"פ כאחד הו"ל להקשות דמתני' משמע ראשון לשחיטה והעיקר הוא ראשון למינוי, ואי ס"ל דכיון שנמנה אח"כ על השני ביטל מינוי ראשון א"כ ניחא וליכא קושיא. אך באמת נראה דא"י השליח לחזור ולהמנות את משלחו על אחר דלהמנותו עשאו שליח ולא למשוך ודוחק לומר דאי לאו הך ברייתא דאין נמנין על ב' פסחים כאחד הוי מוקמי מתני' בנמנה על שניהם כאחד]. וביותר קשה לי לפי' התוס' מה משני הגמ' במלך ומלכה דהא מ"מ כיון דלא קפדו וחל כבר מינוי הראשון מה יועיל כששחט השני מקודם הא כבר חל מינוי הראשון וצ"ע [אכן בירושלמי מבואר דמתני' מיירי שהמנוהו על שניהם כאחד ובכה"ג באמת אזלינן בתר מי שנשחט ראשון. ועי' באו"ח שכ' דתלמודא דידן נמי ס"ל כהירושלמי]:
דף פט.
בגמ' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה וקשה דמ"מ פסח אסור לאכול עד הלילה א"כ ממעט האכילה עד הלילה. ואין סברא לומר דמותר הפסח כיון דדין אכילתו כפסח אינו נאכל ביום. דהא דאין פסח נאכל ביום אינו מטעם מחוסר זמנו רק דגזה"כ היא מדכתי' ואכלו את הבשר בלילה והוי לאו הבא מכלל עשה אבל מה ענין עשה זו למותר הפסח (וכן מוכרח לפמ"ש התוס' לעיל (ע"א:) דשלמי פסח דמרבינן בזבחים שנאכל ליום ולילה מדכתי' תודת שלמיו היינו מותר הפסח ע"ש. ודלא כמ"ש האו"ח כאן בשם ס' זרע יצחק דאינו נאכל אלא בלילה] ויותר הי' נ"ל דפסח שני אין איסור לאכול ביום פי' דנהי דודאי צריך לאכול כזית צלי בלילה ככל חקותיו דפסח ראשון מ"מ האיסור הזה הבא מכלל עשה דביום אסור לאכול י"ל דליכא בפסח שני וצ"ע:
שם בגמ' אלא משום סמיכה כו' קשה לי לפירש"י דמותר פסח היינו נמי במעות א"כ יוכל לקנות בהמעות שה על תנאי **לכאורה נראה דא"י להתנות כן שאם אינו מותר פסח יהי' חולין דא"כ אסור להכניסו לעזרה כדאי' במנחות (פ':) דאין מכניסין חולין לעזרה. אך ז"א לפמ"ש התוס' שם דדוקא היכא דאיכא כעין עבודה אסור להכניס. דהא סמיכה לאו עבודה היא. ואפי' לשיטת הרמב"ם (פ"ב מה' שחיטה ה"ג) דגם פירות ופת שאין בהם עבודה אסור להכניס בעזרה וכ"מ ברש"י בתמורה (כ"ג.) מ"מ לפמ"ש המל"מ שם דבכה"ג כו"ע מודו דאינו אלא איסור דרבנן א"כ הכא שאין הבהמה וראי חולין מותר להכניסה לעזרה דספד"ר לקולא. וגם בלא"ה לפמ"ש הרשב"א בביצה (כ'.) דאיסור הכנסת חב"ע אינו אלא בעזרת כהנים ולא בעזרת ישראל מצי למעבד הכא על תנאי כנ"ל והסמיכה יהי' בעזרת ישראל אכן מדברי רש"י בתמורה שם מוכח דלא ס"ל הכי. ובאמת דברי הרשב"א נפלאים מנ"ל הא. ואפשר שהי' מפרש הא דתנן בכלים (פ"א מ"ח) דאין ישראל נכנסים לע"כ אלא לסמיכה ולשחיטה ולתנופה הוא מה"ט שאין רשאים לכנוס בבגדי חול שעליהם לע"כ כמ"ש בחולין (ק"ל.) להקשות כן ע"ש. רק היכא דלא אפשר שלא היו יכולין לעשות בעזרת ישראל התירו חכמים. ומ"מ במקום דאיכא עבודה כביכורים ולחמי תודה ע"כ מודה הרשב"א דאפי' בעזרת ישראל אסור דאל"כ קשה מסוגיא דמנחות הנ"ל ומסוגיא דב"ב (פ"א:) ע"ש:** אם פטור הוא מפסח יהי' מקחו למותר פסח ויסמוך עליו ואח"כ יחזור להמוכר ויקנה שנית אחר הסמיכה שבאם הוא חייב פסח ולא הי' מכירה ראשונה מכירה קונהו הוא עכשיו לשם פסח ממש. ונמצא דאם היא מותר פסח כדין סמכו ואם היא פסח הי' הסמיכה קודם הקנין ועדיין הי' חולין ולא קעביד עבודה בקדשים. וצ"ל משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה ומדאורייתא היא כדאיתא בזבחים (ל"ג.) ומשמע התם דמעכב דאפי' בדיעבד לא הוי סמיכה]:
במשנה רש"א עד שיזרוק את הדם. פי' רש"י אבל אין נמנין עליו משנשחט. והטעם נראה פשוט משום דגם השחיטה מכלל המצוה כדכתי' ושחטו אותו כל קהל כו' ומינה ילפינן ג"כ שליחות בקדשים. לכן צריך להיות נמנה גם בשעת שחיטה, ולפ"ז יש להסתפק לר"ש דס"ל דיכול למשוך עד זריקה כשהי' נמנה בשעת שחיטה ואח"כ נמשך אם יכול לחזור ולמנות עליו קודם זריקה על פסח ההוא שנמשך ממנו. דהטעם הנ"ל לא שייך כיון דכבר הי' נמנה בעת שחיטה על אותו זבח. או נאמר דע"י שנמשך פרח לה מינוי של השחיטה וצריך מחדש למנות גם בשעת שחיטה וצ"ע. ועי' מ"ש לקמן:
בגמ' הא קמ"ל דאע"ג דאימני עלי' חבורה זו חוזרין ונימנין עליו חבורה אחרת. פי' רש"י ודלא כר' יהודה דלקמן כו' וקשה דברישא דמתני' ליכא שום משמעות דמיירי שנמשכו הראשונים ממנו דהא לא קתני אלא דלעולם נמנין עליו ומה ראי' איכא ממתני' דלא כר"י. וגם העיקר חסר מן הספר דלפ"ז הו"ל למימר הא קמ"ל לאפוקי מדר"י. ולולי פי' רש"י הי' נ"ל דמתני' אתי לאשמעינן דבעל הבהמה שנמנו על בהמתו חבורה אחת יכול הוא לחזור ולמנות עליו אפי' שלא מדעתם חבורה שלימה אחרת ובלבד שיהא נשאר לחבורה ראשונה כזית לכל אחד. דהוא לא הקנה להם חלק מן הבהמה רק כדי לצאת ידי המצוה דסגי בכזית וכן נראה נכון לדינא. וגם יוכל להיות דתקנה הי' בדבר. כדי שלא יחסר לכל א' מצות קרבן פסח כנ"ל וכ"מ ברמב"ם (פ"ב מה' ק"פ ה' י"ד) ובמאירי. אכן למאי דאי' לעיל (ע'.) דפסח נאכל על השובע ומשו"ה בחבורה מרובה היו מביאין עמו חגיגה. הי' נראה דא"י להרבות מנוים אחרים בלא ידיעת הראשונים אם לא באופן שיהא הפסח נאכל על השובע]:
שם בגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך כו' ד"ה עד שישחט דא"ק במכסת והדר כו'. קשה מה נ"מ בהא כיון דקיי"ל כת"ק דר"ש. וי"ל נ"מ לדינא לענין אם באמצע השחיטה כל זמן שלא גמר רוב שנים אי נמנה עליו דמטעם מחיותי' דשה י"ל דכל שלא נגמר השחיטה מיקרי חיותי' דשה. אבל הך דרשא דכתי' מעיקרא במכסת והדר תכוסו היינו שגם בעת התחלת השחיטה יהי' כבר נמנין עליו דאביי לשיטתי' דס"ל בזבחים (ל.) דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף א"כ צריך שיהי' נמנה גם בתחילת שחיטה]:
שם בגמ' דא"ק במכסת והדר תכוסו קשה ל"ל קרא להכי בל"ז צריך להיות גם השחיטה עליו דהוא מכלל מ"ע דקרבן פסח כמ"ש לעיל במשנה. ודוחק לפרש דלא אצטרך קרא אלא למ"ש לעיל כשכבר הי' נמנה בשחיטה באותו זבח ואח"כ נמשך ממנו שא"י לחזור ולמנות עליו. וגם זה אינו נשמע ממשמעותא דהאי קרא. ואפשר דלולי האי קרא הי' סגי כשיזכה השוחט בעת שחיטה עבור כל מי שירצה אח"כ למנות עליו כיון דזכין לאדם שלא בפניו [דאפי' למ"ד דאין ברירה מהני בכה"ג כמ"ש לעיל בריש פרקין וקמ"ל קרא דבפסח לא מהני]:
בתוס' ד"ה ונטרחו וא"ת כו' הא לקמן (צ"ט.) פליגי כו' אבל כו"ע מודו דאם נשאר שעה א' בלא בעלים דלא חזי תו לפסח. לפום רהיטא לא חזינא הכי לקמן רק דאסור להניחו בלי בעלים אבל להיות נדחה מפסח לא מצאתי שם. (אכן לעיל (ע"ג:) הוכיחו כן התוס' ד"ה פסולו מברייתא דלקמן (צ"ח.) וכ"מ בירושלמי בפרקין (ה' ד') בפלוגתא דר"ה ור"ז ע"ש]:
בא"ד וי"ל כיון דאיכא אינש דצריך לי' לכו"ע בעי עקירה כדאמרי' בת"נ כגון שהיו בעלים טמאי מתים. לכאורה היא ראי' לסתור דאדרבה משמע התם בהדיא דדוקא כשהיו הבעלים טמאי מתים דנדחין לפ"ש בעי עקירה משא"כ הכא דהבעלים כבר הביאו פסחם. ואפ"ל דכוונת הגמ' ונטרחו מיד בע"פ אחר שמצאו היבלת יבקשו מותר פסח ובע"פ בודאי עדיין אין שם שלמים עליו רק עד אחר פסח וכיון דהם יקנו אותו המותר והם חשיבי כטמאי מתים דצריכין להביא פסח שני שפיר יוכלו להביאו בפסח שני דבכה"ג דמי להא דלעיל דלכו"ע בעי עקירה כנ"ל [וכ"נ מדברי המהרש"א כאן ע"ש]:
דף פט:
בגמ' איבעיא להו בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות מהו שיאמרו לו טול חלקך וצא. י"ל דלהיפוך כשא' מהן חלש וידיו רעות א"י להסתלק מהם דדוקא אינהו דהוי רוב יכולין לדחות להיחיד אבל היחיד א"י לדחות רבים:
שם בגמ' אמרי לא דיעות שאני דא"נ תרוייהו כחד כו' אפשר דדוקא השתא ס"ל הכי אבל למסקנת הגמ' י"ל דעיקר הקפידא הוא משום דהוי כידיו יפות נמצא כשאוכלין בשוה הני תרתי, א"י לסלקם והא בהא תליא. ולמאי דס"ד השתא קשה מ"ש במשנה והוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן והרי אחר שחלקוהו ונותן מחלקו להנמנין עמו למה לא ילך שוב עם חלקו הנשאר לאכול עמם יחד. ודוחק לפרש דאה"נ כן הוא כוונת המשנה והוא אוכל משלו היינו רק מן הנשאר בחלקו. ולכן י"ל דאה"נ דיכולין לומר לו לא קבלנוך אלא כדי שירויחו ויהנו מחלקו כיון שאין ידיו יפות כמותם דמשו"ה המנה אחר בחלקו אבל כשנותן מחלקו לאחר לא רצו כלל לקבלו:
שם בגמ' א"ד הא כו' ידיו יפות אין אין ידיו יפות לא. קצת קשה דלמא דוקא ידיו יפות אצטריך לאשמעינן דהוי ס"ד לומר דמצי אמר להו הא קבילתון אבל אין ידיו יפות פשיטא דרשאין לחלק דבאיזו טענה יוכל אידך לעכב וכופין ע"מ סדום:
בתוס' ד"ה וזה הפריש כו' דאי במעות חולין מאי קמ"ל פשיטא. וכ"כ רש"י דא"כ מאי למימרא וקשה אמאי פשיטא דהא לקמן פליגי תנאי אי רשאי ליקח מהן חלוק וטלית וא"כ שפיר קמ"ל כאן דס"ל חולין לגמרי וכרבי לקמן. ואפי' למאי שנדחקו שם התוס' דהא דקתני הכא מעות שבידו חולין היינו לענין מצה ומרור ע"ש וגם זה הוא רבותא:
דף צ.
ברש"י ד"ה שוחטין כו' ואפי' לא הביא כפרתו ומביאה לאחר מכן. לכאורה נראה דאה"נ דגם כשאין מביא כפרתו, אח"כ ג"כ יוצא ידי חובתו בפסח ששחטו עליו. דאי לא תימא הכי אלא דוקא אם מביא אח"כ כפרתו קשה דהא קיי"ל דאין ברירה וא"כ אפי' הביא כפרתו אח"כ איך יוצא ידי חובתו. וע"כ צ"ל דכיון דראוי להביא מהני גם כשאין מביא. ועי' בתוס' לעיל (נ"ט.) ד"ה אתי ונהי דבטמא שרץ אין שו"ז עליו אע"ג דראוי לטבול מחו"כ עדיף טפי כמ"ש לקמן. ואין להקשות מהא דאמרי' לעיל (ס"ב.) בערל דלא חשוב בר כפרה מטעם הואיל ואי בעי מתקן נפשי' די"ל דערל כטמא חשוב ול"ד למחו"כ דהכא]:
דף צ:
בגמ' ואין שו"ז על טמא שרץ נראה להסביר הטעם דטבו"י ומחו"כ עדיפי מט"ש משום שכבר התחילו בטהרתם בטבילה וכדומה. אבל טמא שרץ שלא התחיל כלל עוד לעשות דבר בטהרתו לכן אין שו"ז עליו:
שם בגמ' וכדרב שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים כו' קצת קשה דכאן דצריכין הכהנים לעבור אעשה דהשלמה בהבאת כפרתו כמ"ש רש"י לעיל במתני' א"כ הגם דרשאין לעבור (כמ"ש התוס' בשבת (ד'.) ד"ה וכי דכיון דלא פשע אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ע"ש] מ"מ כל כהן ידחה על חבירו ועכ"פ חזקה דכהנים לא שייך כאן. גם קשה דאפי' אי נימא כר"ש מ"מ למאן דלית לי' ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים מה מהני האי טעמא. אכן י"ל דהכא אליבא דרב אזלינן ולטעמי' אזיל דס"ל יש ברירה כדאי' בב"ב (ק"ז.) דס"ל האחין שחלקו יורשין הן ע"ש]:
שם בגמ' אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתי' כו' לכאורה נראה דלפ"ז הדרינן מהני טעמי דאמרי' לעיל משום דילמא פשע ובמחו"כ נמי א"צ לאוקמא דוקא במסרינהו לב"ד של כהנים. אך רש"י לקמן ד"ה ה"נ מסתברא פי' גם במסקנא כך וכבר קדמני לתמוה כן בתוס' רעק"א ע"ש. אכן יתכן לומר דכוונת הגמ' הוא להוכיח מדכתי' ביום ההוא דגם אם יכולין לשחוט ולזרוק על ט"ש מ"מ כל עוד שלא שו"ז מיקרי לא חזי ונדחה לפסח שני ואינו חייב כרת [ואע"ג דלעיל (ס"ט:) מבואר דלמ"ד דשו"ז על ט"ש פשיטא דחייב כרת עי' מ"ש לקמן (צ"ג:) לתרץ סוגיא הנ"ל]. וראי' לדברי דלעיל (פ'.) במחצה טהורין ומחצה טמאין אמר עולא דמשלחין א' מהם לד"ר ומהני להיות נקרא רוב ציבור אע"ג דמ"ד דשו"ז על ט"ש ס"ל לקמן (צ"ג.) כמ"ד דגם בד"ר דאם שו"ז עליו הורצה וכ"ש למ"ד דחוץ מאסקופת עזרה הוי ד"ר וא"כ נמצא דאע"ג דיכול לשחוט ולזרוק עליו מ"מ מיקרי לא חזיא מדאורייתא לענין דפטור מכרת ולענין דמיקרי רוב ציבור טמאים ואין נדחין. וכן לרב התם דאמר דמטמאין א' מהם בשרץ לכאורה קשה מה מהני מה שמטמאין בשרץ כיון דבידו לילך ולטבול רק כנ"ל דהגם שיטבול והגם שישחטו ויזרקו עליו אח"כ מ"מ שעה זו שהוא עדיין טמא מיקרי לא חזי ושוב אין ציבור נדחין ולכן א"ש דלענין אם רשאין לשחוט ולזרוק עליו אכתי שייך לאסור מדרבנן שמא יפשע. וכן צ"ל במחו"כ דמיירי בדמסרינהו ליד כהנים. ובזה י"ל מה שהקשו התוס' לעיל (פ'. ד"ה עקר) דאיזו תקנה איכא לר"נ דאמר מאן ציית לך כו' וס"ל נמי דשו"ז על ט"ש. ולמ"ש א"ש דגם הוא ס"ל מה דדרשי הכא ביום ההוא לא יכלו כו' ולהכי יכולין לטמאותו בשרץ דכל עוד שלא שו"ז עליו מיקרי לא חזי. ובזה א"ש לשון הגמ' כאן מדאורייתא נמי לא חזי היינו דגם מדרבנן לא חזי מטעם שמא יפשע דלעיל לענין שלא לשחוט עליו לכתחלה וכמ"ש:
בתוס' ד"ה שחל כו' מדכתי' ולא יכלו כו' הא למחר יכולין לעשות ולשחוט הן עצמם צ"ע דהא טמא במוקדשין יכול לשחוט בסכין ארוכה וזריקה לעולם הוא רק בכהנים [ואע"ג דטמא במוקדשין לכתחילה לא ישחוט כדאי' בריש חולין היינו מדרבנן גזירה שמא יגע בבשר אבל מדאורייתא יכול לשחוט כמבואר בזבחים (ל"ב.). ודוחק לומר דר"י ס"ל כשמעון התימני בזבחים שם דפליג אהא ע"ש]:
דף צא.
ברש"י ד"ה ואפי' חבורה של מאה כו' וא"י לאכול כזית בין כולם. ותמוה דאפי' אם בין כולם יכולים לאכול כזית אכתי הוי שלא לאוכליו כ"ז שאין אחד מהם יכול לאכול כזית. וצ"ל דהכי פי' שאין בתוך כולם א' שיכול לאכול כזית שלם. ולשון הרע"ב הוא ואין כל א' מהם יכול לאכול כזית ע"ש. [ועי' מ"ש לקמן בחי' על הרמב"ם (פ"ב מה' ק"פ) בביאור פי' רש"י כאן]:
בתוס' ד"ה שהי' תימה לר"י מפקח בגל נמי שמא חי הי' כשהתחיל לפקח ולכאורה מ"מ מיקרי אינו ראוי לאכילה כיון שאח"כ נמצא מת (ובשעת זריקה נמי הי' ספק דאפי' קודם שנמצא מת כיון דנפל עליו גל איתרע חזקת חי דידי' כמ"ש הנוב"י (חאה"ע סי' ל"א) ומיד הוי ספק אי חזי לאכילה]. אך בגמ' לקמן בגל ארוך משמע נמי כסברת התוס' בזה איברא דיתכן לומר דזה תלוי בפלוגתא דב' לישנא דאביי לעיל (פ"ח:) דלמאן דמתני אברייתא אבל במתניתין אפי' אם שכח לפני זריקה פטורין מלעשות פ"ש כיון דקמי שמיא גליא והיינו משום דאין הפסול בגוף הקרבן כמ"ש התוס' שם א"כ כאן נמי דאין הפסול בגוף הקרבן [כדמשמע לעיל (פ"ב:) דנטמאו הבעלים לא הוי בכלל פסול הגוף]. אם באמת הי' עדיין חי נקרא ראוי לאכילה:
בד"ה האי באחד כו' שאין היחיד מכריע י"ל דדוקא למ"ד דאין שוחטין אה"פ על היחיד הוא די"ל דאין היחיד מכריע אבל אי נימא דשוחטין פסח על היחיד למה לא יכריע ולמה יהי' עדיף שנים מאחד כמובן. [ואע"ג דר"י דס"ל דא"ש על היחיד ס"ל נמי דהיחיד מכריע כמבואר בתוספתא (פ"ו) מ"מ למ"ד דשוחטין על היחיד לא מסתבר לומר דאין היחיד מכריע כנ"ל]:
דף צא:
בגמ' ור"ש כתי' בראשון איש איש אין אשה לא לכאורה קשה דבל"ז נמי הא פסח הוא מ"ע שהזמ"ג ולא צריך קרא למעט דנשים פטורות. אך י"ל דכיון דפסח הוא עשה שיש בה כרת הי' ס"ד לומר דנשים חייבות בה. (כמ"ש התוס' במגילה (כ'.) ד"ה דכתי' דמה"ט אצטריך קרא לפטור נשים למול את בניהם. וגם לתי' הב' שם בתוס' י"ל דדוקא במילה א"צ קרא כיון דליכא כרת אלא בגדול שלא מל עצמו אבל על האב ליכא כרת משא"כ בפסח דמי שלא הקריב פסחו ענוש כרת י"ל דנשים נמי חייבות משום דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה]:
ברש"י ד"ה לית לי' לר"ש כו' דליהדר אמרור לחודי' דסתמא מצה ומרור בהדי הדדי כתי' כו' צ"ע דהרי מצינו כן דאע"ג דמצה בזה"ז דאורייתא מ"מ מרור דרבנן א"כ נשים גם בזמן הבית כיון דלר"ש פטורות מפסח הו"ל כאנשים בזה"ז:
ברש"י במשנה ד"ה אונן כו' אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים. משמע מדבריו כמ"ד בזבחים (צ"ט:) דאפי' בלילי פסח ג"כ לא יאכל בשאר קדשים ואסור באכילת קדשים עד למחר. ולפ"ז יש לעיין אי סגי בטבילה שטבל לפסחו או דצריך אח"כ לטבול עוד הפעם לשאר קדשים כדי שלא יהי' היסח הדעת אח"כ ג"כ. ואפ"ל דלמאי דקי"ל דאין הפסח נאכל אלא עד חצות צריך לטבול למחר שנית כיון דמחצות עד הבקר נאסר בקדשים שוב איכא היסח הדעת אך לפמ"ש הרשב"א בברכות (ט.) דלרע"ק פסח נאכל כל הלילה אפי' מדרבנן י"ל דא"צ טבילה שנית. אכן עדיין יש להסתפק כיון דלא הותר לו אפי' בפסח אלא לאכול כזית ולא יותר כמ"ש לעיל (ע"ו:) גבי טומאה ע"ש]:
בתוס' ד"ה איש ולא קטן תימה אמאי אצטריך כו' ואפ"ל לדעת הר"ת בתוס' בשבת (כ"ה.) דבכל כריתות שבתורה הוא וזרעו נכרתין אפי' באותם שאין מפורש בהם ערירי. א"כ י"ל דהא דאמרי' כאן למעוטי קטן מכרת אתי למעט דאין זרעו נכרתין בכרת דפסח מדכתי' חטאו ישא האיש ילפינן דהוא בכרת ולא בניו הקטנים. עוד י"ל דאצטריך קרא למעט קטן שנעשה בר חיובא בערב וצריך לשחוט כדי שיאכל הפסח בלילה אבל כרת ליכא עכ"פ. אך צ"ע בזה אי איכא חיובא בכה"ג כיון דהשתא בשעת עשי' עדיין הוא קטן:
בד"ה ר"ש כו' תימה דילמא ס"ל כר"י ותרתי ש"מ. ונ"ל דלכאורה קשה לר"י איש לפי אכלו למאי אתי וצ"ל דלאו יתורא הוא לדידי' וא"כ י"ל דר"י לעיל משני שפיר תרתי ש"מ מהא דכתי' באחד שעריך ולא דריש כר' יוסי. משום דס"ל דאיש לפי אכלו אינו יתור לדרוש דשוחטין על היחיד ולהכי מסתבר לי' טפי לומר דתרתי ש"מ כנ"ל, אבל ר"ש כאן דס"ל דיתורא הוא מדקממעט לי' אשה מהכא שוב ליכא למימר לדידי' תרתי ש"מ דהא מאיש לפי אכלו משמע דשוחטין על היחיד. ובזה א"ש הא דאמרינן לעיל ולר' יוסי ממאי דלהכי דקאמר ר"ש כו' ומשני איש לפי אכלו. והיינו כנ"ל דכיון דס"ל דאיש מיותר שוב בע"כ דרשינן לי' לשחוט על היחיד ובע"כ דדריש באחד שעריך לחד דרשא כדר"ש ולא אמרי' דתרתי ש"מ ודוק:
דף צב.
בגמ' מחלוקת בערל נכרי כו' שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד כו' לכאורה הו"ל למימר שמא יטמא מיד אחר פסח במת ויאמר כן. לכן נראה דאה"נ דבכל ימות השנה גם ב"ש מודין דאסור בקדשים בלא הזאה שלישי ושביעי רק בפסח ס"ל לב"ש דלא העמידו דבריהם במקום כרת. וב"ה ס"ל דאע"ג דבשאר ימות השנה עבדי היכרא מ"מ לא סגי דאכתי יסבור הגר דבפסח נדחה כל טומאת מת וכשיטמא לשנה הבאה יסבור דמותר לעשות פסח בטומאה כמו אשתקד לכן גם בפסח העמידו דבריהם. ויתכן לומר עוד דבשאר ימות השנה ערל ישראל צריך ג"כ הזאה ג' וז' אטו ערל גוי רק בפסח לא גזרו משום עשה דכרת משא"כ בשאר ימות השנה ולכן תנן סתמא במשנתינו בסיפא הפורש מן הערלה ולא גר כמו דקתני ברישא:
דף צב:
בתוס' ד"ה מאי בודקין כו' כיצד הוא עושה כו' לכאורה כיצד הוא עושה משמע דהיינו במקום דלא מהני בדיקה ע"י ניפוח כמו בתרומה ובנזיר דסליק מיני' מ"מ ע"י שמעביר העפר בתוך כברה דעדיף הרבה מניפוח מהני לעולם. אך לפנינו במשנה הגירסא כיצד הוא בודק משמע כהבנת התוס' אכן התוס' בבכורות (כ"ט.) והר"ש באהלות מביאים פי' הנ"ל]: