אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק אור לארבעה עשר › דף ד:

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק אור לארבעה עשר · דף ד:

דף ד.

בגמ' לאו משום דחזקתו בדוק כו' לכאורה יש לחלק דהכא במשכיר בית לחבירו אולי לאו בר אורין הוא דלאו כו"ע דינא גמירי וסובר שכיון שהשכיר אין מוטל עליו כלל לבער. דדוקא כשהוא בביתו מחויב לבער שלא ימצא תחת רשותו משא"כ בשהשכיר חשוב אצלו כאילו הוציא החמץ מרשותו ואינו מחויב ביעור. משמע מזה שהבעל האיבעיא מיירי כגון שהשכיר הבית בי"ד פתאום ומעיקרא לא הי' בדעתו להשכיר ובכה"ג שפיר אמרי' דמן הסתם ביער מקודם. ולפ"ז אם לא השכיר פתאום יש לדון דלא הוי בחזקת בדיקה כלל. ובזה י"ל מה שפי' רש"י בי"ד שחרית היינו דבזמן בדיקה לא הי' עומד להשכירו אבל אם הי' דעתו להשכירו אפי' נתחייב מן הדין לבדוק מ"מ אין לומר בזה דחזקתו בדוק דלאו כו"ע דינא גמירי כנ"ל ובפרט מה דהוי איבעיא בגמ':

שם בגמ' דקסבר הכל חברים כו' ותמהו בתוס' א"כ ל"ל אמירה דהני. גם קשה מה דהוסיף הכל חברים. ע"כ נראה דכוונת הגמ' לפרש הכל נאמנים דאין הפי' באמירה רק דזה עצמו כוונת התנא דכל בני ישראל אפי' נשים וקטנים שביניהם בחזקת חברים לענין בדיקה. ואנן סהדי דכל איש ישראל בודק רשותו בי"ד ויכולין לדור בבית אשה וקטן על סמך החזקה שבדקוהו ולא מיירי באמירה כלל. והיינו דמוסיף דלא זו דמוכח מברייתא זו דחזקתו בדוק אלא דקסבר נמי הכל חברים אפי' נשים וקטנים. ולכך פריך בתר הכי דלא הו"ל למימר נאמנים רק כל הבתים בחזקת בדוקים היינו אפי' של נשים וקטנים. גם י"ל דס"ד הי' דלכך אמר נאמנין לומר דצריך לשאול להם ואם יאמרו שלא בדק יהיו נאמנים. ובמסקנא דחה זה דאין סברא להאמינם גם ע"ז באמת ולמה נצטרך לשאלם באמת כנלע"ד:

שם בגמ' לעולם חזקתו בדוק והב"ע דמוחזק לן דלא בדוק כו' קמ"ל ב"ח דרבנן כו'. תמוה מאוד כל לשון הגמ'. א' קושי' המהרש"א דלפ"ז י"ל, ג"כ דאין חזקתו בדוק אלא דנאמנים משום דבד"ח דרבנן. וגם מדברי הפוס' שפסקו חזקתו בדוק משמע שפי' דנפשט האיבעיא. וכן משמעות לשון הגמ' דשפיר פשיט להו רנב"י. ב') תמוה לשון הגמ' מהו דתימ דמשמע כאילו הי' קשה פשיטא ועד השתא מתמה הגמ' אמאי נאמנין והו"ל למימר והיינו טעמא דנאמנים משום דב"ח דרבנן ולא מד"ת. והייתי רגיל לפרש דהא דמספקא להו אי ח"ב הוא משום דבד"ח דרבנן והוי ספיקא דרבנן ולקולא ואי דאורייתא הוא אין חזקתו בדוק. ולכך כיון דמסקינן דבד"ח דרבנן שפיר נאמנים ולכך צריך לבאר טעמא דס"ד שלא יהיו נאמנים אף בדרבנן. אבל אי אין חזקתו בדוק קשה שפיר למה נאמנים דאי אין חזקתו בדוק ע"כ בד"ח דאורייתא הוא כנ"ל. ולפ"ז נמצא דנפשט שפיר דחזקתו בדוק כיון דמסקינן דבד"ח דרבנן כנ"ל. אך דוחק לומר דכן הי' ס' הגמ' דלשון בד"ח דרבנן משמע דזה פשוט לי' ומ"מ נסתפקו אי חזקתו בדוק והטעם דלא אמרינן כאן סד"ר לקולא י"ל משום דעיקר הבדיקה ניתקן על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהם כמ"ש ג"כ הה"מ (פ"ב מה' חו"מ ה' י') גבי תשע ציבורין ע"ש, אך למ"ש הלח"מ שם לחלק בין הספיקות י"ל נמי דספק אי כבר בדק ל"ד לספק אי יש כאן חמץ]. ועוד י"ל דכ"ז שא"י בבירור שאין בבית חמץ לא נקרא בדיקה. גם י"ל משום דאיכא חזקה דמעיקרא שהי' בבית חמץ וא"כ א"א לומר כנ"ל לכן י"ל דכמו דמסופקין אי חזקתו בדוק כן מסופקין אי חזקתו ביטל ואדרבה הביטול רגיל לשכוח יותר ולכך אי אין חזקתו בדוק ג"כ אין חזקתו שביטל א"כ למה נאמנין מאחר דהוי ספיקא דאורייתא. גם אם נאמר כמ"ש הב"ח (סי' תל"א) דמה"ת א"צ לבדוק חמץ שא"י אף בלי ביטול ע"ש. מ"מ הוי סד"א קודם ביטול כדאיתא בטור וב"י (סי' תלח) ע"ש כיון דמ"מ אי איכא חמץ בביתו יעבור בב"י אח"כ הוי מצד זה ספיקא דאורייתא. וגם מלשון הגמ' מבואר כן מדאמר בד"ח דרבנן משמע דבלי ביטול הוי ספד"א כנ"ל ולכך מוכרחין לומר דחזקתו בדוק וממילא דחזקתו ביטל ג"כ אלא דמוחזק לן דלא בדק אבל בודאי ביטל ולכך הוי רק דרבנן וקשה פשיטא ולהכי אמר מהו דתימא דגם בדרבנן לא נהמנינהו כו' כנ"ל וא"ש דנפשט האיבעיא דחזקתו בדוק כנ"ל. שוב מצאתי קצת מזה בס' פ"י. ומ"ש שם עוד לפרש דמיירי שהבעה"ב לפנינו ויודע שכבר ביטל או שרוצה לבטל עכשיו אלא דמלשון רש"י לא משמע כן ע"ש. אין לשון הגמ' משמע כן דמוחזק דלא בדק משמע שאינו לפנינו. והא דלא אמרינן באמת כן י"ל דלא שכיח שלא יבדוק אם לא בהלך לדרך:

אמנם עיקר נראה לע"ד בישוב קושית המהרש"א וכל הנ"ל דאף למאי דמסקינן דהימנוהו רבנן בדרבנן היינו דוקא בדאמרי דאנן בדקנוהו משום דבידם לבדוק וכיון דהוי טורח ואינו כמו כל בידו לכך דוקא בדרבנן הימנוהו כמ"ש התוס' אבל אם אומרים שבעה"ב בדק שפיר אין נאמנים אף בדרבנן ג"כ. ולכך הוכרח לומר דח"ב אלא דמוחזק לן דלא בדק ואמרי הני אנן בדקנוהו. ולפ"ז לא נפשט האיבעיא למסקנא דה"ה אי אין חזקתו בדוק נמי א"ש באומרים אנן בדקנוהו ומיושב שפיר קושית מהרש"א. וגם לשון הגמ' מהו דתימא י"ל לפ"ז דכה"ג דהוא בידם קשה פשיטא דנאמנים. וקאמר דס"ד דלא להימנוהו רבנן משום דטורח הוא כמ"ש התוס' כנ"ל ולפ"ז נ"מ לדינא היכא דמוחזק לך דלא בדק וקטנים אומרים דאיש אחר בדק דאינו בידם שפיר אין נאמנים כנ"ל. וכ"מ מדברי התוס' שכ' הטעם דבידו וגם למ"ש התוס' ריש גיטין דמה שבידה ליתן לאחר לשחוט מיקרי בידה התם שאני דכן מוטל עלי' לעשות אבל כאן דאין מוטל עליהם חיוב אלא דהם שראו דאחר בדק מעידין ע"ז לא שייך לומר דהוי בידם. דמי שבדק בדק מדעת עצמו לא ע"פ ציווי שלהם כנ"ל לדינא, וי"ל דגם המהרש"א מודה לדינא כמ"ש. אך למ"ש התוס' בעירובין (ל':) דהכא מיירי בבית שלהם אי אפ"ל כן ועי' בח"י (סי' תל"ז) מ"ש בשם הכל בו]:

שם בגמ' בביטול בעלמא סגי פי' רש"י מדכתי' תשביתו כו' ובתוס' הקשו דהא תשביתו הבערה כו', ונ"ל דרע"ק יליף דביום הראשון אינו יו"ט ראשון של פסח דא"כ ע"כ הוא הבערה ממש. דאי אפ"ל דהשבתה הוא ביטול דהא אחר איסורו הוא ואינו ברשותו לבטל ושפיר קשה דהבערה אב מלאכה הוא. אלא ע"כ דקאי אי"ד ושוב י"ל דתשביתו הוא ביטול דהיינו קודם שעה שביעית. ונהי דכתי' אך חלק מ"מ י"ל דתשביתו זמן מעט קודם איסורו ועי' בצל"ח שהקשה לפי' רש"י דתשביתו היינו ביטול א"כ למה צריך לך למעט של אחרים ע"ש. ולע"ד י"ל דלרש"י אין ביטול מטעם הפקר כלל רק שיהי' מושבת אצלו כעפר וזה פשוט. שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ק בהדיא דס"ל לרש"י כמ"ש והוא פשוט. אכן בר"ן ריש מכילתין משמע דגם לרש"י ביטול מטעם הפקר וצ"ע. והתוס' פירשו דביטול מועיל מטעם הפקר ואע"ג דהפקר צריך ג' מדאורייתא אין צריך. ולכאורה קשיא כיון דמדרבנן לא הוי הפקר א"כ שלו הוא כמו בקונה חמץ בקנין דרבנן דודאי עובר מה"ת ג"כ. [אפי' להפוס' דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא. מ"מ הכא בחמץ נראה דעובר מה"ת כיון דעכ"פ גורם לממון הוא ובחמץ גם גול"מ כממון דמי]. וצ"ל לתוס' דהתקנה הי' רק לענין חזרה שלא יוכל אחר לזכות בו וכ"מ בב"ח בחו"מ (סי' רע"ג) ע"ש. אבל עדיין קשה דכיון דאין שום אדם יכול לזכות בו אין זה הפקר. אך התוס' בנדרים שם כתבו דרק לענין מעשר תקנו כן דאינו הפקר ע"ש. אבל בר"ן שם לא משמע כן (וכ"מ ג"כ מדברי התוס' בשבת (י"ח:) ובב"מ (ל:) דלכל מילי לא הוי הפקר אם לא הפקיר בפני ג' ע"ש. אך למ"ש לעיל בד"ה בתוס' אור לי"ד לפרש דהכא אוקמוה אדאורייתא א"ש כוונת התוס']:

שם בגמ' מי הוי כמקח טעות כו'. לכאורה נראה דקמבעיא להו אפי' אם המשכיר רוצה לבדוק עכשיו מ"מ יוכל השוכר לומר אני שכרתי בחזקת בדוק וצריך אני בית בדוק להכניס שם מצה. וכיון שלא הי' בדוק הוי מקח טעות ויכול אני לחזור (כמ"ש המג"א סי' תל"ז ס"ק ז') דאע"ג דלא הוי מום בגוף המקח יכול לחזור בו כיון שהתנה עמו שהוא בדוק ע"ש. אבל למ"ש הר"ן דאי חזקתו בדוק מתוקמא בסתמא פשיטא דא"י לחזור אם המשכיר רוצה לבדוק כמבואר בחו"מ (סי' רל"ב ס"ג) כיון דחסרון הבדיקה אינו מבטל שם בית ממנו ע"ש]. אך לפ"ז קשה מאי דמסיק דניחא לאינש לקיומי כו' הלא ז"א ענין למקח טעות דהא מ"מ בחזקת בדוק שכרו. וצ"ל דלאו טענה היא כיון דניחא לאינש כו' מסתמא גם אם הי' יודע שאינו בדוק לא הי' נמנע מלשכור אלא דהמשכיר נהג בו מנהג רמאות במה שלא הודיעו ואינו אלא כגורם טירחא או היזק אבל מקח טעות לא הוי, ולפ"ז גם אם נודע להשוכר בפסח שאינו בדוק דלא שייך ניחא לאינש כו' [כיון דלא הי' הבית בדוק עד עתה] ג"כ שייך לומר דלא הוי מקח טעות כנ"ל:

שם בגמ' תרי קראי כתיבי כו' רש"י פי' דאי בט"ו הרי שהה שעה א'. ובתוס' הקשו דתשביתו תבערו ואינו אלא לאחר זמן איסורו. והנה דעת רש"י נראה דפי' תשביתו שיהי' מושבת ע"י עשי' שמקודם יום זה וכן תשביתו ביטול ג"כ הוא לבטל מקודם. אבל התוס' סוברין דתשביתו הוא רק שריפה בלבד. ולכן הקשו דאינו אלא לאחר זמן איסורו כמו בנותר דחיוב שריפה הוא רק אחר זמן איסורו וכ"כ הרא"ש ז"ל. ומה"ט פי' התוס' ג"כ לקמן (י"ב:) דלר"י כל המועד בשריפה אבל רש"י פי' שם דוקא קודם זמן איסורו. וטעמא כנ"ל דתשביתו אינו דוקא שריפה אלא ביטול וביעור ור"י יליף מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל באמת תשביתו אינו שריפה. ומ"ש רע"ק לקמן דתשביתו הוא הבערה אין הפי' מלשון תשביתו רק כיון דילפינן מנותר דב"ח בשריפה ע"כ כן הוא ביאור דתשביתו ג"כ וא"כ ע"כ קאי על עיו"ט. וכיון דמוכח דביום הראשון תשביתו פי' בעיו"ט שוב י"ל דביו"ט עצמו השבתתו בכל דבר כדפי' רש"י. וכן מוכח ברש"י לקמן כמ"ש שם בס"ד:

והנה לשון תרי קראי כתיבי משמע דמקשה מכח היתור וכן משמע לשון הגמ' סד"א ימים כו'. לכן נראה פשוט כוונת רש"י ז"ל כך דע"כ פי' ביום הראשון תשביתו הוא בגוף היום. דאף די"ל ג"כ להיות מושבת ע"י ביעור שמקודם קצת אבל א"כ קשה פשיטא כיון דכתי' ז' ימים כו' ע"כ צריך להשבית מקודם. וע"כ הפי' ביום א' ממש וא"כ הרי כבר שהה לכך ע"כ הפי' בעיו"ט ולכך פריך הגמ' דאימא דקמ"ל דהלילה נאסר ושוב י"ל בכניסת הלילה היינו מבעו"י קצת. ומ"ש התוס' דא"כ מה צריך לאך חלק תמוה בעיני חדא דאף אי ביום אסור מצפרא ממש מ"מ כל הלילה מותר והרי שהה בו דהא באמת ימים היינו לילות ג"כ. וא"כ כוונת רש"י דכבר שהה בו היינו כל הלילה אבל ביום הי' אסור כל היום לולי אך חלק. אך באמת א"צ לזה כלל דבל"ז הא כתי' ביום וכיון דהשבתה ביום ע"כ שהה מעט אחר עמוד השחר אבל מהיכי תיתי נימא דחצי' מותר. רק מדכתי' אך למעט ועל שעה א' א"צ מיעוט דבל"ז כיון דביום כתיב הרי שהה בו מעט אלא בא לחלק היום ומסתמא הוא חצי' כדפי' רש"י וצע"ג. אבל פדיפא הו"ל לתוס' להקשות לפי' רש"י מדאמר ואימא לרבות ליל י"ד א"כ ע"כ אין ראי' מהא דשהה בו שעה אחת. ובאמת לכאורה תימה למה לא פי' רש"י כלום ליישב הקושיא דהרי שהה בו שעה א'. אבל נראה דרש"י נמי ס"ל דהמקשן קשיא לי' למה לי ביום הראשון בל"ז מוכח מדכתי' ז' ימים אלא דהו"א לפרש דאתי לרבות דרשאי להשהותו מעט ביום א' וע"ז פריך הא שהה בו בתוך ז' הימים ומתרץ דלרבות ליל י"ד ולעולם הפי' שלא להשהות רק לבער מיד בלילה והא דקשה פשיטא ע"ז משני סד"א ימים כו'. אכן לפע"ד נ"ל ג"כ קושי' התוס' הא ביום כתיב ואיך סד"א לרבות ליל ט"ו. דהכי פי' דזה נלמד שפיר דראשון היינו י"ד אבל מנ"ל משש נימא דישבית בסוף היום. וע"ז הי' קשה פשיטא כיון דכתי' ז' ימים ע"כ צריך להשבית מקודם. ומשני סד"א ימים כו' נמצא לפ"ז ההשבתה בי"ד ילפי' מדכתי' ביום כנ"ל פשוט. ואולי גם כוונת רש"י כן וכניסת יום ראשון לאו דוקא וכוונתו סוף יום י"ד. ועל תי' התוס' יל"ד דלדידהו דתשביתו הבערה היא א"כ אין הפסוק מיותר. ונראה כוונתם דביום הראשון מיותר דהו"ל למימר תשביתו סתם:

בתוס' ד"ה לאו כו' אע"ג דגבי טבל כו' אפי' לא יהי' בדוק לא יהי' כל כך מכשול כו' וקשה דהא הגמ' מדמי להו אהדדי ואי נימא חילוק זה א"כ אמאי חזקתו בדוק כיון דלא דמי לטבל. ואולי כוונת התוס' דמצד שלא יכשיל את השוכר אינו חושש כיון דעל המשכיר לבדוק. ונהי דאם המשכיר לא בדק השוכר מחויב ג"כ לבדוק מצד חשש דלמא אתי למיכלי' חשש זה לא חמור לי' כ"כ. אבל מצד מצות בדיקה שחייבוהו חכמים ע"ז שפיר חזקתו בדוק כנ"ל:

בא"ד ועוד פי' ר"י כו' דאמרי הני לא הי' בדוק ואנן בדקנו ונאמנין במיגו. משמע דאף דחזקתו בדוק מ"מ אם אומרים נשים או קטנים שאינו בדוק נאמנים. וקשה כיון דס"ל השתא דא"נ להתיר ה"ה וכ"ש לאיסור כמבואר [ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' ע"ש] גבי ע"א נאמן באיסורין דלהתיר נאמנים טפי מלאסור. ואולי ס"ל להתוס' דכיון דהם יודעין שאינו בדוק איתרע החזקה די"ל דסמך הבעה"ב ע"ז שב"ב יודעין שאינו בדוק. וכ"מ בתוס' בקידושין (כ"ו:) ד"ה מעשה דחזקה דחבר הוא לתרום או להודיע לב"ב ע"ש. מ"מ נראה דל"ד להתם דהכא הרי איכא חזקה שלא ביטל מצות הבדיקה משא"כ התם לא ביטל מצות תרומה משו"ה סגי במה שמודיע לב"ב שלא יבואו לידי מכשול]. וגם פשט דברי התוס' משמע דמצד נאמנותם הוא ואף שהבעה"ב לא ידע אם הם יודעין או לא, הם יל"ד דאי מטעם הנ"ל א"כ יהי' הדין דשאלת ב"ב מעכב דשמא הודיעם ומלשון התוס' לא משמע כן. ואולי איירי התוס' במאמין להם. אך לפ"ז לא היו צריכים לטעם מיגו (דכיון דמאמין לדבריהם גם במה שאמרו אנן בדקנוהו יוכל להאמינם גם בלי מגו]. ואולי להחמיר נאמנים במגו שיאמרו שהם הכניסו חמץ אחר הבדיקה דבזה נאמנים כיון דבידם הוא להכניס שם חמץ בחורין וסדקין וצ"ע לדינא. [ועי' במקו"ח (סי' תל"ז) מ"ש דנאמנים להחמיר משום דבידם להשתמש שם חמץ כנ"ל]:

ולכאורה מיירי התוס' השתא בדאין הבעלים לפנינו לשאול אותם דאז שייך מגו דבעי שתיק אכן אפשר דמיירי ג"כ אפי' היכא דהבעלים קמן. דהא דצריך לשאול לבעלים אינו אלא חומרא משום דלכתחלה יש לברר היכא דאיכא לברורי. אבל מעיקר הדין הבית בחזקת בדוק ונמצא שייך נאמנות עליהם לענין עיקר הדין. כיון דגם אי שתקו הי' הבית בחזקת בדוק ממילא נאמנים ג"כ שהם בדקוהו. ושוב א"צ לשאול כלל דמה לנו בשאלה זו כיון דמחזיקין שהם בדקוהו ואנו מאמינים להם שהבעלים לא בדקוהו רק הם. ולכך א"ש חידוש הדין של התוס' מטעם מגו דקשה ל"ל כ"ז כיון דאין הקטן נאמן כלל וממילא הוא בחזקת בדוק אלא דהכוונה דא"צ לשאול עוד להבעלים כנ"ל. והגם דכה"ג במגו דממון אינו מגו הואיל וטענתו דהשתא מועיל טפי מהטענה שהי' בידו לטעון דהא אם נאמין להם עתה לא יהי' צריך שאלה מ"מ הכא אינו מטעם מגו ממש. דאטו מי לא עסקינן כשאין להקטן שום נגיעה אלא שמסיח לפי תומו שהוא בדקו ומגו לאו דוקא. רק הכוונה אע"ג שאין להם נאמנות לשנות הדבר מ"מ כיון דאי הוי שתקי הוי נמי בחזקת בדוק יש לו נאמנות להיות על ידו בחזקת בדוק. א"כ י"ל שפיר דנאמן שהוא בדקו מעיקר הדין ושוב הוי כליתא קמן דלשיילי' כנ"ל ועדיין צ"ע בזה לדינא:

בד"ה המשכיר נראה לרשב"א כו' פי' דכיון דעל המשכיר לבדוק א"כ ביד השוכר שלא לבדוק. אבל זה תמוה כמ"ש הר"ן דכיון דלא בדק המשכיר ע"כ השוכר צריך לבדוק ע"ש. אך י"ל כוונתם דבי"ד לא שייך לומר דניחא לי' לקיים מצוה כו' כיון דאין המצוה מוטלת עליו וכי נימא דניחא לי' לבדוק כל בתי העיר. גם י"ל דדייקו לשון הגמ' המשכיר כו' בחזקת בדוק דבל"ז בחזקת בדוק הוא בי"ד כיון דעל המשכיר לבדוק. ולכך פי' בי"ג דאז אינו בחזקת בדוק אלא מכח דפירש להדיא שהוא בדוק. ועי' בלשון הר"ן ז"ל וביאור דבריו שהבין דכוונת הרשב"א לפרש דמאי דמסקינן דניחא לאינש לקיומי מצוה היינו דמה"ט א"י לגופו לבדוק וא"כ אי השכירו בי"ד על המשכיר לבדוק ולמה לא יוכל לכופו. וע"ז תי' אחרים דשפיר יכול לכופו לבדוק או לשלם בעד הבדיקה. והר"ן תי' דאינו יכול לכופו. ולעיל דאמרי' דעל המשכיר לבדוק אין הפי' מצד דינא דממונא רק מצד חיוב בדיקה הטילו חכמים על המשכיר אבל בידו לומר לא בעינא ואין השוכר יכול לכופו כנ"ל ביאור דברי הר"ן דלא כמ"ש בחי' אנשי שם ע"ש:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה