שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק האשה · דף פט.
בגמ' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה וקשה דמ"מ פסח אסור לאכול עד הלילה א"כ ממעט האכילה עד הלילה. ואין סברא לומר דמותר הפסח כיון דדין אכילתו כפסח אינו נאכל ביום. דהא דאין פסח נאכל ביום אינו מטעם מחוסר זמנו רק דגזה"כ היא מדכתי' ואכלו את הבשר בלילה והוי לאו הבא מכלל עשה אבל מה ענין עשה זו למותר הפסח (וכן מוכרח לפמ"ש התוס' לעיל (ע"א:) דשלמי פסח דמרבינן בזבחים שנאכל ליום ולילה מדכתי' תודת שלמיו היינו מותר הפסח ע"ש. ודלא כמ"ש האו"ח כאן בשם ס' זרע יצחק דאינו נאכל אלא בלילה] ויותר הי' נ"ל דפסח שני אין איסור לאכול ביום פי' דנהי דודאי צריך לאכול כזית צלי בלילה ככל חקותיו דפסח ראשון מ"מ האיסור הזה הבא מכלל עשה דביום אסור לאכול י"ל דליכא בפסח שני וצ"ע:
שם בגמ' אלא משום סמיכה כו' קשה לי לפירש"י דמותר פסח היינו נמי במעות א"כ יוכל לקנות בהמעות שה על תנאי **לכאורה נראה דא"י להתנות כן שאם אינו מותר פסח יהי' חולין דא"כ אסור להכניסו לעזרה כדאי' במנחות (פ':) דאין מכניסין חולין לעזרה. אך ז"א לפמ"ש התוס' שם דדוקא היכא דאיכא כעין עבודה אסור להכניס. דהא סמיכה לאו עבודה היא. ואפי' לשיטת הרמב"ם (פ"ב מה' שחיטה ה"ג) דגם פירות ופת שאין בהם עבודה אסור להכניס בעזרה וכ"מ ברש"י בתמורה (כ"ג.) מ"מ לפמ"ש המל"מ שם דבכה"ג כו"ע מודו דאינו אלא איסור דרבנן א"כ הכא שאין הבהמה וראי חולין מותר להכניסה לעזרה דספד"ר לקולא. וגם בלא"ה לפמ"ש הרשב"א בביצה (כ'.) דאיסור הכנסת חב"ע אינו אלא בעזרת כהנים ולא בעזרת ישראל מצי למעבד הכא על תנאי כנ"ל והסמיכה יהי' בעזרת ישראל אכן מדברי רש"י בתמורה שם מוכח דלא ס"ל הכי. ובאמת דברי הרשב"א נפלאים מנ"ל הא. ואפשר שהי' מפרש הא דתנן בכלים (פ"א מ"ח) דאין ישראל נכנסים לע"כ אלא לסמיכה ולשחיטה ולתנופה הוא מה"ט שאין רשאים לכנוס בבגדי חול שעליהם לע"כ כמ"ש בחולין (ק"ל.) להקשות כן ע"ש. רק היכא דלא אפשר שלא היו יכולין לעשות בעזרת ישראל התירו חכמים. ומ"מ במקום דאיכא עבודה כביכורים ולחמי תודה ע"כ מודה הרשב"א דאפי' בעזרת ישראל אסור דאל"כ קשה מסוגיא דמנחות הנ"ל ומסוגיא דב"ב (פ"א:) ע"ש:** אם פטור הוא מפסח יהי' מקחו למותר פסח ויסמוך עליו ואח"כ יחזור להמוכר ויקנה שנית אחר הסמיכה שבאם הוא חייב פסח ולא הי' מכירה ראשונה מכירה קונהו הוא עכשיו לשם פסח ממש. ונמצא דאם היא מותר פסח כדין סמכו ואם היא פסח הי' הסמיכה קודם הקנין ועדיין הי' חולין ולא קעביד עבודה בקדשים. וצ"ל משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה ומדאורייתא היא כדאיתא בזבחים (ל"ג.) ומשמע התם דמעכב דאפי' בדיעבד לא הוי סמיכה]:
במשנה רש"א עד שיזרוק את הדם. פי' רש"י אבל אין נמנין עליו משנשחט. והטעם נראה פשוט משום דגם השחיטה מכלל המצוה כדכתי' ושחטו אותו כל קהל כו' ומינה ילפינן ג"כ שליחות בקדשים. לכן צריך להיות נמנה גם בשעת שחיטה, ולפ"ז יש להסתפק לר"ש דס"ל דיכול למשוך עד זריקה כשהי' נמנה בשעת שחיטה ואח"כ נמשך אם יכול לחזור ולמנות עליו קודם זריקה על פסח ההוא שנמשך ממנו. דהטעם הנ"ל לא שייך כיון דכבר הי' נמנה בעת שחיטה על אותו זבח. או נאמר דע"י שנמשך פרח לה מינוי של השחיטה וצריך מחדש למנות גם בשעת שחיטה וצ"ע. ועי' מ"ש לקמן:
בגמ' הא קמ"ל דאע"ג דאימני עלי' חבורה זו חוזרין ונימנין עליו חבורה אחרת. פי' רש"י ודלא כר' יהודה דלקמן כו' וקשה דברישא דמתני' ליכא שום משמעות דמיירי שנמשכו הראשונים ממנו דהא לא קתני אלא דלעולם נמנין עליו ומה ראי' איכא ממתני' דלא כר"י. וגם העיקר חסר מן הספר דלפ"ז הו"ל למימר הא קמ"ל לאפוקי מדר"י. ולולי פי' רש"י הי' נ"ל דמתני' אתי לאשמעינן דבעל הבהמה שנמנו על בהמתו חבורה אחת יכול הוא לחזור ולמנות עליו אפי' שלא מדעתם חבורה שלימה אחרת ובלבד שיהא נשאר לחבורה ראשונה כזית לכל אחד. דהוא לא הקנה להם חלק מן הבהמה רק כדי לצאת ידי המצוה דסגי בכזית וכן נראה נכון לדינא. וגם יוכל להיות דתקנה הי' בדבר. כדי שלא יחסר לכל א' מצות קרבן פסח כנ"ל וכ"מ ברמב"ם (פ"ב מה' ק"פ ה' י"ד) ובמאירי. אכן למאי דאי' לעיל (ע'.) דפסח נאכל על השובע ומשו"ה בחבורה מרובה היו מביאין עמו חגיגה. הי' נראה דא"י להרבות מנוים אחרים בלא ידיעת הראשונים אם לא באופן שיהא הפסח נאכל על השובע]:
שם בגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך כו' ד"ה עד שישחט דא"ק במכסת והדר כו'. קשה מה נ"מ בהא כיון דקיי"ל כת"ק דר"ש. וי"ל נ"מ לדינא לענין אם באמצע השחיטה כל זמן שלא גמר רוב שנים אי נמנה עליו דמטעם מחיותי' דשה י"ל דכל שלא נגמר השחיטה מיקרי חיותי' דשה. אבל הך דרשא דכתי' מעיקרא במכסת והדר תכוסו היינו שגם בעת התחלת השחיטה יהי' כבר נמנין עליו דאביי לשיטתי' דס"ל בזבחים (ל.) דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף א"כ צריך שיהי' נמנה גם בתחילת שחיטה]:
שם בגמ' דא"ק במכסת והדר תכוסו קשה ל"ל קרא להכי בל"ז צריך להיות גם השחיטה עליו דהוא מכלל מ"ע דקרבן פסח כמ"ש לעיל במשנה. ודוחק לפרש דלא אצטרך קרא אלא למ"ש לעיל כשכבר הי' נמנה בשחיטה באותו זבח ואח"כ נמשך ממנו שא"י לחזור ולמנות עליו. וגם זה אינו נשמע ממשמעותא דהאי קרא. ואפשר דלולי האי קרא הי' סגי כשיזכה השוחט בעת שחיטה עבור כל מי שירצה אח"כ למנות עליו כיון דזכין לאדם שלא בפניו [דאפי' למ"ד דאין ברירה מהני בכה"ג כמ"ש לעיל בריש פרקין וקמ"ל קרא דבפסח לא מהני]:
בתוס' ד"ה ונטרחו וא"ת כו' הא לקמן (צ"ט.) פליגי כו' אבל כו"ע מודו דאם נשאר שעה א' בלא בעלים דלא חזי תו לפסח. לפום רהיטא לא חזינא הכי לקמן רק דאסור להניחו בלי בעלים אבל להיות נדחה מפסח לא מצאתי שם. (אכן לעיל (ע"ג:) הוכיחו כן התוס' ד"ה פסולו מברייתא דלקמן (צ"ח.) וכ"מ בירושלמי בפרקין (ה' ד') בפלוגתא דר"ה ור"ז ע"ש]:
בא"ד וי"ל כיון דאיכא אינש דצריך לי' לכו"ע בעי עקירה כדאמרי' בת"נ כגון שהיו בעלים טמאי מתים. לכאורה היא ראי' לסתור דאדרבה משמע התם בהדיא דדוקא כשהיו הבעלים טמאי מתים דנדחין לפ"ש בעי עקירה משא"כ הכא דהבעלים כבר הביאו פסחם. ואפ"ל דכוונת הגמ' ונטרחו מיד בע"פ אחר שמצאו היבלת יבקשו מותר פסח ובע"פ בודאי עדיין אין שם שלמים עליו רק עד אחר פסח וכיון דהם יקנו אותו המותר והם חשיבי כטמאי מתים דצריכין להביא פסח שני שפיר יוכלו להביאו בפסח שני דבכה"ג דמי להא דלעיל דלכו"ע בעי עקירה כנ"ל [וכ"נ מדברי המהרש"א כאן ע"ש]: