שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו דברים · דף עב.
בתוס' ד"ה לר"י תימה לרשב"א כו'. ולע"ד הי' נ"ל דס"ל להגמ' דאפי' בפסח שלא לשמה דפסול מ"מ כיון דאם עלה לא ירד חשוב עשה מצוה דמתני' בכל גווני מיירי אפי' כבר הקטיר האיברים וא"כ עשה מצוה וק"ו היא מדאמרינן לקמן לענין מקלקל דחשוב תיקון הואיל ואם עלה לא ירד אע"ג דלכתחילה אסור להעלותו חשוב השחיטה תיקון מכ"ש אי באמת עלה ע"ג המזבח דנחשב עשה מצוה וא"כ א"ש המשנה כפשטא. וא"ש דאי הוי מוקמינן רישא בטועה א"צ לומר דלדברי ר"א קאמר ר"י. ובהכי מיושב נמי מה דקשה לקמן בגמ' בהא דמקשה אהא דאמר ר"א בעגל שלמים ששחטו לפסח דפטור לר"מ האר"י מודה ר"מ בבעלי מומין ע"ש. ותמוה דילמא בעלי מומין שאני משום דלא עשה מצוה אבל בעגל של שלמים עשה מצוה. דאע"ג דר"מ ס"ל דבמל את של אחר השבת בשבת נמי פטור מ"מ התם חשוב עשה מצוה פי' דעכ"פ נימול היא. אח"כ ראיתי בצל"ח שמפלפל בזה. ולמ"ש י"ל דשיטת הגמ' אזלא אליבא דרע"ק דבעלי מומין נמי אם עלו לא ירדו דבמנחות (ע"ט.) מבואר דר"מ סבר כרע"ק בהא ע"ש] א"כ חשוב נמי עשה מצוה. מיהו באמת מוכח בגמ' לקמן דלר"מ אפי' לא עשה מצוה כלל פטור. שהרי חולין לשום פסח דהוי חולין שנשחטו בעזרה לא עשה מצוה כלל ואפי' הכי פוטר ר"מ ע"ש. ומ"ש הצל"ח דר"מ מודה דבלא עשה מצוה חייב לא דק בזה: