שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו עוברין · דף מח.
בגמ' אמר רמב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י הוא כו' וקשה מנ"ל דר"י חולק ואוסר לאפות קודם קריאת שם דילמא היתרא קמ"ל דאינו מוזהר על חמוצה. [ואע"ג דברייתא דמייתי הגמ' מבואר דר"י אוסר משום ל"ת כל מלאכה מ"מ למאי דמשמע דאכתי לא ידע הך ברייתא קשה כנ"ל]. וי"ל דדייק הכי מדאמר ר"י לא זה כו' אלא מפרישה ומניחה עד הערב כו' ולא הי' צ"ל אלא לא זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י ואם החמיצה החמיצה ש"מ דפליג וס"ל דאין לו תקנה לאפות כלל. ונראה דאין כוונת הגמ' על הואיל ואי בעי מיתשל דלעיל דמשם אין ראי' דר"א אית לי' הואיל לקולא די"ל דדוקא לחומרא אית לי' הואיל וכמ"ש הבעה"מ אכן במלחמות השיג עליו ע"ש]. וכן ר"י דלית לי' הואיל ובעי מיתשל י"ל נמי דבעלמא ס"ל הואיל רק התם דבדידי' קיימא לאתשולי משו"ה אינו עובר דבודאי לא יתשיל כדי שלא יתחייב. ורש"י פי' דר"א ס"ל דאמרי' הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וחדא פורתא כו' אבל לפ"ז תמוה מה דאמרי' בסמוך דר"י לא ס"ל הואיל משום דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' כו' והרי למ"ד הואיל הוא מטעמא דאי בעי בצע מכל חדא. ורש"י הרגיש בזה ונדחק לפרש משום דסופו ליטל אחת לחלה. ולולי דבריו י"ל דר"א סבר דאמרי' הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' כולה לדידי' דאימר שיעשה חלה את האחרת וכן בכל חדא וחדא יכול להערים כן ולכן ס"ל לר"י כיון דחדא ודאי לא חזיא לי' ל"א הואיל כזה. וי"ל נמי דר"י ס"ל דאף כשיבצע מכל חדא פורתא נמי אין להתיר משום דאפשר למפלגינהו בלישה כמ"ש התוס' לעיל:
שם בגמ' וכמה שיעור עיסה כו' ר"נ אומר כו'. לכאורה נראה דפליגי דלמר חטים קרובים יותר להחמיץ ולמר שעורין יותר קרובים להחמיץ וזה דוחק. וראיתי בפי' הר"ח ז"ל שנדפס מחדש דמפרש דחשבון קביים לחטים הוא כמו ג' קביים לשעורים דשעורים אינם מוציאין קמח כמו חטים אלא דלר"נ שעורין קרובין יותר להחמיץ ולת"ק החימוץ בתרוייהו שוין ואפשר שגם כוונת רש"י כן. אכן הא דא"ר קבא מלוגנאה לפסחא קשה דא"כ פליג אכל הני תנאי דברייתא וגם הו"ל למימר רב אמר אי אתי לאפלוגי. ואם נאמר דהברייתא מיירי בתבואה ורב מפרש שיעור הקמח אדרבה יותר קשה דהא קמח הוי טפי מתבואה א"כ כ"ש דפליגי, ולולי פי' רש"י הי' אפשר לדחוק ולפרש דהברייתא דלעיל לא מיירי משיעור עיסה וחימוץ רק כמה שיעור עיסה דיועיל בה הטלה לצונן אם עבר ולש כשיעור הזה וצ"ע:
בתוס' ד"ה רבי כו' דקיי"ל כוותי' מחבירו קשה דלא מצינו כן אלא כדפליגי בסברות של עצמם משא"כ היכא דפליגי אי הלכה כפלוני דגם ע"ז שייך לומר מחבירו ולא מרבו ועי' מ"ש הרי"ף דהלכה כר"א דשייכא באידך דר"א דאמר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן. ונראה מדבריו דפליגי נמי בהא דאי הוי ס"ל לר' יהושע דסל מצרפן הי' מודה לר"א שיאפה קודם קריאת שם. ותמוה דהא ר"י ס"ל דתנור מצרפם וא"כ ודאי יש עצה להפריש חלה. אכן הרא"ש נדחק לפרש דברי הרי"ף דהוא ענין בפ"ע ע"ש. וגם הביא דעת הפוס' דאם כבר הי' שיעור חיוב חלה בעיסה יכולין להפריש מזו על זו בלי צירוף סל ומביא ראי' לדבריהם מדאמר ר"י דהתנור מצרפן. וראי' זו תמוה מאוד בעיני דאטו לא מצינן לפרש בדר"י דתנור מצרפן להתחייב בחלה אבל שפיר בעי להפריש מכל חדא וחדא כיון דלית לי' צירוף סל. ונראה דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י דגם לענין להפריש מזה על זה פליגי אי הסל מצרפן. והנה הא דמתיר ר"א לאפות משום הואיל דרש"י פי' הואיל ואי בעי בצע פורתא מכל חדא אבל בגמ' לא משמע הכי כמ"ש לעיל מזה. וגם תמוה כמ"ש התוס' לעיל דהא עיסה חצי' של נכרי אסור לאפותה. ולכן יותר משמע בגמ' דהואיל וכל חדא וחדא יכול לאכלה והאחרת יהי' חלה על כולן להכי מתיר ר"א. וממילא דר"א ור"י פליגי בצירוף סל דלר"י לית לי' צירוף סל להפריש מזה על זה א"כ ע"כ מפריש פורתא מכל חדא וא"כ אסור לאפות כמו עיסה חצי' של נכרי אבל לר"א דס"ל הסל מצרפן שייך הואיל וכל חדא חזיא. וא"כ דברי הרי"ף נכונים דאי הוי ס"ל לר"י צירוף סל הי' מודה דמוטב לאפות קודם קריאת שם. רק משום דלא ס"ל צירוף סל וצירוף דתנור לא מהני אלא לחייב בחלה ולא שיועיל הפרשה מזו לזו כנ"ל להכי פליג אדר"א: