אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק אלו עוברין › דף מו:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק אלו עוברין · דף מו:

דף מו.

בגמ' רי"א לא זהו כו' פי' רש"י ז"ל וזה אינו שלך ולא של חבירך כו' וכן כ' בסמוך בגמ' ומשום פקדון נמי ליכא כו' ותמוה דאף אי הי' של חבירו בידו בפקדון בלי קבלת אחריות אינו עובר. ודוחק לומר דס"ל לרש"י דדוקא בחמץ של עכו"ם א"ע אבל של ישראל חבירו עובר בלי קבלת אחריות כמ"ש בס' פ"י לעיל (ה':) ע"ש [ובתו"ח לעיל (ד'). אכן האו"ח כאן הוכיח מדברי רש"י דהכא דאפי' של ישראל מותר לראות אבל דבריו תמוהין דאדרבה מכאן מוכח להיפוך כנ"ל]:

שם בגמ' לימא בטובת הנאה ממון קמפלגי לכאורה קשה דאפי' אי בעלמא אינו ממון מ"מ הכא בחמץ דאפ' גורם לממון מרבינן מקרא דלא ימצא אפי' למ"ד בעלמא גורם לממון לאו כממון א"כ ה"ה טו"ה. וי"ל דאה"נ פי' הגמ' דבחמץ כממון דמי. אך הלשון טו"ה אינו ממון לא משמע כן. והנה רש"י פי' דר"י סובר דאינו ממון ופקדון נמי לא הוי ע"ש. וכן במשנה פי' רש"י כן דשל כהן נמי לא הוי ואין מובן כוונתו. לכן י"ל דס"ל לרש"י דהא דמרבינן דקיבל עליו אחריות עובר היא דוקא במופקד בידו עכ"פ בהא אמרינן גורם לממון עובר אבל הכא דאינו פקדון אינו עובר ובהכי מיושב נמי למסקנא דפליגי בהואיל וקשה באמת לר"י דל"א הואיל דלכאורה זה חשוב טפי שלו מקיבל עליו אחריות מטעמא דאילו מיגנב ומיתביד ברשותי' קאי מכ"ש הכא דבידו למיתשל עלי' דברשותי' קאי ולמ"ש א"ש כיון דאינו בפקדון בידו מ"מ טעם לזה לא ידעתי דאטו פקדון כתי' בתורה ונהי דבלשון הברייתא לעיל קתני שאין מקבלין פקדונות מ"מ מ"ט לחלק בהכי וצ"ע בכוונת רש"י. וליישב הקושיא למה גרע הואיל אי בעי מיתשל מקבלת אחריות אפ"ל דהא באמת חמץ אינו ברשותו של אדם וכל א"ה אינו ממון בעלים וא"כ הכא כיון דאינו שלו ואינו עובר ממילא לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. וממילא אפי' ישאל עליו באמת אחר שנתחמץ לא יועיל שיכנס לרשותו הואיל וכבר יצא מרשותו בלאו הכי בשעה שנתחמץ. והגם דקמי שמיא גליא שישאל לבסוף והוי למפרע שלו מ"מ כיון דהוא לא עבר אז בבל יראה לא הכניסו תורה לרשותו ושוב לא שייך כלל הואיל ומיתשל. דא"י לשאול על דבר שיצא מרשותו להיות נכנס לרשותו ע"י שאלה זו. אבל בחמץ שקיבל אחריות הגם די"ל ג"כ סברא כזו דכיון דנעשה איסור הנאה לאו בר קבלת אחריות הוא מ"מ התם מיירי בעכו"ם שהפקיד אצל ישראל והוי אחריותו עליו אפי' אחר זמן איסורו. ולמאי דאמרינן דפליגי בטו"ה י"ל דלמ"ד דטו"ה אינו ממון א"ע עליו משום דבטל הנאה קלישא כזו לגוף בעל החפץ ואינו כמו שותף בהנאה זו לגבי הבעלים. אכן למ"ד טו"ה ממון לכאורה יש לחלק דאם יש לו מכירי כהונה אינו ממון דבכה"ג אינו רשאי ליתן לכהן אחר. אבל ז"א דמ"מ יכול לחזור בו שלא ליתן לו. ולכך אין להקשות ג"כ למ"ד טו"ה ממון דיכול להכיר לו כהן קודם שנתחמץ ולהבטיח ליתן לו החלה ושוב לא יהי' טו"ה שלו וגם הכהן כ"ז שלא יקחנו לא יעבור. דז"א כנ"ל דכ"ז שלא קנאו הכהן יכול לחזור בו ושוב טו"ה הוא שלו. [דאע"ג דאסור לחזור בו אחר שהבטיח לכהן ליתן לו כמבואר ביו"ד (סי' ש"ה ס"ד) ברמ"א ע"ש מ"מ איכא טו"ה כיון דיכול לחזור]. ומא"ז מו"ר זצלה"ה שמעתי להקשות דהכא מאי טו"ה איכא כיון דשום כהן לא יטלנו מטעם החימוץ. ותי' דכמו דאר"א דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וא"כ דנין תמיד כמו אי לא הי' האיסור. ולפע"ד אפ"ל כיון דקודם החימוץ שלו הוא דשוה ממון לכהן מפני שאפשר להטילה בצונן וממילא החימוץ הוא בדבר שלו [משו"ה אע"ג דבשעה שנתחמץ פקע טו"ה דידי' עובר עליו] דלא בכל דבר אמרינן גיטו וידו באין כאחד וצ"ע:

ולכאורה קשה לר"א דעבר משום טו"ה או משום הואיל מ"מ אפשר לבטלה ולהניחה כיון שעדיין לא נחמץ ויכול לבטלו קודם שנאסר. וגם למ"ש האחרונים דחמץ שאינו שלו לגמרי אלא גורם לממון נהי דעבר עלה מ"מ אינו ברשותו לבטלו. אכתי קשה לטעם הואיל דמ"מ אי מבטלו שוב ליכא למימר דעובר משום הואיל כיון דאם ישאל על נדרו איגלאי מילתא שהי' שלו ושפיר הוי ביטול למפרע. וי"ל דלכאורה קשה הא דאמרינן הואיל ופי' רש"י דכל נדר באמירת פיו מהני שאלה. ויש להבין א"כ גבי הפקר נמי יועיל שאלה (דהא הפקר נמי הוי באמירת פיו. ובפרט לדעת הרמב"ם (פ"ב מה' נדרים הי"ד) דהפקר הוא מטעם נדר ע"ש] וא"כ לא יועיל כל ביטול וגם לא מצינו שאלה בהפקר. ונראה לחלק משום דהפקר יצא מרשותו לגמרי ובדיבורא איתעביד מעשה שיצא מרשותו משא"כ בתרומה כיון דעדיין טו"ה שלו אפי' אם אינו ממון מ"מ לא יצא מרשותו לגמרי מהני שאלה ובהכי י"ל מה שתמה התיו"ט לר"א דס"ל כב"ש דאין שאלה להקדש ע"ש. ולהנ"ל א"ש דחלה שאני הואיל ועדיין הטו"ה שלו. ורשאי ליטול דבר מועט מישראל שיתן החלה לבן בתו כהן הוי כשלו. משא"כ בהקדש לשיטת התוס' בתמורה (ל"ב) דאינו רשאי ליקח ממון בשביל זה ע"ש לא הוי כשלו ולכן לא מהני שאלה לב"ש]. וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דהכא כיון דכ"ז שלא נשאל על החלה אין ביטולו ביטול כיון שיצא מרשותו לא שייך להקשות דכשישאל יהי' למפרע ביטול דבידו לישאל מקודם על הביטול ואח"כ על החלה ודוק. מיהו באמת למאי דקיי"ל דגם להקדש יש שאלה צריכין לחלק באופן אחר בין הפקר דלא מהני בי' שאלה:

שם בגמ' הואיל ואי בעי מיתשל כו' והקשו רש"י ותוס' א"כ יהי' מותר נמי לאפות אחר ק"ש מטעם הואיל. ונלע"ד די"ל דדוקא לענין שיהי' נקרא שלו אמרינן הואיל. והוי שלו כמו בקבלת אחריות וכדומה דמיקרי שלו ג"כ הכא הוי כשלו מטעם דבידו לאיתשולי [וכ"כ הפנ"י ע"ש]. ויש להוסיף עוד כמ"ש קצת פוס' בקידושין (ח':) גבי מנה אין כאן וכו' דה"ה בקנין מכר דכל היכא שהוא אגיד גבי מוכר אינו נקרא של הלוקח כמו כן כאן כ"ז דאגיד גבי בעלים לא נפקא מרשותי'. כמ"ש ג"כ התוס' לעיל (ו') גבי בהמת ארנונא דכיון דהי' שלו לגמרי כ"ז שלא יצא לגמרי מרשותו נקרא שלו ע"ש אבל להיות נקרא אוכל נפש מה"ט אין ענין לזה כלל. ואין הכרח כלל לומר דר"א ס"ל הואיל לענין היתר אפי' ביו"ט. והטעם דשרי לאפותו י"ל דכיון דלולי האפי' זו של החלה המעורבת יהי' אסור לאפות כל העיסה ויהי' צריך לשרוף כל העיסה קודם ק"ש די"ל דר"א לא ס"ל העצה להטיל בצונן א"כ אפי' זו היא צורך או"נ ממש לכל העיסה ועדיף טפי מהא דממלאה אשה התנור פת כו'. וכה"ג כ' התוס' בביצה (כ"א.) ד"ה חזינן גבי קמחא דבני חילא דכיון שלא היו יכולין לאפות לצורך התינוק קודם שיאפו לבני חילא מותרין לאפות גם עבור ב"ח ע"ש]. אך לקמן בסוף הסוגיא מבואר טעמא דר"א להתיר האפי' משום הואיל. אבל אפ"ל דרמב"ח לקמן פליג אסוגיא דהכא כמ"ש גם המהרש"ל דהשתא ס"ל דאפי' שרי בלא טעמא דהואיל ע"ש ולדידי' י"ל דלא ס"ל הך הואיל אי בעי מיתשל כמ"ש רש"י שם]:

בתוס' ד"ה הואיל כו' וקשה לרשב"א לפירושו כו' המשך דבריהם נ"ל משום דבאמת י"ל דכיון דכבר אפאו אין נ"מ השתא אם יבצע מכל חדא וחדא כיון דכבר אפאו כדין מטעם הואיל. אך למ"ש התוס' מקודם דלהכי אסור לאפות החלה מטעם הואיל כיון שיהי' איסור למפרע מה שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה א"כ שפיר מקשה הרשב"א גם בזה אכן מהרש"ל ביאר דברי התוס' באופן אחר ע"ש]:

בא"ד ונראה לרשב"א לחלק כו' אבל גבי חלה לא אסרו כו'. קשה למ"ש התוס' במשנה בשם הר"י דשריפת חלה נמי לא הוי אלא איסור דרבנן ע"ש (מ"ט לא התיר ר"א איסור שריפת החלה שהוא איסור דרבנן כמו שהתיר אפיית החלה באיסור דרבנן]:

בד"ה הואיל תימה לרשב"א כו' דמצת מעשר שני כו'. ונ"ל למ"ש לעיל די"ל דמה דאוסר ר"א משום הואיל היא רק לענין בל יראה דאפי' גורם לממון עובר אבל לא להיות ממונו ממש משום הואיל. לכן נראה דבחמץ של מעשר שני ודאי עובר אפי' לר"מ דממון גבוה היא מ"מ כיון שהוא שלו לאכילה ולכל צרכיו פשיטא דהוי עכ"פ גורם לממון טפי מקבלת אחריות. ומ"מ לצאת ידי מצה אינו שלו משום דהוא ממון גבוה והיינו משום דצריך להיות עיקר הדבר שלו ולהכי אינו יוצא ידי מצה מטעם הואיל כנ"ל. ומ"ש התוס' מדאמרי' לעיל אתה רואה של גבוה ולא אמרי' הואיל ואי בעי פריק וכן בשל נכרי ל"א הואיל ואי בעי קני. כבר כתבתי לעיל די"ל כמ"ש התוס' גבי בהמת ארנונא לחלק בין אי הי' מקודם שלו או לא ע"ש [ה"נ י"ל דל"א הואיל אלא במידי שהי' מעיקרא שלו כי האי דהכא אבל לא בחמץ ש"נ וש"ג שלא הי' שלו מעולם]:

בא"ד ועוד תי' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו. לכאורה תמוה דא"כ ה"נ אמאי ס"ל לר"א הואיל (נימא נמי דכיון שנתחמץ לא ישאל עלי' וגם לאחה"פ לא ישאל כיון דע"י זה יהי' שלו למפרע בפסח]. וצ"ל כוונתם דאה"נ דמודה ר"א דכשנתחמץ לא עבר משום הואיל אבל כיון דבעוד שלא נתחמץ חשוב העיסה שלו אסור להביא עיסה שלו לידי חימוץ בפסח. ובסברא זו פליגי ר"א ור"י אי אמרינן הואיל קודם החימוץ אע"ג דאחר החימוץ יתבטל ההואיל. ובזה מיושב מ"ש לעיל אמאי לית לי' לר"י הואיל מ"ש מקבלת אחריות. ולפי הנ"ל א"ש (דכיון דכשנתחמץ לא יעבור משום הואיל כנ"ל ס"ל לר"י דגם מעיקרא אינו עובר]:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה