אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק אור לארבעה עשר › דף ו:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק אור לארבעה עשר · דף ו:

דף ו.

בגמ' אר"י א"ש הבודק צריך שיבטל. הלשון קשה דהו"ל למימר צריך שיבטל ומהו הבודק. ורש"י ז"ל פי' סמוך לבדיקה מיד. ונראה כוונתו דמה"ט אמר הבודק להודיענו שתיכף אצל הבדיקה יהי' הביטול (וכן פי' האו"ז בפי' הפייט לשה"ג ע"ש] וכ"מ בגמ' אח"כ דפריך ונבטלי' בד' או בה' ונבטלי' בשית. וקשה מי אמר שאינו כן ודוחק לפרש דפריך ממעשים בכל יום. ולכך נראה די"ל דלשון הבודק צריך שיבטל משמע שסמוך אצל הבדיקה יהי' הביטול כנ"ל. ומ"מ ק"ק דא"כ הו"ל למימר אחר הבדיקה מיד יבטל. ולכך אפ"ל לע"ד דקמ"ל דהבודק צריך שיבטל אבל מי שא"צ בדיקה גם ביטול א"צ כגון הא דתנן במתני', כ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה והוי סד"א דדוקא בדיקה דאינו אלא דרבנן א"צ דסד"ר לקולא אבל ביטול מיהו צריך אף במקום שאין מכניסין. וגם י"ל דבכל השנה אפשר דחוששין לגרירת חולדה דהוי כודאי שגררה אלא די"ל נמי דילמא אכלתי'. ולכך לענין ביטול יש להחמיר יותר (דאע"ג דהוי ספק ספיקא צריך לבטל כדקיי"ל דאפי' בס"ס היכא דאיכא לברורי מבררינן אבל לבדוק א"צ כיון דהוי טירחא]. וקמ"ל דאינו כן דחכמים תיקנו כעין דאורייתא וכל היכא שא"צ בדיקה אף ביטול א"צ ודוקא הבודק צריך שיבטל כנ"ל. גם י"ל דקמ"ל דנכון דהבודק עצמו יבטל מטעם דנוסח הברכה הוא על ביעור וכ' הפוס' הטעם משום דמבטל מיד והיא תחילת ביעור ולכך י"ל דהבודק עצמו יבטל. עוד י"ל הטעם דהבודק עצמו צריך לבטל כדמסקינן דע"י הבדיקה יזכור הביטול וממילא תקנו הביטול בשעת הבדיקה ולכך דייק בגמ' ונבטלי' בשית כיון דמלשון ר"י משמע דצריך להיות הביטול סמוך לבדיקה כיון דהחיוב על הבודק דוקא:

שם בגמ' מ"ט אי משום פירורין כו' נ"ל דאף בפירורין כזית קאמר דאל"כ א"צ לבער כדאיתא לקמן פ"ג (מ"ה:) בשני חצאי זיתים לדעת הרא"ש שם דאפי' אינם דבוקים בקרקע אם אין ביניהם חוט המצרפן א"צ לבער וע"ש בק"נ] ומ"מ א"צ לבדוק אחריהם כיון דהוי טירחא יתירא לא חייבוהו חכמים. וגם אפשר דלא שייך בהו כ"כ לחוש דילמא אתי למיכל ולכך א"צ בדיקה או דעכ"פ מצוי בהם שישארו שלא ימצא אותם בבדיקתו. וכן כ' בשו"ע הרב ז"ל (סי' תמ"ב) בקו"א (סעי' י"ח) דגם פירורין שיש בהם כזית לא יצאו מכלל פירורין ע"ש. אך לדעת הרמ"ך והה"מ והכ"מ שהביא המג"א (סי' תמ"ב ס"ק י"ב) דאם אינם דבוקים אפי' פחות מכזית צריך לבער י"ל דהכא מיירי אפי' בפירורין פחות מכזית]:

שם בגמ' וכ"ת כיון דמינטר כו' והתניא סופי תאנים כו' בזמן שאין בעה"ב מקפיד כו'. לכאורה הא ודאי הי' הס"ד דע"י דמינטרי אגב ביתי' אפשר דמקפיד עליהם. דודאי אם אינו מקפיד הוי הפקר ואינו גזל אלא ודאי דהוי ס"ד דמקפיד נמי על הפירורין. א"כ קשה מאי פשיט מהא דסופי תאנים כיון דהתם מפורש דדוקא אם אינו מקפיד מותרין משום גזל, ואולי י"ל דגם בס"ד הוי ס"ל דאינו מקפיד עליהם ומ"מ היו סוברין דע"י דמינטרי אגב ביתי' יהי' בהן דין גזל, דאע"ג דאין הדבר חשוב אצלו מ"מ מקפיד שלא ליקח אותם בלי רשותו. וע"ז פשיט שפיר דכל שאינו מקפיד על גוף הדבר לא איכפת לן בשמירתו. או אפשר דהא דקתני בזמן שאין בעה"ב מקפיד אין הפי' דתלי' בדעתו אם הוא מקפיד אלא דבזמן שנלקטו כל הטובים ונשארו רק אותן שאין בני אדם מקפידין עליהם כלל אין בהן משום גזל וא"צ לחוש שמא הוא מקפיד. וכמ"ש רש"י סוף ב"ק גבי מוכין שהכובס מוציא דבמקום שאין מקפידין אף אם אחד מקפיד בטלה דעתי' ואינו גזל ע"ש. [וכה"ג מנינו בהא דקתני שם בב"ק החייט ששייר מן החוט כו' ומטלית כו' אין בעה"ב מקפיד עליהן הרי הן שלו. ובטוש"ע חו"מ (סי' שנ"ח) כ' סתם דהן שלו ע"ש. וע"כ צ"ל כנ"ל דכיון דאין דרך בנ"א להקפיד עליהן א"צ לחוש שמא הוא מקפיד]:

שם בגמ' שמא ימצא גלוסקא יפה כו' לכאורה תמוה למה ניחוש כל כך כיון שבדק איך ימצא. והי' נראה לפרש דחיישינן משום גרירת חולדה דלענין ביטול שהיא ספיקא דאורייתא חוששין [והא דפרכינן וכי משכחת לה לבטלה דמשמע דכל כמה דלא משכח לא עבר י"ל כמ"ש המהרש"א לקמן (י':) דבחמץ שא"י היכן הוא אינו עובר. ולדידי' מ"ש רש"י לעיל במתני' דבודקין שלא יעבור בב"י היינו שלא ימצא בפסח ויעבור בשעת מציאה כמ"ש האו"ח שם. אך לפ"ז קשה דאמתני' גופא הו"ל להקשות וכי משכחת לה לבטלה ולמה נטר עד כאן וצ"ע). וגם עבור מקומות שאין מכניסין שאינו בודק שם ולביטול חיישינן שיש שם חמץ. וכ"נ לפרש כוונת הטור (סי' תל"ד) שכ' לומר כל חמירא דאיתא ברשותי לכלול גם מה שבמקומות אחרים. דלכאורה אין מובן דאי מיירי שיש לו איזה בתים הרי גם זה נכלל באמירתו בביתא הדין. ולמ"ש א"ש דרוצה לכלול אף מקומות שאין מכניסין בו חמץ דלא תימא דבכל בית אחר שבודק יאמר הביטול על הדין ביתא וכן יאמר אם אין לו רק בית א' שמכניס בו חמץ. לכך כ' דצ"ל ברשותי כנ"ל. ובהכי נראה להשוות דברי רש"י שכ' לומר בהדין ביתא ולכאורה זה היפוך דעת הטור אלא די"ל דרש"י קמ"ל רבותא להיפוך דסד"א דדוקא כשיש לו עוד רשותים שאין מכניס בהם חמץ צריך ביטול כנ"ל אבל אם אין לו רק זה הבית שבדק אותו לא ניחוש שימצא אחר בדיקתו לכך פי' רש"י דגם אם אין לו אלא בהדין ביתא בלבד צריך ביטול. אבל כשיש לו עוד רשותים מודה רש"י דצריך לומר דיאמר ברשותי כמ"ש הטור כנ"ל:

אמנם עיקר נראה לפע"ד טעם החשש הזה דשמא ימצא גלוסקא יפה הוא משום דמה"ת סגי בביטול ובדיקה היא רק חומרא דרבנן לכך חששו חכמים שלא יבוא לידי מכשול ע"י תקנת הבדיקה. דבלי התקנה הי' כל א' מבטל חמצו. וגם להפוסקים דמה"ת א"צ בדיקה כלל רק לבער חמץ הידוע מ"מ י"ל דבבית שמשתמשין בו חמץ כל השנה הוי כידוע והי' כל א' מבטל. וכיון שע"י הבדיקה לא יבטל מה"ט חששו חז"ל אף לספק רחוק כדי שלא יבוא מכשול ע"י תקנתם כנ"ל. ובזה נ"ל מה שפי' רש"י ז"ל וחס עלי' לשורפה והקשו התוס' דא"כ חס עלה נמי לבטלה ומאי פרכינן וכי משכחת לה לבטלה. ומ"ש הט"ז (סי' תל"ד) דלשורפו חס יותר ע"ש. דבריו צריכין תבלין דלכאורה איפכא מסתברא דלבטל להיות כעפר קשה יותר כמ"ש הר"ן דמה"ט לא סמכו חכמים על הביטול דשמא לא יבטל בלב שלם. ולשיטת התוס' דהביטול הוא מטעם הפקר י"ל דזה קל בעיניו יותר כיון דיוכל לזכות בו כשירצה אבל לרש"י דלא ס"ל הכי אלא דהביטול הוא להחשיבו כעפר כמ"ש לעיל] קשה דשמא יחוס ג"כ לבטל ולמ"ש נ"ל דכיון דכל התקנה דביטול הי' כדי שלא יהי' מכשול ע"י הבדיקה כשלא יבטל א"כ החשש הזה הי' רק למי שיבטל בלב שלם דלדידי' הי' הבדיקה ריעותא דבל"ז הי' מבטל ולא הי' עובר. אבל למי שאינו מבטל בלב שלם מוטב לו לבדוק ולא יעבור רק על הגלוסקא שלא ידע ממנה משיעבור על כל חמץ הנמצא בבית כשלא יבדוק. וא"כ פריך שפיר וכי משכחת לה לבטלה ואם יחוס מלבטל א"כ לא יגרע ע"י התקנה דא"כ אף אם הי' מבטל קודם פסח לא הי' בלב שלם והי' עובר כנ"ל. משא"כ על זה שחס לשרוף ולא לבטל יש לחוש שפיר כנ"ל:

עי' ברא"ש שכ' דאחר הביטול שוב אינו עובר כיון דהפקירו ואינו שלו וכ"כ הטור (סי' תל"ד). ולכאורה אין זה כשיטת רש"י ז"ל דהביטול היא שיהי' כעפר ולא משום הפקר וכמ"ש לעיל אך בטור (סי' תל"א) משמע כרש"י. לכך הי' אפשר דעכשיו שחכמינו ז"ל לא רצו לסמוך ע"ד של ב"א בביטולם ותיקנו בדיקה שוב י"ל גם לרש"י דמ"ש הבודק צריך שיבטל היינו להפקיר כיון שלא רצו לסמוך על הביטול בלב הגם דמדברי רש"י שכ' כאן ולקמן גבי הי' יושב בביהמ"ד דביטול בלב בתורת תשביתו ע"ש משמע דלא ס"ל כן אך ברא"ש הטור י"ל כן. ובאמת הא דאחר זמן איסורו לא מצי לבטל קשה לדעת התוס' והרא"ש דמטעם הפקר הוא אמאי לא יועיל כיון דכל מה שיש לו בה מפקירו ולמה יגרע מה שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו יותר משהי' ברשותו ממש. (ומנ"ל לומר דלא עשאו הכתוב ברשותו אלא לעבור עליו בב"י ולא שיהי' ממונו ממש]. אבל לרש"י ז"ל דמטעם תשביתו הוא להיות כעפר א"ש ע"פ לשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו שכ' טעם דמהני ביטול לרש"י דכיון שהסכימה דעתו לדעת התורה לא הכניסו הכתוב לרשותו ע"ש לשונו הזהב. וכוונתו מבוארת דמה שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו הי' רק בעבור שאין דעת האדם שיהי' אסור בהנאה ולא יהי' ברשותו אבל כשמבטל ואומר שגם דעתו הוא שלא יהי' נחשב לכלום שפיר לא הכניסו הכתוב לרשותו ע"ש. וא"כ י"ל דהיינו דוקא קודם זמן איסורו אבל כשכבר נאסר מה שייך ביטול דמה שאינו חשוב אצלו אינו כלום כיון דבל"ז אסור ולכך אינו חשוב אצלו אבל קודם שהגיע זמן האיסור כיון שעדיין מותר והוא מבטלו לבד האיסור שפיר נקרא שהסכימה דעתו לדעת התורה כנ"ל. ולשיט' התוס' דהוי מטעם הפקר צ"ל דכיון דמצינו דהכתוב מחייבו בבל יראה אע"ג שאינו ברשותו א"כ י"ל דעובר גם אחר שביטלו ואינו ברשותו. דדוקא היכא דבטלו קודם הפסח מהני לומר דכשהגיע זמן האיסור שאינו ברשותו לא חייל כלל עלי' איסור דבל יראה אבל כשכבר התחיל לחול לאו דבל יראה תו לא מהני מה שאינו ברשותו כנ"ל. וגם במפקירו באמת אחר זמן איסור כדין בפני ג' וכדומה או שמקנהו לגוי משמע בפוס' דעובר:

והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' חו"מ ה"ב) כ' וז"ל ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושא"י יבטלו בלבו כו' ומשמע דבחמץ הידוע לא מהני ביטול וכמ"ש הכ"מ שם. והקשו עליו דהכא מפורש בגמ' דמהני ביטול גם לח"י מדפריך וכי משכחת כו' והרי כי משכח לה הוי ידוע. ונ"ל דהנה צריך להבין מ"ט דהרמב"ם ז"ל לומר דבחמץ הידוע לא מהני ביטול. ונראה דהנה בכל ביטול יש ב' ענינים א' מ"ש הרבה פוס' דמאי דכתיב תשביתו פי' ביטול כמ"ש בתרגום תשביתו תבטלון. וכמ"ש בספרי לא יראה לך בטל בלבך. ולפ"ז הפי' הוא שבזה שמבטל בלבו ובמחשבתו ומסיח דעתו מזה החמץ ומחשיבו כעפר די ויש עוד ענין א' והוא דע"י הביטול הוא כהפקר ושלך אי אתה רואה אבל כו' וכמ"ש בתוס' לעיל (ד:) ד"ה מדאורייתא ע"ש. וא"כ י"ל דמלשון הרמב"ם ז"ל שם מבואר דסובר כהפי' הא' דאינו מצד הפקר אלא כמ"ש רש"י ז"ל. ובאופן זה יש לחלק שפיר בין חמץ ידוע לשאינו ידוע דהחמץ הידוע לו לא נתבטל עי"ז שמחשב בלבו שהוא כעפר מה מהני זה הרי עדיין יש לו חמץ. אבל החמץ שא"י לו דעיקר האיסור הוא רק שאילו ימצא ויהי' שלו ע"ז מהני הביטול בלב. והפירוש לא יראה לך בטל בלבך הוא דאם אינו לפניך עכ"פ תבטלו בלבך שאם ימצא יהי' כעפר אבל מה שישנו בעין לא מהני וזה סברא נכונה למבין בעזה"י, אולם עדיין קשה נהי דביטול שלא יהי' נקרא יראה לך זה לא מהני בחמץ ידוע מ"מ מצד הפקר צריך להועיל כיון דכתיב שלך כו' וזה מיקרי של אחרים הואיל והפקירו. ובזה אין חילוק בין ידוע לשא"י. וי"ל דהנה התוס' הקשו האיך מהני ביטול משום הפקר הרי הפקר צריך להיות בפני ג' והר"ן הקשה דלא מהני בלב רק צריך לפרט בשפתיו וגם אינו לשון הפקר ותי' הר"ן ז"ל כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו כו' ובגילוי דעת סגי ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל תי' הר"ן הנ"ל דזה שייך דוקא בתוך ימי הפסח דאינו ברשותו כו' אבל קודם הפסח דעדיין הוא ברשותו איך מועיל גילוי דעת, ולדעת הר"ן צ"ל הואיל והביטול הוא על אח"כ לכן מהני אבל עכ"פ אפ"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי וא"כ הטעם משום הפקר לא מהני רק משום דהוי השבתה או מדכתיב לא יראה לך כמ"ש בספרי בטל בלבך וזה קאי רק על שא"י כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר סוגיא דהכא כיון דכאן קאי אתוך הפסח כשימצאנו ואז יועיל שפיר מצד הפקר כיון דאינו ברשותו של אדם כנ"ל משו"ה מועיל גם בחמץ ידוע. ואין להקשות דא"כ הי' לו לרמב"ם לחלק דבתוך הפסח מועיל ביטול גם בידוע דז"א דאליבא דאמת בתוך הפסח לא משכחת ביטול כלל דאינו ברשותי' לבטלו למסקנת הגמ' רק כאן לס"ד דאח"ז איסורו נמי יכול לבטל שפיר הי' מועיל גם בחמץ ידוע כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהנה כבר כ' במ"א על מ"ש התוס' דאע"ג דהפקר בפני ג' מדאורייתא א"צ והקשיתי דכיון דמדרבנן עכ"פ צריך ג' א"כ כשמבטל שלא בפני ג' אין שום אדם יכול לזכות והוי שוב מה"ת שלו ג"כ דהפקר ב"ד הפקר. וכמו דקונה דבר בקנין דרבנן דודאי עובר אב"י מה"ת. ונ"ל כעת ליישב דמה דצריך ג' מבואר בנדרים (מ"ה.) כדי שיהא א' זוכה ושנים מעידין ע"ש. וא"כ נראה דזה אינו אלא לענין שלא יוכל שום אדם לזכות בו אבל עכ"פ הוא מסולק מדבר זה לגמרי דלענין זה שיהי' עדיין שלו אין טעם שיהי' צ"ל ב' מעידין. רק לענין זכות העולם שייך לומר כן אבל מרשותו יצא כבר כנ"ל. ועוד י"ל בביאור יותר למ"ש הר"ן ז"ל שם הפי' דיכול לחזור אם לא הי' בפני ג' ע"ש ומשמע דקודם חזרה נמי הוי הפקר. וא"כ נהי דבידו לחזור וא"י שום אדם לזכות בו מ"מ הוי כמו אדם שנותן לחבירו מתנה ולא עשה המקבל קנין וכי נימא דקודם הקנין יעבור בב"י הואיל ובידו לקנות. והיכא דאמר לי' לך חזק וקני משמע להדיא בתוס' לעיל גבי משכיר בית לחבירו דבזה אינו עובר הואיל ועדיין לא זכה וא"כ ה"ה כאן הואיל וקודם החזרה הוי הפקר שפיר אינו עובר. [לשיטת רש"י לקמן (מ"ח.) דמשום הואיל ואי בעי מייתי לי' לרשותי' אינו עובר] ולכן מהני שפיר ביטול גם מדרבנן. תדע דא"כ קשה לתוס' למה הוצרכו לפרש לעיל טעם הבדיקה משום דאתי למיכל למה לא נימא משום דמדרבנן לא מהני הביטול כלל אלא ע"כ כמ"ש דגם מדרבנן מהני. ואף דמלשון התוס' שכ' מדאורייתא א"צ לא משמע כן מ"מ עכ"פ י"ל כן. ובזה נראה לע"ד לתרץ ג"כ מ"ש הר"ן ז"ל דצריך דאתיא לרשות זוכה ע"ש. ולהנ"ל י"ל דז"א אלא כדי שיוכל כל אדם לזכות אבל לענין שיהי' הוא מסולק ממנו לענין זה מהני גם בלא אתיא לרשות זוכה כנ"ל ואין להאריך בזה. אמנם י"ל מה בכך דהוא מסולק ממנו עכ"ז מאחר שאין שום אדם יכול לקחתה איך נימא דלא הוי שלו. ול"ד לקודם שעשה הקנין כנ"ל דשם גם המוכר יכול לחזור מהמקח אלא דכ"ז שאינו חוזר יכול לעשות קנין אפי' שלא בפניו אבל עכ"פ יוכל לחזור. משא"כ כאן מאחר ששום אדם לא יוכל לקחתה עכ"פ לא הוי של אחרים ועובר שפיר ולמה יועיל הביטול כנ"ל. ואדרבה דמי לאחד שמוכר לחבירו איזה דבר ולא קנהו הלוקח עדיין אטו נימא דלא יעבור עליו ה"ה כאן. אולם י"ל דזה תלוי בהא דר"א דכיון דאמר ר"א ב' דברים כו' אלא שעשאן הכ' כאילו הוא ברשותו כו' א"כ כשהגיע הפסח נפקעת מרשותו רק דהתורה אוקמי' ברשותו כדי שיעבור בב"י. ונראה פשוט דלדעת הפוס' דכ"ז שלא נודע לו שיש חמץ בביתו אינו עובר רק אח"כ כשמצא. א"כ קודם שמצאו לא הי' ברשותו כלל. דלמה יעשה התורה כאילו הוא ברשותו הואיל ובל"ז לא יעבור. ולענין דנימא דאח"כ כשמצאו יהי' ברשותו לזה ודאי א"צ ג' וכיון שאומר עתה שמבטלו מועיל שפיר. דודאי אם א' יאמר שלא בפני ג' דאינו רוצה לקנות לא יקנה וכן הכא דכאן מועיל סילוק לחוד דעי"ז אינו נכנס לרשותו הואיל וכשבא הפסח כבר יצא מרשותו ושוב אינו נכנס לרשותו אח"כ. והנה סברא זו אינה אלא בחמץ שא"י לו אף כשנודע לו אח"כ ונמצא דע"ז שייך לומר כיון דכשהגיע פסח לא עשאתו תורה כאילו הוא ברשותו הואיל ובל"ז לא יעבור כנ"ל אלא דאח"כ כשמצאו יעשה כאילו הוא ברשותו משו"ה שפיר י"ל הואיל ואמר שאינו רוצה לקנות לא קנאו. אבל בחמץ הידוע לו קודם פסח א"כ עתה אין מועיל הביטול דהוי רק סילוק כנ"ל. ואין לומר דכיון דמגלה דעתו שאינו רוצה לקנות לא קנאו ואינו שלו דז"א דלמה צריך קנין כלל הרי מתחלת פסח לא יצאה מרשותו מעולם שיצטרך קנין חדש. ולומר שיצאו מרשותו ע"י הביטול זה לא מהני כנ"ל ודוק בזה כי חילוק נכון הוא. וא"כ מיושבין דברי הרמב"ם ז"ל דהכא שפיר פרכינן דכי משכחת לה יבטלנה דבכה"ג שפיר יועיל ביטול כיון דכבר יצאה מרשותו אלא דכשימצאנו הכניסו הכתוב לרשותו. א"כ מאחר שאז מבטלנו ואומר בשעת הכניסה לרשותו שאינו רוצה לא תכנוס לרשותו כלל וא"ש:

עוד נ"ל דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהנה מ"ש הר"ן ז"ל דכיון דחמץ אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כו' לכן בגילוי דעת דלא ליהוי לי' זכי' בגווה סגי. נראה כונתו דדוקא דבר שהוא שלו ורוצה להפקירו ולהוציאו מרשותו צריך דיני הפקר אבל שלא יכנס לרשותו סגי בגילוי דעת. ודברים ברורים הם דודאי אם א' אומר דאינו רוצה שנכסים אלו יהי' שלו אף שלא בפני ג' בגילוי דעת לחוד סגי ומי יכניסנו לרשותו בע"כ כנ"ל אולם אכתי צריך להבין דהרי ליכא שעה ורגע א' שלא יהי' ברשותו שיהי' צריך הכנסה לרשותו. ובשלמא אם כבר יצא מרשותו וצריך לכנוס לרשותו שפיר מועיל גילוי דעת כנ"ל אבל דבר שלא יצא מרשותו כלל א"צ הכנסה לרשותו א"כ מאחר דמיד כשהגיע הפסח עשאתו תורה שלא יצא מרשותו כלל שוב קשה למה מהני גילוי דעת כנ"ל. ונ"ל דמה שעשאו הכ' כאילו הוא ברשותו הוא כדי שיעבור עליו בב"י וב"י אבל אם גם כשיהי' ברשותו לא יעבור עליו ודאי לא עשאן הכ' כו' דלמה יכניסנו התורה לרשותו הואיל ובל"ז אינו עובר כנ"ל. והנה הפוסקים כ' בהא דהבודק צריך שיבטל דכל כמה דלא משכח להחמץ הגם שהוא ברשותו מ"מ אינו עובר וא"כ נראה פשוט דכשבודק לא עשה הכ' את הנשאר שיהי' שלו מיד כשמגיע פסח הואיל ובל"ז לא יעבור על החמץ שיש בביתו וא"י ממנו א"כ שפיר איננו ברשותו בפסח. רק כשיודע לו מהחמץ אזי עשאו הכ' כאילו הוא ברשותו כדי שיעבור עליו בב"י וב"י כנ"ל. אבל כ"ז שא"י מהחמץ דאינו עובר כנ"ל איננו ברשותו כלל. א"כ א"ש תי' הר"ן דכיון דכבר יצא מרשותו כשהגיע הפסח א"כ כשמוצאו צריך לכנוס לרשותו לזה שפיר מהני גילוי דעת דידי' שלא יכנוס לרשותו כנ"ל ולכן מהני הביטול מדין הפקר כנ"ל:

ועל ארבעה לו אשיבנו בדברי הרמב"ם ז"ל דהנה הר"ן ז"ל הקשה על כל ביטול דהוי דברים שבלב שאינם דברים וגם לא הוי לשון הפקר ע"ש וי"ל דכיון דקיי"ל דדברים שבלב המוכיחין הוי דברים כמ"ש הר"ן בקידושין וא"כ כאן כיון שבודק כל החמץ שיש לו ומבטל השאר ודאי מוכיח מבדיקתו שמה שיש עוד בביתו ואינו מוצאו מבטלו. וגם איכא הוכחה דגומר ומבטל כדי שלא יעבור ומכ"ש כשבודק בחורין וסדקין כל ספק הנשאר ודאי מבטלו ולכן מועיל בלב כנ"ל. וממילא י"ל פשוט דברי הרמב"ם ז"ל דקאי אדין תורה קודם שהי' בדיקה כלל ע"ש ואז לא הי' מועיל הביטול לח"י ולכן כשמבער הידוע לו מועיל ביטול על שא"י לו גם מה"ת אע"ג שלא הי' בדיקה הי' מועיל הביטול בלב דביעור חמץ הידוע הוא כמו הבדיקה דהאידנא המוכיח על הביטול כנ"ל ושפיר פסק הרמב"ם דבחמץ ידוע לא מהני ביטול כיון דליכא שום דבר המוכיח על הביטול הואיל ואינו מבער מידי. ואפי' כשמבער מקצת מ"מ אין לומר דמועיל שוב הביטול על השאר כיון דיש הוכחה כנ"ל. די"ל הואיל ואינו מבערו מוכיח להיפוך. ומיושב שפיר סוגיא דהכא דמיירי בשנמצא בתוך ימי הפסח וקודם פסח בדק ביתו א"כ הוי הבדיקה דהשתא הוכחה גדולה גם על החמץ שמוצא אח"כ דודאי מבטל כשרואהו ולכן מהני ביטול:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה