שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו דברים · דף עב:
בגמ' יבמתו נדה בעל פטור. צ"ע דהא אמרינן לעיל דאי קדם ומל של שבת בע"ש חייב כיון דלא ניתן שבת לדחות כלל א"כ ה"ה הכא כיון דבאמת נדה היא אין עליו היום מצות יבום כלל למה מיקרי טעה בדבר מצוה. איברא דגם בתרומה לקמן דפוטר ר"י בבן גרושה [לשינויא דר"ב בר אביי מטעם טעה בד"מ] גם שם באמת לאו מצוה היא. וצ"ל דפליג ר"י אר"מ בקדם ומל. ובאימורי צבור דאמרינן במשנה גם לר"י דחייב אפשר דתנאי נינהו אליבא דר"י והכא אתיא כר"ש אליבא דר"י כמ"ש התוס' לעיל ד"ה לר"י א"כ י"ל דגם בזה פליגי. אבל עכ"פ קשה לס"ד דגמ' דבעי להוכיח מר"י דזבחים ור' יוסי דלולב הוי מצי למימר דשאני התם דבאמת מצוה מוטלת לפניו לשחוט פסחו וליקח לולב משא"כ ביבמה. ואפשר עדיפא מיני' משני דשאני התם דזמנו בהול. אבל לכאורה הא עדיפא דסברא זו מפורש בכ"מ. אבל סברא דזמנו בהול צ"ע דנהי דמילה זמנו קבוע הא גם השבת היא קבוע וביבמתו אע"ג דהמצוה אין זמנו בהול הא איסור דנדה נמי לאו קבוע היא בזה היום:
שם בגמ' ור"י כמאן כו' ואלא כר"י דתינוקת התם נמי זמנו בהול. הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות) פוסק כר' יוחנן דאע"ג דלא מסקינן בגמ' מנא לי' לר"י הכי מ"מ הלכה כר"י ובלח"מ שם הקשה עליו דכיון דפוסק כר"י דפוטר ביבמתו נדה אע"ג דאין זמנה בהול] למה כ' הרמב"ם בב' תינוקות הטעם משום דזמנו בהול. אבל בלשון הרמב"ם שכ' בתינוקת אע"פ שהם ב' גופים הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק. נראה דס"ל דר"י חידש דביבמתו דהיא גוף אחד אפי' אין זמנו בהול פטור. עוד הקשה הלח"מ דבה' תרומות גבי בן גרושה כ' הרמב"ם דמיירי בערב פסח וכדרב ביבי ובגמ' משמע דלר"י א"צ לאוקמי' בע"פ. ותמהני עליו בזה וגם. על הצל"ח שדייק כן ברמב"ם. ואדרבה המעיין ברמב"ם ה' תרומות יראה דלענין לפטור מתשלומי הקרן כתב דדוקא בע"פ. ומובן דפי' הרמב"ם דברי ר' ביבי אפי' אליבא דר' יוחנן דדוקא לפטור מן הקרן מוקי דמיירי בעה"פ דזמנו בהול, אלא דהגמ' מקשה דכיון דמוקי ר"ב בע"פ א"כ אין ראי' דפטור מחטאת ג"כ באין זמנו בהול. אבל אליבא דר"י נמי מיירי בע"פ כי היכי דלפטור אפי' מן הקרן ע"ש ובכ"מ שם בה' תרומות ג"כ נדחק בחנם אבל לשון הלח"מ תמוה בזה:
בתוס' ד"ה סמוך לווסתה וה"ה דהו"מ למימר שא"י אי נדה גמורה היא. א"י להלום דבריהם דהא לפמ"ש התוס' בעצמם דהא דמסקינן בגמ' טעמא דר"י משום דהוי לי' לשיולה הוא משום דאסור לבוא עלי' בלי שאלה כל שא"י שלא הגיע זמן ווסתה. א"כ מוכרח הגמ' לומר דמיירי בסמוך לווסתה שהי' לו להסתפק שמא הגיע זמן ראייתה ולאפוקי אי פירסה נדה שלא בעונת ווסתה בזמן דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שהגיע ווסתה] דכה"ג לא הו"ל לשאול פטור. וגם אין מובן מה כתבו התוס' דא"י אם היא נדה גמורה הא באמת הגמ' מיירי בהכי דא"י אם היא נדה גמורה אלא שהיום היא סמוך לווסתה והו"ל לשאלה. ואפ"ל כוונתם דהו"מ למימר באשה שאין לה ווסת דכה"ג אפשר דס"ל דלעולם צריך לשאול. מ"מ תי' הגמ' א"ש ומה בעי התוס' בזה. וגם מ"ש אח"כ דאפי' יודע שאינה נדה כו' א"י פירושו דהא באמת נדה היא אלא שראתה סמוך לווסתה: