שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו דברים · דף עג.
בגמ' שחטו שלא לאוכליו מה תיקן. קשה אמאי לא הקשו כן ארישא דמתני' שחטו שלא לשמו מה תיקן. וראיתי במהרש"א שתי' דכיון דשחטו לשם שלמים תיקן דלא מחייב אנותר דידי' כמו אנותר דפסח. וא"י מנ"ל הא דע"י ששחטו לשם שלמים נעשה שלמים דלכאורה מילתא דפשיטא דאכתי אסור להותירו עד הבוקר ככל פסח. וראיתי בצל"ח בשם הח"צ שהקשה על המהרש"א דבקרבן פסול לית בי' חיוב נותר. וע"ש מה שהשיג עליו. אבל י"ל דאין כוונת מהרש"א לענין כרת דאכילת נותר רק לענין דמותר להותיר לכתחלה עד זמן אכילת שלמים (דגם בזבח פסול מוזהר שלא להותיר כמ"ש הצל"ח גופי' לעיל (כ"ח.) ע"ש וע"ז אפ"ל כמ"ש המהרש"א דכיון ששחטו לשם שלמים מותר להותירו עד זמן אכילת שלמים כנ"ל]. מיהו מ"ש עוד הצל"ח לדחות תי' המהרש"א דכיון דבגוף השחיטה ליכא תיקון רק ע"י המחשבה אכתי מקלקל הוא ע"ש. ליתא דהא אמרינן דתיקון להוציאו מידי נבילה הוי תיקון אע"ג דקודם שחיטה נמי לאו נבילה היא רק כיון דבלי השחיטה הי' אפשר להיות נבילה שתמות בעצמה ובשחיטה זו ביטל שלא תהי' תו נבילה חשוב תיקון וא"כ ה"ה הכא דאם הי' נשחט לשם פסח הוי נותר בבוקר וע"י שחיטה זו דשוב לא יוכל להיות פסח יכולין להשהותו כדין שלמים כנ"ל חשוב שפיר תיקון בגוף השחיטה כנ"ל:
בתוס' ד"ה לדברי כו' מיהו אכתי קשה לר"י כו' הא מלאכה שא"צ לגופה היא כו' י"ל דדוקא לענין מקלקל אמרינן הכי דכיון דנפסל וליכא תיקון חשוב מקלקל. אבל לענין מלאכה שא"צ לגופה כיון דלדעת העושה הי' צריך לגופה דהוא סבר שעבודתו כשרה נהי דבאמת מיפסל מ"מ המלאכה הי' צריכה לו לגופה כנ"ל. כמ"ש התוס' בשבת (ק"ו.) ד"ה בחובל ובסנהדרין (פ"ד:) ד"ה מאן דחובל ומבעיר באיסורי הנאה אע"ג דהוי מקלקל מ"מ כיון שהי' סבור שיוכל להנות ממנו הוי מלאכה הצריכה לגופה ע"ש]: