אור ברסלב
שפת אמת על עירובין פרק עושין פסין

שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק עושין פסין

פרק מבוי שהוא גבוה

דף יז:

בתוס' ד"ה עושין כו' והא דאמר לעיל הכי אגמרי' רחמנא למשה לא תפרוץ רובה כו'. צע"ג מה דמשמע להו מהא דלעיל דחשוב רה"ר מה"ת בפרוץ מרובה וכמ"ש הריטב"א לעיל שם להדיא בשם התוס' ע"ש], הא התם לא אמרינן אלא דלא חשיב מחיצה בפרוץ מרובה וממילא הוי כרמלית אבל רה"ר נמי לא הוי, ולקמן (כ"ב:) לא פליגי ת"ק ור"י אלא היכא דדרך הרבים מפסיקתן אבל הכא לכו"ע לא הוי ר"ה, וכ"כ הפנ"י בסוכה (ז'.) משום דלא דמי לדגלי מדבר ע"ש, ובריטב"א כאן בשם י"מ מוסיף עוד דהוי מחיצה גמורה מה"ת להיות רה"י, והא דאמר רחמנא למשה לא תפרוץ רובה פי' דאגמרי' למשה דעתידין חכמים תקן כן ע"ש,]

בד"ה וד' פשוטין כו' ואוקמא אדאורייתא, וקשה טובא מנ"ל דמדאורייתא לא אמרינן אתי אוירא כו' ומבטלי לי', וגם לפ"ז יקשה מה דאמרי' לעיל (ט"ז:) ותיסברא כו' הא שפיר נ"מ בבעיא דר"ה אי עומד מרובה מהני לענין להיות רה"י מה"ת והזורק לתוכו מרה"ר יהי' חייב כיון דמה"ת ל"א אתי אוירא כו', וגם לעיל בעור העסלא משמע דמה"ת נמי אמרינן אתי אוירא כו', ואולי כוונתם דמדאורייתא מהני שם ד' מחיצות אפי' ברוחב יותר וא"צ פשוטין כלל לכך לא החמירו חכמים להצריך פשוטון רחבים שלא יהי' האויר דהאי גיסא ודה"ג מבטל להו, ופשט לשונם לא משמע כן, וגם בעיקר קושיתם תירץ הריטב"א שפיר דברחב ד' לא אתי אוירא דה"ג כו', ודבריו נראין מוכרחין דאל"כ בכל פרצה עד עשר דאין אוסרת יהי' דוקא כשאין בתוך עשרה מפרצה זו עוד פרצה קטנה אף שיש עוד הרבה עומד אח"כ, וזה לא מצינו בש"ס ופוסקים, אדרבה משמע דכל היכא שבכלל עומד מרובה ואין בה פירצת עשר כשר בכל גווני:

דף יח.

בגמ' דתניא עושין פסין לבור וחבלים לשיירא משמע דלבור היחיד נמי מהני פסין דדוקא בחבלים הצריכו שיירא. וכן הוא משמעות התוס' ד"ה בור דלפי המסקנא חנניא אתיא כרע"ק ות"ק מתיר אף בור דיחיד. ולפ"ז יש לעיין קצת כיון דמה דנקיט שיירא ודאי דאליבא דר"י הוא דס"ל דליחיד אין נותנין כל צורכו כדלעיל (ט"ז:) א"כ משמע נמי דלחנניא חבלין לבור מהני ביחיד אף לתת כל צורכן ואמאי, ואפשר משום דבבור הקילו טפי הקילו גם בזה לתת כ"צ גם בתיקון דחבלים וצ"ע לדינא בזה:

בתוס' ד"ה בשלמא כו' הקשו על רש"י. והמעיין ברש"י בכתובות יראה דרש"י מפרש דהך מימרא דר"א דעלה במחשבה כו' א"ש אליבא דכו"ע. דעלה במחשבה לבראות שני גופין מחולקין ממש. וא"כ שפיר הוי ב' יצירות אי אזלינן בתר מחשבה להאי מ"ד זנב טפי מהא דאמר דב' פרצופין דזה לא חשוב לרש"י ב' יצירות כיון דמ"מ במעשה אחת נעשה משא"כ אי זנב, ואח"כ תיקנה חשוב ב' ע"ש:

דף יח:

בגמ' הי מינייהו סגי ברישא. קצת קשה מה ס"ד דנקיבה סגי ברישא הלא עתה שננסרה חוה ההליכה לצד הפנים ומסתמא לא נשתנה סדר האדם דהרי ויבן את הצלע כתיב אבל האדם לא מצינו שנשתנה אח"כ וצ"ע:

שם בגמ' כל בית שנשמעין בו ד"ת אינו נחרב כו' בהקדמת תקוני זהר מפרשו על גוף האדם שהוא בית לנשמה. וא"ש טפי קרא דמייתי ול"א אלקי עושי שאין הגוף נאבד מי שנותן זמירות בלילה כנ"ל:

דף יט.

בגמ' תנא רבקה נכנסת כו'. קשה מאי קמ"ל דאיך אפשר לומר (כנראה מפי' רש"י] דהוי ס"ד אחת על הפרות פרה אחת נכנסת ופרה אחת יוצאת דהא קשורות בעינן, ואפשר דהוי ס"ד לפרש אחת מלשון בין כלומר בין נכנסת בין יוצאת שאפשר דבדרך כניסתן הוי טפי מרווחין מבדרך יציאתן או איפכא. לכן מייתי הברייתא דהפי' רבקה נכנסת ורבקה יוצאת. [ועי' מ"ש בגור ארי' פי' אחר בזה]:

דף יט:

בגמ' בעא כו' האריך בדיומדין כשיעור פשוטין. הנה בשיעור הפשוטין מביא הריטב"א מחלוקת הפוס' די"א דדי בפשוט משהו רק כדי שימעט האויר שלא יהי' טפי מעשר. וי"א דרחבן ששה. ולדעה ראשונה אין מובן לשון כשיעור פשוטין, וצריך לדחוק דכיון דהאריכן כ"כ פד שלא נשאר עשר זה הוי שיעור פשוטין כיון דזה כל הפעולה של הפשוטין, ולדיעה ב' יש להקשות ל"ל להאריך כשיעור הפשוטין הא כל שלא נשאר פרצת עשר סגי, והיכא דהוי רוחב י' ומשהו סגי להאריך רק משהו. דנהי דפשוטין עצמן צריכין להיות רחבין ששה שיעור חשוב כי היכי דלא נימא דאתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטל להו. אבל בהאריך בדיומדין דלא אמרינן הכי היכא דאין ביניהן יותר מעשר. א"כ אפי' יש ביניהן יותר מעשר סגי להאריך משהו למעט האויר כנ"ל]. וי"ל דנקט הכי לרבותא דגם בזה מיבעיא לי' אי מהני. ולמסקנא דמהני באמת א"צ כשיעור פשוטין בכה"ג כנ"ל

שם בגמ' רשב"א אומר כו' ר"י בנו של ריב"ב כו' רואין כל שאילו תחקק ותחלק כו'. לא זכיתי להבין למה. לי חלוקה ] שיהי' כמרזב דופן לכאן ודופן לכאן] כיון דיש מחיצה אמה לכאן ולכאן מה לי בעובי' של המחיצה. דפס עביין כל שהוא תנן וע"י שיהי' עובי' טפי למה יהי' נפסל ומכ"ש חקיקה תמוה ביותר אם יהי' דיומד כראוי ובצד החיצון יהי' עגולה מה חשש יש בזה כיון דיש בה רוחב אמה ממש רק מבחוץ היא עגולה וצ"ע:

דף כ.

בגמ' בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו. לולי פי' רש"י ז"ל נראה דב' בעיות בעי רבין ביבשו מים בשבת או בבאו מים. וא"ש מה דהשיב לו ב' מילי דיבשו איפשיט מרובה ובאו אפשיט מברייתא. אבל לפרש"י קשה מה הוצרך להביא מדרבה. [וכן פי' התו"ח ע"ש שהאריך להוכיח כן מדברי הרמב"ם והה"מ. אכן בריטב"א מבואר דגם לפי' רש"י דבאו מים פי' אחר שיבשו בשבת י"ל נמי דיבשו לחוד נמי מיבעיא לי' ע"ש]:

שם בגמ' ולאו איתמר עלה, אר"נ ל"ש אלא לזרוק אבל לטלטל לא. נראה דמקשה רק מה סייעתא מייתי אביי מהתם כיון דלא מיירי אלא לזרוק, אבל מ"מ לא מוכח מהתם דגם הכא אסור לטלטל. די"ל דשאני התם דמה"ת הוי רה"ר גמור קודם שבת משא"כ הכא מה"ת לא הוי רה"ר. והקושיא אינה אלא מה סייעתא מייתי אביי. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' מספינות קשורות כו' דנראה דלכך הקשו מסוגיא דהכא משום דאל"ה הוי מחולקין בין רה"ר דאורייתא כמ"ש. ומכאן נראה להם דגם ברה"ר דרבנן לא הותר בנעשה במזיד. אבל לפמ"ש אין הכרח מכאן לדינא וכדכתיבנא. אח"כ ראיתי במהרש"א שמביא תירוץ הנ"ל בשם התוס' והרא"ש בשבת והקשה עליהם ולפמ"ש א"ש הכל ע"ש:

שם בגמ' ולימא הא ול"ב הך כו'. לכאורה תמוה דנהי דמוכח מכאן דמה"ת מהני שם ד' מחיצות אע"ג דבקעי רבים מ"מ הו"מ למימר דמדרבנן אסור היכא דרה"ר מפסקתן. דכן משמע נמי לשון הש"ס מעיקרא דקאמר פשיטא אי לאו דמחיצה הוי כו'. ונראה דרבותא טפי הוי למישרי לטלטל גם מדרבנן מלחייב בזורק מרה"ר לתוכן. ונראה ליישב דלשון כאן הודיעך כוחן של מחיצות משמע דקמ"ל דרה"ר לא מבטלי מחיצות מה"ת. דאי מה"ת ודאי הוי רה"י והרבותא רק דגם חכמים התירו הו"ל למימר כוחן של עולי רגלים כו'. ומדקאמר כוחן של מחיצות משמע דהא קמ"ל דהוי רה"י מה"ת וזה כבר נודע מהך דהכא כנ"ל:

בתוס' ד"ה לא יעמוד כו' וי"ל דלא חשיב כו' ולפ"ז אסור להוציא ראשו בר"ה ולרוק. לכאורה כוונתם רק דאסור להוציא ראשו אחר שכבר הרוק מצוי בפיו, אבל במוציא ראשו ואח"כ מתחיל להוציא הרוק מגופו א"כ הוי כמו שותה מרה"ר לתוך פיו, ודוקא כשכבר הרוק בפיו ומוציא פיו זה נקרא נח מאליו כמו התם הושטת היד לחוץ, אך מסתימת דבריהם משמע דבכל גווני אסרו, ונראה לפרש דהא יל"ד עוד דהו"ל למימר דלפ"ז חייב ג"כ במוציא ראשו והם לא כתבו אלא דאסור, לכך נראה הפי' לפמ"ש התוס' מקודם דאע"ג דאמרינן בלבד שלא יחליפו מ"מ הכא דא"א לשתות אלא ע"י דרך מקום פטור לא אסרו בכה"ג, א"כ כתבו הכא שפיר דכיון דכשיהי' כבר הרוק בפיו ויוציא ראשו יתחייב חטאת כמו התם בהושטת היד, ממילא שוב אסור להוציא ראשו ולרוק בכל גווני גם כשעדיין אין הרוק בפיו כיון דיכול להיות הרקיקה שלא ע"י הנחת מקום פטור, ואסרינן שפיר כההיא דבלבד שלא יחליפו כנ"ל:

בא"ד ועוד נראה לפרש כו' והוי עקירה והנחה בחד רשותא כו', לכאורה משמעות דבריהם דפיו שהיא ברה"ר חשוב כמו רה"ר ממש, אבל א"א לומר כן דהא בהדיא אמרינן בריש מס' שבת דידו הפשוטה לרשות אחר לא חשוב כרה"י ולא כרה"ר ע"ש, וע"כ צריכין לפרש כוונתם דחשוב מקום פטור, רק כל החידוש עתה הוא דהוי הנחה ממש במקום פטור לא כמו שתי' לעיל דהוי דרך מקום פטור רק דחשוב הנחה ממש, והרויחו בזה הך דבלבד שלא יחליפו שהקשו לעיל, וגם א"ש עכשיו דאסור לרוק בכל גווני, אבל השתא נמי ס"ל דחשיב מקום פטור, מיהו לשון חד רשותא אינו מובן:

דף כ:

בגמ' וכה"ג מי מחייב כו', לכאורה קשה דגם לס"ד דמיירי בלא נקיט לה נמי תקשה הכי, וי"ל דבלא נקיט לה אינו מטעם גזירה אלא משום דבודאי יטלטל הכלי ע"י נענועת ראש הבהמה, ולכך גם בדליכא חיוב חטאת אסור, משא"כ לאביי לא הוי אלא גזירה:

שם בגמ' תנ"ה ר"א אוסר בגמל כו' מפירוש רש"י שלפנינו נראה דר"א אוסר גם בראשו ורובו בפנים ופליג אברייתא זו והוכחת הגמ' הוא דגמל גרע, אבל לתנא דברייתא מהני מיהת ראשו ורובו, ולפי הגהת המפ' ברש"י נראה הפי' דהא דר"א הוא כוונת הברייתא ואוסר בלא הכניס ראשה ורובה, אך לפ"ז הלשון קשה דת"ק כתבו להיתרא ור"א נקטו לאיסורא כיון דחד דינא אית להו למה שינו בלשונם:

דף כא.

בגמ' בעינן מידי דחזי לאדם, נראה הטעם דכיון דלא חזי לאדם אין הדרך להשקות שם בהמתן דמסתמא הולכין למקום שיש להם ג"כ לשתות ולכך לא התירו אלא במים חיים דהוא מטפס ועולה ולבהמתו משקה מתקנתא דרבנן, ובזה מיושב מה שהקשו התוס' ד"ה מידי דחזי כו' אמאי בעינן דחזי לאדם ע"ש:

שם בגמ' מתקיף לה ר"ע כו', נראה יותר כתי' הב' בתוס' דס"ל לר"ע ואביי דבנקיט. מנא ונקיט לה א"צ ראשה ורובה, דלתי' א' אין מובן שינויא דאביי כיון דכל הקושיא הי' ע"י דסתמא תני ומשמע אפי' בדנקיט מנא ונקיט לה, א"כ נראה תי' אביי דחוק טפי ויותר עדיף. לשנויי דבנקיט לה מיירי אלא ע"כ דס"ל דהיכי דנקיט לה א"צ ראשה ורובה, והי' נראה לפסוק כן להלכה אבל הרמב"ם פוסק דלעולם צריך ראשו ורובו ולעולם מהני ראשו ורובו ולכאורה היא דלא כמאן, גם מביא דאפי' בגמל מהני ראשו ורובו, וגם ע"ז יש לדקדק דכיון דמביא דבלא נקיט לה מהני ראשו ורובו כ"ש בגמל, ואולי כוונתו בגמל ואפי' לא נקיט לה ובזה באמת צ"ע מנ"ל הא, ובס' אור זרוע פוסק הכל לחומרא דצריך נקיט לה וראשו ורובו ולדבריו צ"ע בגמל אי מהני ראשו ורבו, ולע"ד הי' נראה לפסוק כאביי דבלא נקיט לה בעי רו"ר ובנקיט לה א"צ ראשו ורובו (וכן מסיק הריטב"א להלכה ע"ש].

דף כב.

בגמ' איבעיא להו בור ופסין כו' דילמא אתי לטלטולי יותר מב"ס בקרפף, משמע דהא פשיטא לי' דאינה איסור מצד עצמו משום דדומה לרה"ר דמה"ט אסרו קרפף ביותר מב"ס, וצ"ל דבפסי ביראות נודע לכל דאינו רה"ר ולא אסרו אלא מטעם דאתי לטלטל נמי בקרפף וגזרו כאן גזירה לגזירה, ונראה דמסקנת הגמ' הוא בור בלא פסין מדאמר ולא היא ולא אמר לעולם בור בלא פסין משמע דפשיטא לי' הכי, וצ"ע על הרע"ב שלא פי' כן במשנה, ועל לשון הרמב"ם בפי' המשניות צ"ע ביותר דלכאורה משמעות לשונו דמבור לפסין יהי' בית סאתים וזה דלא כמאן:

בתוס' ד"ה בור ופסין כו' וי"ל דהתם במחיצות טובות כו', תירוצם דחוק הוא לומר דיהי' מחלוקת כ"כ בין התנאים דלר"י פסי ביראות גרע מקרפף, ולדידן קרפף גרע, ולולי דבריהם נראה דעמוד שאני דמעכב מקום תשמיש לכך הוי מיעוט משא"כ בור דראוי לתשמיש לא הוי מיעוט, וכ"נ משמעות הפוס' דבקרפף יותר מב"ס גם בור וכדומה בכלל ואינו מיעוט וצ"ע לדינא:

דף כב:

בגמ' תל המתלקט כו' אליבא דרבנן ל"ת לך כו' משמע דס"ל להגמ' דתל חשוב נמי שם ד' מחיצות דהא דוקא היכא דאיכא שם ד' מחיצות ס"ל לרבנן דרבים לא מבטלי מחיצות, ולכאורה נראה דשם ד' מחיצות הוא רק בפסי ביראות הואיל ובמקום הדיומדין ליכא כלל בקיעת רבים, אבל מסוגיא דהכא מוכח דפי' שם ד' מחיצות היא דכל היכא שבלי הבקיעות רבים הי' שם ד' מחיצות תו לא מבטלי בקיעת רבים שם מחיצה, ודוקא בב' צידי רה"ר דגם בלי בקיעת רבים לא הי' אלא ב' מחיצות כנ"ל, ולכך בתל דחשיב ד' מחיצות ע"י גוד אסיק אף שרבים בוקעים בכל התל לא מבטלי מחיצתא לרבנן כנ"ל:

בתוס' ד"ה דילמא מעלות ומורדות כו' נראה מדבריהם דמפרשין דמעלות ומורדות הם מתלקטין י' מתוך ד', וכן מוכח בדבריהם לקמן בד"ה תל כו', וא"י מנ"ל הא דפשט הגמ' ולשון רש"י ג"כ נראה דאין בהם מחיצה כלל שאינם מתלקטין י' מתוך ד', רק ע"י שאין נוח לעלות במעלות ומורדות ולא ניחא תשמישתי' לכך לא חשיב רה"ר וכדאמרינן הטעם שאין דומין לדגלי מדבר וצ"ע:

בד"ה אלא כו' וא"ת ולוקמא כו' וי"ל כו', עי' במהרש"א שהקשה דלמה לא משני הגמ' דאיירי בב' מחיצות ורבנן הוא דפליגי בב' צידי רה"ר ובלא ניחא תשמישתי' מודין, ודבריו סתומין דהא סתם חצר הוא סתום מכל ד' רוחותי' אלא דאיכא פרצות שהולכין לה מרה"ר כמ"ש רש"י, וגם התוס' לא פלפלו אלא אי איירי היכא דב' מחיצות סתומין בלי פירצה או מיירי היכא שיש פירצה בכל הד' רוחות אבל עכ"פ שם ד' מחיצות לעולם אית בי', אך אפשר דהמהרש"א מקשה מדנפשי' דלוקמי היכא דב' רוחות סתומין וב' הכשירו ע"י פסין. אבל לפ"ז העיקר חסר מן הספר, וגם כה"ג י"ל דחשיב שפיר דניחא תשמישתי' וצ"ע בכוונתו:

דף כג.

ברש"י ד"ה וכל היכא כו' אי שייך כו' בחדא מילתא, נראה כוונתו כמ"ש התוס' ד"ה אילימא דהתם בסוכה לא הוי תרוייהו לחומרא רק כיון דבענינא חדא הוי חשיב לן כמו תרוייהו לחומרא בב' ענינים ולולי דבריהם אפשר דגם הא דאמר ר"א דישלים ביו"ט האחרון חומרא חשיב. דאע"ג דלת"ק ליכא תקנתא ולדידי' איכא תקנה מ"מ לגבי זה חומרא הוא מה דצריך להשלים ולחכמים לא איכפת לן בהשלמה כנ"ל:

בתוס' ד"ה ובלבד בסוף הדיבור ולרש"י שמא יש לחלק כו' וצ"ל לפ"ז דדוקא ריב"ב ס"ל הכי אבל רע"ק ושאר תנאי פליגי עליו בזה, דאל"כ הא דאמרינן לקמן בקרפף יותר מב"ס והוקף לדירה דמותר הוי דלא כמאן. ולפ"ז י"ל נמי קולא לפרש"י כיון דרע"ק ע"כ פליג נמי ביותר מב"ס שוב אפשר דלרע"ק מהני גם שומירה וב"ד ביותר מב"ס, משא"כ לתוס' לא פליג רע"ק כלל על יתר מב"ס וצריך דוקא שיהי' מוקף לדירה ממש ע"כ בגמ' א"ה היינו ר"י. קצת קשה דילמא לר"י אם הי' ארכה יותר מרחבה אף פחות מאמה מיפסל, וצ"ל דא"כ הו"ל למיתני רי"א אפי' כ"ש פחות מאמה כו' כיון דחומרא אתי לאשמעינן:

ברש"י ד"ה אבל כו' אפ"ה לא אסרי אהדדי הואיל ודחד גברא הוא, עי' מ"ש מהרש"א [דאי הוו של ב' בעלים אסרו אהדדי אע"ג דרשויות אחת הן לר"ש) וצ"ע מנ"ל הא ובט"ז (סי' שנ"ח ס"ק ד') כ' דט"ס ברש"י ע"ש, ובס' אור זרוע (ה"ע סי' ק"ל) השמיט ג"כ תיבות אלו, [ועי, בריטב"א מ"ש בביאור דברי רש"י ג"כ דלא כמ"ש המהרש"א).

בתוס' ד"ה רע"ק כו' ועוד דילמא בעי בור כו', עי' מ"ש מהרש"א [דלא קשיא להו דילמא בעי שומירה דא"כ היינו דר"י ב"ב ולכאורה קשה דא"כ דת"ק בעי בור ר"י היינו ת"ק. ולכך נראה כוונת התוס' דכיון דלא מפרש בת"ק די"ל דבעי בור וי"ל דלא בעי לכך שפיר מייתי המשנה כל הני תנאי כנ"ל, וה"ה דהו"מ למימר דבעי שומירה וב"ד רק נקטי טפי בור משום דהוי דומיא דפסי ביראות כנ"ל:

דף כד.

בגמ' פרץ אמה וגדר אמה פרץ כו' וגדר נראה דגדר אחרון לאו דוקא אלא כל שעשה פירצה פחותה מי' וגדרה ואח"כ פרץ להשלים פירצה ראשונה ליותר מי' חשיב היקף לדירה, כיון דאם הי' נוטל מה שגדר מקודם הי' עתה פירצה טפי מעשר, וכמו בניקבה במוציא זית וסתמה ואח"כ השלים למוציא רמון ולא סתמה כלל דמכ"ש דנפיק מתורת כלי כנ"ל:

דף כד:

בגמ' אמר ר"א ודחזיין לתשמישתא נמי ל"א אלא שאין בעומקו יותר מב"ס, משמעות הלשון נראה דלעולם לא מיפסל באין בה עומק י' אלא דבדחזיין לא מיפסל עד שיהי' בעומקו יותר מב"ס, אבל בלא חזיין סגי לפסול אפי' במשהו עומק י' אבל כל שאין שום עומק י' לא הוי שם מים עליו, וכן הי' נ"ל לפרש בשו"ע (סי' שנ"ח סעי' י"א) דמביא גם בלא חזיין דצריך עומק י' והיינו אפי' במשהו, אח"כ ראיתי במקור הדין בב"י שם מביא מחלוקת בזה דהרא"ש וכן הטור ס"ל דגם באין שום עומק י' מיפסל בלא חזיין והרשב"א ס"ל דצריך עומק י', ובעבוה"ק להרשב"א מבואר דגם בעומק י' צריך להיות רוב הרשות או יותר מבית סאתים כמו בנזרע. ושיטה זו יש לה מקום לפי תי' ב' שבתוס' כאן דבחזיין גם בס"ד דגמ' לא איכפת לן ברוב מים רק כל שאין בו ב"ס מותר, וא"ש דגם בס"ד איכא חומרא בלא חזיין דברוב מיפסל, אבל לתי' א' שבתוס' לשיטת רש"י דגם ברוב מיפסל אפי' באינו יותר מסאתים כמו זריעה א"כ ע"כ דבלא חזיין גם בפחות מהכי מיפסל, ומהיכי תיתי נימא דלמסקנא אינו כן, והב"י כ' שם דמלשון רש"י נמי משמע דכל שאין עומק י' אינו בכלל מים כלל ומדברי תוס' נראה לרש"י כתבו שיטה הראשונה הנ"ל. לכן נראה לע"ד דלשיטת רש"י סגי בעומק י' אף במקום א' משהו כדכתיבנא, ובאמת לשיטת הרא"ש וטור דגם משהו א"צ שיהי' עומק י' קשה לשון הגמ' דהו"ל למימר ל"א אלא שאין בעומקן י', גם צ"ע לדידהו כמה שיעור עומק דאטו בשפיכת מים כ"ש יתבטל משם דירה, וצ"ל דטפי מג' טפחים מיהו בעינן כנ"ל:

בתוס' ד"ה ההיא רחבה כו' דכיון דלא מהני לרחבה גופי' כו' נראה כוונתם דס"ל דהא דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי היא כעין מיגו דמהני לרשות' החיצון מהני ג"כ לרשות הפנימי והכא כיון דלא. מהני לרחבה לא מהני נמי לשביל, אבל צ"ע לדינא בסברא זו דהא במבוי הפתוחה לרה"ר ונראה מבחוץ נמי מהני אע"ג דלא שייך מיגו ועי' בריטב"א מ"ש בשם התוס' דכיון שהגפופין נעשו לצורך הרחבה כו' ולנפשה לא מצלה היכי מצלה לאחריני]:

דף כה.

בגמ' הרחיק כו' רבא אמר אינו מועיל. פי' רש"י דמ"מ מיעוט הוי. וצ"ע אי כוונתו דדוקא שיעור המחיצה נתמעט וזה ודאי אמת, אבל בהרויח ג' טפחים דאיכא אויר בין המחיצות צ"ע אי נתמעט ג"כ דע"ז אין ראי' מעיט, די"ל דלעולם דנין המחיצה כאילו היתה דבוקה בכותל ומצרפין שפיר האויר להרשות ואם יש יותר מב"ס עם אויר הנ"ל מיפסל:

שם בגמ' ומודה שאם עשה מחיצה על התל שהועיל, אפשר הפי' דהועיל נמי למטה אי יש קרפף למטה ג"כ מטעם מיגו וצ"ע לדינא. [ובזה י"ל מה שהקשה התיו"ט במדות (פ"ב מ"ג) ע"ד הכ"מ בשם הרא"ש דהסורג הי' להתיר הטלטול בשבת דא"כ הי' אסור לטלטל בהר הבית ע"ש. ולהנ"ל א"ש דמחיצת הסורג הועיל גם להר הבית משום מיגו כנ"ל]:

שם בגמ' היינו דירמי' ביראה כו' ואתא ישראל אחריני ורפיק בה כו' לכאורה קשה דמשמע דנגמר הזריעה ע"י דרפיק בה א"כ בכה"ג פשיטא דבתרא קני. וגם אפי' אי גם בלי ההיא דרפיק בה הי' נגמר מ"מ כל כמה דלא נגמר הזריעה ודאי אכתי לא הוי חזקה, אבל אי נגמר הפעולה ואח"כ אתא בתרא ועשה איזה חזקה י"ל דלא מהני וקמא קני, מיהו עיינתי במס' ב"ב (נ"ד.) ולא איתא שם האי סיומא דאתא אחר [וכן הוא לשון הטוש"ע בחו"מ (סי' ער"ה סעי' כ"ב) ע"ש, וכ"מ בפי' הר"ח כאן), ולפ"ז נראה גם הכא הא דאתא אחרינא אינו מגוף הדין אלא הא דקמא לא קני בכל גווני וממילא מאן דמחזיק בה זכה בה:

תוכן העניינים

שפת אמת על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה