אור ברסלב
שפת אמת על פסחים פרק אור לארבעה עשר › דף ד.

שפת אמת על פסחים· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק אור לארבעה עשר · דף ד.

דף ג:

בגמ' וכ"ת זריזין מקדימין כו' ונבדוק מצפרא דתניא כו' וישכם כו' בודאי הראי' דזריזות אינו אלא מצפרא הוא מוישכם ולא ממילה דשם א"א להקדים יותר דבלילה לאו זמן מילה הוא אלא שהאריך להביא הברייתא כדי להורות דכל דין זריזות נלמד רק מוישכם וא"כ לא מוכח יותר מבצפרא. ולפ"ז אפ"ל מה שהקשו התוס' דאע"ג דשם לא הי' יכול להקדים יותר משום דהוי יחידי מ"מ פירכת הגמ' א"ש משום דלא מצינו הקדמה יותר. ובפרט לגי' הרי"ף א"ש טפי ע"ש וכ"כ מהרש"א ז"ל אך מ"ש מהרש"א דמסברא פריך א"י למה הלא י"ל מוישכם כנ"ל ע"ש שכ' כן ליישב קושי' התוס'. אבל באמת תמוה דבסדום לא הי' מצוה ואיך נוכל לומר דמייתי קרא דסדום וגם קשה מה הי' ס"ד דהתוס' וצ"ל דס"ל דגם בסדום הי' מצוה כדי להתפלל עליהם וכן משמע בתוס' בחולין ע"ש:

שם בגמ' ארנב"י בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה. פשוט נראה דמשום אור הנר יפה בלבד לא היו מתקנין חכמים זמן אחר כיון דזמן התורה הוא רק משית. וגם בלי אור הנר הוי בדיקה אף שאינה יפה כל כך. רק מטעם שבנ"א מצוין דיש חשש שכחה שלא יבדוק כלל היו מוכרחין לתקן זמן אחר מזמן התורה. ושוב תקנו על זה ג"כ אף שגם מיד בבוקר הי' תיקון על חשש שכחה כנ"ל. אבל רש"י פי' ואור הנר יפה אבל ביום מחשיך כו' ונראה מלשונו שפי' דהא דאמר ואור הנר יפה לבדיקה קאי על בשעה שהוא זמן שאור הנר יפה לבדיקה אז טפי מביום כנ"ל. עוד יש לפרש דשני הטעמים צריכים דהא דאור הנר יפה לבדיקה אינו מספיק שלא יהי' הבדיקה באמצע היום. דהא באמצע היום יפה יותר לבדיקה ע"י אור השמש. ואע"ג דקיי"ל דהבודק ביום נמי צריך אור הנר י"ל דהוא רק לכתחילה ולחומרא לכך צריך הטעם דבנ"א מצוין בבתיהם. ואע"ג דבצפרא גם כן מצוין בבתיהם מ"מ אין אור הנר יפה לבדיקה אז ואור השמש ג"כ אין מאיר כל כך] להכי רק בלילה. והגם דהי' יכול לומר הטעם השני לבד משום דזריזין מקדימין למצות ובצפרא אין אור הנר יפה לכן הקדימוה] י"ל שמביא הטעם דבנ"א מצוין דעדיף טפי מטעמא דזריזות. גם י"ל דאפשר שאין הטעם דזריזות חשוב כיון דבאמצע היום שייך הטעם דיפה לבדיקה יותר ונדחה טעמא דזריזות לענין זה ועדיף טפי לבדוק באמצע היום להכי מסיק הטעם דבנ"א מצוין ולהכי רק בלילה ועי' בט"ז (סי' תל"א):

שם בגמ' בעי מיני' מרנב"י המשכיר בית לחבירו כו' לכאורה נראה הספק אי הבדיקה היא משום בל יראה כרש"י ור"ן ולכך על המשכיר לבדוק דהוא עובר שהחמץ שלו. או משום דילמא אתי למיכל ולכך חיוב בדיקה על השוכר דברשותי' קאי ויאכל. אמנם נראה דאף לרש"י משום ב"י אמת שאם לא יבדוק השוכר יצטרך המשכיר לבדוק וכן לתוס' להיפוך אי לא יבדוק המשכיר יצטרך השוכר לבדוק ומ"מ מספקא להו על מי הטילו חכמים הטירחא אי על בעל החמץ אי על בעל הבית וכן מבואר הפי' בלשון רש"י ז"ל. ואם תקנת חכמים הי' על בעל החמץ אע"ג דעכשו אין טעם חיוב הבדיקה עבורו מ"מ הטורח מוטל עליו וכן להיפוך כנ"ל. אך לפ"ז לכאורה היה נראה דהטורח על המשכיר דהא לולי שנתן שם חמץ לא הי' חיוב בדיקה וגרם הוא הבדיקה אבל השוכר לולי שכירתו הי' ג"כ הבדיקה על המשכיר. וכן נראה באמת כוונת הגמ' במה דדחי מזוזה חובת הדר הוא דבס"ד הי' סבר דגם במזוזה אם לא עשה השוכר בע"כ יעשנו המשכיר אע"ג שאין דר בו רק הטורח מוטל על מי שדר בה. ומשני דהתם שאני דבלי שידור השוכר הי' נפטר לגמרי ממזוזה ונמצא הוא גורם קביעת המזוזה אבל כאן בלי השכירות ג"כ הי' מחויב לבדוק. אך לפ"ז צ"ע טעם הספק שיהי' חיוב הבדיקה על השוכר. ונראה דלשיטת התוס' דהטעם הוא משום דלמא אתי למיכל א"כ הא דלא מהני שיסגור הבית ויצניע המפתח ע"כ משום לא פלוג. וכיון שנתחייב בבדיקה לא מהני עצה אחרת לבטל החשש דאתי למיכל. ולכך הכא כיון דהשכירו לאחר שאין הבית שלו ג"כ שוב מהני מה שאינו דר בו לסלק מעליו חיוב הבדיקה דעיקר התקנה הי' רק בבית שלו כנ"ל, ולכך פשיט ג"כ דאותו חשש דאתי למיכל תליא בשעת חלות הבדיקה דמי שבידו המפתח עליו שייך לחוש דאתי למיכל כנ"ל:

ולכאורה הי' נראה דהאיבעיא היא מצד דיני ממונות דשוכר ומשכיר דיש דברים המוטלין על המשכיר ויש על השוכר כדאי' בב"מ (ק"א:). ומסופק בטורח הבדיקה למי הוא אי על המשכיר שגרם הבדיקה ע"י חמץ שלו או על השוכר כיון דאינו מעשה אומן ושייך להשוכר. ולהכי לא מבעיא להו במוכר אלא במשכיר. אך מרש"י ל"מ כן גם מלשון הגמ' דאיסורא ברשותי' קאי משמע דלא איירי מדין הממון רק מחיוב הבדיקה. ומ"ש דחמירא דידי' הוא נראה דמ"מ לא עלה ע"ד הבעיין דאם אחד ישתמש חמץ בבית חבירו שאינו שלו דיתחייב לבדוק רק במשכיר כיון דהי' הבית שלו ג"כ בעת תשמיש החמץ. ונמצא דכלל הספק הוא אי הוטל הבדיקה על בעל החמץ וכיון דשלו הוא והחמץ מונח בביתו נתחייב לבודקה בתחילת י"ד. או דחיוב בדיקה רק על מי שידור בו בימות הפסח. וכ"כ התו' דהספק הוא כיון שחל החיוב שעה א' על המשכיר, אלא דלכאורה קשה לפ"ז ל"ל טעמא דחמירא דידי' הוא. ונראה דנהי דבתחילת י"ד הבית שלו מ"מ י"ל כיון דמשכירו על החג מה בכך דעתה שלו הוא הא כל הבדיקה צורך החג הוא. אך כיון דהחמץ שלו נמצא פוטר עצמו ע"י שמשכיר הבית וחכמים תיקנו לבער החמץ ע"י בדיקה לא ע"י עצה אחרת אבל אם לא הי' החמץ שלו כגון בשוכר א' יוצא ושוכר אחר נכנס והשוכר הראשון לא נשתמש חמץ בהבית] א"כ אף דליל י"ד הי' שעה א' המשכיר מ"מ מה שצריך לבדוק חמץ שאינו שלו מצד חששא דאכילה בחג נקרא רק צורך החג. וכיון שעל החג משכירו לא חל עליו כלל הבדיקה כדכתיבנא. ונ"מ לדינא בזה דגם למ"ש התוס' הנ"ל י"ל דדוקא משכיר כיון דעדיין גוף הבית שלו לא פקע ממנו חיוב הבדיקה שחל עליו פ"א אבל מוכר אף דחל שעה א' מ"מ כיון דעתה יוצא הבית לגמרי מרשותו פטור מלבדוק:

שם ת"ש ממזוזה. וקשה כיון דהספק הי' רק מצד דחמירא דידי' הוא וע"ז אין ראי' משם. ורש"י פי' דמוכח מהתם דמידי דמצוה עלי' רמיא. וי"ל הפי' דבמזוזה הי' ראוי להיות על המשכיר מטעם דהמזוזה נשארת בבית לעולם דאסור ליטלו משם כדאי' בב"מ פ' השואל ע"ש. אולם י"ל דמידי דמצוה לעולם על השוכר וה"ה בזה. וע"ז דחה דטעם מזוזה מצד חובת הדר ואינו כלל על מידי דמצוה לעולם כנ"ל:

ובענין מסירת מפתח נראה מלשון התוס' דדוקא בלא החזיק עדיין תליא במסירת מפתח. אבל בהחזיק דקנאו כבר הוי המשכיר כאינש דעלמא דלא איכפת לן במה שהמפתח בידו רק בשוכר דרוצה לקנותו. אכן המהרש"א לא הבין כן משום דהר"ן כ' ממש להיפוך ע"ש אבל בתוס' משמע כנ"ל דהרי התוס' פי' דעיקר הספק הי' במשכיר בי"ד כיון שכבר חל על המשכיר חיוב הבדיקה. ומה"ט פי' התוס' במסקנא דתליא במסירת מפתח דמיירי בלא החזיק. כיון דבהחזיק לא הי' מסופק כלל האיך יהי' נפשט למסקנא היפוך פשיטות בעל הבעיא כנ"ל. ואפשר דמהרש"א נמי מודה שכן דעת התוס' רק שרוצה ליתן טעם למה פשיטא להו הכי והביא סמך מלשון הגמ' כנ"ל. (וכן כ' הח"י (סי' תל"ז) ע"ש שהשיג על הב"ח שכ' דלשיטת התוס' אין חילוק בין החזיק ללא החזיק].

שם בגמ' המשכיר בית כו' חזקתו בדוק כו'. לכאורה הי' נראה משום דיש לבית חזקה דמעיקרא שלא נבדק ויש לשוכר חזקה דמעיקרא שלא נתחייב בבדיקת בית זה. א"כ י"ל דהבעיא היא איזה חזקה עדיפא. וע"פ זה פשיט הגמ' מהך דהכל נאמנים במכ"ש דאפי' התם דליכא חזקת שוכר מ"מ הוי בחזקת בדוק מכ"ש הכא. והי' מיושב מה דהתם צריכין לאמירה דהני משום דהוי חזקה נגד חזקה דמעיקרא. והי' מיושב נמי מה דמסיים הגמ' דקסבר הכל בחזקת חברים ובלשון האיבעיא ל"א כן משום דהבעיא הי' איזה חזקה עדיפא חזקת בית או חזקת שוכר וא"צ כלל לחזקת חבר. אך לפ"ז תמוה מה דמקשה הגמ' אח"כ ותיפשוט דאין חזקתו בדוק והלא בשוכר י"ל שפיר חזקתו בדוק מטעם חזקת השוכר. וצ"ע באמת למה לא יכריע חזקת פטור דהשוכר:

ברש"י ד"ה חובת הדר הא כו'. אבל הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' מפשט לשונו משמע דבא לומר דאי הי' מה"ת הי' ג"כ חובת הדר כמו במזוזה. ותמוה דאדרבה אי הבדיקה מחשש בל יראה תלי' בבעל החמץ דהא קיי"ל דשלך א"א רואה כו'. וי"ל כוונתו דקשה למה לא פשיט מדהוצרך ר' משרשיא לפרש הטעם משום דחובת הדר הוא א"כ כאן וודאי על בעל החמץ לבדוק וע"ז דחה דאינו מטעם בל יראה כנ"ל ודוחק. גם קשה מ"ש רש"י כאן דבביטול בעלמא סגי ובמשנה פי' בודקין שלא יעבור בב"י. ונראה לפרש קצת ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל לקמן בהא דמקשינן וכי משכחת לה לבטלה דכ"ז שלא נמצא החמץ אינו עובר עליו מה"ת משום דאינו מצוי ע"ש. וא"כ י"ל שפיר גם לרש"י דבודקין כדי שלא יעבור בב"י וחיוב בדיקה מן התורה אינו אלא משום שמא ימצא גלוסקא יפה. א"כ ג"כ חובת הדר הוא כיון דלולי שידור בו בבית לא הי' שייך שמא ימצא. וכ"ז שאינו נמצא אינו עובר והוא גורם חיוב הבדיקה א"כ שפיר עליו מוטל לבדוק כמו במזוזה. ואף דאינו דומה לגמרי למזוזה דשם חיוב מזוזה מצד הדירה וכאן החיוב מצד בעה"ב דכשיהי' נמצא יעבור בעה"ב. מ"מ כיון דהוא גורם חיוב הבדיקה שפיר חובת הדר הוא ועליו לבדוק. וע"ז תי' רש"י ז"ל שפיר דמה"ת בביטול סגי והחיוב מדרבנן הי' שלא יהי' נמצא חמץ באמת בבית. וכוונת רש"י הוא דאם הי' מה"ת פי' כשהבית שלו ודר בו הי' חיובו מצד הדירה דשמא ימצא ולכך גם עתה החיוב על הדר אף דאינו עובר כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה