אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק אור לארבעה עשר › דף ה:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק אור לארבעה עשר · דף ה:

דף ה.

בגמ' ש"מ אין ב"ח אלא שריפה. פי' רש"י דיליף מנותר כר"י ואע"ג דפי' רש"י לקמן (י"ב.) דאחר שש לכו"ע השבתתו בכ"ד מ"מ כיון דכתי' ביום הראשון ואי הפי' ביו"ט הוא מצפרא (כמ"ש התוס' לעיל (ד:) ד"ה ואימא] א"כ כיון דלפי' רש"י מצות תשביתו הוא שיהי' מושבת ע"י ביעור דמקודם קצת ע"כ צ"ל דבלילה צריך לבער ואז שפיר מצותו בשריפה דכל היכא שעושה כציווי הפסוק נקרא קודם זמן איסורו. דדוקא השתא דקיי"ל דתשביתו בשש והיינו קצת קודם זמן איסורו ממילא אח"כ אינו בשריפה אבל אי הו"א דתשביתו פי' ביו"ט ממילא כל הלילה בשריפה דמנותר נלמוד עכ"פ דמצותו בשריפה כנ"ל. ולפ"ז מיושב מה שהקשה האו"ז (ה"פ סי' רמ"ד) מכאן לפי' רש"י דלקמן הנ"ל ע"ש]. מיהו קשה לי כיון דלא מצינו מפורש בחמץ שריפה רק דיליף מנותר א"כ כיון דפשטא דקרא דביום הראשון משמע ביו"ט והבערה הוא אב מלאכה הרי ע"כ גילתה תורה דל"ד לנותר ואינו בשריפה ואמאי פשיטא לרע"ק לדחות פי' הפשוט דביום הראשון משום ילפותא דנותר וצ"ע:

שם בגמ' אמר מר כו' עכו"ם שכבשתו כו'. הציון מהופך בגמ' דאמר מר השני הו"ל לאקדומי. וי"ל דקשה עוד מה דאמר אביי איפוך דכיון דהא דאסור לקבל פקדונות היינו בקבלת אחריות ובזה אין טעם לחלק בין כבשתו ללא כבשתו. לכן נראה דהברייתא עצמו לא ברירא להו אכתי חילוק זה אלא דמקודם יליף דמצינו איסור בפקדון והיתר בשל אחרים ומכח הסתירה הוי לן למימר דאיסור הוא בכבשתו וההיתר בלא כבשתו ולא יהי' חילוק כלל בין קיבל אחריות ללא קיבל. אך לבתר דמוכח מלא ימצא ולא כתי' לא תמצא דגם בלא כבשתו אסור ע"כ מוכרחין לחלק בין אחריות כו' ולכך מציין הגמ' אח"כ החילוק דאחריות כדי שלא יהי' משמע דהברייתא מיד ידע חילוק זה דא"כ תקשי לאביי כנ"ל. אך לשון הגמ' הא דקיבל עליו אחריות משמע קצת דפשיטא לתנא דברייתא דהאיסור מצד אחריות הוא. וכ"מ לשון יכול יקבל פקדונות דמכח קבלה אוסר ואתה רואה של אחרים היינו בלי קבלה וא"כ קשה הס"ד "ד לאביי כנ"ל. ונ"ל דאע"ג דהחיוב מצד כבשתו מ"מ צריך קבלת אחריות ג"כ דנהי דכבשתו הוי כשלך מ"מ כיון דאין בדעתו לקנותו אינו עובר עליו דלא גרע מחמץ שלו דביטלו שאינו עובר עליו משום דאין לו נ"מ בקיום החמץ. רק בצירוף קבלת אחריות דרוצה בקיומו של החמץ אסור משום דהוי ג"כ לך מצד כבשתו כנ"ל. ולפי' זה י"ל מאי דפריך הגמ' למ"ד גול"מ כממון לא ימצא למה לי וקשה הא ילפינן ג"כ איסור הטמנה מלא ימצא וא"כ איצטריך להטמנה. אך י"ל דקאי לאביי דיליף לאסור קבלת פקדונות גם בלא כבשתו מדלא כתי' לא תמצא כדפי' רש"י ואי גלו"מ כממון א"צ קרא לזה וקשה לא ימצא למה לי דהו"ל לכתוב לא תמצא כנ"ל. אך זה לא יתכן אלא לפי' הב' שכתבנו דרבותא דאביי למסקנא קאי בקבלת אחריות ג"כ אבל לפי' הא' הנ"ל לא יתיישב שפיר. מ"מ יש לדחוק גם לפי' הא' ודוק:

שם בגמ' כלפי לייא. קצת קשה הלא י"ל להיפוך דבנכרי שכבשתו שרי טפי דהוו כלא קיבל אחריות דהרי בידו שלא לשלם כיון שהוא כבוש תחת ידו וזה עדיף עוד מהפקעת הלוואתו דשרי וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ד מה' חו"מ ה' ד') גבי אלם דאע"ג דאינו חייב באחריות עובר כן י"ל להיפוך היכא דהנפקד הוא אלם] א"כ קשה על הרמב"ם מכאן, ואולי י"ל דאף באלם היינו דוקא אם ידוע שעושה כן אבל לא אמרי' מפני שיכול לעשות כן הוי כשלו וכמו כן בנידון דידן אף דיוכל לעכב התשלומין הוי כלא קיבל אחריות אכן למ"ש המגיני שלמה לקמן (כ"ט) דהיכא דאין יכול לכופו לשלם הוי כלא קיבל אחריות ע"ש שוב קשה כנ"ל]:

שם בגמ' והאי תנא מהדר להיתרא ונסיב קרא לאיסורא משום דכתי' לך לך תרי זימני. ותמוה טובא כמ"ש התוס'. ומ"ש התוס' דבלאו לא ימצא הוי מוקמינן לך לדרשא אחרינא. איני מבין כוונתם דא"כ השתא נמי נימא כן דהא בלא ימצא ליכא שום יתור (דהא אצטריך לאסור קבלת אחריות ומנ"ל לומר דלך אחרינא שדיי' אלא ימצא] גם מ"ש התוס' דשאור שאור אצטריך עדיין אין מיושב לשון הברייתא ועדיין אני אומר בבתים כו' בגבולין כו' ומתוך הדחק נראה לפע"ד פי' אחר בגמ' ומקודם יש להקדים מה שהקשו התוס' בשם ר"ת ל"ל ב' קראי לכבשתו ולא כבשתו. ולכאורה י"ל בפשיטות דדוקא הכא צריכין ב' קראי דבלא"ה הוי מחלקין בהכי כדי ליישב ריבוי דלא ימצא ומיעוטא דלך. דהגם דלמסקנא מחלקינן בין קיבל עליו אחריות או לא אבל אי לאו דכתי' ב' לך הוי לן לחלק בין כבשתו לאוקמא קרא דלא ימצא בכבשתו ומיעוטא דלך בלא כבשתו. וכן תי' הצל"ח] אכן אי הוי אמרינן הכי הי' מיושב לשון הברייתא אפי' לרבא כפשוטו ת"ל לא ימצא והוי ריבוי דאפי' בלא כבשתו אסור היכא דקיבל אחריות כדאמר אביי. וממילא ע"כ הטעם משום אחריות ושוב מסברא בלא אחריות אין לחלק כלל בין כבשתו ללא כבשתו כמו דלא מחלקינן בכ"מ בהכי. ומדמקשה הגמ' אשינויא דרבא (דתנא נסיב קרא כו' מוכח דלא כתי' הנ"ל משו"ה] הקשה ר"ת שפיר. ובהכי מדויק מה שהביאו התוס' קושית ר"ת הכא בסוף הסוגיא ולא אגופא דברייתא ודוק כי קצרתי. והשתא דאתית להכי י"ל דודאי עיקר ס"ד דברייתא לאביי ורבא בחדא מחתא. דהס"ד הי' דנימא דב' המקראות ריבוי דלא ימצא ומיעוטא דלך יתפרשו הא בכבשתו הא בלא כבשתו. ולא לחלק בין קיבל אחריות ללא קיבל ואביי מסדר לה אסיפא ואיפוך ולרבא קאי ארישא. והכוונה הוא דמכח ריבוי דלא ימצא לאיסורא בכבשתו נוקי מיעוט דלך להיתרא בלא כבשתו וע"ז משני התנא ת"ל לא ימצא כמו לאביי (דמדלא כתיב לא תמצא לגמרי משמע לאסור אפי' בלא כבשתו]. אלא דסתמא דהגמ' באמת ס"ל דמסברא נמי יש לחלק בין כבשתו בין לא כבשתו. והכי מקשה הגמ' דנהי דמלא ימצא אין להוכיח דהיתרא דלך מיירי דוקא בלא כבשתו כיון דע"כ מטעם קבלת אחריות אסור. מ"מ עדיין י"ל דאפי' בלא קיבל אחריות דממעט קרא מלך דילמא דוקא בלא כבשתו ג"כ ותרווייהו לחומרא לאסור בכבשתו אפי' בלא קיבל אחריות ובקיבל אחריות אפי' בלא כבשתו]. וע"ז משני הגמ' משום דכתיב לך תרי זימני פי' ולכך מסברא לא חשיב התנא לחלק בינייהו רק מכח משום דכתיב לא ימצא הוי בעי לחלק בהכי ולך לדרשא אחריני אתי וע"ז קתני בברייתא ת"ל לא ימצא פי' לאסור בכל גווני אפי' לא כבשתו ומטעם אחריות דוקא כנ"ל:

בתוס' ד"ה משום כו' הקשה ר"ת דבשום דוכתא כו' וי"ל דהכא דלא כתיב חמצך רק כתיב לא יראה לך כו' משמע דקאי למעוטי נכרי שלא כיבשתו דלא מיקרי החמץ נראה לך. ולהכי ממילא הו"א דבכיבשתו מיקרי נראה לך. כיון שבידו ליטול לעצמו וצריך עוד מיעוט משא"כ התם דכתיב דגנך הוי מיעוטא אפי' על נכרי שכיבשתו דסוף סוף לא מיקרי דגנך. וכן הא דאמרי' דקיבל אחריות מחויב לבער ע"כ דאמרי' דמיקרי נראה לך דנהי דלקמן ילפי' דקיבל אחריות עובר מלא ימצא מ"מ אי הי' כתי' חמצך בפירוש לא הי' דרשי' אחריות וכנ"ל. ובלא"ה י"ל דמכח זה דמצינו דאחריות מהני לחיוב כמו כן הי' הו"א בנכרי שכיבשתו דג"כ מחויב לבער:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה