שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק עושין פסין · דף כא.
בגמ' בעינן מידי דחזי לאדם, נראה הטעם דכיון דלא חזי לאדם אין הדרך להשקות שם בהמתן דמסתמא הולכין למקום שיש להם ג"כ לשתות ולכך לא התירו אלא במים חיים דהוא מטפס ועולה ולבהמתו משקה מתקנתא דרבנן, ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה מידי דחזי כו' אמאי בעינן דחזי לאדם ע"ש:
שם בגמ' מתקיף לה ר"ע כו', נראה יותר כתי' הב' בתוס' דס"ל לר"ע ואביי דבנקיט. מנא ונקיט לה א"צ ראשה ורובה, דלתי' א' אין מובן שינויא דאביי כיון דכל הקושיא הי' ע"י דסתמא תני ומשמע אפי' בדנקיט מנא ונקיט לה, א"כ נראה תי' אביי דחוק טפי ויותר עדיף. לשנויי דבנקיט לה מיירי אלא ע"כ דס"ל דהיכי דנקיט לה א"צ ראשה ורובה, והי' נראה לפסוק כן להלכה אבל הרמב"ם פוסק דלעולם צריך ראשו ורובו ולעולם מהני ראשו ורובו ולכאורה היא דלא כמאן, גם מביא דאפי' בגמל מהני ראשו ורובו, וגם ע"ז יש לדקדק דכיון דמביא דבלא נקיט לה מהני ראשו ורובו כ"ש בגמל, ואולי כוונתו בגמל ואפי' לא נקיט לה ובזה באמת צ"ע מנ"ל הא, ובס' אור זרוע פוסק הכל לחומרא דצריך נקיט לה וראשו ורובו ולדבריו צ"ע בגמל אי מהני ראשו ורבו, ולע"ד הי' נראה לפסוק כאביי דבלא נקיט לה בעי רו"ר ובנקיט לה א"צ ראשו ורובו (וכן מסיק הריטב"א להלכה ע"ש].