שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו עוברין · דף מד.
בגמ' א"ה לענין חמץ בפסח נמי. יש להקשות לשיטת הרמב"ם (פ"א מה' תו"מ ה' ו') דתערובת חמץ דפליגי ר"א ורבנן הוא דוקא בדאיכא כזית בכא"פ (אי אכיל לי' בעיני' כמ"ש הכ"מ שם ובב"י (סימן תמ"ב) ע"ש] א"כ לא דמי לאיסורי נזיר ולשאור בל תקטירו דשם גם בחצי זית איסור וחצי זית היתר נמי חייב ויש לישב:
שם בגמ' א"ה אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח לכאורה קשה אמאי לא פריך נמי אליבא דר"א דכרת נמי לחייב כיון דאיכא כזית בכא"פ. אבל נראה דלא מצי להקשות הכי משום די"ל דלהכי כתב קרא אוכל חמץ ונכרתה למעט תערובת דאינו בכרת אפי' בכה"ג. ובזה מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דהך דכותח איירי דוקא בדאיכא כזית בכא"פ ותמהו עליו הרמב"ן בסה"מ (מצוה קצ"ח) דא"ה כרת נמי לחייב ולמ"ש א"ש דפטור מכרת משום המיעוט כנ"ל. שוב ראיתי בס' מגילת אסתר שהוכיח מגמ' דהכא כמ"ש. אך מה שהוסיף דגם בכל איסורין אין כרת בכא"פ לפע"ד ז"א רק בחמץ בלבד דאיכא מיעוט כנ"ל:
בתוס' ד"ה לענין. לר"י לא מצי פריך כו' וא"ת כו' דחצי שיעור אסור מה"ת ואור"י דלא דריש אלא לאיסורא כוונתם מבוארת דקשיא להו כיון דחזינן דר"י דריש כל נדרוש נמי הכא לתערובת חמץ ותי' דאה"נ דדריש הכי לאיסור ולא למלקות. אבל המהרש"א ז"ל לא פי' כן ונראה טעמו משום דמדברי התוס' לעיל (מ"ג.) ד"ה מאן תנא כו' מוכח דלמאן דלא מרבי למלקות איסורא נמי לית בי'. ולכך פי' דס"ל להתוס' דהכא אין לדרוש כל לאיסור בלבד. וע"ז שפיר הקשה ממ"נ אי אין ללמוד חמץ משאר איסורין א"כ מה הקשו התוס' הלא הכא נמי י"ל דכל אתי לרבות חצי שיעור ולא לתערובת. ואי נימא. דלח"ש למדין משאר איסורין ולכך ע"כ אתי קרא הכא לרבות תערובת א"כ מה תירצו דלא דריש ר"י כל אלא לאסור חצי שיעור והלא כבר נלמד משאר איסורין כנ"ל בכוונתו. אבל האמת יורה דרכו בכוונת התוס' דלר"י שפיר למדין לאסור תערובת חמץ מכל ומ"ש התוס' לעיל דאי לאו דאתרבי למלקות אפי' איסור לא הי' בו לא קאי אליבא דר"י רק למאן דלא דריש כל. ובזה י"ל נמי מה שהקשה המהרש"א לעיל על שיטת התוס' הנ"ל דאיסור ודאי איכא בתערובת כמ"ש כל הפוס' וכן בשיאור כדקתני לקמן במתני' דישרף. ולהנ"ל א"ש דלעולם מודין התוס' לדינא דאיסורא איכא משום דקיי"ל כר' יוחנן דדריש כל לאיסורא. והתוס' לא דייקו אלא דלולי שום דרשא לא הי' בו איסור כלל ומשו"ה הקשו דבמנחות דשם אין דרשא דכל מנ"ל לומר דאית בו נמי איסור כנ"ל. ומדברי התוס' דהכא יש לתמוה על הט"ז (סי' תמ"ב ס"ק א') שהקשה שם על מ"ש הב"י דאיכא איסור מה"ת בתערובת אפי' לרבנן דמנ"ל איסור תורה כיון דרבנן לא דרשי כל ע"ש. והלא התוס' כתבו הכא בפירוש דמכל נפקא לן איסור כמו חצי שיעור משום דמדמינן תערובת לחצי שיעור. וגם לשיטת המהרש"א דאין ללמוד חמץ משאר איסורין דרשינן הכא כל לתערובת כדדרשינן בעלמא כל לחצי שיעור כנ"ל, אכן הטור שם כ' דאין איסור תורה בתערובת ולדבריו וצ"ל דגרע מחצי שיעור בפרט למ"ש שם דטעם החמץ אינו אלא לקיוהא בעלמא. אך לדבריו קשה מ"ש התוס' דהא קיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת מדרשא דכל והכא נמי נדרוש כל לאיסור תערובת. ונראה דלק"מ למ"ש התוס' לעיל ד"ה מאן שמעת. דהיכא דאיכא סברא לרבות כו"ע דרשי כל א"כ בח"ש דאיכא סברא דחזי לאצטרופי לכך דורשין שפיר כל. אבל תערובת חמץ שאינו טעם גמור אלא לקיוהא בעלמא דליכא סברא לרבות לא דרשינן כלל כל גם לאיסורא כנ"ל:
בד"ה דאיכא מקשין דבהשוחט כו' משמע דבסתמא לא הוי כזית בכא"פ. אפ"ל דהכא נמי ליכא בהתבשיל כזית בכא"פ אלא משום דאם הי' מלקט מן השום והשמן בצירוף התבשיל באופן שיהי' כזית כא"פ הי' חייב מה"ט לא בטילי אגב המקפה לפמ"ש התוס' בד"ה לאו דמטעם הואיל אם הי' מלקט כו' אין לומר שלא תבטל אגב מקפה כיון שאין דרך אכילה בכך א"כ אם אוכל כזית בכא"פ י"ל דהוי דרך אכילה ושפיר אמרינן הואיל. ואפשר כן הוא כוונת הר"ש בטבו"י שם במתני' דמקפה ע"ש]:
בד"ה איתבי' כו'. הקשו דהא בתרומה דאורייתא לכו"ע בעי רבי'. וא"י להלום דבריהם ז"ל דמאי דאמרינן התם דבתרומה דאורייתא בעי רוב ובדליכא רוב לא אמרי' שאני אומר היינו למסקנא דהכא כזית בכא"פ דאורייתא אבל למאי דהוי ס"ל השתא דלאו דאורייתא מה בכך דתרומה דאורייתא מ"מ כיון דתערובת אסור רק מדרבנן שפיר לא בעינן רבי' [דאע"ג דליכא רוב י"ל דאינו אלא איסור דרבנן כיון דהוי ח"ש ע"י תערובת. דאפי' למ"ש הר"ש בטבו"י (פ"ב מ"ג) דח"ש ע"י תערובת נמי אסור מה"ת היינו דוקא למסקנא דכזית כא"פ דאורייתא ממילא ח"ש נמי אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי. אבל אי כזית בכא"פ ע"י תערובת לאו דאורייתא שוב לא חזי לאצטרופי שפיר י"ל דאינו אסור אלא מדרבנן]: