שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אור לארבעה עשר · דף יז:
בגמ' אר"פ אפי' למ"ד ט"מ דאורייתא משקי ב"מ הלכתא גמירי לה. אפשר דר"פ השיב כן באמת לברי' דר"ה בר חיננא לעיל (ט"ו.) דאקשי לי' קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ע"ז שני לי' דהלכתא היא. אלא דהגמ' הפסיק ושנאו כאן משום דכל פלפול סוגיא הקודמת אינו אליבא דר"פ לכך מייתי לי' לבסוף. אבל הוא אמרה על קושיא הנ"ל ולכך גם לשמואל דדכן לטמא אחרים מ"מ נמי הלכתא גמירי ולפ"ז צ"ל דהא דמסיים הש"ס לעיל בטעמא דשמואל דקסבר לטמא אחרים דרבנן לאו שמואל עצמו אמרה רק הגמ' ור"פ פליג ע"ז. ובס' פ"י כ' דר"פ בעי לשנויי מתניתין דהוסיף רע"ק דהיא במס' עדיות דקאמר רבא לעיל דש"מ מדרע"ק ט"מ לטמא אחרים דאורייתא וכל עדיות הלכה היא ותנן נמי בעדיות עדותו של יוסי בן יועזר דמשקי מדבחיא דכן וקשיא הלכתא אהלכתא לכך שני ר"פ כו'. ולא עמדתי על סוף דעתו דהא בודאי לא קיי"ל כרע"ק בהא ולטמא אחרים הוא דרבנן כמ"ש הפ"י בעצמו באותו דיבור בשם הרמב"ם וכמ"ש בגמ' לקמן דרק רע"ק דריש יטמא לטמא אחרים ולא קיי"ל כוותי'. אלא ודאי דנהי דעדיות הלכה היינו עיקר העדות אבל מה דדייק רבא מלשון רע"ק מדהוצרך לומר נר של מתכת מוכח דס"ל דלטמא אחרים דאורייתא בזה שפיר אין הלכה כדבריו וזה ברור:
שם בגמ' אר"פ הא דאמרת בקרקע טהורים ל"ש אלא מים כו' פי' רש"י דנהי דמדרבנן בטלו לטבילת רביעית מ"מ גבי מטבחיא אוקמוה אדאורייתא. ולפ"ז ליכא נ"מ לדידן דקיי"ל דכן אפי' בכלים ולכך השמיט הרמב"ם כל הדין דבקרקע טהורין. הגם דעדיין נ"מ עכ"פ דמשקין בקרקע שנטמאו אפי' בחולין טומאתן רק מדרבנן והרמב"ם דפוסק דטומאת עצמן דאורייתא הו"ל להביא דבקרקע היכא דאיכא רביעית הוי רק מדרבנן. י"ל כיון דמ"מ מדרבנן טמא הוא כיון דרבנן בטלו רביעית דמקוה כנ"ל לא חש להביאו. מיהו אכתי יש לעיין דנ"מ נמי למשקי בי מדבחיא דנהי דהרמב"ם פוסק כרב דדוקא משקי בי מטבחיא היינו לעיקר העדות דדכן דלמסקנא דר"פ הלכתא היא. אבל הא דמקילין ואוקמוה במקדש אדאורייתא בקרקע נראה לכאורה דכן היא נמי בבי מדבחיא א"כ הו"ל להרמב"ם להביאו. מיהו אין זה מוכרח די"ל דדוקא ר"ש דלא ס"ל הלכתא לטהר אפי' בטומאה דאורייתא אוקים העדות דדכו בקרקע כדפירש"י אבל לדידן דדכן הלכתא הוא לטהר אפי' בכלים א"כ אין לנו שוב קולא בקרקע די"ל כעין דאורייתא תיקנו ולא חילקו כלל להקל במדבחיא. וכ"מ קצת בסוגיא דנזיר דפריך והא איכא רביעית דמקוה ומשני דבטלוה כמו שהובא ברש"י כאן ומשמע דכיון דבטלוה אין נ"מ בי' כלל דאל"ה ליחשבינהו דנ"מ למשקי בי מדבחיא. מיהו ק"ק דמדמפרש ר"פ דברי ר"ש וקאמר ל"ש כו' משמע דלדינא איתמר. איברא דבתוס' ד"ה אבל דם כו' דתירצו דנ"מ בחולין כו' משמע דלא פי' כרש"י רק דגם בחולין בקרקע טהורין הואיל ומה"ת מקוה היא נהי דלטהרת טבילה בטלוה חכמים מ"מ לענין שלא לחול טומאה על המים לא תיקנו. אך הרמב"ם ודאי לא פי' כן מדהשמיטו:
שם בגמ' למימרא דסבר ר"י טומאת משקין כו' והתנן כו' הדר בי' ר"י. לכאורה קשה מנ"ל בפשיטות להש"ס דבספק דרבנן לכו"ע מטהרין דילמא ס"ל לר"י דגם בטומאה דרבנן כעין דאורייתא תיקון וברה"י ספק טמא. [כדאי' בטהרות (פ"ד מי"א) דספק דברי סופרים טמא לבד בדברים שאינם מטמאין בחולין וכעין הא דאי' בנדה (ד':) כפי' רש"י שם] וביותר קשה מכאן על מ"ש הר"ן בנדרים (י"ט) בהא דפרכינן התם בגמ' אי מתני' דלטמא אחרים טהור ר"א היא. הא ר"א ס"ל אין טומאה למשקין כל עיקר. והקשה הר"ן הא בל"ז קשיא דר"א אדר"א מדתנן וכן הי' ר"א אומר כדבריו. ותי' די"ל דר"א מחמיר בספק אפי' בדרבנן ע"ש. ולדבריו מאי פריך הכא דגם אליבא דר"י י"ל הכי דמחמיר בספק אפי' בדרבנן. וגם בל"ז דברי הר"ן תמוהין דהגמ' עצמו פריך הכי לעיל (טז.) דר"א אדר"א. מיהו י"ל כוונת הר"ן כיון דמסקינן בגמ' בקשיא ע"כ צריכין לתרץ כן באמת דר"א החמיר מצד הספק גם בדרבנן. אך עדיין קשה דא"כ גם לטמא אחרים הו"ל לר"א להחמיר בספק וצ"ע]. אבל עכ"פ קשה הכא מנ"ל דהדר בי' ר"י כנ"ל. אך לפמ"ש בס' פ"י דבתו"כ ובילקוט איתא בהדיא דר"י סבר הכי דטומאת משקין לטמא כלים דאורייתא א"כ ע"כ טעמא דר"י הכא ג"כ הוא מטעם דהוי דאורייתא ומשו"ה מסקינן דהדר בי':
בתוס' ד"ה אלא כו' ואור"י כו' מ"מ כ"ש דמעיין לא בטלו כו' אך מלשון הברייתא במקואות (פ"א) דמביא רש"י כל שאדם טובל בו ידים וכלים טובלין [ע"ש דמסיים אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין] משמע דגם במעיין בטלוה וצריך דוקא מ' סאה. והראי' שהביאו התוס' אינה מוכרחת די"ל הא דקאמר התם דמעין מטהר בכ"ש ומקוה במ' סאה איירי לענין תוספות מים שאובין דבמ' סאה אין המקוה נפסלת בג' לוגין מים שאובים ומעין בכ"ש נמי לא מיפסל כדאי' בפוסקים. וכן נמי מ"ש תוס' להקשות מהא דארעא חילחולי מחלחל. ג"כ נראה לפרש כן דלענין זה נ"מ בשפופרת הנוד להוסיף עליו מים שאובים ומצי קאי לאדם. ועי' בתוס' נזיר (ל"ח:):