שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אלו דברים · דף סח:
בגמ' יבשה מיפרך פריכא יש לפרש דביבשה במדינה נמי שריא מה"ט ולמ"ד דביבשה נמי אסור צ"ל דגזרינן יבשה אטו לחה במדינה אבל במקדש גזירה לגזירה כהאי לא גזרינן אכן בעירובין מבואר כפי' התוס' אבל ברש"י משמע דסוגיא דהכא פליגא אסוגיא דעירובין ושוב י"ל כנ"ל]:
שם בגמ' ר"י לטעמי' דאמר שמחת יו"ט נמי מצוה נראה דהמשך דבריהם כך הם דר"א השיב דודאי מקום דהתיר התורה מלאכה גמורה בשביל המצוה ודאי לא העמידו חכמים שבות שלהם במקום אותו המצוה. אבל מה שהתיר הכתוב או"נ ביו"ט שהיא רשות יכולין חכמים להחמיר בשבות שלהם יותר מאיסור תורה. ור"י ס"ל דמה דהתיר הכתוב או"נ ביו"ט נמי משום מצות שמחת יו"ט הוא (וכ"נ מפי' הר"ח שהביאו התוס' לקמן (פ"ד.) ד"ה ולא ע"ש] וממילא מוכח דשבות חמור אפי' במקום מצוה שהתירה התורה בשבילה מלאכה דאורייתא. אבל ר"א לטעמי' אזיל דס"ל דכשיושב ושונה נמי מקיים המצוה א"כ היתר או"נ אינו מחמת המצוה. ובהכי מיושב תמיהת התוס' בד"ה הכל דנימא עצרת תוכיח. ולהנ"ל א"ש דנהי דעצרת מצוה הוא מ"מ כיון דגם בפסח וסוכות התירה התורה או"נ א"כ אין ההיתר מכח המצוה (ושוב ליכא הוכחה מעצרת להתיר שבות משום מצוה] כנ"ל:
שם בגמ' מר ברי' דרבינא כולה שתא יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, וקשה דהא קיי"ל דהלכה כר"י לגבי דר"א א"כ למה ביו"ט התענה ובפורים לא הא דברי תורה חמורין מדברי קבלה. ונ"ל דכיון דטעם שמחת יו"ט הוא משום דכתיב לכם ובשבת משום דכתיב עונג א"כ כשהתענית חביב עליו או להמפרשים דהא דמר ברי' דרבינא בתענית חלום הוי דנפשו עגומה א"כ חשוב לו לכם ועונג טפי בתענית מאילו הי' אוכל ושותה. אבל בפורים דכתי' בפי' משתה ושמחה אסור להתענות וכן בעצרת דמצות אכילה להראות שמחת התורה אסור להתענות משא"כ ביו"ט דמטעם לכם היא חשוב לו התענית טפי, ובמעלי יומא דכיפורי נמי לא הי' מתענה משום דאכילה חשובה כתענית [אכן במרדכי פ"ק דשבת ובבעה"מ כאן הכריעו מהא דמר ברי' דרבינא דהלכה כר"א אבל הראב"ד השיג עליו ע"ש]:
בתוס' ד"ה ומה שחיטה כו' ותימה לר"י כו' דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן כו' תמהני אטו מצות אכילת הפסח דוחה שבת הא אכילה אינה מעכבת רק השחיטה והזריקה וזה הוי ביום. וגם קשה דהא כל המכשירין הדוחין שבת לר"א לאו בעידנא הן. מיהו הא י"ל דמ"מ המצוה נעשה ג"כ בשבת אבל אכילת הפסח לא יהי' בשבת כלל. אך קושיא ראשונה במקומה עומדת. ומ"ש עוד מהא דקאמר ר"א עקרת כו' קשה דהא לדבריהם דרבנן קאמר ר"א כמ"ש התוס' לעיל ולדידי' אפשר דא"צ במועדו לשבת רק לטומאה. גם בל"ז נ"ל ב' הקושיות דודאי א"י ללמוד פסח משופר ולולב די"ל שאני הני דאין להם תשלומין אבל בפסח דאיכא פסח שני הו"א דלא לידחי דאע"ג דציבור לא עבדי פ"ש מ"מ כיון דיחיד יש לו תשלומין בפ"ש ל"ד לשופר ולולב. וגם במהרש"א לקמן (ע"ז.) כ' דמה"ט אצטריך קרא דבמועדו גבי פסח ע"ש] להכי צריך במועדו. אבל השתא דעיקר פסח דוחה שבת שוב על מכשירין שפיר איכא למילף משופר ולולב: