שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק האשה · דף פח:
בגמ' כופין את רבו כו' וכותב לו שטר על חצי דמיו יש לעיין בעבד של שני שותפין ששחרר אחד חציו דנתחייב השני לשחרר את חלקו ונמצא שהוא הפסיד את השני אם צריך לשלם לשני את חצי דמיו (כיון דהעבד אין לו לשלם והוא יקח שטר מהעבד. דאע"ג דהוי היזק שאינו ניכר הא קיי"ל כרשב"ג בגיטין (מ"א.) דבכה"ג חשוב היזק ניכר כמ"ש התוס' שם] מיהו י"ל דלא הוי אלא גרמא בנזקין שע"י ששחרר הוא את שלו צריך הב' ג"כ לשחררו [כיון דבדידי' קעביד וחבירו ממילא קמפסיד]:
שם בגמ' דאי אדכר הוי חזי לאכילה קמי שמיא גליא נראה טעם החילוק דדוקא אם הפסול הוא בגוף הזריקה כיון דבשעת זריקה לא נתברר איזו מהן פסול לאו שם זריקה עלה אפי' אם יתברר אח"כ. משא"כ אם הזריקה מצד עצמה כשר רק משום דאינו ראוי לאכילה כיון שיוכל להיות שיזכור עוד קודם אכילה שפיר דמי ויש לעיין ללשון שני היכא דשכח קודם זריקה אי מוטב שלא לזרוק לכתחילה ויביא פסח אחר או משום הפסד קדשים מוטב לזרוק כיון דאכילת פסחים לא מעכבא. וכ"מ מלשון רש"י במשנה בד"ה שכח וזה כבר שחט דמשמע אפי' עדיין לא נזרק מ"מ יזרקנו וצ"ע. גם יש לעיין למאן דמתני להא דאביי אמתניתין היכא דאימנו עוד אחר על הגדי ועל הטלה דכה"ג הדם נזרק עכ"פ לשם אכילה ממילא אפשר דגם הרב והעבד פטורין מפסח שני אפי' שכחו קודם זריקה. די"ל דדוקא זריקת דם שאין הבשר עומד לאכילה כלל לאו שם זריקה עלה כדמשמע מלשון רש"י אבל כה"ג דהבשר ראוי לאכילה לאותו אחר שם זריקה עלה. מיהו אפשר דעיקר הטעם היא משום דנהי דאכילת פסחים אינה מעכבת ראוי לאכילה צריך להיות כמו דבעינן שיהא ראוי לבילה אע"ג דאין בילה מעכבת. וכיון דמספק א"ר לאכילה הוי כאינו ראוי כדאי' בב"ב (פ"א:) גבי ביכורים ע"ש]. ואי נימא כמ"ש מקודם דהיכא דאחד ראוי לאכול ממנו נקרא דם ראוי לאכילה ופטורים גם הם הי' מיושב הא דתנן לקמן (צ"ח:) בחבורה שאבד פסחה ואמרו לא' מהחבורה צא ושחוט עלינו והוא שחט והם שחטו דאם א"י איזו מהם נשחט ראשון פטורין לעשות פסח שני. דלכאורה תמוה מ"ש מדהכא דבשעת זריקה הי' הספק. והתוס' שם כ' לא דמי כו' ולא ביארו הטעם. ובלח"מ (פ"ג מה' ק"פ ה"ד) כ' בזה דברים תמוהים דהא בהדיא מפורש כאן הטעם משום דאינו ראוי לאכילה ולפמ"ש א"ש דהרי אם שלו נשחט ראשון כיון דהוא בודאי אוכל משלו שפיר גם הם פטורין ונהי דאי באמת שלהם נשחט ראשון חייבין דשלהם לא הי' ראוי כלל מ"מ מספק פטורין מפסח שני שמא שלו נשחט ראשון ודוק. [ובזה א"ש הא דבסיפא דמתני' התם באמר להם ואמרו לו לא תנן דפטורין לעשות פ"ש. דכיון דהתם מספק א"ר לאכילה לא להם ולא לו באמת חייבין בפ"ש. אך למ"ש הרמב"ם שם דגם בכה"ג פטורין מפ"ש אי אפ"ל כנ"ל]:
בתוס' ד"ה כופין כו' וא"ת אמאי כופין כו' דהמשחרר עבדו עובר בעשה. באמת משמע כן בגיטין (ל"ח:) דגם חצי' שפחה וחצי' ב"ח אסור לשחרר. אבל צ"ע דכמו דמה"ת א"צ לשחררו ויכול לעבוד בו יום אחד אע"ג דכתי' ובאחיכם ב"י לא תרדה בפרך וע"כ צ"ל דדוקא בבן חורין לגמרי אסרה תורה ולא במקצת עבד כן י"ל דמאי דכתי' לעולם בהם תעבודו דרק בעבד גמור אמרה תורה שלא לשחררו ולא במקצת ב"ח. (וכן תי' באמת הרשב"א בשבת (ד'.) כנ"ל דבח"ע וחצי ב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו ע"ש אבל כבר תמהו עליו המפרשים מסוגיא דגיטין הנ"ל]:
בד"ה והתניא כו' וי"ל דמתני' קאמר ראשון לשחיטה כו' לכאורה עדיין קשה דא"כ מאי מקשה מהך דאין נמנין על ב"פ כאחד הו"ל להקשות דמתני' משמע ראשון לשחיטה והעיקר הוא ראשון למינוי, ואי ס"ל דכיון שנמנה אח"כ על השני ביטל מינוי ראשון א"כ ניחא וליכא קושיא. אך באמת נראה דא"י השליח לחזור ולהמנות את משלחו על אחר דלהמנותו עשאו שליח ולא למשוך ודוחק לומר דאי לאו הך ברייתא דאין נמנין על ב' פסחים כאחד הוי מוקמי מתני' בנמנה על שניהם כאחד]. וביותר קשה לי לפי' התוס' מה משני הגמ' במלך ומלכה דהא מ"מ כיון דלא קפדו וחל כבר מינוי הראשון מה יועיל כששחט השני מקודם הא כבר חל מינוי הראשון וצ"ע [אכן בירושלמי מבואר דמתני' מיירי שהמנוהו על שניהם כאחד ובכה"ג באמת אזלינן בתר מי שנשחט ראשון. ועי' באו"ח שכ' דתלמודא דידן נמי ס"ל כהירושלמי]: