אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק אלו עוברין › דף מה:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק אלו עוברין · דף מה:

דף מה.

בגמ' אמר ר"ה סמי קילתא מקמי חמירתא ר"י אמר תנאי כו', וי"ל דלר"ה דס"ל כלישנא בתרא מצי לאוקמא מתני' אליבא דכו"ע ורשב"א לא פליג אלא היכא שיחדו בפי' לישיבה ולא בעריבה דאע"ג שעשוי לחזק מ"מ לא יחדו ממש אפשר דמודה רשב"א אבל ללישנא קמא ע"כ מתני' אליבא דתנאי, ועי' מ"ש הרא"פ דהרי"ף פסק כהאי שינויא והבעה"מ כ' דנ"ל לסמוך על ההיא דאביי כו'. ולכאורה נראה מלשונו דהבעה"מ מקיל נגד הרי"ף והיינו דבמקום לישה לפירש"י גם בכזית א"צ לבער או לפי' התוס' שלא במקום לישה ועשוי לחזק א"צ לבער אף בכזית. ותמוה דהא עיקר השגת בעה"מ על הרי"ף הוא מכח דלא קי"ל כרשב"א א"כ ודאי לדינא בכזית לעולם צריך לבער. איברא דלפירש"י במקום לישה אפשר דהוי עשוי לחזק טפי מכופת שאור שיחדה לישיבה אבל לתוס' ודאי אין מקום להקל. ועיינתי בבעה"מ וראיתי דמסיק בהדיא דלענין כזית לא קיי"ל כשינויא דאביי הואיל ולא קיי"ל כרשב"א. א"כ. נראה דמחלוקת בעה"מ על הרי"ף הוא רק לחומרא. דהבעה"מ אזיל בשיטת רש"י ונמצא דעל שפתו לא מיקרי עשוי לחזק וגם פחות מכזית צריך לבער ולרי"ף דס"ל כשינויא דר"ה א"כ בכ"מ דעשוי לחזק ופחות מכזית א"צ לבער, והגם דהלשון נראה דבעה"מ בא להקל לא בא אלא להחמיר ע"ש. וי"ל קצת דלבעה"מ במקום לישה הוי לעולם עשוי לחזק וכ"מ בבעה"מ דזה הוא הקולא לדינא:

שם בגמ' אבל בבית כו' דזימנין דכניש להו ונפלי אהדדי. בס' ק"נ הקשה מדפריך הגמ' לעיל (ו':) אהא דהבודק צריך שיבטל אי נימא משום פירורין. פירורין ממילא בטלי והלא יש לחוש זימנין דמכנשי. אבל ז"א דא"כ גם אי מיכנשי מה בכך כיון דממילא בטלי מעיקרא ע"י שנעשה אח"כ כזית לית לן בה דכבר בטלינהו וע"כ צריכין לחלק כמ"ש המג"א (סי' ת"ס ס"ק ב') דדוקא פירורי פת ממילא בטלי אבל פירורי בצק הואיל ויכולין להצטרף לעשות מהם פת לא בטלו והכא בפירורי בצק עסקינן דומיא דעריבה כנ"ל. ומה"ט יש פוסקים נמי דחצי זית גרידא בעריבה חייב לבער משום דבצק לא בטיל ממילא אף שבכל העריבה אין שם רק חצי זית כמ"ש במג"א (סי' תמ"ב ס"ק י') ע"ש:

שם בגמ' ת"ר הפת שעיפשה כו'. הקשה הר"ן דמ"ש מנבילה דכל שאינו ראוי לגר שריא ע"ש. ולכאורה יש לחלק בין ביעור לאכילה ולומר דאה"נ דגם בחמץ מותר מה"ת באכילה דלא גרע מכל שלא כדרך אכילה כיון דנפסל מאכילת אדם. משא"כ לענין בל יראה לא תליא באכילה כי היכי דחייב בבב"ח ובכלאי הכרם גם שלא כדרך כיון דלא כתיב בהו אכילה ומכ"ש לאיסור דבל יראה דלא תליא בכדרך אכילה. וכה"ג כ' הפנ"י לעיל ריש פרקין גבי נוקשה דאע"ג דבאכילה מותר מה"ת משום דא"ר לאכילה מ"מ עובר בב"י לפי' רש"י ע"ש]. איברא דבברייתא דלעיל בסמוך איתא הטעם הואיל ויכול לחמע בה כמה עיסות. אבל י"ל דלכך צריכין להאי טעמא דאי לא"ה הו"א דאין עליו שם לחם וחמץ אבל מנבילה אין ראי' לכאן לפע"ד. אך לפמ"ש המהרש"ל בשבועות (כ"ג:) דר"ש דס"ל כ"ש למלקות שלכד"א נמי חייב. א"כ כיון דר"ש מודה בנבילה שא"ר לגר דמותרת כדאי' בע"ז (ס"ז:) ע"כ צ"ל דגרע משלא כד""א. ועי' בכרו""פ (סי' פי"ז) מ"ש בזה]:

שם בגמ' כמאן אזלא הא דתנן כו' טמא עד שיפסול מלאכול לכלב דלא כר"נ ק"ק מנ"ל הא דילמא גם ר"נ לא אמר אלא דאינה מטמאה משום דאין על הפת שעיפשה שם אוכל לגמרי ואה"נ דלא מקבל טומאה מהשתא. אבל מ"מ אם כבר נטמאה לא פקע הטומאה מינה עד שיפסל מאכילת כלב. דכה"ג כתבו הפוסקים הכא בחמץ דאע"ג שנפסל מאכילת כלב כל שכבר חל איסור חמץ לא פקע איסורא כמ"ש הר"ן כאן ע"ש ולעיל ר"פ כ"ש גבי חרכו קודם זמנו [וביותר תמוה דברי המאירי כאן מ"ש כן להלכה דאע"ג דאינה מטמאה מ"מ אם כבר נטמאה לא פקע הטומאה א"כ מתני' דטהרות דמיירי באוכל שכבר נטמא כמ"ש התוי"ט שם להוכיח מסוגיא דגמ' בכריתות ע"ש שפיר מצי אתי כר"נ וצע"ג ליישב דבריו. איברא דלע"ד צ"ע דהגם דתוס' כ' ג"כ שם דחרכו היינו שנפסל לכלב ומ"מ בעינן דוקא חרכו קודם זמנו. מ"מ י"ל לע"ד דהיינו דוקא לענין איסור הנאה אבל לענין בל יראה שפיר י"ל דגם לאחר זמנו כיון דנפסל מלאכול לכלב הוי כעפרא בעלמא. כי היכי דפקע שם טומאה מיני' ה"נ פקע שם חמץ מיני' משא"כ לענין איסור הנאה דגם האפר אסור בהנאה לדידן דחמץ הוא מן הנקברין וה"ה בנתעפשה כנ"ל. מיהו הרבה פוס' כתבו כשיטת הר"ן דכל שחל עליו איסור חמץ צריך לבער אף בנפסל לכלב ג"כ ע"ש וצ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה