אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק אלו עוברין › דף מג:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק אלו עוברין · דף מג:

דף מג.

בגמ' סד"א כו' והני נשי' הואיל וליתניהו באכילת מצה ותמוה כמ"ש התוס' דבלא"ה לחומרא מקשינן. ולכאורה י"ל דהא דלחומרא מקשינן הוא מספק (כמ"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללות לאו"ח (ח"א ס"ק י') וא"כ לא הי' מלקות]. אך באמת משמע בגמ' ביבמות (ח.) דבודאי לחומרא מקשינן דאם לא כן איך אפשר להתירה לעלמא מספק] ומשמע דהוא מדה בתורה להקיש לחומרא. אכן י"ל דל"ד להך דיבמות דאיכא למילף כל עריות מאחות אשה לחומרא ומאשת אח לקולא וע"כ הי' מדה להקיש לחומרא ולא לקולא לבטל ההיקש דלחומרא רק לבטל היקש דלקולא ולמילף לחומרא משא"כ בהך דהכא דאם נדרוש לקולא לא יתבטל כלל ההיקש דלחומרא כיון דליכא חומרא כלל כיון דגם איסור חמץ ליכא בנשים. רק מספק יש להחמיר אבל לא לעונש מלקות ודוק אכן מדברי התוס' בב"ק (ג') ד"ה דומיא משמע דגם בכה"ג לחומרא מקשינן בודאי אפי' בממונא ע"ש]. אבל קשה הא דאמרי' דלהכי כתי' כל לרבות נשים דא"כ לכתוב קרא ריבוי דנשים גבי חיוב אכילת מצה וממילא לא הי' מקום לטעות למעטינהו מאיסור אכילת חמץ:

שם בגמ' התם דליכא אוכלין כו' קשה דהא גם התם יש לרבות אוכלין כדאי' בתו"כ שם בפ' צו דמרבה גרים ועבדים מדכתי' כל ע"ש ובתוס' במנחות (ס"א:) ד"ה אין דאצטריך קרא לרבות גרים ועבדים. אך לפי מה דאמרינן לקמן דר"א דריש נמי כי כל ניחא דאיכא ב' דרשות

ברש"י ד"ה אין כו' ואי איכא מיין לחודא כזית למה לי קרא:

וקשה דהא גבי שאור בל תקטירו איצטריך קרא לרבא לרבות עירובו לפי' רש"י אע"ג דאיכא כזית משאור לחודא] משום דמעורב עם ההיתר קל מאילו הי' בפ"ע. וביותר קשה הא דאמרינן לקמן (מד:) בהדיא בגמ' דגם בדאיכא כזית מיין לחודי' רבותא הוא והא קמ"ל אע"ג דתערובת ע"ש. א"כ קרא נמי י"ל דלהכי אתי. ובאמת נראה דזה הי' טעם הגורסין וכל משרת משום דמגופי' דקרא אין ראי' די"ל דצריך קרא לכזית מיין עצמו כנ"ל. ומ"ש רש"י לדחות דבריהם מדפריך הגמ' דמשרת אתי לטעם כעיקר א"ש ג"כ למ"ש דהכוונה הוא כיון דמשרת אתי לטעם כעיקר שוב י"ל דריבוי דוכל אתי לכזית יין הנבלע בפת [דאע"ג דטכ"ע מ"מ אכתי הי' אפ"ל דלא לקי עלי' כיון דתערובת הוא לדעת רוב הפוס' דאין ההיתר נהפך להיות איסור ואין האיסור בפ"ע] ולעולם היתר מצטרף לאיסור מנ"ל. דדוקא למ"ד דמשרת אתי לשרה פתו א"כ וכל אתי לרבות אף בשאין ביין הנבלע בפת כזית כנ"ל משא"כ אי אתי לטעם כעיקר גם מוכל אין ראי' להיתר מ"ל כנ"ל [אכן אין זה מוכרח די"ל דמאי דאמרי' לקמן והא קמ"ל דאע"ג דתערובת היינו דאתי רע"ק לאשמעינן דטכ"ע וכ"נ מדברי התוס' בנזיר (ל"ו.) ד"ה וכי ע"ש. וא"כ שפיר פי' רש"י דאי איכא מיין לחודא כזית ל"ל קרא דכיון דכבר ילפינן דטכ"ע מגיעולי מדין כדאמרי' לקמן שוב א"צ קרא דמשרת להכי]:

בתוס' ד"ה סד"א כו' ועי"ל דהכא י"ל כו' משום גז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות דפטירי כו' מהלכה למשה מסיני. לכאורה לפ"ז קשה במסקנא דגמ' דדרשי דנשים חייבות במצה מהיקש מאי אולמא דהיקש מגז"ש דט"ו ט"ו כמ"ש ביד מלאכי (סי' ר') מחלוקת הפוס' בג"ש והיקש הי מינייהו עדיף אך למ"ש התוס' בזבחים (מ"ח.) ד"ה דכו"ע בתי' הב' דהיקש עדיף מג"ש א"ש]. גם קשה מ"ש התוס' דמשום גז"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות ס"ד לפטור נשים מאכילת מצה הלא בסוכה הוי רק הלכה ואין למדין ג"ש מהלכה (כמ"ש רש"י בשבת (קל"ב.) דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ע"ש. אך למ"ש הצל"ח לקמן (פ"א:) דהיכא דילפינן מהגז"ש דברים הכתובין בפירוש ילפינן נמי מה דאתי מהלכה א"ש הכא. וגם י"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ן בסה"מ (שורש ב') דגז"ש דנין נמי מהלכה ע"ש]. לכן נ"ל דאין כוונת התוס' דנילף מגז"ש זו רק כיון דאיכא למידרש מההיקש מסיפא לרישא איפכא לפטור מסתבר יותר לדרוש כן כדי שלא לסתור הגז"ש דט"ו ט"ו וממילא למסקנא דאיכא קרא לחייב נשים באכילת חמץ ע"כ צריכין לדרוש מרישא לסיפא ואין למדין מגז"ש דט"ו ט"ו דהוי רק הלכה:

בא"ד יש מקשים כו' קצת י"ל דדוקא במקום שהלאו והעשה הכל בזמן אחד מקשינן הלאו לעשה או העשה להלאו משא"כ בכלאים דשעטנז אינו זמן גרמא א"כ אף אם הי' עשה הי' ג"כ נוהג בנשים ליכא למילף חד מחברי'. דההיקש עושה רק כאילו הי' תרוייהו עשין או לאוין אבל כלאים וציצית דאפי' אם היו תרוייהו עשין ג"כ אין זה דומה לזה דזה זמן גרמא וזה לאו זמן גרמא ליכא למילף מהיקשא וכ"נ כוונת התוס' ישנים ביבמות (ד'.) אך המשך לשון הת"י שם צריך ביאור ע"ש]:

בד"ה כמאן כו' ורש"י פי' כו' ועוד מאי קאמר כמאן כר"א הא כרבנן נמי אתיא דהא כי כל דרשו ומוקמינן לה אמקצתו כו'. וי"ל שיטת רש"י ז"ל דמשמע לי' להש"ס דאף שאור בל תקטירו דאמר זעירי דומיא דמשרת בנזיר דבין בניכר ובין במעורב היתר מ"ל. דכיון דכתי' משרת משמע דאע"ג דמעורב מצטרף ומכ"ש באינו מעורב ומדאמר זעירי אף שאור משמע נמי גם ע"י עירוב והיינו דוקא לר"א. ונקט דרשא דוכל הואיל ועיקר היתר מ"ל דהיינו מקצתו נלמד מכל כנ"ל. ומ"ש התוס' עוד על רש"י דמנ"ל לרבות תערובת בחמץ מכל כיון דצריך קרא להיתר מצטרף לאיסור. נראה דס"ל לרש"י דדוקא לענין הקטרה איכא לאפלוגי בין ניכר או מעורב אבל באכילה ממ"נ אי אכל כ"א בפ"ע לא שייך כלל היתר מצטרף ואי נטל שניהם בפיו ולעסן כאחד נעשה שם מעורב קודם שבא למעיו. ולכך שפיר נפיק לי' מחד קרא רק בהקטרה צריך ב' פסוקים:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה