שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו עוברין · דף מג.
בגמ' הא גופא קשיא אמרת שיאור ישרף כו' ונותנו לפני כלבו. לכאורה קשה דילמא לפיכך קתני ישרף דאל"כ הוי סד"א דמותר לשהותו ובאמת אסור לשהותו כפירש"י במתני' משום ב"י. וי"ל דאי הי' מותר בהנאה א"כ ע"כ דנוקשה אינו כחמץ גמור ממילא גם ב"י ליכא בנוקשה. ומאי דפי' רש"י א"ע בב"י אינו אלא אליבא דמסקנא דאסור בהנאה. (אבל עדיין קשה למ"ש התוס' לעיל (ב'.) דאפי' אי ליכא ב"י בנוקשה החמירו חכמים לבערו א"כ שוב י"ל דגם אי מותר בהנאה צריך ביעור אך למ"ש המהרש"א שם דבאיסורין המותרין בהנאה לא החמירו חכמים להצריך ביעור א"ש]:
שם בגמ' ת"כ דר"י כו' ש"מ נוקשה לר"א לית לי' והנה הטור (סי' תמ"ב) כ' דנוקשה לר"א בלאו ותמהו עליו דהרי כאן מסקינן בגמ' דר"א לית לי' נוקשה. ונ"ל דהנה קשה להבין במה פליגי ר"י ור"נ דר"י סבר דנוקשה קל ור"נ סבר דע"י תערובת קל. ונראה דפליגי בפלוגתא דר"ד ואביי לקמן בכזית בכא"פ אי הוי דאורייתא דלקמן אמרינן דכותח הבבלי יש בו בכא"פ אי אכיל לי' בעינא אלא דבטלה דעתו אצל כ"א ואי אכיל לי' ע"י טיבול לית בי' כזית כא"פ. וי"ל דכולהו מיני דתערובת דחשיב במתני' כך הם ור"י סובר דכזית כא"פ דאורייתא א"כ כיון דנוקשה בלאו י"ל דכ"ש תערובת מאחר דאכיל לי' בעינא ואית בי' כזית כא"פ ואי משום דבטלה דעתו הרי נוקשה ג"כ א"ר לאכילה ול"א דבטלה דעתי'. ור"נ סובר דכזית כא"פ לאו דאורייתא א"כ נהי דנוקשה בלאו אבל לא תערובת אפי' אכלו בבת אחת. שוב ראיתי דבפ"י כ' ג"כ כנ"ל. אבל לכאורה קשה לפ"ז מאי ראי' איכא דר"א נוקשה לית לי' מדלא חשיב נמי נוקשה דילמא משום דכ"ש הוא ואין לומר כמ"ש התוס' דהו"ל למיתני נוקשה לאשמעינן דלית בי' כרת. דהרי בלא"ה נדע זאת דאם הי' כרת בנוקשה הי' גם בתערובת כרת כיון שאכלו כאחד דנהי דבטלה דעתו הרי גם בנוקשה איכא כרת ול"א דבטלה דעתו וכיון דקתני דליכא כרת בתערובת מוכח ג"כ דבנוקשה ליכא כרת. אבל ז"א דא"כ ע"כ כזית בכא"פ דאורייתא ושוב שפיר י"ל כר"י דמתני' אתיא כר"מ והכי עדיף טפי דסתם מתני' ר"מ היא [וכמ"ש התוס' בנדה (מ"ד:) דמאי דמצינן לאוקמא מתני' כוותי' דר"מ מוקמינן ע"ש] אבל לדידן דקיי"ל דכזית בכא"פ דאורייתא שפיר י"ל דר"א אית לי' נוקשה דבזה קיי"ל כר"נ דכ"ש נוקשה. ובאמת גם ר"מ ס"ל כן ומתני' אתיא כר"מ כדאמר ר"י ומ"מ גם ר"א אית לי' נוקשה דהוא כ"ש מתערובת ולהכי לא חשיב לי' כנ"ל דאין לומר דהו"ל למיתני נמי נוקשה לאשמעינן דלית בי' כרת דהא ממילא מוכח דאל"כ גם בתערובת הי' כרת כיון דכזית בכא"פ דאורייתא כנ"ל ובזה י"ל קצת דברי הרב ב"י מ"ש וי"ל דמה דקאמר ת"כ ומסיק ש"מ נוקשה לר"א לית לי' הוא רק למאי דס"ל לר"י כו' ודבריו נפלאים דאיך שייך לומר ת"כ אליבא דידי' דעיקר ראי' הוא כדי להוציא מדעת החולק וכמ"ש עליו כל המפרשים. ולמ"ש י"ל כוונתו דמאי דמסיים הגמ' ש"מ דנוקשה לר"א לית לי' דלמ"ש הראי' הוא רק כדברי ר"י דמתני' אתיא כר"מ אבל הא דנוקשה לר"א לית לי' לא מוכח כלום. וע"ז כ' הב"י דזה לא קאי אלא אליבא דר"י דלדידי' דלא הוי כ"ש שפיר מוכח דר"א לית לי' נוקשה אבל לדידן לא מוכח דלית לי' לר"א נוקשה כיון דלר"נ הוי כ"ש. ומ"מ קאמר שפיר ת"כ דר"י דעכ"פ זה מוכח דמתני' אתיא כר"מ כנ"ל כן נראה פי' דברי הב"י. אבל בגוף דברי הטור נראה כמ"ש לעיל דכו"ע מודים דנוקשה חמיר אלא דר"י סבר דכזית בכא"פ דאורייתא וא"כ שפיר לר"י ליכא ראי' כלל דנוקשה לר"א לית לי'. והא דאמרינן ת"כ הוא מכח ממ"נ או דלית לי' לר"א נוקשה או דאית לי' ומשום דכ"ש הוא לא קחשיב נוקשה. ולפוטרו מכרת א"צ להשמיענו משום דממילא מוכח כיון דכזית בכא"פ דאורייתא א"כ שוב י"ל דמתני' כר"מ כדאמר ר"י אבל לא בגוף הדבר דר"א לית לי' נוקשה וא"ש:
ברש"י ד"ה שיאור כו' והאי לאו דנוקשה כו' כל ריבויא הוא כדלקמן. נ"ל דבריו דמריבויא דכל מרבינן כל מה דאפשר תערובת ונוקשה ומשו"ה איכא נמי מלקות בתערובת. דאי נימא דקרא מרבה נוקשה לחוד ותערובת אתי בק"ו מנוקשה איך ילפינן מלקות לתערובת דהא אין עונשין מה"ד ובזה י"ל מ"ש התוס' ד"ה ואלו דאמאי לא אמרי' דמשו"ה לא חשיב נוקשה משום דכ"ש הוא. ולהנ"ל א"ש דמ"מ כיון דמפורש בברייתא הטעם דעירובו בלאו משום דכתי' כל הו"ל לפרש ג"כ נוקשה דמצד כ"ש לחוד אין מזהירין מן הדין רק משום דהוא כ"ש מרבינן לי' ג"כ מהאי קרא ראוי לפרש בהדיא דמרבי נמי נוקשה מדכתי' כל. דאל"כ י"ל דמשמע לי' ריבויא דקרא על עירובו לחוד ונוקשה אינו בלאו דאע"ג דנוקשה חמור מה בכך כיון דא"מ מן הדין כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ מ"ש המהרש"א דאמאי לא הוכיחו כן מברייתא קמייתא. ולהנ"ל א"ש דמברייתא דלעיל אין ראי' כיון דאין מפורש בה הלימוד לתערובת שפיר י"ל דלא חשיב נוקשה משום דכ"ש הוא כנ"ל נכון:
בתוס' ד"ה מאן תנא משמע בשמעתין כו' כבר האריכו המפרשי' במשמעות זה ומהרש"א הוסיף להקשות דתערובת חמץ ודאי דלכ"ע אסור כמ"ש כל הפוס' וכ"מ מדקתני לקמן במתני' שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דגם לר"י דלית לי' נוקשה מ"מ ישרף דאיסור מיהא איכא. משמע מדבריו דטעמא דר"י דשיאור ישרף משום דנוקשה הוא. וכ"מ מדברי הר"ן שכ' להוכיח דסתמא דמתני' לאו סתמא דסמכא הוא מדקתני לקמן דשיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיני' בלא כלום ע"ש. ותמהני עליהם דמנ"ל דר"י דפוטר הוא משום דלית לי' נוקשה דלע"ד נראה יותר דשיאור דר"י לאו נוקשה הוא דהא לר"מ בכרת הוא וכי נימא דפליגי ר"מ ור"י בשיאור דקרני חגבים אם הוא נוקשה. וגם בחולין (כ"ג:) מבואר דפליגי אי חמץ הוא או מצה דטעמא דר"י או משום ספיקא אי חמץ היא או משום דברי' הוא ואינו חמץ כלל ולכך איסור מיהא איכא. דמסתמא יש לר"י איזה דרש לאסרו באכילה ובהנאה אי נימא דברי' בפ"ע הוא ואי ס' הוא ודאי א"ש אבל אין טעמו של ר"י משום דהוי נוקשה. וראי' ברורה לזה דהא תי' התוס' דבתודה איכא קרא דמרבינן מיני' נוקשה וא"כ אמאי מספקא להו שם לר"י בתודה דאטו מאן דלא דריש הכא דרשא דכל מחמצת לא ס"ל דרשא דגבי תודה ג"כ. אלא הדבר ברור דשיאור דר"י לא מטעם נוקשה פטור לר"י רק משום דס' דמצה היא או ברי' בפ"ע אבל בנוקשה שפיר כ' התוס' דמאן דלית לי' דנוקשה בלאו גם איסור ליכא. וגם נלע"ד דר"י נמי ס"ל דנוקשה בלאו והא דאמרי' בגמ' דמתני' ר"מ היא היינו משום דאשכחן בהדיא דאית לי' נוקשה אבל בדברי ר"י אין הכרח. וגם תמהני על מ"ש במהרש"א בפשיטות בשם כל הפוס' דתערובת אסור מה"ת ומשמע דצריכין ג"כ לבער לכו"ע דהרי הטור (סי' תמ"ב) כ' בהדיא דלחכמים מותר להשהות תערובת חמץ ע"ש [והגם דהתוס' לעיל בריש מכילתין לא ס"ל הכי מ"מ אין כן דעת כל הפוס']. ובס' פ"י ראיתי שהשיג על המהרש"א דלעולם איסור דרבנן איכא וכוונת התוס' אינו אלא דאיסור תורה ליכא ולר' יהודה נמי מדרבנן הוא דאסור. ותמהני מאוד מהא דאמרינן בחולין דלר"י אי ברי' הוא לא נפיק כלל ואי ספיקא היא נפיק מכח ממ"נ ואי נימא דמדאורייתא ודאי לאו חמץ הוא א"כ ודאי נפיק ידי מצה וכן נמי במנחות (נג:) בהא דאמרינן ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור קאמר קרא דמסקינן התם דהיינו שיאור דר"י לר"י ואי נימא דר"י, לא אסר אלא מדרבנן כנ"ל באמת כשר הוא מה"ת אלא ודאי דלר"י אסור מה"ת כנ"ל אח"כ ראיתי שמביא בספ"י דברי התוס' במנחות שנסתפקו בזה ועיינתי שם ובאמת כ' התוס' שם דאפשר דלר"י מה"ת כשר למנחות אבל יש לתמוה גם על דבריהם מסוגיות הנ"ל:
אכן בעיקר פי' התוס' דהכא נראה לפע"ד דאין כוונתם להוכיח משמעתין דלמאן דלית לי' נוקשה בלאו אין בו איסור דא"כ קשה למה הקדימו זאת להקושיא דהא גם אי יהי' איסור מ"מ כיון דמלקות ליכא ודאי לאו חמץ הוא לענין מנחות כדמשמע התם בחולין דדוקא לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא. לכן נראה דלאו דוקא נקטו התוס' איסור והמשך דבריהם הוא דמשמע הכא דאי לאו קרא מסברא לא הוי בנוקשה איסור חמץ והא דנקטו לשון איסור משום דכרת ודאי אימעוט בהדיא אבל מדאמרינן מאן תנא נוקשה בלאו כו' ולא אמרינן איפכא מאן תנא דנוקשה אין בו כרת כו' משמע דמסברא נוקשה לאו חמץ הוא וע"ז תמהו כו' ואם כי הלשון דחוק נראה שכן האמת. ואפשר עוד לומר בדרך זה דעיקר דבריהם על מ"ש ר"י ר"מ הוא כו' וציינו על מאן תנא וכו' והכוונה דמוכח הכא דאי לאו דאתרבי נוקשה גם בשיאור לא הי' איסור דשיאור נוקשה הוא וע"ז סבבו הקושיא כו':
בא"ד ותימה כו' נראה דעיקר קושית התוס' הוא מלשון הגמ' שם מדלקי עלי' חמץ הוא דמנ"ל דהוי חמץ לענין תודה דהכא אתרבי נוקשה וחידש לן ר"מ דשיאור נוקשה הוא ומנ"ל דנוקשה כשר למנחות. אבל קושית הגמ' שם לא נתיישב עדיין בכך דגם אי נוקשה הי' פסול למנחות אכתי קשה מאי מיבעיא לי' לר"ז שם וע"ז תירצו דיש שום דרש וכוונתם הוא דזה עצמו מוכח מר"ז מדבעי אי חמץ הוא כו' והלא עכ"פ נוקשה הוא [ואי נוקשה פסול למנחות פשיטא דאינו יוצא בשיאור] אלא ודאי דאיכא איזו דרש דנוקשה כשר למנחות. אלא דמיבעיא לי' אי הגיע לכלל חימוץ דזה הוא עיקר פלוגתא דר"מ ור"י ומשו"ה שפיר אמרי' מדלקי עלי' חמץ הוא ומצד נוקשה ודאי פשוט לר"ז דכשר למנחות כנ"ל. ואה"נ דגם לר' יהודה במנחות כשר נוקשה גם אי נימא דר"י לית לי' נוקשה בפסח כמו שהבין המהרש"א מ"מ אותו דרשא דמנחות ודאי גם ר"י מודה. הארכתי בזה לפי שהאריך בזה בס' פ"י ע"ש שהבין דעיקר פלוגתא דר"מ ור"י מצד נוקשה הוא. וזה אינו וכדמוכח להדיא לשון הגמ' בחולין ספק הוא או ברי' הוא וז"ב. מיהו לפ"ז ק"ק לשיטת התוס' למ"ד דנוקשה מותר בפסח מה"ת ובמנחות דאיכא ריבוי מודה דנוקשה כשר א"כ אפשר להביא תודה בפסח ובכמה מקומות בגמ' מבואר דא"י להביא תודה בפסח ולפעמים יעבור עי"ז האיסור נוקשה דרבנן בבל תאחר או המצוה דרגל א' ובאת שמה כנ"ל. וברש"י לעיל (י"ג:) ד"ה אין מביאין משמע דלא העמידו חכמים דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים כמ"ש שם הצל"ח ע"ש]. אך עיקר קושי' התוס' י"ל למאי דמשמע לעיל ברש"י דדוקא לענין אכילה צריך קרא לרבות נוקשה משום דלא חזי לאכילה אבל לאיסור ב"י א"צ ריבוי א"כ גם בתודה דלא תליא בחזי לאכילה א"צ קרא לרבות נוקשה: