שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אור לארבעה עשר · דף טו.
בתוס' ד"ה, ולד טומאה דרבנן פי' הקונט' כו' והקשה ר"י דאורליניש א"כ היכי יליף כו' מכלי שנטמא במשקין דטעון עיבור צורה כ"ש. ואפ"ל קצת שיטת רש"י ולומר דבאמת צ"ע למה עשו קולא בטומאת משקין לכלי יותר מכל טומאות דרבנן דשורפין עליהם. (כנראה מדברי התוס' בנדה (ל"ד.) ד"ה וזובו דדוקא היכא דליכא דררא דטומאה דאורייתא אין שורפין. ועי' בר"ש (פ"ב דזבים מ"א) שהאריך בזה]. ואדרבה כיון דכל הגזירה במשקין לטמא כלי הוא אטו משקין דזב וזבה כדאי' בשבת (י"ד:) דבדידהו מה"ת טעון שריפה ובכ"מ כעין דאורייתא תיקון. ע"כ י"ל דדוקא לדידן דקיי"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן א"כ הוי טומאת משקין לכלי כמו גזירה לגזירה דמה"ת גם אוכל אינו מטמא לכן הקילו שלא לשרוף עליהן תרומה. משא"כ למתני' דהכא דקאי בשיטת מ"ד דמשקין מטמא אחרים מה"ת כדאמר רבא ש"מ מדרע"ק כו' ומסתמא גם ר"ח לא פליג אהא לכך ס"ל לרש"י דלדידהו שורפין תרומה וקדשים בטומאת משקין לכלי. מיהו עיקר הדין לא נתברר לי בכל טומאות דרבנן דלשון רש"י (פ"ק דשבת ט"ו.) ד"ה עבדו משמע דבכל טומאות דרבנן אין שורפין תרומה וקדשים [וכ"מ ברש"י במנחות (ק"ב:) ד"ה כי קאמרי' ע"ש] ולפ"ז קושית התוס' קאי גם אליבא דמסקנא דמתני' מיירי בבשר שנטמא במשקין דמ"מ למ"ד טומאת משקין מדרבנן א"כ צריכין עיבור צורה. ע"כ אפשר דמכח זה הוכרח רש"י לומר דס"ל להגמ' כיון דשם טומאה דרבנן עליו נהי דאין לשורפו בלי עיבור צורה מ"מ רשאין להוסיף טומאה אף שבהוספה זו יצטרך לשורפו מיד. כמו דאמרינן דתעובר צורתו אף דג"כ אסור להביא קדשים לידי פסול מ"מ כיון דרבנן טמאוהו התירו לעבר צורתו כן יכולין לטמאותו ג"כ. ומ"מ אכתי קשה לשיטת רש"י הנ"ל דכל טומאות דרבנן צריכין עיבור צורה כיון דגם אחר שנטמא מזה הבשר שנטמא באב הטומאה ג"כ אין רשאין לשורפו אלא בעיבור צורה כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן כמ"ש רש"י בעצמו. א"כ אי אפשר לשרוף שניהם ביום א' דזה שנטמא באב צריכין לשורפו מיד וזה טעון עיבור צורה. [ואין לומר דמיירי כשכבר עברה צורתו דא"כ כבר הוא נותר ופשיטא דנשרפין ביחד לב"ה לקמן דנותר וטמא נשרפין כאחת] וצ"ע. ומ"ש התוס' די"ל דעיבור צורה היינו לינה בעלמא כו' פי' דאף בשלמים דנאכלין לב' ימים מ"מ כל דלנו לילה א' מותר לשרפן. לא ידעתי מה טעם לסברא זו שיצטרך לינה ומה תועלת בלינה זו כיון דאינו נותר. וגם לא מצאתי בשום מקום שנסתפקו התוס' בפי' עיבור צורה:
בא"ד ולפירש"י אינה מן המדה דר"י כו' עי' מ"ש המהרש"א דלפ"ז צ"ל דגם בשבע פליגי. ובזה י"ל קצת לשון רש"י במתני' ד"ה מדבריהן מ"ש דאסורה מדאורייתא דמשמע דאיירי בשבע והיינו לרבותא דר"י דגם בשבע פליגי. אבל לולי דברי התוס' הי' נראה לפרש לשיטת רש"י דפליגי ר"מ ור"י בפי' ולד הטומאה דר"ח דכן משמע לשון הגמ' נימא קסבר ר"מ כו' ור"י פליג ע"ז [וסובר דר"ח סגה"כ מיירי בוולד הטומאה דאורייתא ומשו"ה אמר אינה היא המדה]:
בא"ד ואור"י דלמ"ד אוכל כו' ומ"מ כ' רש"י שפיר בד"ה נימא דמיירי בולד ולד הטומאה. כדי ליישב דברי ר"ח גם אליבא דר' יוסי. ומ"ש התוס' למ"ד אוכל אין מטמא אוכל נראה כוונתם דאי אוכל מטמא אוכל א"ש די"ל דבשר זה נגע באוכל שנטמא במשקין דמ"ש ר' ירמי' בשר שנטמא במשקין אין הכוונה דוקא בגוף המשקין רק שבא ע"י טומאת משקין כנ"ל. המהרש"א לא פירש כן:
בד"ה דמדאורייתא הקשה ר"י הניחא למ"ד כו'. וכ' בפנ"י ליישב דעיקר הוכחת ר"מ דמשום דהולכת לאיבוד ואינו ראוי לך רשאין להוסיף טומאה ולא הוי בכלל משמרת תרומותי וממילא אין לחלק בין טומאה לאיסור ע"ש. וא"י מה הועיל בזה דגם לדבריו מ"מ עדיין י"ל דטעמא דר"ח אינו משום דהולכת לאיבוד רק כיון דהוספה זו היא לטומאה דרבנן כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ומדרבנן כבר טמא הוא לכך אינו בכלל משמרת תרומותי. ולעולם בטהורה אף שהולכת לאיבוד י"ל דאסור לטמאותה כנ"ל:
בד"ה ולד טומאה דאורייתא. הקשו לר"ל בל"ז הוי שני דמשקין נעשין תחלה. ואפ"ל דכמו דאמרינן לקמן למ"ד טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן ממילא משקין בית מדבחיא דכן לטמא אחרים ע"ש. כן י"ל אליבא דרע"ק דמתני' דס"ל לטומאת אחרים נמי דאורייתא מ"מ לענין דנעשין תחלה י"ל דבי מדבחיא אין נעשין תחלה. א"כ י"ל דמיירי במשקין בי מדבחיא כנ"ל ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל, (י"ד.) ד"ה עם ע"ש]:
בד"ה חבית כו' וקשה לריב"א אי ברה"י ספיקו טמא. לכאורה אין מובן מה בכך דס' טמא מ"מ שייך שמא יבא אלי' ויטהרנו וכן הקשה בס' פ"י. אכן נראה דכוונתם היא דמ"מ איך אמר ר"מ מדבריהם למדנו הא התם טמא וטמא היא כיון דספיקו טמא מה"ת ולא דמי להכא דמה"ת מותר: