שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אור לארבעה עשר · דף ז.
בגמ' דא"ר גידל א"ר כו' קשה מאי מייתי מדר הא בלא"ה ידעינן דאסור מדרבנן בהנאה. ואי מייתי להוכיח דא"ה דרבנן חשוב אינו ברשותו מאי ראי' איכא דילמא טעמא דר"ג הואיל ואינה ש"פ כיון דאסורה ליהנות מדרבנן. וי"ל דדיוק הגמ' מדר"ג הכי הוא הואיל ואמר סתם דאין חוששין לקידושין משמע דאפי' לא ידעה ועברה ואכלה או נהנית וקיי"ל בעלמא בלוקח איסור בחזקת היתר ואכל אי איסור דרבנן הוא לא הוי מקח טעות כמבואר בחו"מ (סי' רל"ד) ע"ש. וא"כ הא דאינה מקודשת ע"כ צ"ל הטעם הואיל דכסף קידושין צריך להיות שלו וא"ה לאו ברשותי' הוא חשיב כמקדש בדבר שאינו שלו כמ"ש הראשונים בפ"ב דקידושין גבי המקדש בחלקו ע"ש. ובהכי א"ש ג"כ מ"ש רש"י הטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' משום דמשמע בגמ' דאפי' אית לה הנאה נמי אינה מקודשת משום דאינו ברשותו וא"כ קשה הא מה"ת ברשותו הוא ולמה לא תהי' מקודשת מה"ת ע"ז תי' משום דאפקעינהו כו':
שם בגמ' ניזיל בתר בתרא מי לא תנן כו'. לכאורה קשה מאי ראי' איכא דהא י"ל דהתם לחומרא אזלינן בתר בתרא לא לקולא. וי"ל לפמ"ש רש"י דאפי' בזמן דהמעות מעשר מידי ספק לא נפקא דשמא כבר נתחללו ומן המוכרים נפלו, וכבר יצאו לחולין אלא דמספק אזלינן לחומרא וא"כ א"ש ראיית הגמ' דאי אינה חזקה ודאית למיזל בתר בתרא א"כ הוי ס"ס דילמא נפלו מקודם הרגל ואפי' ברגל דילמא מהמוכר נפלו אלא ע"כ דבודאי סמכינן למיזיל בתר בתרא א"כ ה"ה לקולא ג"כ: