שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו עוברין · דף מו.
בגמ' הא קמ"ל דשיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריא. עי' בס' טו"א בריש מגילה דמכח דצריך הכא להודיענו זה השיעור ושם במגילה אמרו דמחמתן לטבריא מיל לכך בא לחדש דכיון דלפעמים משערין בטפחים שוחקות ולפעמים במצומצמות ואזלינן לחומרא לכך י"ל דמחמתן לטבריא הם ב' אלפים אמה בטפחים שוחקות וממגדל נוניא לטבריא ב"א אמה בטפחים מצומצמות לחומרא ע"ש. ואינו נכון לפע"ד דבאמות וטפחים מצינו האי חילוקא אבל לא בשיעורא דמילין ופרסאות. דודאי חשבון א' הי' להם לפרסה ומיל וחשבון ב' אלפים אמה למיל תמיד שוין או שוחקות או מצומצמות דהא שיעורא דמיל לפי מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום כדאי' לקמן (צד) ועי' ביומא (פ"ו מ"ד) ובפי' הרע"ב שם] ולא מצינו בזה ב' שיעורים. ויותר נראה דמקום א' הוא ונקרא חמתן ונקרא מגדל נוניא כנ"ל:
במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה פי' רש"י שנטמאת העיסה. לכאורה י"ל דדוקא בכה"ג שבשעת גילגול היתה טהורה והי' לה שעת הכושר אבל בעושה עיסתו בטומאה י"ל דלאו בר חלה היא כלל כדלעיל (ל"ג.) בתרומת חמץ דאם לא הי' לה שעה"כ אינה תרומה משום לו ולא לאורו ואף דלשון הגמ' שם הוא דאחמיץ במחובר מ"מ מדברי הרמב"ם והרע"ב בתרומות (פ"ב מ"ב) נראה דאם נטמא קודם שהגיע לעונת המעשרות אין תרומתו תרומה. וגם לפי לשון הגמ' הנ"ל כתבנו לעיל הטעם הואיל ובדיעבד הוי תרומה גם בשיבלים נקרא הי' לה שעת הכושר אבל בחלה דקודם גלגול דהמפריש חלתו קמח אינו חלה שפיר י"ל כנ"ל אבל קשה דבמס' חלה מבואר דגם בעושה עיסה בטומאה בת הפרשת חלה היא וצ"ע הטעם לחלק בין תרומה לחלה. ועי' מ"ש הר"ן דמתני' איירי דוקא בנטמאת העיסה אחר הגלגול אבל בנטמאת מקודם מגלגלה פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה. דאע"ג דפליגי במס' חלה בכה"ג וס"ל לרע"ק דבעיסה טמאה ג"כ מוטב ללוש כשיעור כדי לקרות לה שם חלה אע"ג שאינה עומדת אלא לשריפה. מ"מ בפסח דאי אפשר להפריש משום חימוץ ד"ה יעשנה קבין והכי מוכח בירושלמי ע"ש. ומשמע מדבריו דלא יפריש חלה כלל ואין מובן לפע"ד דכיון דלר"א איכא תקנה לאפות קודם קריאת שם ולר"י אינו עובר בב"י א"כ למה לא יפריש חלה כיון דס"ל לרע"ק דמוטב לקרות שם חלה מלבטל המצוה. ובכוונת הירושלמי נראה לע"ד דאם עדיין לא לש ילוש פחות מן השיעור ויצרפנו ע"י רדי' לסל כיון דהלכה כר"א דהסל מצרפן אבל אין כוונתו לפוטרו מן החלה כנ"ל:
בתוס' ד"ה ולתפלה כו' אפי' טובא נמי. וא"י מנ"ל הא בפשיטות דכיון דסגי בכל מידי דמנקי י"ל שפיר דלא אטרחוהו חכמים יותר מד' מילין ולדבריהם קשה גם בנט"י לאכילה דמאי אריא ד' מילין אפי' טובא נמי דנט"י לאכילה לא גרע מנט"י לתפלה:
בד"ה לא תקרא כו' ותי' ריב"א כו'. וקשה למאי דקי"ל דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היכא דאיכא צורך קצת א"כ הכא נמי עכ"פ מיקרי צורך קצת מה שיהי' ראוי באמת להשתמש לאורו דאין צורך קצת יותר מזה. [ואע"ג דנו"נ א"ק ביו"ט משום מתוך היינו משום דדרשינן לכם ולא לגבוה כמ"ש התוס' בביצה (י"ב) ד"ה השוחט. אבל בתרומה שהוא ממון כהן לכם קרינא בי'] ומ"ט אסור לשרפן ביו"ט וצ'"ע:
ועפ"ז אפשר ליישב פי' רש"י בביצה (כ"ז:) דשריפת ת"ט הבערה לצורך היא ואפי' הכי אסור בי"ט דלהאכיל לכלבים נמי אסור משום דרחמנא אחשבה להבפרתן ומלאכה היא. ותמוה דנהי דחשוב מלאכה מה לי מלאכת הבערה מה לי מלאכה אחרת כולן מותרין לצורך אוכל נפש. וע"פ הנ"ל י"ל קצת דגם רש"י ס"ל חילוק הריב"א הנ"ל אלא דקשה לי' הא מותר עכ"פ מטעם מתוך דחשוב צורך קצת עכ"פ וניחא לי' דגזה"כ הוא דחשוב מלאכה בפ"ע ומתוך לא אמרי' אלא בהבערה והוצאה ולא בכל המלאכות לדעת הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט ה"ד) ע"ש] כנ"ל ע"ד פלפול קצת אבל עיקר דברי רש"י שם צ"ע ולפי' ר"י דמה"ת מותר לשרוף ת"ט ביו"ט י"ל כנ"ל משום מתוך. גם נראה דל"ד לנדרים ונדבות דלא הדרי להיתרא הראשון כיון דגם אחר שנעשה צורך גבוה צריך לאכלן בקדושה כל א' כדינו משא"כ בתרומה טמאה דבשעת שריפה הותר לגמרי בהנאה כדמעיקרא [אכן בשבת (כ"ד:) בתוס' ד"ה לפי מבואר דל"ד לנו"נ שעושין מהן לגבוה אחר שחיטה משא"כ בת"ט ע"ש]: