שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אור לארבעה עשר · דף ו.
בגמ' אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי. יש להקשות למ"ש תוס' ד"ה התם לחלק בין דבר שנכנס עתה לרשותו ובין דבר שכבר הי' ברשותו ע"ש. א"כ הא ר"ש לא אמר דכממון דמי אלא בגונב קדשים שחייב באחריותו דעד עתה הי' של בעליו לגמרי וכיון שנשאר עוד עליו חיוב אחריות הוי כממון משא"כ כאן דהוא של הגוי י"ל דע"י אחריות לא נכנס לרשותו להיות נקרא שלך **בזה י"ל מה שפי' רש"י דר"ש קאמר הכי בב"ק (ע"א:) דלכאורה תמוה למה לא הביא עיקר דברי ר"ש שם (ע"ד :) במתני' גבי טו"מ. והביא מה דאיתמר בגמ' אגב גררא דר"מ ס"ל כר"ש ע"ש. ולהנ"ל א"ש משום דממתני' לא שמעינן אלא דמצד חיוב אחריות לא נפיק מרשות הבעלים כנ"ל. אבל מגמ' הנ"ל מוכח דגם גבי שומר דומיא דהכא דמעולם לא הי' שלו ס"ל לר"ש דגול"מ כממון דמי ע"ש. אכן היא גופא קשיא דמנ"ל באמת התם לומר הכי דאפי' בכה"ג ס"ל לר"ש דגול"מ כמ"ד. לכן נ"ל דגם התוס' מודים דהיכא דהשתא גול"מ אפי' אם לא הי' מעולם שלו כממון דמי. אך היכא דאי איתא בעינא ברשותי' קאי בזה כתבו דכיון שלא הי' מעולם שלו לא נכנס לרשותו כנ"ל כדמסקינן בגמ' דמשו"ה אצטריך לא ימצא גם למ"ד דגול"מ כמ"ד. ובזה מיושב מה שהקשה בקצה"ח (סי' שפ"ו ס"ק ז') מסוגיא דסנהדרין (קי"ב:) דמהתם מוכח דאפי' היכא דאיתא בעיני' כממון דמי דלא כסוגיא דהכא ע"ש. ולהנ"ל ניחא דהתם לגבי בעלים שהקדישו שהי' שלהם עד עתה גם בכה"ג כממון דמי משא"כ כאן גבי שומר שלא הי' שלו שפיר אמרי' דבכה"ג לאו כממון דמי כסברת התוס' הנ"ל:** וצ"ל דס"ל לגמ' גם שם דה"ה בשומר שקיבל עליו אחריות על נכסי הקדש הוי ג"כ כדידי' לענין כפל וצ"ע מנ"ל הא. ומה שהקשו התוס' מהא דפי' א"נ י"ל דבארנונא שאני שאינו אלא חוב בעלמא כמ"ש רש"י דאכתי לא זכה נכרי בהם משא"כ במקבל צ"ב דהוא שותף עם העכו"ם בולדות פטור אפי' היכא דמצי מסלק לי'. ולפ"ז אפי' אם מתחילה לא היתה הבהמה של נכרי מ"מ בשותף פטור [כן י"ל לפי' רש"י בבכורות (ט"ז:) דהעכו"ם יש לו חלק בולדות. אבל למ"ש הרמב"ם (בה' בכורות פ"ד ה' ד') דאין להנכרי חלק בולדות אלא בדמים כמ"ש הלח"מ שם צ"ל כמ"ש התוס']:
שם בגמ' המוציא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי. פי'. רש"י דלא חזי לטלטולי ואפוקי ומיהו בב"י לא עבר דהא בטלי' מאתמול. ומשמע דאם לא ביטלו דעובר בב"י הי' מותר לטלטל החמץ כדי לבערו דאתי דאורייתא ודחי מוקצה דרבנן. ולכאורה מוכח מדבריו דס"ל דהמשהה חמץ כדי לבערו עובר. מיהו י"ל דאף אי אינו עובר מ"מ למה יאסרו חכמים כה"ג [כיון דמוטל עליו מצות השבתה אע"ג דאפשר לקיים אחר יו"ט] מוטב להתיר האיסור טלטול ולא יהי' החמץ בביתו. אך התוס' בכתובות (ז'.) ד"ה מתוך ס"ל דמשום מוקצה אסור אף בלא ביטל. ונראה טעמם משום דהוי משהה כדי לבערו וכ"כ המג"א (סי' תמ"ו ס"ק ב') וס"ל דכיון דאסרו מוקצה א"כ א"י לטלטל ושוב אינו עובר. ולפ"ז גם אי נימא דהמשהא חמץ כדי לבערו עובר י"ל כנ"ל כעין מ"ש התוס' בשבת (ד'.) בהדביק פת בתנור ע"ש. ועי' בכ"מ (פ"ג מה' חו"מ ה' ח') מ"ש בזה] ולכך העמידו חכמים דבריהם אף בלא ביטולו כנ"ל. אך מ"ש התוס' דאין לומר דאיירי בביטלו משום דגם בביטלו מיקרי צורך היום ולשתרי לשרפו וע"כ דמטעם מוקצה אסור ומה"ט גם בלא ביטלו אסור ע"ש. אין מובן דמנ"ל להוכיח מזה דאיסור מוקצה מפקיע איסורא דאורייתא. אבל לפי' רש"י ז"ל א"ש דתקנתא דרבנן נדחית משום איסור מוקצה ולא דאורייתא. ומ"ש רש"י משום איסור טלטול ולא משום דא"י לשרפו ביו"ט נראה משום דלשיטתי' אזיל דבזמן איסור תורה גם לר"י א"צ שריפה [כמ"ש לקמן (י"ב:) דבשעת ביעורו היינו אחר שש השבתתו בכל דבר ע"ש]:
בתוס' ד"ה בהמת כו' וקשה לרשב"א כו' ואפשר לחדש ולומר דאם באמת מסלק לבסוף חייבת בבכורה רק היכא דהוי שותף עם הנכרי אפשר דפטורה אפי' בכה"ג. אבל בנידון דידן בארנונא י"ל דאם מסלק לי' בזוזי אף לאחר שנולד אמרי' דהוברר הדבר דהי' שלו וחייבת. ולפ"ז הי' אפ"ל דהא דתניא חייבת מיירי היכא דבאמת מסלק לי' בזוזי אח"כ וא"צ לדחוק דהתוספתא מיירי בחלה: