שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו דברים · דף סט:
בגמ' אכילת פסחים לא מעכבא. פי' בתוס' דדוקא בכה"ג דראוי לאכול דבידו לתקן עצמו אבל בטמא גמור מעכבא. ותמהני דהא הכא נמי אי הזאה אסורה א"כ שוב אינו ראוי לאכול ובהדיא כ' התוס' לעיל ר"פ תמיד נשחט דאם. לא יהי' יכול להביא כפרתו משום עשה דהשלמה ויהא מחוסר כיפורים בשעת שחיטה הפסח פסול כיון דאינו ראוי לאכול א"כ ה"ה אם א"ר לאכילה מחמת איסור שבות. ודוחק לחלק ולומר דשאני הכא דמדאורייתא ראוי להזות עליו. ואפשר ס"ל לתוס' דאה"נ דבהא פליגי רע"ק ור"א דרע"ק נמי ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ (כמ"ש התוס' לקמן (צ"ג.) דרע"ק ע"כ ס"ל הכי. ואליבא דר"ש התם דפליג אדר"נ י"ל כן] אלא דס"ל דאי נאסר עליו ההזאה יהי' פסול מחמת דאינו ראוי לאכול ור"א פליג ע"ז. וא"ש דברי התוס' לעיל אליבא דרע"ק דהלכתא כוותי':