שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אור לארבעה עשר · דף ט.
במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה כו' אין לדבר סוף. והנה יש לעיין בטעמא דמתני' דאין לדבר סוף דמשמע הא אם הי' לדבר סוף הי' מחויב לבדוק באופן שלא יהי' עוד החשש. וא"כ קשה מה תועלת במה שאין לדבר סוף אטו משום זה נעשה איסור גם במה שיש לתקנו ועוד קשה דגם בלי טעם דאין לדבר סוף תיפוק לי' כשביטל הוי רק דרבנן וקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. אך זה י"ל כיון דהספק אם גיררה הוא לאיסור תורה רק דמצד שנתבטל הוי דרבנן הוי ספיקא דאורייתא כמ"ש הב"י (סי' תל"ח) גבי ככר בבור ע"ש. ודאי אם הי' הספק אם בדק אם לא בדק שייך למימר דהוי דס"ר ולקולא כיון דהספק הוא במידי דרבנן משא"כ כה"ג הוי סד"א ולחומרא. אולם לפ"ז שוב קשה כנ"ל דכיון דהוי סד"א ולחומרא מה מועיל הטעם דאין לדבר סוף מה דיכול לתקן צריכין לתקן אבל אם נימא כנ"ל דהוי ספיקא דרבנן הוי א"ש כיון דקיי"ל דאף בסד"ר דלקולא מ"מ היכא דיכולין לברר לא סמכינן ע"ז אבל כיון דאין לדבר סוף לא מיקרי יכולין לברר ואזלינן לקולא כנ"ל אך עדיין קשה די"ל דהוי סד"א ולחומרא. אפי' במקום שא"י לברר ועוד דא"כ קשה עמ"ש הפוס' גבי המשכיר בית לחבירו דחזקתו בדוק הואיל וסד"ר לקולא ע"ש. ולהנ"ל הוי ס"ס חדא שמא לא בדק ועוד שמא גיררה חולדה (דהיכא דאיכא ס"ס לחומרא אפי' בדרבנן אסור כמ"ש המל"מ (פ"ד מה' בכורות) ע"ש]. ע"כ נראה לע"ד פי' המשנה כך דהנה מה"ת סגי בביטול רק חכמים החמירו לבדוק מטעמא דשמא לא ביטלו בלב שלם וכמ"ש הר"ן ז"ל או שיבוא לאלו וכמ"ש התוס' ולכן החמירו לבדוק. וקתני במתני' דלא חשו חכמים לגרירת חולדה ולא גזרו בזה להצריך בדיקה. והטעם הוא הואיל וראו חז"ל שבזה לא יועילו בתקנתם הואיל ובעיר לעיר ישאר החשש הנ"ל ובזה אין לדבר סוף לכן לא חשו להצריך עוד לבדוק הואיל ולא יתקנו בזה והעמידו על דין תורה. ואין הפי' משום דהוי סד"ר רק דמתחלת התקנה לא הי' לזה כלל הואיל ולא יתקנו כלום ועמ"ש בזה אח"כ בד' מהרש"א ז"ל. ובזה י"ל קצת מ"ש התוס' דכבר תני כל מקום כו' משום דהתם תני א"צ בדיקה וי"ל משום דהוי סד"ר כנ"ל וכאן קמ"ל דאין חוששין דלא הי' התקנה כלל בזה וכמ"ש כנ"ל. גם י"ל דנהי דמרישא שמעינן דתקנת בדיקה שתיקנו חכמים לא תקנו רק במקום שמכניסין בו חמץ משום דודאי נמצא שם חמץ אבל בבית זה שכבר חל עליו חיוב בדיקה הו"א דלכתחילה צריכין לברר הבדיקה ולבדוק ד' בני אדם ביחד (כל אחד בזוית מיוחד] כדי להסיר חשש גרירת חולדה. ואה"נ דהא כבר ידעינן דאי בדק כבר א"צ לבדוק שנית מחשש זה אבל לכתחילה הו"א דצריך לחוש לזה קמ"ל דמטעמא דאלד"ס א"צ לחוש ובזה י"ל ג"כ קושית מהרש"א ל"ל טעמא דאלד"ס תיפוק לי' משום דנימא אכלתי' ולמ"ש י"ל דטעמא דאמרי' דאכלתי' אינו מספיק אלא בדיעבד לענין שלא להצריך בדיקה שנית אבל לכתחילה להסיר החשש דגרירת חולדה אין לסמוך ע"ז אע"ג דספק אכלתי' הוי ספק הרגיל וכמו רוב מ"מ בדאיכא לברורי מבררינן לכך קאמר התנא טעמא דאלד"ס. ופריך הגמ' רק מהא דמשמע דהיכא דחזינא דשקל צריך בדיקה שנית אף דיכבד דאל"כ הו"ל להשמיענו רבותא טפי לענין דיעבד בדחזינא דשקל ואהא פריך הגמ' נימא אכלתי':
בגמ' טעמא דלא חזינא דשקל. משמע דכל היכא דחזינא דשקל אף שלא ידעינן אי הכניסו למקום אחר מ"מ חיישינן ובעי בדיקה אבל קשה לקמן דקאמר דהוי ודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי ובנטילת החולדה בלבד לא הוי ודאי חמץ בבית כיון שלא ראינו שהשליכתו למקום אחר. ואפשר לכך פירש"י דחזינן שהביאתו לכאן אך לשון הגמ' דחזינא דשקל לא משמע הכי ואולי רש"י לא גריס בגמ' רק טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן. ואיך שיהי' נראה דהא פשיטא דבשקל בבית זה אין לחוש עי"ז לבית אחר אלא דוקא היכא דחזינא שהביאתו לבית אחר. אבל ממקום למקום באותו בית י"ל דכל דחזינא דשקל ממקום זה א"כ כיון דודאי הי' חמץ בפי חולדה בבית זה לא הוי בדיקה יפה עד שנתברר לנו היכן הניחתו החולדה:
והנה המהרש"א ז"ל כ' דמבית לבית אפי' חזינא דשקל אין חוששין מטעמא דאלד"ס רק ממקום למקום בהא דייק הגמ' טעמא כו' ע"ש. דנראה כוונתו דמה"ט לא היו יכולין להקשות אגופא דמתני' דל"ל טעמא דאלד"ס תיפוק לי' משום אכלתי' די"ל דבחצר ובית ועיר גם בחזונא דשקל לא חיישינן. ולכן נקט טטמא דאלד"ס דבחזינא דשקל ליכא טעם אחר ואע"ג דהו"מ להקשות דגם בחזינא דשקל שייך אכלתי' הקשו שפיר אדיוקא דמתני' דקשה טפי וכמובן מתוך דבריו וזה פשוט. אולם לכאורה דבריו תמוהין מאוד מ"ש לחלק בין בית למקום ובמשנה לא משמע כן דהא מבואר הטעם דא"כ דניחוש ממקום למקום גם מבית לבית צריכין לחוש ומשו"ה לא חיישי' כלל. וא"כ ה"ה גם בדחזינא דשקל ג"כ שייך כנ"ל דאם ממקום למקום צריכין לבדוק ה"ה בעיר ועיר ובזה אלד"ס וממילא גם במקום כן. שוב ראיתי בס' צל"ח תמה ג"כ ודחה דבריו. ולע"ד נ"ל דברי אדונינו מהרש"א ז"ל דכבר כתבנו במשנה דהפירוש הוא דהואיל וראו חז"ל שלא יוכלו לתקן חשש הזה דגרירת חולדה לכן לא הצריכו בדיקה בכה"ג. דבל"ז תמוה מה טעם לומר דהואיל ובחצר אין לדבר סוף לכן גם במקום כן. רק הפירוש ברור כמ"ש דחכמים שהתקינו בדיקה בכה"ג לא התקינו והעמידוהו כמו קודם התקנה וז"ש במשנה דא"כ מבית כו' ואין לדבר סוף כו' ולכן לא חשו חכמים לזה. א"כ היינו דוקא בדלא חזינא דשקל דבכה"ג החיוב הוא רק מכח תקנ"ח לבדוק כמ"ש המהרש"ל לעיל (ו':) דאינו עובר בב"י אלא בחמץ הידוע לו וכ"מ במהרש"א לקמן (י:) וכמ"ש האו"ח שם לפרש דבריו ט"ש] ובכה"ג לא תיקנו כנ"ל, ולכן י"ל דאף במה שיש לדבר סוף לא התקינו ג"כ כנ"ל. משא"כ בדחזינא דשקל דמדינא דאורייתא צריכין לבערו הואיל ויודע בודאי שיש כאן חמץ ובפרט אם ניחוש לסברת הפוס' [דבחמץ ידוע לא מהני ביטול לא שייך האי טעמא ודוק]:
גם י"ל דכוונת המהרש"א הוא דהא דקתני במתני' אין חוששין קאי אכולהו במקום ובבית בכל חד כי אורחי'. והא ודאי במקום למקום דאין חוששין א"צ טעם דכן נראה הסברא דודאי מילתא דלא שכיחא הוא לחוש דבשעה זו שהלך מזוית זה לזוית זה באה חולדה וגיררה. אבל במבית לבית י"ל דהוי כמו חזינא דשקל דודאי החולדות גוררין לעולם חמץ ובלי ספק אפשר למצוא כמה חולדות שגוררין חמץ מבית לבית להכי צריך ע"ז הטעם דאלד"ס. ופי' הטעם דאלד"ס אינו לומר דע"י שאלד"ס בעיר לעיר להכי גם ממקום למקום דיש לדבר סוף אין לחוש דלמה יהי' כן ואמאי לא נימא דמה דאפשר לברר מבררינן. ולכן הי' קשה למהרש"א בס"ד דידי' לפרש הכי דא"כ טעמא דאלד"ס הוא טעם רחוק ועדיפא הו"ל למימר טעמא דתלינן דאכלתי'. וע"ז תי' המהרש"א דאין הפי' כן במתני' אלא דמבית לבית אף דהוי כמו ודאי דגררה מזה הבית מ"מ אין טעם להצריך בדיקה לבתים הסמוכים לו באותו חצר יותר מבתים של חצר אחרת דהחולדות אין נכנסים דוקא בבתים הסמוכים ולהכי קאמר דמבית לבית אין לחוש דא"כ ניחוש לבתים של חצר אחרת ג"כ ואין לדבר סוף להכי אין חוששין כלל בבית לבית אפי' בדחזינא דשקל. משא"כ בממקום למקום בדחזינא דשקל ודאי טעם גדול איכא להצריך בדיקה בבית זה שהוחזק בו חמץ בפי החולדה כדכתיבנא לעיל לכך ל"ש בזה טעמא דאלד"ס. והא דאין חוששין גם ממקום למקום הוא מטעם דודאי לא שכיח שתגרור מזוית לזוית בשעת בדיקה כנ"ל וע"ז דייק הגמ' הא חזינא דשקל כו'. והמעיין בצדק יראה שבזה נדחין כל דברי הצל"ח שתמה עליו וגם חשד למהרש"א דאישתמיט לי' דברי רש"י וכל זה אינו. וגם המהרש"א מודה דמבית לבית אי חזינא דשקל והכניסו לבית דודאי חיישינן רק בחזינא דשקל בלבד לא חיישינן ובממקום למקום אף בדחזינא דשקל בלבד חוששין. וגם כוונת רש"י מ"ש שהביאתו לכאן י"ל כן דכל דהוחזקה חולדה בבית זה עם חמץ בפי' נקרא חזינא דשקל. והא דלמסקנא של המהרש"א ל"ק ל"ל טעמא דאלד"ס על מבית לבית כיון דאיכא טעמא דאכלתי' י"ל דהאי טעמא דאלד"ס עדיף לי' כיון דבאותו דין עצמו אלד"ס ל"ל טעמא דאכלתי' כנ"ל בכוונתו:
שם בגמ' א"ר זירא בבשר לא משיירא. לכאורה נראה לפרש דאוכלת וחוזרת ואוכלת עד דלא משיירא דאין סברא לומר דמיד אוכלת דהא לא ידעינן כמה יש באותו נפל. אבל קשה אי אינה אוכלת מיד א"כ יש לחוש שמא עד שלא אכלה כולו נרקב הנפל ונעשה עפר כיון דר"ז חייש אפי' בספק ספיקא וע"כ משום דברה"י לא מהני ס"ס א"כ גם להאי ספיקא יש לחוש דברה"י אפי' בהרבה ספיקות טמא כמ"ש התוס']. ובודאי דעפר אין דרך חולדה וח' לאכול ותרווד רקב מטמא כמו בשר. ומה"ט נראה ג"כ דדוקא אי חולדה וח' היו מצוין כשהי' העכו"ם דר בתוכו אז טהורין אבל מה שמצוין שם חולדה וח' עכשיו אחר יציאת עכו"ם מן הבית לא מהני מטעם הנ"ל דכבר נעשה ממנו רקב דרקב נמי מטמא במשא ובאהל. [כדאי' בחולין (קכ"ו:) ומ"ש בתוי"ט בטהרות (פ"ב מ"א) דאינו מטמא אלא במשא לאו דוקא כמ"ש הגרעק"א שם,. ואפי' לר"ש דעכו"ם אין מטמא באהל יש לחוש שמא יסיטנו. ע"כ צ"ל דרגילין לאכול הכל מיד. [אבל עדיין קשה אמאי לא ניחוש לעצמות שנשארו ועצם כשעורה נמי מטמא במגע ובמשא]:
שם בגמ' אמר רבא האי מאי כו' לכאורה הו"ל למימר רבא אמר. ואפשר דגם רבא צריך לתירוצא דר"ז מכח קושית המהרש"א דל"ל טעמא דאלד"ס בדלא חזינא דשקל דהוי ג"כ ספק וספק. רק על האי קושיא דנקט המקשן דא דאפי' בדחזינא דשקל נימא דאכלתו' קאמר רבא האי מאי ובאמת נ"מ לדינא אי רבא ס"ל נמי תירוצא דר"ז במדורות העכו"ם גופא אי ידעינן דקברו שם נפל. דלרבא לא סמכינן לומר דאכלתי' בכה"ג דהוי ודאי וספק. אבל לר"ז י"ל דגם בכה"ג סמכינן כיון דהוי ספק הרגיל ויכול להוציא אפי' מידי ודאי כמ"ש התוס']. וכן נ"מ בחזינא דשקל ממקום זה ולא ידעינן אי הכניסו למקום אחר דכתיבנא לעיל דהוא בכלל חזינא דשקל מ"מ לטעמא דרבא י"ל דלא שייך בזה ודאי וספק דמ"מ לאו ודאי גמור הוא אבל לטעמא דר"ז דבלחם משיירא י"ל דגם כה"ג חוששין. מיהו י"ל ג"כ דלר"ז הוי רק ספק אי משיירא בלחם דבבשר ודאי לא משיירא ובלחם ספק הוי א"כ י"ל דכל דלא חזינא בודאי שהכניסו לכאן הוי שוב כמו ספק ספיקא וצ"ע. אכן בבעה"מ לקמן גבי תשע צבורין משמע דלר"ז אפי' ספק נמי לא הוי. וגם מבואר בדבריו דרבא לא ס"ל דר"ז לחלק בין בשר ללחם ע"ש]:
שם בגמ' והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות כו'. מכאן יש להוכיח כהפוסקים דס"ל דספק הקדש וכדומה לא אמרינן בי' המע"ה לענין האיסור וכדאשכחן במשנה (דמאי פ"ד מ"ג) דקורא שם מספק וא"צ ליתנו לכהן ולוי מטעם המע"ה [וכ"פ הרע"ב (בחלה פ"ג מ"ו) בספק חלה ע"ש] אבל קצת פוסקים ס"ל דחזקת ממון מברר כמו כל חזקה ומהני גם לגבי האיסור ע"ש בב"ב (קמ"ח:) בש"מ שהקדיש כל נכסיו מ"ש בשיטה מקובצת בשם הר"ן. ולדידהו קשה כאן אמאי לא משני הגמ' דהתם מטעם חזקת ממון הם בחזקת מתוקנים. מיהו י"ל דהכא לא שייך חזקת ממון כיון דע"כ חל עליהם חיוב הפרשה וספק אי נפטרו הוי כמו א"י אם פרעתיך דלא דנינן בי' לפטור משום חזקת ממון. ומ"מ ודאי נראה דליתנו לכהן ולוי פטורין מטעם המע"ה כמו במשנה הנ"ל דל"ד לא"י אם פרעתיך כיון דאין שכנגדו טוען ברי רק דמ"מ הפרשה הי' צריך דבירור מצד חזקת ממון ליכא בזה כנ"ל ולמ"ש אפ"ל תמיהת התוס' לקמן ד"ה כדי שהקשו דמ"מ כיון דמדרבנן מחויב להפריש אף שהכניסה במוץ שלה א"כ אכתי נימא אין ס' מוציא מידי ודאי חיוב דרבנן. ולמ"ש י"ל דהא דחייבוהו חכמים אף קודם מירוח וכן בהכניסה במוץ שאסרו לאכול קבע בלי הפרשה הוא מטעם שלא יפקיע כל אחד תרומות ומעשרות בערמה זו ומטעם גזל השבט תיקנו חכמים ואסרו לאכול בכל גווני בלי הפרשה. וממילא י"ל דלא תיקנו אלא במקום שצריך ליתנו לכהן ולוי. אבל בנידון זה דליתנו לכהנים פשיטא דא"צ מטעם המע"ה כנ"ל רק כל הספק הוא אי צריך לקרוא שם וע"ז שפיר י"ל כיון דהכניסה במוץ א"צ לקריאת שם כלל דע"ז לא תיקנו חכמים. הגם דאפ"ל דלא פלוג חכמים בתקנתם וחייבו בכל גווני כעין דאורייתא מ"מ אינו מוכרח דאפשר דכל התקנה הי' דוקא במקום שיש חיוב לגבי הכהן והלוי כנ"ל:
שם בגמ' התם ודאי וודאי הוא כו' חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. נראה הפי' דה"ה הכא כיון דמת הוי כמוציא מתחת ידו והוי לי' לצוות קודם מותו שלא הפריש מהם. אבל בדבר שישנו תחת ידו ואיש נכרי בא לאכול ממנו נראה דלא שייך האי חזקה דאולי נזדמן לו מקודם מצוה אחרת הקודמת למצות הפרשת תרומות ומעשרות. והיינו דדייק שאינו מוציא מת"י וכן בברייתא חבר שמת דוקא כדכתיבנא. (וכן מפורש בריטב"א בקידושין (כ"ו:) ע"ש. ומ"ש רש"י שם דר"ג הי' ירא שיסמכו עליו בני ביתו מטעם חזקת חבר. י"ל דס"ל דהי' לו להודיעם קודם שיצא מביתו וכמ"ש התוס' שם באמת למה לא הודיעם ר"ג ע"ש]. ולפ"ז אפשר לדון בדבר היכא דמת פתאום שלא כדרך דבכה"ג ליכא חזקה דאינו בכלל מוציא מת"י כנ"ל וצ"ע. ועי' בתוס' בע"ז (מ"א:) מ"ש בשם הירושלמי דדוקא כשמת מתוך ישוב הדעת הא לאו הכי אסורין]:
שם בגמ' מערים אדם כו' ואע"ג דחבר מסתמא אינו מערים מ"מ כיון דאפשר שהערים מצרפינן לספק דשמא תיקנם [כמ"ש התוס' בכתובות (ט') דאפי' מידי דלא שכיח מצרפינן לספק ספיקא אם אינו רוב גמור ע"ש. גם י"ל ממ"נ אי מדקדק במצות הוא בודאי הפריש רק דשמא אינו חבר גמור א"כ יש ספק דהכניסה במוץ כנ"ל:
בתוס' ד"ה כדי הקשו מנ"ל דאסור להאכיל לבהמה טבל ותירצו דנפקא לן מקרא דמדמי שני תרומות אהדדי ע"ש. ולפי דבריהם נראה דגם אכילת עראי אסור לבהמה אחר מירוח כיון דכל הנאה של כילוי אסר הכתוב. אמנם הרמב"ם פסק (פ"ג ה"כ ממעשר) דמותר להאכיל לבהמה אכילת עראי ע"ש. וע"כ לית לי' דרשא זו א"כ צריך טעם אחר. אמנם לפע"ד נראה דטעם דאסור להאכיל לבהמה קבע הוא מצד גזל השבט (דקודם הפרשה נמי איכא בי' איסור גזל. וכ"מ מדברי התוס' בעירובין (ל"ז.) ד"ה שני וביומא (נ"ה:) ד"ה הלוקח ובתו"י שם] דהא עיקר כוונת התורה הוא ליתן החלק לכהן ולוי ואם יהי' מותר להאכיל לבהמותיו א"כ יפקיע מצות נתינת תרומות ומעשרות. רק אכילת עראי לא נאסר דבזה לא יהי' נפקע תרומות ומעשרות אבל קבע ממילא מיתסר כיון דצוותה תורה להפריש ממילא אסור לכלותו משום הפקעת תרומות ומעשרות כנ"ל. ואע"ג דמאכל בהמה פטור מתרומות ומעשרות מ"מ במאכל אדם דחייב אסור כל כילוי אף ע"י בהמה כנ"ל. [דאע"ג דאינו אוכל ממנו רמי עלי' חיובא להפריש וליתן לכהן ולוי כמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' א' ס"ק י"ז) וכ"מ בתוס' רי"ד בקידושין (נ"ח:) ע"ש. אך לפמ"ש רש"י בגיטין (מ"ז:) דהפרשת מעשר לאו מצוה דרמיא עלי' הוא אלא כדי להפקיע איסור אכילת טבל אי אפ"ל כן]:
בא"ד ומהכא נמי ידעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה. עי' מ"ש במהרש"א בקיצור אכן לקמן (ל"ד.) בתוס' ד"ה מחמין מבואר דכמו דילפינן לאסור טבל דמה טהורה יש חילוק בין קודם הפרשה לאחר הפרשה דמותרת התרומה לכהן באכילה כמו כן טמאה דבאכילה גם אחר הפרשה אסור לכהן רק להדלקה יש חילוק דטבל אסור ואחר הפרשה מותר כמו כן ילפינן דמה תרומה טהורה יש חילוק דלישראל אסור ולכהן מותר כמו כן בטמאה יש חילוק בין כהן לישראל וכיון דבאכילה גם לכהן אסור תרומה טמאה ע"כ החילוק הוא להדלקה ומוכח דלישראל אסור בהנאת כילוי של תרומה טמאה וממילא ילפינן אח"כ טהורה מטמאה ע"ש [ובתוס' ביבמות (ס"ו:) ד"ה לא מבואר כן באורך]: