שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק אור לארבעה עשר · דף ה.
בגמ' דהא איתקש כו' לכאורה הוי לי' להביא קרא דתשביתו דהתם כתיבי אכילת מצה והשבתת שאור ואכילת חמץ הכל בפסוק א'. וי"ל משום דתשביתו הוא בעיו"ט א"כ ע"כ לא איתקשו בהאי קרא [השבתה לאכילה דבעיו"ט ליכא כרת]. מיהו קשה דהיקשא דחמץ למצה הוי לי' לאתויי מהאי קרא דכתי' ז' ימים מצות תאכלו כו' כי כל אוכל חמץ. לכך נראה כי משבעת ימים דאכילת מצה לא רצה להוכיח כיון דהם רשות ואכילת מצה דחובה אינו אלא לילה הא' לכך מייתי מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות דקאי אמצה דמצוה [דמיני' דרשינן לקמן (ל"ו) דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות כ"ש]:
והנה בתוס' הקשו דילמוד ר"י איסור חמץ בע"פ מהיקשא דהשבתה. ואע"ג דאיתקש ג"כ לאכילת מצה שאינה אלא בפסח מ"מ י"ל דלחומרא מקשינן. אבל נראה דלא נוכל להקיש איסורא דחמץ בהאי קרא להשבתה כיון דאיירי בכרת ולגבי חיוב כרת מפורש בתורה מיום הראשון עד יום השביעי ע"ש. ומ"ש התוס' עוד דאמאי לא יליף כרת להשבתת שאור. לכאורה י"ל דא"כ למה לי כרת באכילה תיפוק לי' דנתחייב כרת מכח הראי' כמ"ש התוס' לקמן (כ"ט.) דכשאוכל נעשה שלו. אך נראה דז"א דהא באוכל חמץ דחייב כרת איכא נמי חטאת בשוגג א"כ ממ"נ אי נימא דאם יהי' כרת על הראי' יהי' ג"כ חטאת בשוגג א"כ נ"מ לחייב ב' חטאות. ואי נימא דבראי' ליכא חטאת כיון דאין בו מעשה א"כ צריך קרא לחייב חטאת מצד האכילה כיון דמצד הראי' הי' פטור כנ"ל. גם נ"מ לחייב ב' חטאות בקנה חמץ בפסח דהוי מעשה כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' חו"מ ה' ג') אך י"ל כיון דכתיב לא ימצא כי כל אוכל ונכרתה ושינה הכתוב ולא כתב כי כל מי שיהי' חמץ כו' משמע דליכא כרת רק באכילה:
שם בגמ' דבי ר"י תנא מצינו י"ד שנקרא ראשון. נראה דתנא דבי ר"י מפרש דיום י"ד קראו הפסוק ראשון דהאי הראשון קאי על י"ד אבל בתרגום מפרש בניסן ע"ש וכמ"ש הראב"ע שם שאחז הכתוב דרך קצר ופי' הפסוק בחודש הראשון וי"ל ג"כ פי' הכתוב. על ט"ו וכתב הראשון והדר מפרש דהוא י"ד בערב. אך הכא דבר"י פי' שנקרא י"ד ראשון באמת כנ"ל ולכך הראשון דתשביתו קאי ג"כ על י"ד וי"ל עוד שלא אמר תנא דבי ר"י אלא ליישב הלשון אבל עיקר הראי' הוא כדאמרי' מעיקרא. ובזה מיושב מ"ש התוס' ד"ה דברי דר"י אתנא דבי ר"י וכ"כ בס' פ"י והוכיח כן מלשון רש"י ד"ה רנב"י כו' אך לפע"ד אין ראי' משם כמ"ש בסמוך:
שם בגמ' רנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע כו' לכאורה הי' נראה דזה אינו אלא לישוב הלשון מה דכתי' ביום הראשון אבל בעיקר הטעם דראשון הוא י"ד סמך על הראיות הנ"ל. אך ז"א מדפרכינן מכמה קראי ולא משני דהכא שאני דמהנך ראיות דלעיל מוכח דהיינו ראשון דמעיקרא א"כ ע"כ צ"ל דסובר רנב"י דבל"ז ראשון דמעיקרא משמע. לכן נלע"ד דלכו"ע האי ראשון ראשון דמעיקרא הוא אלא דכל א' הוכיח בראי' ע"ז ורנב"י חידש דא"צ לשום ראי'. ולכך דקדק רש"י ז"ל לפרש דבלאו רומיא דקראי אהדדי משמע כו' אבל גוף הפי' דראשון ראשון מעיקרא הוא לכו"ע אית להו הכי מכח רומיא דקראי כנ"ל אך הפנ"י לא פי' כן ע"ש. ומ"ש המהרש"א לפרש דרבא קאי על דברי רנב"י לא משמע כן בברייתא דתניא כוותי' דמייתי הגמ' בסמוך. אלא כיון דמצינו זמן ביעור מעיו"ט מדכתי' לא תשחט שוב לא נימא דהראשון הוא ביו"ט שיהי' ב' זמנים לביעור:
שם בגמ' מה שביעי שביעי לחג כו' תמוה שמא גם שביעי הפי' מיום י"ד כיון דהא דכתי' ושמחתם כו' נמי אלולב קאי. ואולי כיון דכתיב מקודם בהאי פרשה שבעת ימים תקריבו אשה דקאי על גוף החג ילפינן מיני' דשבעת ימים דכתי' בתרי' קאי נמי מיום ט"ו ואילך. אך לשון הגמ' לא משמע כן. לכן י"ל דכיון דאמרינן דביום הראשון ראשון דמעיקרא משמע ע"כ הוציאו הכתוב מהמנין של שבעת ימי החג א"כ שוב אין סברא לומר שאח"כ כללו הכתוב במספר שבעת ימים:
שם בגמ' למעוטי חוש"מ וכ' התוס' דאתרוייהו קאי דלולב כו' וכ' המהרש"א דמאי דמשני סד"א כו' נמי אתרוייהו קאי דבלולב נמי כתי' ושמחתם וי"ל ג"כ וי"ו מוסיף על ענין ראשון. אבל זה דוחק דהא מפורש בקרא ושמחתם כו' ז' ימים רק מדכתיב ושמחתם לפני ה' אמרי' דליכא חיוב אלא במקדש ולא במדינה א"כ היכי נימא בזה וא"ו מוסיף על ענין ראשון לחייב במדינה. ועוד דהאי וא"ו צריך לגופי' דאין לשון שמחתם נכון בלי וא"ו בפרט דהוא לשון עבר רק הוא"ו מהפך אותו לעתיד כנודע. ע"כ נראה כוונת התוס' דהתי' הזה למעט חוש"מ נשאר גם במסקנא ומאי דפריך הגמ' לא לכתוב רחמנא לא ה' ולא וא"ו לא קאי אלא על ביום הא' שבתון. מיהו לפ"ז קשה למסקנא איך דרשינן ג' הראשון הא הראשון דלולב איצטריך לגופי' למעט חוש"מ. והנה למסקנא דגמ' נשאר הוא"ו מיותר. ואפשר דכיון דכתי' הראשון צריך לכתוב וביום השמיני בוא"ו. ודוקא אי הוי כתי' ראשון הו"מ לכתוב ג"כ ביום שמיני בלי וא"ו ולהכי פריך לא לכתוב ה' ולא ו' אבל כיון דכתי' הראשון צריך ו'. כי בלי ה' נמשך הלשון ביום א' שבתון ביום ח' שבתון אבל ע"י דכתי' הראשון הוא ענין בפ"ע בלי חיבור אחריו וצריך לכתוב אח"כ וא"ו. ואפ"ל נמי דלמסקנא ס"ל דהוא"ו לאו יתורא היא רק בס"ד בימ' רצו לומר כן. [ואע"ג דביבמות (ע"ב:) דרשי' יתורא דוא"ו גבי וביום השמיני דמילה. י"ל דדוקא ברישא דקרא הוא יתור אבל לא באמצע קרא. אכן ביומא (מ"ה.) ובסוטה (כ"ח.) משמע דפליגי תנאי בהכי ע"ש]:
שם בגמ' אלא הני ראשון לכדתני דבי ר"י כו' פשוט הי' נראה דיתורא דה"א קאי ע"ז אבל גוף תיבת ראשון א"ש תי' הגמ' הנ"ל דומיא דשביעי. אכן מלשון רש"י לא משמע כן. והנה בתוס' הקשו נימא ראשון דתשביתו קאי ע"ז ע"ש ולעד"נ דכיון דהני ג' ראשון נאמרו ביחד [בפ' מועדות שבתו"כ דרשא זו שנתן לנו הקב"ה ג' ראשון לזכות לג' אלו אבל כשנאמר ראשון דתשביתו הי' רק ראשון א' ולא שייך לדרוש ע"ז. ואפשר דכן הוא כוונת התוס' ג"כ:
שם בגמ' ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה כו' לכאורה יש לדון דהוי מלאכה שא"צ לגופה שאינו רוצה אלא לבער החמץ מן העולם ואין חפצו דוקא ע"י שריפה. [ואע"ג די"ל דרע"ק ס"ל דמשאצל"ג חייב עלי' מ"מ קשה דא"כ הו"ל לרבא לומר ש"מ מדר"ע ארבע. ובפרט למ"ש המאירי בביצה (ו'.) דאפי' לר"י דס"ל דבשבת חייב במלאכה שאצל"ג ביו"ט מודה דפטור ע"ש. ודאי קשה] אך למאי דמסקינן דס"ל לרע"ק דאין ב"ח אלא שריפה א"ש דכדי לקיים המצוה כתקנה חפצו ג"כ דוקא בשריפה וא"כ שוב הוי מלאכה הצל"ג. אבל קשה מנ"ל להוכיח דרע"ק ס"ל באמת להלכה דאין ב"ח אלא שריפה דילמא ס"ל כחכמים דפליגי עלי' דר"י ולא ילפי מנותר משום דמצות ביעור חמץ לא דמי לשריפת נותר דבנותר מצותו בשריפה לאחר שעבר והותיר וכדי לנתק הלאו צותה תורה לשורפו] משא"כ בחמץ מצות השבתתו רמיא עליו קודם איסורו לפי' רש"י לקמן (י"ב:) וע"ש בתוס' ד"ה אימתי וברא"ש בפרקין (ריש סימן י') מ"ש בזה] ואפי' הכי שפיר יליף רע"ק דתשביתו קאי על עיו"ט דאי נימא דקאי על יו"ט א"כ גם מצות ביעור חמץ הוא אחר זמן איסורו ושוב דמי לנותר למילף מיני' דביעורו בשריפה. אבל כיון דאי אפ"ל כן דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה וע"כ דפי' בעיו"ט וא"כ שוב ל"ד לנותר כנ"ל שפיר י"ל דס"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר וצ"ע:
בתוס' ד"ה זמן שחיטה אע"ג דאמת הוא דל"ת על חמץ כל חד כי שחיט כו' לכאורה י"ל דכ"ח כי שחיט חייב גם אם יש כזית חמץ ברשות א' של בני חבורה אבל כל מי שיש לו בעצמו חמץ שפיר י"ל דחייב גם באינו שוחט. אבל האמת כפי' התוס' דהא אי אפשר לחייב מלקות המשהה חמצו אחר זמן שחיטה כיון דבקרא לא תשחט על חמץ כתיב אלא ע"כ דהכי ילפינן דכיון דכתי' לא תשחט ממילא אמרינן דמאי דכתיב תשביתו קאי נמי אזמן שחיטה. ובהכי א"ש לשון הגמ' ואימא כל חד כי שחיט דקאי נמי אתשביתו דנהי דשפיר מוכח דקרא בעיו"ט קאמר מ"מ דילמא מצות תשביתו תליא בשחיטה שלו. וע"ז משני זמן שחיטה קאמר רחמנא דתשביתו הוא קביעות זמן לכל ישראל כנ"ל. ובהכי מיושב מה שהקשה בס' בית ישראל לרבא דאסור להשהות אחר זמן שחיטה א"כ לפי' רש"י אכתי קשה הרי השהה שעה א' אחר חצות ע"ש. דנראה שהבין דזמן שחיטה נאסר מכח דכתי' לא תשחט. ולמ"ש א"ש דלא נאסר כלל אלא משום תשביתו דקאי אקביעות זמן וקבע רחמנא באותו שעה זמן ביעור אבל לא תשחט שפיר קאי אכל א' כי שחיט כנ"ל:
בד"ה וכתיב כל כו' כמו נדרים ונדבות כו' ומאן דשרי שרי מלה' כו' קשה דכמו דהמתיר דורש לה' כל דלה' כמו כן האוסר דורש לכם ולא לגבוה ע"ש בביצה (כ':) א"כ הכא דליכא קרא מנ"ל טפי לאסור מלהתיר. ונראה דס"ל דלכם ולא לגבוה כולל כל הדומה לו דהיינו אם אין עיקרו לכס אלא לגבוה רק לכם חלק בו אסור ואידך ס"ל דלה' מרבה אף לגבוה אבל אם אינו צורך קרבן וגם אינו לכם אלא בגרמא בלבד כה"ג דהכא שפיר אסור דלכם כתיב ובעינן שיהא עיקרו לכם. מיהו ק"ק דא"כ מאי פריך התם א"כ מה ת"ל לכם הא איצטריך למעט כה"ג כנ"ל אפי' למאן דמתיר בנו"נ ואפשר דלא מצינו גרם כזה כיון דבאמת תשביתו מעיו"ט קאי ועדיין צ"ע. [וכן קשה למ"ש התוס' לקמן (מ"ו.) בשם הריב"א דמה"ט אסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט אע"ג דרשאי ליהנות בשעת שריפה משום דעיקר הוא לשם מצוה ודמי לנו"נ ע"ש. ומשמע מדבריו דס"ל דשריפת ת"ט הוא מדאורייתא כתי' הב' בתוס' בשבת (כ"ה.) א"כ י"ל דלהכי אצטריך לכם למעט אפי' למאן דמתיר בנו"נ מלה']: