אור ברסלב
שפת אמת על עירובין פרק מבוי שהוא גבוה

שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק מבוי שהוא גבוה

דף ב.

במשנה מבוי שהיא גבוה כו' פי' ה"ר יהונתן דצריך היכרא דילמא אתי למיטעי כו' א"נ כי היכי דלא ליתי לטלטולי מרה"ר לתוכו כו', וקשה דא"כ אין טעם לאסור לטלטל בתוך המבוי ד"א בלי לחי וקורה, דאדרבה עי"ז יסברו יותר שהיא רה"ר, גם לפי דבריו צריכין לפרש דהתקנה הי' לעשות לחי או קורה אע"ג שאינו רוצה לטלטל בו ע"כ צריך לחי **כדי שלא יבואו לטלטל מרה"ר לתוכו, אבל קשה כיון דקיי"ל כרבא בשבת (ע"ג.) דכסבור רה"י, ונמצא רה"ר אינו כשוגג אלא כמתעסק ופטור מחטאת ע"ש א"כ ה"נ אפי' יטלטל מרה"ר למבוי משום שיסבור דמבוי היא כרה"ר ליכא איסורא דאורייתא שוב ליכא למימר דמה"ט תקנו חכמים לחי או קורה, כמ"ש התוס' בשבת (י"א. ד"ה שמא) גבי ל"י החייט כו' דאין לפרש דגזרינן שמא ישכח המחט כיון דאפי' יצא ליכא איסור דאורייתא ע"ש, וצ"ל דס"ל להר"י דאפי' מתעסק נהי דפטור מחטאת מ"מ איסור דאורייתא איכא כמ"ש בשו"ת רעק"א (סי' ח') לתרץ קושי' התוס' הנ"ל ע"ש, אך אכתי קשה במבוי הפתוח לכרמלית מ"ט בעי לחי או קורה כיון דליכא למיגזר שיבוא לידי איסור תורה, וגם במבוי המפולש ואינו רחב ט"ז אמה דליכא טעם הנ"ל דכיון דליכא ג' מחיצות לאו רה"י היא נמי קשה מ"ט גזרו ואפי' לחי וקורה לא מהני בי', אך י"ל דבמפולש פשיטא דאיכא טעמא קמא דילמא אתי למטעי להתיר גם ברה"ר רק באינו מפולש דלא דמי לרה"ר לא ניחא לי' להר"י בהאי טעמא:** ולפ"ז הי' מדויק לשון ימעט דמתני' דע"כ צריך למעט אפי' אינו רוצה להתיר הטלטול במבוי] אך לא מצינו כן בפוס', וגם בל"ז מילתא דלא שכיחא היא כיון דד"א אסור לטלטל גם כשיסברו שהיא רה"ר א"כ אינו יכול לבוא לידי איסור, אלא כשיהי' צריך לטלטל באותן ד"א שמתחילת המבוי עד לרה"ר או מרה"ר לתוכו וזה לא שכיח כנ"ל:

עוד פי' הר"י שם דטעמא דר"י דמכשיר למעלה מכ' משום דפי תקרה יורד וסותם, ולטעמי' אזיל דס"ל דמערבין למבוי מפולש. וצ"ע דהא בסוף פ' כל גגות מבואר בגמ' ובפי' הר"י בעצמו שם דבמפולש ליתא לטעמא דפי תקרה אלא משום דב' מחיצות דאורייתא רה"י היא לר' יהודא ע"ש שוב ראיתי במשניות בתוס' רעק"א עמד כזה על הרע"ב דלא מצינו אליבא דר"י דס"ל קורה משום מחיצה, אבל מ"מ נראה ממשמעות הגמ' בסו"פ כל גגות (צ"ה.) דגם זה אמת לר"י [דס"ל דפי תקרה יורד וסותם אפי' במפולש בעלי' ע"ג ב' בתים. ובגשרים המפולשין ע"ש, אך בירושלמי כאן מבואר כפי' הר"י הנ"ל]:

בתוס' ד"ה מבוי הקשה מהר"י מאורלינ"ש דהו"ל לאשמעינן הכשר מבוי ברישא כו', ואפשר לומר דסמכו התנא להא דמסיים סוף שבת דמודדין וקושרין בשבת לצורך מצוה כו' א"כ אפשר נמי דרשאי בשבת למעט הקורה, כיון דאינו אלא משום היכרא מותר שפיר לצורך מצוה [והכא נמי הוי צורך מצוה כדי שלא יבואו לידי, וכשול כמ"ש המרדכי לקמן פ' הדר דמה"ט מצוה לערב ע"ח וכ"פ בשו"ע (סי' שס"ו סעי' י"ג) ע"ש, וה"ה במבוי הוי מצוה לעשות לחי או קורה], משא"כ משנה דהכשר מבוי דמיירי נמי בלחי דהוי משום מחיצה אסור בשבת, ואפי' אי לכתחילה בכל גווני אסור מ"מ בדיעבד כשרואה בשבת שגבוה יותר מכ' י"ל דשרי למעט הקורה כנ"ל, [כמ"ש המג"א (סי' שכ"ג ס"ק י"ד) ובפמ"ג שם דתיקון שאינו אלא משום חומרא מותר לעשות בשבת, אך ז"א אלא לפי' התוס' דהא דפרכינן בגמ' מ"ש כו', וגבי מבוי כו' לא פריך אמבוי אלא אסוכה דליתני תקנתא כמ"ש במהר"ם משום דהוי לישנא מעליא ע"ש אבל לפי' רש"י דפרכינן דליתני במבוי פסולה אי אפ"ל כנ"ל, דכיון דאתי להשמיענו דשרי למעט בשבת ע"כ צריך למיתני ימעט]:

בד"ה אשכחן כו' ותי' הר"נ דהכא לא צריך קרא כו', לכאורה תמוה א"כ מאי מייתי הגמ' הכי אשכחן מקדש כו' הלא התם שאני דעיקר הפסוק אתי למקדש, ונראה דאה"נ דמודה הר"נ דבס"ד דהכא דילפינן מהיכל ואולם, ס"ל דלכל דבר מקדש איקרי משכן, ומיושב נמי מ"ש התוס' בתחלת דבריהם דנ"מ כו' דנדחקו בזה המפרשים דלתי' הר"נ מנ"ל דאין מלאכת המשכן דוחה שבת ושלא יכנס למשכן באבק שע"ג רגליו ע"ש, ולפמ"ש י"ל דלא כתבו הכי אלא לס"ד דגמ'], אבל למסקנא לא קיימי הכי כרב אלא דהאי דינא דשלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות הלכה פסוקה הוא ותיקשי להני דוכתי דלא ס"ל מקדש דינו כמשכן, וע"ז תי' הר"נ שפיר דהכא שאני דהפסוק אתי לכך ולא מטעם דמקדש איקרי משכן כדאמרי' הכא אליבא דרב דלא קיי"ל הכי להלכה כנ"ל, גם י"ל דמ"מ מוכיח הגמ' שפיר דפתח א"מ קאי על מקדש [כיון דהא דכתי' ושחטו פתח א"מ אינו אלא על המקדש) א"כ פתח היכל נקרא פתח, אך אכתי הלשון קשה דלא הו"ל למימר אשכחן כו' דמשמע דכללא הוא לכל מילי, וכן קשה באמת דלמה צריך הש"ס לומר הכי ולחלוק על הגמ' דשבועות דמצריך תרי קראי למשכן ולמקדש:

[אכן לפמ"ש בתו"ח ע"ש מיושב שפיר]:

דף ב:

בגמ' בין לרבנן בין לר"י לילפו מפתח שער החצר. ואין מובן מה קשה לר"י דהא איהו מכשיר גם ברוחב כ' לכך רצה המפרש שמביא רש"י לפרש הקושיא על הגובה לפסול יותר מה' אך רש"י דחה פי' זה דהא מוכח מפתחו של היכל ואולם להכשיר עד גובה כ' או מ'. וי"ל משום דהתם שאני דהוי צוה"פ [ומנ"ל להכשיר בגובה יותר מה' היכא דליכא צוה"פ. ומפתח א"מ שהי' גבוה י' בלא צוה"פ נמי ליכא למילף כמ"ש התוס' לקמן ד"ה ליבעי דשלא כדין נקרא פתח כיון שהי' פרוץ במלואו] ובתוס' מקשין עוד דאי אגובה פריך מה משני פתח שער כו' דשער גדול מפתח. ואפשר ליישב גם זה דברוחב כן הוא הדרך להרחיב פתח שער טפי כדי להכניס רוב עם אבל בגבהו אדרבה בית ופלטין גבוהים יותר ופתחי מלכין יוכיחו. או י"ל דהקושיא לר"י הוא דנילף דברוחב כ' לא. מתכשר אלא בגובה ה' ור"י סתמא מכשיר, מיהו מאולם אכתי מוכח דכשר גם בזה. והנה לאותו המפרש שפי' דחמש עשרה אמה קלעים היא למעלה מגובה ה' יתישב תמיהת התוס' ומהרש"א דהא מפורש בקרא דרוחב המסך הוי עשרים וגם לפי חשבון העמודים כך הוא ע"ש והיא תמיהא עצומה. וזה נראה שדחקו לאותו המפרש דלפירושו א"ש דכן היא כוונת הגמ' דגם במקום העשרים של המסך הי' למטה סתום בגובה ה' ולא נשאר פתוח אלא כדי פתח ואין יודעים כמה הי' רק הגובה ט"ו אמה שהוסיפה התורה על הגובה ה' זה הי' פנוי כ' למסך, ונמצא דההילוך למטה לא הי' בפתח של עשרים כנ"ל וא"ש הכל. אח"כ ראיתי שכ"כ בס' בית. ישראל ליישב גי' זו כך:

שם בגמ' בשלמא לבר קפרא גוזמא. פי' רש"י ולא מכשיר ר"י בגבוה מארבעים כו' אבל קשה דבכ"מ לא מצינו פי' גוזמא במקום דאיכא שיעור איברא דלפי' רש"י בגיטין (מ"ד.) בהא דבעי התם במימרא דריב"ל דעד מאה בדמיו לאו דוקא ולא קנסינן לי' כולי האי וגוזמא קאמר ע"ש, מוכח דאפי' במקום דאיכא שיעור שייך גוזמא אבל לפי' התוס' שם ליכא ראי' מהתם] ואפשר לפרש דגם אי ילפינן מאולם י"ל דכשר גם טפי אפי' מאה כיון דאשכחן בהיכל כ' ובאולם מ' י"ל דאין שיעור לדבר [וכן פי' המאירי לעיל במימרא דר"י אמר רב ע"ש]. לכך לב"ק דנקט גוזמא ומכשיר טובא א"ש. אבל לר"י דאמר מ' ונ' משמע דטפי לא א"כ שפיר מקשינן מנ"ל נ'. אך לפ"ז יקשה קושית התוס' אמאי קתני מ' ונ' דכיון דנ' מ' מיבעיא ע"ש [דהשתא דס"ל דטפי מנ' לא מכשיר ר"י ליכא למימר כדאמרי אינשי כמ"ש התוס' בשבת (ס:) ד"ה השתא ע"ש ועי' בריטב"א מ"ש בזה]:

שם בגמ' אלא מעתה לא תיהני צורת הפתח כו'. תמיהני דמה קושיא היא זו אטו מפורש בקרא דלא נקרא פתח טפי מרוחב י' אלא דאנן אמרי' דאין שם פתח ביותר ממה דמצינו בקרא. אבל בעושהו בצוה"פ ע"כ פתחא היא. כדפסלינן נמי פרצה בקרן זוית משום דפתחא בק"ז לא עבדי אינשי אעפ"כ בעושהו פתח מהני (כמ"ש התוס' לקמן (ו':) ד"ה דפתחא ע"ש]. ולמ"ש תוס' ד"ה א"מ מיושב קצת דהקושיא הוא אם איתא דשם פתח בכך היכא דאיכא צוה"פ הי' לו לעשותו שוה לאולם, עכ"ז קשה דממ"נ הא גם לדידן למסקנת הגמ' דלא ס"ל כרב ולא ילפינן כלל מהתם תיקשי למה לא עשאו שוה לאולם. וצ"ל דקפידא הוי במילתא מטעם אחר א"כ גם רב יכול לסבור כן. ומכח דיליף דיותר מפתח היכל ואולם לאו שם פתח עליו יהי' מוכרח ליישב נמי אמאי לא עשאו פתח ההיכל שוה לאולם מה ענין זה לזה וצ"ע:

ולכאורה אינו מובן ג"כ מ"ש התוס' אבל הא פריך שפיר כו' שוה לאולם דאכתי קשה דהוי לי' לעשות שוה לאולם כיון דהי' לו דלתות וכן הניח בקושיא בס' דרו"ח מרע"ק איגר ז"ל. אבל נראה דלק"מ דבהיכל פתח בעינן כדכתי' פתח אהל מועד וע"י צורת הפתח הקשו שפיר כיון דשם פתח עליו. אבל הא דמהני בדלתות הוא משום דסתום כמ"ש התוס' בלשונם דהויא כמחיצה מעלייתא] אבל אין שם פתח עליו כנ"ל. וכן יש לדייק בלשון המהרש"א אך לשונו צריך ביאור ע"ש:

דף ג.

בגמ' לא תיהני לי' אמלתרא דהא היכל אמלתרא הויא לי', קשה למה לי' לסיים דהיכל אמלתרא הו"ל בל"ז פשיטא דאי אין שם פתח עליו לא מהני אמלתרא כמו ברחב מעשר דלא מהני אמלתרא. ומדמהני אמלתרא ע"כ הטעם משום היכר, ונראה לומר דהא בגמ' לקמן (יא.) מיבעיא אי מהני אמלתרא על הרוחב, א"כ מוכח דגם בחשיבות פתח מסייע האמלתרא, והטעם י"ל דדרכם הי' לעשות אמלתראות על הפתח דייקא כמו שהי' בהיכל ואולם על הפתח משום שעיקר הנוי הי' אז במקום הפתח ולכך חשוב פתח ע"י האמלתרא כעין צוה"פ. או י"ל דע"י האמלתרא הוי כמו פתח דמלכין שכל פתח מצוירת וחשובה היא גבוה ורחבה ביותר לכך מוכיח הגמ' דהיכל נמי אמלתרא הו"ל ואעפ"כ עשרים הוא דגבוה כנ"ל:

שם בגמ' אלמה אר"א אמר רב כו' ואם יש לה אמלתרא אפי' גבוה יותר מכ' אמה כו'. ויש להקשות דילמא לעולם פליגי חכמים ור"י אי ילפינן מהיכל או מאולם ורב פוסק כר"י וחשיב פתח ביותר מעשרים. ומ"מ בלי אמלתרא פוסל רב משום דלענין היכרא ס"ל לרב כחכמים בסוכה דלמעלה מכ' לא שלטא בי' עינא. ור"י לטעמי' דמכשיר נמי בסוכה לא מצריך אמלתרא. ולחכמים דהכא לא מהני אמלתרא [משום דילפי מהיכל דלא הוי פתח יותר מכ'] אבל רב י"ל דס"ל בהא כת"ק ובהא כר"י כנ"ל לכך מכשיר דוקא באמלתרא. ואי נימא דמאי דאמר רב אחני' צריך למעט הוא לפסק הלכה א"ש דא"כ ע"כ ס"ל לרב דרחבה מי' פסולה וזה אליבא דת"ק דלר"י דיליף מפתחו של אולם ברחבה מי' א"צ למעט. אך אין זה הכרח דאפשר בת"ק דמתני' מתני הכי אבל איהו מצי ס"ל כר"י. ותו דהלא לרנב"י דפליגי בהיכר ומ"מ פליגי נמי ברחבה מי' ע"כ פלוגתא אחריתא הוא בשיעור הרוחב וס"ל דרחבה מי' נפיק מתורת פתח אף אי לא ילפינן מהיכל ואולם. א"כ גם אי ס"ל לרב כר"י בגובה מצי סבר ברוחב כת"ק. ומה"ט קשה נמי בגמ' במה דפשיטא להו מברייתא דר"ח ברי' דר' אבוה ומסתמא היא הברייתא דלקמן (י"א.) דתני שם רחב מי' צריך למעט. דלפמ"ש גם אותו ברייתא מצי ס"ל כר"י דיליף מאולם ומ"מ אמלתרא בעי משום היכר וברוחב י' פוסל מיהו זה יש לדחות דלא מסתברא להגמ' דלענין הגובה ניליף מאולם ולענין הרוחב לא ניליף. [ למאי דס"ד השתא דאכתי לא ידעינן הא דרנב"י והוי ס"ל דשיעור הגובה והרוחב תרוייהו ילפינן מפתח ההיכל או מפתח אולם וליכא לאפלוגי בינייהו]. מיהו לרב קשה די"ל דס"ל כר"י ואפ"ה בעי אמלתרא משום היכר כנ"ל. ואפשר דלשון המימרא דרב באמלתרא אפי' גבוה יותר כו' משמע להגמ' דכת"ק ס"ל דאל"כ איפכא הו"ל למימר דבאין לו אמלתרא לא יהי' גבוה יותר מכ':

שם בגמ' א"ל רב דל אנא מהכא מתניתא מי ל"ק כו' הי' נראה לפרש דהכי קאמר דאף אי לא פליגי באמת בפתח ההיכל ואולם מ"מ כיון דיהיב תנא דברייתא סימנא בפתח של היכל מוכח דגם ביש לו אמלתרא כמו בהיכל פסול ביותר מכ' א"כ פליגי אהדדי ודל אנא ר"ל האי חידוש דחידש לן דפליגי בפתח היכל ואולם אבל לפירש"י קצת קשה דהו"ל למימר כפשוטו דלישנא דמתניתא מסייע לי ומאי לשון דל בכאן:

שם בגמ' לרבנן קורה טעמא מאי משום היכרא. עי' בס' תורת חיים שהשיג על מ"ש הר' יהונתן דלר"י קורה משום מחיצה דא"כ קשה בסמוך דאמרי' אי אשמעינן בסוכה הו"א דבמבוי גם ר"י מודה כיון דלהילוך עבידא. והלא טעמא דר"י אינו משום היכרא כלל. ודבריו תמוהין דאדרבה אי לא הוי פליג ר"י הכי נמי במבוי ה"א דגם לר"י הוי משום היכרא. אבל טפי הו"ל להקשות על פירכת הגמ' איפלוגי בתרתי למה לי הא הכא טעם אחרינא היא. (וכן הקשה בתוס' רעק"א במשניות ע"ד הרע"ב שפי' ג' כ טעמא דר"י כמ"ש הר"י ע"ש]. וע"כ צ"ל לפי' הר"י כוונת המקשן הכא דל"ל לר"י לחלוק הכא משום דס"ל קורה משום מחיצה תיפוק לי' אפי' הוי טעמא משום היכרא הוי כשר כדס"ל התם בסוכה וע"ז תי' דהכא דלהילוך עביד י"ל דגם לר"י פסול דלא שלטא בי' עינא קמ"ל דכשר משום דלא ס"ל טעמא דהיכרא אלא משום מחיצה:

דף ג:

בגמ' אף למטה חללה י'. פי' רש"י דבחלל פחות מי' לא הוי מבוי. וכדבריו מוכח לקמן (ה.) בחקק להשלימה לי' דצריך לחקוק אורך שיעור מבוי. והרמב"ם (פי"ז מה"ש ה' י"ד) כ' דביש לו צוה"פ מהני גם פחות מי'. ודחה הרשב"א דבריו בעבודת הקודש שלו וז"ל ולא יראה לי שאין בדין שתתיר צוה"פ יותר ממחיצה ואין מחיצה פחותה מי' משמע מדבריו דמה"ט פסול פחות מי' דאינו מחיצה. וזה תמוה דכל שיש מראש עובי הקורה עד הקרקע י' שפיר הוי מחיצה, ואמת דלפי משמעות סתימת לשון הרמב"ם משמע דבצוה"פ בכל גווני מכשיר אף שאין מראש הקורה עד הקרקע י' וע"ז תפול קושי' הרשב"א שפיר. אבל אם באמת מראש הקורה איכא י' לא שייך טעם הרשב"א וגם קשה לפ"ז למה צריך לחקוק שיעור משך מבוי כיון דבמקום הקורה איכא י' הוי שפיר מחיצה אבל לפרש"י דבפחות מי' לא הוי מבוי] א"ש. ולשיטת הרמב"ם לא קשה כל כך לכל הטעמים די"ל דבכל גווני הואיל וניכר שהיא פתח ע"י צוה"פ דינה כפירצה שהיא פחותה מי' דאינה אוסרת ה"ה צוה"פ אף שהיא במלואה. אך לשון הרשב"א קשה כדכתיבנא. והנה מלשון הגמ' אף למטה חללה עשרה משמע דאפי' הקורה מונחת חצי' למטה וחצי' למעלה מי' פסולה אפי' יש שיעור טפח בהחצי שלמעלה וצ"ל הטעם דאין שם פתח כשאין החלל עשרה מיהו בב' קורות זו למעלה מזו והתחתונה למטה מי' אין סברא לפסול דכיון דהמבוי נכשרת ע"י הקורה העליונה שפיר י"ל דל על התחתונה וצ"ע:

שם בגמ' אמר אביי משמי' דר"נ כו' ורבא אמר כו' אפשר לומר דאביי קיבל לעיל מר' יוסף דפליגי התנאים ומ"ד כפתחו של היכל לא מהני אמלתרא ולא קיי"ל כוותי' ולכך י"ל ג"כ דאמות דמתני' באמה בת חמשה. אבל לרבא ס"ל כרנב"י לעיל דלא פליגי והיכל דקתני לסימנא בעלמא הוא וקיי"ל כברייתא זו ומדיהיב סימנא בהיכל משמע דהשיעור באמת בת ששה כהיכל. אך בתוס' ד"ה תניא לא כתבו כן:

בתוס' ד"ה כמ"ד בארבעה פי' ומשהו יותר דאל"ה הוי ארכו יותר על רחבו ואינו ניתר בלחי וקורה. וכ"פ התוס' לקמן (ה':) ד"ה ואי בשינוי קצת. ונראה לפע"ד דאין כוונת התוס' דצריך באמת להיות בחקק זה ארכו יותר על רחבו דלפ"ז לא מיתוקם האי דינא אלא במבוי שאינה רחבה יותר מארבעה וזה דוחק גדול. רק כוונתם דצריך להיות בחקק זה שיעור שהי' יכול להיות ניתרת בפ"ע בלחי וקורה וזה לא משכחת רק אי הוי משהו יותר. מיהו במשהו יותר סגי אפי' רחבה באמת טובא כיון דבאמת ארוכה הרבה חוץ מן החקק. וכן נמי מה דאמרינן לקמן (ה') למ"ד בארבעה האיך משכחת בתים וחצירות פתוחין ומשני בקרן זוית ג"כ אין הפי' דכל הדין מיירי כה"ג רק דבעי לאשכוחי להיות משכחת בה דין מבוי ושוב מותרת השתא אף שאין פתוחות לחקק הזה. דלענין לאפוקי מתורת חצר מצרפין שפיר מה שבתים וחצירות פתוחות בשאר המבוי להלן מן החקק כנ"ל פשוט. וכן משמע מסתימות הפוסקים. וכ"כ בחי' הגרע"ק איגר בשו"ע (סי' שס"ג סעי' כ"ו) דלא כמ"ש בחי' אבן העוזר בהיפוך ע"ש]:

דף ד:

בגמ' תאנה כגרוגרות כו', היא תאנה יבישה ואע"ג דבקרא תאנה סתמא כתיב צ"ל דהשאר הלכה [היינו לפרש באיזו שיערו בלחה או ביבשה הוי הלכה, ואין להקשות דא"כ קרא למה לי למאי דס"ד דדרשה גמורה היא די"ל כמ"ש רש"י בסוכה (ה':) שהפסוק מדבר בשבחה של א"י שצריכין לשער בפירותי' איסורין שבתורה ע"ש], או י"ל דסתם השיעור הוא בקטנה ביותר ע"י היבישות דתפסת מועט תפסת, אבל בזית דכתיב זית שמן דמשמע ששמנו אגור בתוכו א"כ אינה יבישה וכן ככותבת כתיב דבש להודיענו דבלחה מיירי ורימונים אפשר אין דרכן להתיבש:

שם בגמ' רמון כו' כלי בעלי בתים שיעורן ברימונים, פי' רש"י אבל כלי אומן העומד לימכר טהור בנקב קטן, ויתכן סברא זו בכלי שקיבלה טומאה שע"י שבר קטן ניטל שם הראשון שהיתה עומדת לימכר אבל שלא תקבל טומאה מכאן ולהבא צ"ע הטעם דאטו אומן לא יכניסנה לביתו לרימונים [אם נעשה בה נקב ואינה עומדת לימכר וצ"ע לדינא, וגם הרמב"ם (פ"ו מה' כלים) סתם הדין בכלי בעלי בתים הן לצאת מידי טומאה הן שלא יקבל טומאה ובאומן לא ביאר הדין, [אכן בפי' רש"י בסוכה (ו':) משמע דאפי' שלא לקבל טומאה שיעורו בנקב קטן]:

שם בגמ' ד"ת רובו ומקפיד כו' פירש"י על השערות ובתוס' פירשו על רוב הגוף, וי"ל דמודין התוס' דרוב שערות נמי חוצץ מה"ת דדין השערות בפ"ע אע"ג דלא הוי רוב הגוף, מיהו י"ל נמי דתלי רק ברוב הגוף והא דנימא חוצצת יש לפרש לצרף לחציצות אחרת שבגוף שיהי' בצירוף השערות רוב הגוף כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' מקואות ה' ט"ו) לחלוק על הגאונים דס"ל דרוב השערות בלא רוב הגוף חוצצין ע"ש וע"ש ביו"ד (סי' קצ"ח), מיהו מה דפשוט בלשון רש"י והפוס' דאי רוב שערות קשורים חשוב רוב, צ"ע קצת דהא הקשר הוא רק במקום א' ואינו מיעוט אורך השערה ודוקא בטיט המכסה רוב משך השערות נקרא רוב שער וצ"ע לדינא, גם צריך לי עיון מה פי' מקפיד עליו בשערות אם יש בהם קשרים, ועל הקשר ודאי מקפיד והי' רוצה שלא יהי' קשר, אבל עתה שיש קשרים אינו רוצה לתלוש השערות וגם לא יתיר הקשרים, דלכאורה טעם מקפיד עליו הוא משום שעומד להסירם ממנו ובקשירות השערות לא שייך זה א"כ אפשר דדוקא אם מקפיד לתלוש אותו שער או להתיר הקשר חשוב מקפיד עליו וצ"ע:

שם בגמ' לימא בהא קמיפלגי מ"ד טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה, לכאורה נראה דלכו"ע צריך להיות עכ"פ הטפח שתחת הקורה כדין דעיקר הקפידא היא על החלל שתחת הקורה כלשון המשנה מבוי שהיא גבוה והיינו במקום הקורה, אלא דלמ"ד אסור להשתמש לא מהני מקום הקורה בלבד וצריך שתמשיך עוד ג' טפחים, א"כ צריך עיון היכא דהקורה רחבה ד' טפחים לא ליסגי גם בארבעה כיון דכל תחת הקורה אסורין להשתמש, ולמה אמרו סתם בד' דמשמע דבכל גווני סגי בהכי, ונראה דד' מקום חשוב היא ומהני שפיר גם במקום האסור להשתמש דדוקא קורה טפח לאו היכר היא כיון דאסור להשתמש שם משא"כ ד' טפחים כנ"ל:

ברש"י ד"ה רוב שעורי' כו', ובשר המת להאהיל, לכאורה משמע דלטומאת מגע א"צ כזית, וכן הי' נראה דעצם כשעורה לאו דוקא עצם דכ"ש בשר בכשעורה אלא דגם עצם כשעורה מטמא, אכן (בפ"ו דעדיות מ"ג) מפורש דפחות מכזית אין שום טומאה והלכה היא דעצם כשעורה חמור לטומאת מגע מבשר, [וכ"מ באהלות (פ"ב מ"ה) ע"ש וכן (בפ' י"ג מ"ה) מוכח דפחות מכזית בשר דינו כעצם פחות מכשעורה], וא"כ בע"כ רש"י לא נקטו לדיוקא למעט טומאת מגע אלא דאפי' להאהיל סגי בזית, ובסוכה (ו':) פי' רש"י סתם מת ע"ש ד"ה רוב שעורי' כו':

בתוס' ד"ה מותר ולא רצה לפרש כו' משום דקאמר בתר הכי דכו"ע קורה משום היכרא משמע כו', לכאורה אין מובן דהא הגמ' בסמוך קאי אהא דשני תו דפליגי אי משום מחיצה אי משום היכרא ומשו"ה אמרינן ואב"א דכו"ע משום היכר], ומנ"ל להוכיח מהא על תירוצא דהכא דס"ל ג"כ דלכו"ע משום מחיצה, וצ"ל דס"ל להתוס' דכל לישנא כהאי בש"ס היכא דקאמר דכו"ע בעי ליישב אותו מ"ד דליהוי ככו"ע, וכיון דגם תירוץ קמא כבר נתישב אליבא דמ"ד משום היכרא תו לא הו"ל למימר דכו"ע משום היכר, ואי בעי לומר עוד שינויא הו"ל לומר ואיבע"א בהא פליגי, ומדנקט דכו"ע משום היכרא משמע דעד עתה לא נתישב אליבא דידי', ואע"ג דלקמן נמי בהא דקאמר דכו"ע אמרינן היכר דלמטה כהיכר דלמעלה נמי הוי כעין זה דבתי' הראשון דפליגי אי משום היכרא נמי משמע דאי הוי משום היכרא הוי סגי בטפח כהיכר דלמעלה, מ"מ לא דמי להכא דהתם כיון דלמ"ד משום מחיצה לא שייך לומר היכר דלמטה כלמעלה נופל שם שפיר האי לישנא דכו"ע ובלמטה כלמעלה קמיפלגי משא"כ הכא, ועי' במהרש"א שהקשה אגופי' דגמ' למה לא משני אליבא דמ"ד משום היכרא דפליגי אי היכרא לבני רה"ר כו' ע"ש, ואפשר דאפי' אי היכרא לבני רה"ר נמי לא מהני מיעוט טפח דצריך להיות עיקר ההיכר חוץ מהקורה:

דף ה.

בגמ' בגזירה שמא יפחות קמיפלגי קצת קשה לפמ"ש לעיל דלכו"ע תחת הקורה גופא צריך להיות המיעוט א"כ גם בקורה ד' שייך לגזור שמא יפחות המקום שתחת הקורה, ודוחק לפרש דממעט טפח לצד זה וטפח לתוך המבוי באופן שהקורה באמצע ושמא יפחות שייך רק בסופו ולא באמצע דאדרבה הלשון משמע דכל האורך ד' לתוך המבוי הוא וצ"ע.

ברש"י ד"ה ומ"ד ד' כו' דמחיצה שאינה ראוי' לד' לאו מחיצה היא כו' ובגזוזטראות כו', צ"ע דהא הכא הוי שפיר מחיצה לכל המבוי ומה בכך דלהלן מטפח אינו מיעוט כיון דבמקום המחיצה אמרינן פי תקרה יורד וסותם, דבשלמא התם בגזוזטראות שם כל החלל שהמחיצות מקיפין אותו אינו מקום ד' אבל הכא המחיצה מקיף כל המבוי וגם צ"ע [מ"ש רש"י דאמרו רבנן דבטפי מעשרים וכו'] דהיכן מצינו דביותר מעשרים לא נימא פי תקרה יורד וסותם, ויותר הו"ל לפרש דס"ל השתא כרב לעיל דילפינן מהיכל דלאו פתח הוא ביותר מעשרים ונימא נמי דפתח שאינו לד' לאו פתח הוא, ואפשר לולי פירש"י יש לפרש איפכא דלמ"ד משום היכר, משהו היכר לא מהני משום דס"ל דהיכר דלמטה אינו כלמעלה אבל מ"ד משום מחיצה מהני מיעוט דמקום מחיצה לבד:

בד"ה תחילת מבוי כגון גבי חקק דהשתא קאתי לשויי' מבוי, קצת קשה אטו מי לא עסקינן נמי שהי' למעלה מי' ונתמעט אח"כ וחקק כדי להשלים לעשרה, מיהו לשיטת התוס' ד"ה סוף מיושב זה דכל היכא שנתקלקל ולא נשאר שיעור תו חשיב כתחילת מבוי, אבל לפי' רש"י דבעושה פס ד' אח"כ [כיון שכבר הי' מבוי אע"ג שאירע בו פסול] נמי מהני תיקשי הכא כנ"ל:

בד"ה בקרן זוית טפח מן הפתח בדופן האמצעי כו', וכ' התוס', דלא דק, ואפשר דגם כוונת רש"י אינו שכל הפתח נעשה מטפח על ג' טפחים, וי"ל דרש"י נמי ס"ל כדעת התוס' דלא נשאר בדופן המשך טפח שלם וגם לא נשאר ב' טפחים בצד השני בדופן האמצעי רק כוונת רש"י דהפתח כמו שעומדת אוכלת טפח מדופן אמצעי וג' מדופן השני ולעולם הפצימין אוכלין עוד והיכן כתב רש"י שנשאר באמצעי ג' טפחים דע"ז יוקשה קושי' התוס', אם לא שהי' הציור ברש"י על כזה כמו שהוא לפנינו וע"ז השיגו התוס' שפיר:

ועי' ברי"ף שפוסק כאביי בפחותה מי' דחוקק ד' על ד' במשך המבוי, ולכאורה תמוה דלמה לא יחוק כל רוחב המבוי וכ"כ הרא"ש וכ"כ בטוש"ע (סי' שס"ג סעי' כ"ו) דחוקק כל רוחב המבוי, וי"ל דעת הרי"ף כיון דבגבוה. מכ' פוסק כר"י דסגי בהמעטת טפח בלבד, והטעם מבואר ברש"י ור"י דלשוי' דופן צריך ד' אבל ביש בו גובה י' דנקרא דופן אלא דצריך למעטו מכ' שפיר סגי בממעט טפח, א"כ א"ש נמי הכא כיון דד' שיעור מבוי הוא שפיר מיקרי שם דופן על זו הקורה ושוב גם בצדדין סגי בטפח אבל טפח ודאי בעינן בכל רוחב הקורה כנ"ל, מ"מ יותר נראה כהרא"ש וכמ"ש בשו"ע, ועי, בב"ח שם מ"ש דע"כ איירי שרוחב המבוי אינה ד' דאל"ה הוי רחבו כארכו וכמ"ש התוס' כאן ד"ה ואי בארבעה כו', ולפע"ד אין זה מובן דא"כ יצטרך ג"כ להיות במשך מיעוט זה חצרות פתוחות והו"ל להפוס' לכתוב כן, וגם קשה לדעת אבי העזרי שהביא הרא"ש דפוסק כר' יוסף דסגי בארבעה הלא בגמ' מסיק בקרן זוית ולמה סתם הרא"ש דבריו, ע"כ נראה דלא בעינן אלא שיעור משך שיהי' ראוי להיות עליו שם מבוי אילו הי' פתוחין לתוכו חצירות, ולהכי אמרינן דמשכחת פתח בקרן זוית לכן הוי שוב שם מבוי עליו, ולכן כ' התוס' דצריך משהו טפח כדי שיהא ראוי להיות אורכו יותר. על רחבו אילו הי' רחבו ד' כהפחותה שבמבוי, אבל לעולם שפיר מצי להיות עתה רוחבו יותר לית לן בה כנ"ל ברור ודוק היטב:

דף ה:

בגמ' אוספי הוא דקא מוסיף, וקשה לפמ"ש רש"י ותוס' דבהעמידו לשם לחי אפי' הוי רחב ד"א לית לן בה א"כ מה בכך דמוסיף הלא איהו גופי' אי. הוי העמדה לשם לחי הוי כשר, בפרט למ"ש תוס' ד"ה ארבע דאם מעמידו לשם לחי קלא אית לה א"כ ה"ה בהוספה זו וצ"ל דמ"מ כיון שכבר נתבטל מתורת לחי ויצא עלה שם מחיצה. שוב גם התוספות בטל אל העיקר. וצ"ע אם מעמיד לחי אחרת אצל לחי זו הבולטת לפנים ממנה תוך המבוי אי מהני דגם אי המשכת הראשונה חשוב כמו דופן ליהוי כמעמיד לחי בחצי המבוי דמה שלפנים מהלחי מותרת ע"י הלחי. (כדאי' לקמן (י"ד:) דעושה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי]:

שם בגמ' ר"א אמר אפי' תימא במבוי ח' כו' הוי לי' ספק דבריהם. לכאורה תמוה אי הכוונה דהוי ספק אי רחב ד' אמות משום דא"י לצמצם א"כ גם ברחבה ט' והלחי הבולטת הוא ד"א לישתרי מכח ס' דבריהם דשמא אינו ד"א, ובדרבנן אזלינן לקולא אפי' בחד ספיקא ונראה דודאי כיון דלעיני הרואים נמשכת ד"א חל עלה שם דופן ויצאתה מתורת לחי אבל הכא לא שייך לומר הכי דהרואה יודע ג"כ דממ"נ מותרת והוי רק ס' שמא באמת הוא מצומצמת ד"א א"כ הוי ס' דבריהם כנ"ל:

ברש"י ד"ה חצר כו' אא"כ הוי מלואו בכותל כו' וקשה דלמה לי מלואו הא אם פרוץ מרובה על העומד נמי מיתסר. ואולי ס"ל לרש"י דכל שבכל הג' מחיצות ביחד יש עומד מרובה על הפרוץ כגון שבב' מחיצות אין שום פירצה אף שבהג' פרוץ מרובה כשר וצ"ע וגם לקמן במשנה (ט"ו.) משמעות פי' רש"י עצמו אינו כן ע"ש

בתוס' ד"ה ק"ו כו' אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות כו'. דבריהם תמוהין מאוד דאי ס"ל דל"א להתיר עומד מרובה במבוי רק על המחיצה הרביעית כדין הלחי. א"כ הא דפליגי אי פירצת מבוי בד' או בעשר במאי פליגי. וגם מכל הפוס' משמע דעומד מרובה מהני בכל ד' מחיצות של המבוי וצע"ג. אח"כ ראיתי בס' אבן עוזר כ' פי' בתוס' ע"ד הפלפול והוא רחוק. לכן מוכרחין לפרש כוונתם על הס"ד דגמ' דקאי גם למ"ד פירצת מבוי בד' א"כ הפי' דבמחיצה ד' דאית בי' קולא דמהני לחי וקורה אית בי' נמי קולא דעומד מרובה אבל בשאר המחיצות ס"ל פירצת מבוי בד' א"כ ע"כ הטעם משום דעל כולן א"י ללמוד מלחי משום דיו כנ"ל. ועי' במהרש"א שהקשה דנימא עומד מרובה בכל ד' מחיצות תוכיח כו'. ותירוצו דחוק דלקמן בפס ד' איכא סברא לכך לא חשבו לפירכא אבל הכא דליכא סברא אלא מכח דיו שפיר הוי פירכא. ונ"ל דכוונת התוס' אינו אלא דליכא למילף מטעם דיו אבל אין הדין ברור ולא מצי למיעבד פירכא מינה דאימא ה"נ דבכל המחיצות מהני. ועי' מ"ש לקמן (ו'.) ד"ה שאני התם]:

בד"ה אינו דין כו' כ"ש דמהני היכא דסותמו טפי כו' ר"ל כיון דדין פס ד' טפחים משום מחיצה היא ממילא גם בבולט מעצמו ד' אמות כ"ש דמהני טפי. וע"ז הקשו דנימא פירכא דבמבוי לא מהני פס ד"א ובחצר מהני. אבל פס ד' טפחים גם במבוי מהני. ודברי מהרש"א דפס ד' טפחים מהני בחצר דמשמע דבמבוי לא מהני] צע"ג:

בא"ד וליכא למימר פס ד' יוכיח. לכאורה טפי הו"ל למימר מה לחצר שניתר בפס ד' אמות וע"ז לא הי' התי'. ודברי מהר"ם לובלין אין מובן לי. אבל נראה דמה לחצר כו' פשיטא להו דלא שייך למיפרך הכא דבאמת עיקר מילתא דלחי ופס קולא היא לגבי מבוי דא"צ פס וסגי לחי. והגם דנצמח מזה חומר דכיון דאין ההיתר מכח מחיצה אלא משום היכר שוב באורך ד"א נפיק מהיתרא דלחי מ"מ עיקר התיקון דלחי ולא פס קולא חשיב כנ"ל לכן הציעו הקושיא בדרך פס יוכיח וגם ע"ז תי' דהיא מצד הקולא כדכתיבנא. ועי' במהרש"א [מ"ש דלשון התוס' אינו מדוקדק דהו"ל למנקט פס ד' טפחים דמהני בחצר יוכיח]. ודבריו תמוהין דע"כ הוכרחו תוס' להקשות ספס ד"א דפס ד' טפחים ודאי מהני גם במבוי מטעם לחי העומד מאליו וצע"ג ליישב כוונתו בזה. וצ"ע לדינא לשיטת רש"י אי פס ד"א העומד מאליו מתיר בחצר. ועי' בחי' הריטב"א דנראה דמתיר:

בד"ה תאמר וא"ת והיא גופא נילף בק"ו כו'. וקשה דהא התוס' כ' לעיל ד"ה ק"ו דעל שאר המחיצות ליכא ק"ו משום דיו. ואפשר קאי הכא לר"ט דהיכא דמיפרך הק"ו ל"א דיו דר"ה ס"ל כר"ט כמ"ש התוס' בקידושין (ה) ד"ה חופה א"כ שפיר הקשו מ"ט דר"ה דאמר בארבע דלדידי' מצי למילף בק"ו כנ"ל] וצ"ע:

בא"ד וא"ת כו' משום דלא התרתיו אלא בעומד מרובה כו'. הלשון תמוה דהא פס ד' לא הוי עומד מרובה ואפי' הכי מתיר בחצר וצ"ל כוונתם דלא התרתיו אלא בפס דהוא מרובה על הלחי מיהו בעיקר דבריהם צ"ע מה ס"ל להתוס' במבוי שהעומד מרובה בדופן הרביעית אי כה"ג נמי פירצתו בד' א"כ אכתי איכא פירכא טובא דבזה לא שייך לומר היא הנותנת (כיון דאיכא עומד מרובה שוב דמי לחצר]. אם לא דס"ל דכה"ג כו"ע מודין דפירצתו בי' וקשה מנ"ל ע"כ נילף לה מחצר והא איכא פירכא מה לחצר דגם בפס ד"ט פירצה בעשר משא"כ במבוי. ודוחק לומר דגם בפס ד"ט סברי התוס' דיהי' פירצת מבוי בעשר כדין חצר וצ"ע ודו"ק:

בד"ה שפרצתו בד' כו' דגמירי דבעי פס ד'. לכאורה הפי' גמירי מסיני כדנקטו לעיל. ולפ"ז בחצר ב' מחיצות ולחי לא יתחייב הזורק לתוכו מרה"ר אלא במבוי. ולא מצינו זה בפוס'. ואפשר הפי' גמירי קאי על האמוראים דלא פלפלו בזה למילף ק"ו שיועיל לחי וקורה לחצר וע"כ דגמירי להו דהי' התקנה בחצר דוקא פס. אבל מה"ת מהני לחי בחצר כמו במבוי וצ"ע בכוונתם:

דף ו.

בגמ' שנפרץ בקרן זוית. עי' בריטב"א שהקשה מרבי אמי ורבי אסי דלעיל דביותר מג' מיפסל ומ"ט הכא שיעורו בד' ותי' צ"ע קצת. ועי' במג"א (סי' שס"ה ס"ק ג') דכיוון ג"כ לדבריו. ויש לחלק דה"ט הכא שיעורו בד' כמ"ש תוס' ד"ה אחד זה משום דב' הפתחים הם בכותל אחד אמרינן לא שביק אינש פתחא רבה כו' משא"כ לעיל בנפרץ בצידו כל ביותר מג' פוסל אצל ראשו. מ"מ צ"ע לדינא די"ל דהכא מיירי דהפתח אינו אוכל בצד המבוי אלא שתים ומחצה כיון דהוא באלכסון:

ועי' ברי"ף שמביא אהא דרב אמי ורב אסי דאיירי בגדודי. א"כ נראה דפוסק דפרצת מבוי בד' והרא"ש נראה דלא הי' לו כן הגי' ברי"ף. ובאמת תמהני על הרי"ף לגי' שלפנינו א"כ איך פוסק דעומד מרובה עה"פ מהני במבוי הא מוכח בגמ' דהא בהא תליא דלמ"ד פרצת מבוי בד' איכא פירכא וליכא למילף מחצר ע"ש. וכן קשה על הר"מ שהביא הרא"ש דפוסק כר"ה דפרצת מבוי בד' ע"ש]:

שם בגמ' שאני התם דקא בקעי רבים, לכאורה יש להוכיח מהכא דבחצר נמי אי בקעי בה רבים פרצתו בד' דאל"ה מה משני הגמ' לעיל (ה':) דס"ל דפרצתו בעשר הא מ"מ חומר במבוי מבחצר בבקיעת רבים. אכן הפוס' לא כתבו כן [כמבואר בטוש"ע (סי' שס"ה סעי' ג') ובט"ז ובמ"א שם וכ"מ לקמן (ח'.) במבוי שנפרץ במלואו לחצר ע"'ש]. ומצאתי אח"כ בס' אבן עוזר שתמה כן על הט"ז ומ"א. אכן נראה דלק"מ דהטעם בחצר דאין בקיעת רבים פוסלת הואיל והיא רשות רק ליחידים אבל מבוי דלרבים נעשה בקיעת רבים כזו פוסלת. ומה"ט אין בזה קל וחומר דבקיעה דחצר לאו בקיעת רבים נקרא כנ"ל:

בתוס' ד"ה אחד זה כו' דלא פליג אדר"י כו'. ולא רצו לאוקמא דהתם מיירי בדאיכא גידודי דדוקא פרצה שייך לפרש בגידודי אבל שם דלא הי' שום מחיצה וקאמר עושה פס כו' משמע גם בלי גידודי. אבל צ"ע דפשט הגמ' לא משמע כן ומנ"ל דלא פליג על רב יהודה:

בד"ה רב אמר כו'. הוכיחו כפי' רש"י דאל"ה קשה גם לרב דביותר מי' אפי' בצוה"פ צריך למעט. אבל לרש"י ניחא הואיל והעמדת הצוה"פ אינו בסמוך לרה"ר לכך מודה רב דא"צ למעט אבל צ"ע טובא דאדרבה לרש"י החילוק דחוק כיון דעקמימותו למבוי הוי כמו לרה"ר א"כ לרב יהי' צריך למעט. אבל אי נימא דלא כפי' רש"י א"ש טפי די"ל דהא דרב ס"ל צריך למעט היינו כשהצורת פתח במקום הרחב מי' דכיון דלאו פתח הוא לא מהני הצורה כלום דאין פתח רחב מי'. אבל כשהפתח במקום הפתוח לרה"ר דשם ליכא י' נהי דעקמימות הוי י' ומחשיב המבוי כמפולש להצריך צוה"פ מ"מ מועיל שפיר העמדת צוה"פ במקום הפתוח לר"ה כיון דשם אינו י' חשיב פתח כנ"ל. וי"ל דאפי' מאן דחולק אפירש"י דהיינו הר"י דס"ל דעושה צוה"פ בא' מצדדים לא בעקמימות כדמייתי הרא"ש בשמו. דהוא ג"כ מפרש כדפירש"י דאילימא ביותר מעשר קאי על העקמימות דשם הוא יותר מעשר אבל בצד הפילוש לרה"ר אינו רחב מעשר ושפיר מהני שם צוה"פ גם לרב כנ"ל. דנהי דהעקמימות עושהו כמפולש מ"מ כיון דעיקר הפילוש אין בו עשר מהני שפיר צוה"פ. אח"כ ראיתי בחי' הריטב"א שתי' כן ובס' בית ישראל ראיתי אריכות בזה:

בד"ה ולחי וקורה כו' ויש להקשות לרב דצוה"פ לא מהני ברחב מי' מה יתרץ כאן וכן הקשה במהרש"א. ולכאורה הי' אפשר לומר דאם מעמיד הצוה"פ באמצע באופן שחלל הפתח בין הקנים אינו יותר מי' אפשר דמודה רב דמהני ודוקא היכי דאיכא בין הקנים יותר מי' ס"ל לרב דלא מהני צוה"פ. דהא משמע לעיל דמהיכל יליף לה דהוי צוה"פ ולא הוי רחבה יותר מי' א"כ לא מוכח אלא היכא שכל החלל הוא בין הקנים. וא"כ י"ל דרב מפרש הכא כן שעושה הצוה"פ באמצע [דצוה"פ מהני אפי' אם הוא רחוק מן הכותל כמ"ש האחרונים דלא כמ"ש בבכור שור לקמן (י"א.) להכריע מד' התוס' דלא מהני ע"ש] ובזה הי' נדחה נמי מה שהקשו התוס' לעיל להמפרשים במבוי עקום דעושה צוה"פ בסוף המבוי הו"ל לגמ' לאקשויי נמי לרב דברחב מי' לא מהני צוה"פ ע"ש. ולהנ"ל א"ש די"ל דמעמיד הצוה"פ באופן הנ"ל. ומדלא תי' התוס' הכי מוכח דס"ל דכל היכא שאם לא יהי' התיקון של צוה"פ יהי' רחב מעשר בפרצה זו ס"ל לרב דלא מהני צוה"פ בשום פנים:

דף ו:

בגמ' איבעיא להו לחנניא כו' צריך לנעול כו'. נראה דבעיא זו נ"מ נמי אפי' אי הלכה כת"ק מ"מ היכא דליכא צוה"פ אלא דלת דודאי מהני גם בלי משקוף אע"ג דלא הוי צוה"פ דמ"מ סתום הוא ובזה יש להסתפק אי צריך לנעול ולכך כל הני אמוראי ור"נ דאמר פניוהו לעפרייהו מצי סברי כת"ק דסגי בצוה"פ אבל כשעושה דלת בלי צוה"פ צריך להיות ראוי' לנעול. מיהו לכאורה יש להוכיח מדברי התוס' לעיל (ב':) ד"ה ואבע"א **אבל י"ל דמסך שאני כדמשמע לעיל (ב'.) בתוס' ד"ה אשכחן בשם הר"נ דפרוכת לא הוי כדלתות. וכ"מ בזבחים (נ"ה:) דוילון לא הוי סתימה דלצניעותא בעלמא הוא. אך לפי' התוס' שם ד"ה הוא י"ל דהיכא דאיכא פרוכת לבד בלא דלת הוי סתימה. וכ"מ לקמן (פ"ו:) דפרוכת הוי מחיצה וכמ"ש ברמ"א (סי' שט"ו סעי' א') ובמג"א שם. אך לקמן (ח'.) במבוי עקום דהוי בסורא דכרוך בודיא כו' משמע דפתח בלי צוה"פ לא הוי פתח ע"ש. ועי' בב"י (סי' שס"ד) מ"ש לדעת הרמב"ם דאיכא נ"ח בהאיבעיא דהכא גם לת"ק. אכן הרשב"א הוכיח דהלכה כחנניא מדבעי הכא אליבי' כמ"ש הכ"מ (פי"ז מה"ש הל' י') בשמו ע"ש:** דפתח בלי צוה"פ לא מהני דהא המסך דפתח החצר הי' כמו דלת ע"ש וצ"ע:

בתוס' ד"ה וכ"ת בסוה"ד דמדאורייתא דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לי"ו כו'. נראה פי' דבריהם דהכא כיון דרה"ר עוברת בתוכו. מדאורייתא אין חילוק דלעולם הוי ר"ה אבל חכמים לא התירו ברוחב יותר מי"ג כ' וכן נראה כוונת מהרש"א אלא שקיצר בלשונו ושלא כדת השיג עליו בס' פ"י בפ"ק דשבת ע"ש [כמ"ש בזה באריכות בשבת (ו'.) בביאור דברי התוס' ד"ה יתר ע"ש]:

בד"ה ומי עבדינן כו' וי"ל כו'. ויש להוסיף על דבריהם דהא לא מצינו לשום מ"ד דבמבוי עקום יצטרך דלתות דגם אי תורתו כמפולש מ"מ לא דמי ממש כמפולש. ולכך אף אי מפולש בעי דלתות מ"מ במבוי עקום י"ל דמהני צוה"פ [ומ"מ שפיר מתרצינן בגמ' דכיון דלא סתרי אהדדי אפשר להחמיר גם במבוי עקום להצריך דלתות]:

בד"ה כאן כו' ועוד דהתם היתה כנגד רבים כו'. קצת קשה דכיון דלולי הבת קול דהלכה כב"ה הו"א דחריפי טפי עדיף א"כ י"ל נמי דר"א הוי חריף טפי כמו שיצא הב"ק שהלכה כמותו בכל מקום. ואפשר דוקא ב"ש במקום ב"ה דלא הוי יחיד נגד רבים כל כך היו מסופקים דחריפי טפי מהני אע"ג דב"ה היו מרובין מב"ש. אבל לא ביחיד נגד רבים. או דכיון דכבר יצא ב"ק דהלכה כב"ה הוכיח לן דרבים עדיף מחריפות:

דף ז.

בגמ' ה"ק סרטיא מכאן ובקעה מכאן נעשה כבקעה מכאן ובקעה מכאן, וקשה דלמה לי זה הפי' נעשה. ונראה לפרש דהו"א דצריך להיות הצוה"פ במקום הסרטיא הואיל ושם הוא רה"ר קמ"ל דדומה ממש לבקעה מכאן ובקעה מכאן דאין נ"מ באיזה צד יעשה הצוה"פ:

בתוס' ד"ה כגון וא"ת כו', ולולי דבריהם הי' אפשר לפרש דכדי שינטל מן החי וימות אין הכוונה. על בע"ח זה שימות אם ינטל ממנו כסלע. אלא שיהי' נמצא ב"ח קטן שימות ע"י חסרון כזה. והי' להם בקבלה שבשיעור סלע כן הוא. א"כ א"ש הכל דלעולם לכו"ע שיעור חסרון הוא פחות משיעור מיתת בהמה זו רק מן החי דעלמא אמרינן ולכך שפיר אנו רואין דלא מייתי בכשיעורים הללו כנ"ל וא"כ הא דאר"י א"ש וכן לטריפה לא קאי אגולגולת כשיטת ר"ת שהביאו התוס' בחולין (מ"ב:) ובבכורות (ל"ז:) משא"כ בחסרון בשדרה דשיעורו בחוליא אין לחלק ולומר דדוקא בב"ח קטן אמרי' הכי, דכיון דע"י חסרון חוליא ימות א"כ גם בבע"ח גדול ימות בחסרון חולי' דידי']:

דף ח.

בגמ' ומי חיישינן כו' והתנן אשפה ברה"ר כו'. צ"ל דס"ל כל"ק דר"נ דבסמוך דחכמים אוסרין דאי כלישנא בתרא דחכמים מתירין ולא חיישי לשמא תנטל אשפה א"כ א"ש מתני' כחכמים. אבל ללישנא קמא דחכמים אוסרין בודאי ורבי ספוקי מספקא לי' פריך שפיר:

דף ח:

בגמ' א"ר כהנא כו' ד' אמות אינו מניח כו' אלא כנגד הקצר. נראה דגם אם רוצה למעט ולהניח את הקורה תוך ד"א במקום הארוך לא מהני כיון דשם מבוי אחרת עליו. ואע"ג דבתוך ד"א דאמרינן בסמוך דבאלכסונו יותר מי' אינו מניח אלא נגד הקצר כ' שם הריטב"א דמ"מ יכול להניחו לפנים ממנו שלא יהי' באלכסונו כל כך. מ"מ הכא מודה הריטב"א כיון דאינו מקום לקורה כלל משא"כ התם דלא הוי האיסור אלא מכח שבטל שם פתח ברוחב טפי מי' וזה יכול למעט כנ"ל:

שם בגמ' אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל כו' כנגד הקצר כו'. מסתימת הלשון הי' נראה דכיון דבכל אלכסונו א"י להעמיד הקורה צריך דוקא להעמידו במקום הקצר דכיון דאמר ד"ה משמע דלא פליגי תו כלל. אבל בחי' הריטב"א כ' דמ"מ רשאי להעמידו באלכסון קצת עד שיעמידנו על שיעור עשר. וקשה לשון ד"ה דהא אכתי פליגי נמי במבוי כזו דלרבא גם כה"ג אינו רשאי להעמיד באלכסון וגם לפ"ז לכאורה מילתא דפשיטא הוא ומאי קמ"ל ר"כ. מיהו זה לק"מ דהו"א כיון דרוחב המבוי אינו יותר מי' הוי שפיר שם פתח גם כשאלכסונו מרובה מעשר קמ"ל דלא. אך יש להבין למה לא הביאו בגמ' דין זה בכל מבוי שב' הדפנות שוין ורוצה להעמיד הלחי בתוכו באלכסון של יותר מי'. ונראה דכה"ג שפיר מהני כיון דרוחב המבוי הוא פחות מי'. ודוקא הכא שאני משום דלולי הלחי היא פרוצה לגמרי מעבר הב' וכל המחיצה ע"י הלחי שמעמידו באלכסונו לכך צריך שלא יהי' יותר מי' כנ"ל. [וכ"כ הט"ז (סי' שס"ג ס"ק כ"א) להוכיח מדברי הטוש"ע שם. אכן לפמ"ש בקרבן נתנאל ליישב דברי הרי"ף מוכח דאפי' בכה"ג אינו רשאי להשתמש אלא נגד הקצר ע"ש]:

בתוס' ד"ה הכל מודים בסוה"ד ורבא נמי אית לי' כו' משום היכרא ובסמוך מודה רבא כו' בין לחיים היכא דרחב ארבעה. וקשה דגם לדבריהם כיון דכל הטעם לאסור בלחי ולהתיר בקורה הוא משום דלחי משהו אבל קורה טפח א"כ לרבא דבפחות מד' אין איסור אלא בד' שוב רחב טפי מקורה ומ"ט אסור ועי' במהרש"א. וצ"ל דעיקר הגזירה הי' על לחי במבוי הפתוחה לכרמלית ומטעם לא פלוג אסרו גם בפתוחה לר"ה כשיש בה שיעור ד' דעשאוהו ככרמלית וממילא כשיעור ד' מיתסר. אך לפ"ז קשה דיותר הו"ל למימר דרבא מודה בפתוח לכרמלית דאסור בלחי משהו והיא מטעם דלחי משהו שייך גזירה טפי מבקורה. ולמה הוצרכו למינקט היכא דרחב ד'. [ועי' במלחמות מ"ש לדעת הרי"ף דגם ברחב ד' מותר לרבא]:

דף ט.

בתוס' ד"ה שאין בגובהן ג' וא"ת כו' ולולי דבריהם הי' נראה דודאי בקורה ארוכה על ב' המחיצות מותר אף שגבוה כמה יותר מן המחיצות עד עשרים. אבל הכא שאני כיון דצריכין לומר לבוד להדפנות ואיך נאמר לבוד בגבוהין מן הדפנות וצריכין לומר חבוט להיות ממש כמונחין למטה כדי שנאמר לבוד. וזה דוקא תוך ג' דגם על הגובה תוך ג' אמרינן לבוד. משא"כ בעלמא אמרינן חבוט אף בגבוה יותר הואיל וא"צ ממש להיות כמונח למטה כנ"ל:

בד"ה תוך הפתח לאו משום דנחשב כמבוי בפ"ע כו'. ולא סיימו אלא מ"ט. ומשמע דחשוב כמבוי אחד והלחי הב' שמעמיד עתה מתיר כל המבוי ומבטל שם לחי מן הלחי הראשונה. אבל קשה דהא אמרינן בסמוך דכל הלחיים העומדין תוך ג' לדידן ולרשב"ג תוך ד' חשובין כלחי אחת א"כ גם הכא דע"כ תוך ג' להפתח מעמיד הלחי ושוב אסור להשתמש נגד הראשונה. ואמת דצ"ע בעיקר הדין הנ"ל דבסמוך כיון דלבוד להחמיר לא אמרינן. (כמ"ש הרא"ש בסוכה (פ"א סי' ל"ג) ובטור (סי' תרל"ב) ובד"מ (סי' תק"ב) אך המג"א שם השיג עליו והקשה ג"כ מהא דהכא כנ"ל ע"ש] וגם בשו"ע השמיטו כל הדין ומ"מ הא ברייתא וגמ' מפורשת הוא. ואע"ג דאנן קיי"ל כרבא דבין לחיים מותר מ"מ נ"מ נמי לדידן בפתוח לכרמלית וברחב ד' דגם לחי הסמוכה לה תוך ג' מיתסרה. מיהו בתוס' כאן נראה לי לפרש דמעמיד הלחי עתה לרוחב המבוי ועל לחי הראשונה סומך לחי זו לרוחב חלל הפתח ובכה"ג א"ש:

דף ט:

בגמ' אמר רבה ומותבינן אשמעתין חצר קטנה כו'. לכאורה קשה דילמא מיירי התם בחצירות שכבר נתקנו בצד א' מהן בפסין ושוב אוסר עתה פירצה זו ולא מהני לחי. דדוקא בצד אחד מהני אבל ג' מחיצות בעינן שלימות. וי"ל דמשמע לי' דגדולה משמע שהיא גדולה קצת לגבי הקטנה אבל לא גדולה כל כך להיות נשאר. עוד עומד מרובה על הפרוץ. א"כ ע"כ הכשר דגדולה ע"י פס הנשאר. (ואם היתה הגדולה פרוצה מצד א' ונתקנה בפס שוב לא הי' מועיל הני גיפופי להתיר משום פס דדוקא בצד אחד מהני כנ"ל] וממילא מוכח דאיירי בחצירות שהם סתומין מכל ד' רוחות דקטנה דומיא דגדולה קאמר כנ"ל:

ברש"י ד"ה בנכנסין כו' בשתים וג' אמות דהנך גיפופי כו' נראין שלא מאותו הכותל הי'. ואין מובן למה לי האי טעמא כיון דמרוחק ב' וג' אמות אף אם נעמיד שם בכוונה לחי גמורה לא יועיל. דלחי צריך להיות אצל הפרצה או תוך ג' להפרצה משא"כ הכא שהרחיקה מסיום הכתלים ב' וג' אמות. ואפשר דק"ל לרש"י כקושית התוס' ד"ה כותל כו' דלשיטה רש"י לעיל יהי' כאן הכותל הנכנס מן הקטנה להגדולה היא גופה לחי להתיר ממנה ולפנים וע"ז תי' רש"י דנראה שלא מאותו כותל כעין תי' של הריצב"א בתוס':

דף י.

בגמ' לחי המושך כו' וש"מ נראה מבחוץ כו' עי' פירש"י וע"כ צ"ל לפרש"י דגם הכותל מבוי שכנגדה מושכת ת עד סוף הלחי דאל"ה בלחי היוצאת משיעור מבוי פשיטא דבין לחיים אסור כיון דליכא שום מחיצה רק הלחי, וכ"כ הריטב"א בחי'. מיהו קשה מנ"ל באמת לדייק דנראה מבחוץ מהני דלמא הפי' איפכא שהעמיד לחי של אורך ד' אמות באורך ד' אמות ראשונות של המבוי והוי נראה מבפנים דבהא כו"ע מודו דמהני ושפיר נקרא זה ג"כ לחי המושך עם דופנו של מבוי כיון דשיעור לחי מעט והוא מושך ד"א תוך אורך המבוי. ואפשר דלא רצה לפרש בכה"ג דהוי נראה מבפנים ושוה מבחוץ כיון דקאמר ומשתמש עם חודו הפנימי כדי להשמיענו דבין לחיים אסור. ובנראה מבפנים י"ל דמלתא דפשיטא היא דבין לחיים אסור כיון דכל ההיכר אינו אלא מבפנים רק אי ההיכר מבחוץ הוי שפיר רבותא דמ"מ בין לחיים אסור כנ"ל. מיהו אכתי קשה דאפשר לפרש שהי' נראה מבפנים וגם מבחוץ כגון שהעמיד לחי של ד"א אצל אורך דופן א' של המבוי כנ"ל והמשיכו קצת חוץ מהדופן להיות נראה נמי מבחוץ:

שם בגמ' תנא כו' ר"י אומר א"צ למעט. לפי מה דמסקינן לעיל דת"ק ור"י בגובה כ' פליגי אי למעלה מכ' שלטא בי' עינא. או לפמ"ש הר"י דפליגי אי קורה משום מחיצה או משום היכרא. א"כ צ"ל דבתרתי פליגי דברוחב מעשרה לא תליא בזה רק אי יצא משיעור פתח ור"י מפתח מלכין גמיר לענין הרוחב מי' ויש לעיין אי לר"י לא מיפסל שום פירצה אף ביותר מעשר. או דוקא במחיצה רביעית דהתירו חכמים בלחי וקורה אף שנפרצה במלואה כל שיש עליו שם פתח. וע"ז ס"ל לר"י דגם בטפי מי' חשוב פתח. אבל בג' דפנות דמחיצה בעינן ובנפרצה במילואה אוסר ה"ה טפי מי' י"ל דאוסר. ואי נימא דלעולם מתיר ר"י פרצה יותר מעשר א"ש טפי הדמיון דמדמינן לה לפסי ביראות דהא שם בכל הד' מחיצות מתיר ר"י עד י"ג אמה. מיהו לקמן (י"ט:) מוכח דמודה ר"י בעלמא דפרצה בי' פוסל ע"ש דקאמר זו תורת מחיצה עלי' ופרצותי' בעשר כו' וע"ש בחי' הריטב'"א ג"כ:

דף י:

בגמ' עושה פס גבוה עשרה. לשון הגמ' משמע דא"צ להגיע עד הקורה. וי"ל דגם למ"ש התוס' לעיל (ט'.) ד"ה שאין כו' דצריך להיות קורה ע"ג מבוי ממש. מ"מ הכא י"ל כיון דמונחת על ב' דפנות שפיר הוי היכרא אף שנעשין עתה ב' מבואות חלוקות. מיהו הפוס' הביאו בשם הירושלמי דצריך להגבי' הפס עד הקורה:

בתוס' ד"ה עושה כו' אי איכא כו' יותר מעשר. קשה דהא ודאי הכי מיירי דאי לאו הכי נמצא דהמבוי רחבה יותר על ארכה כיון דרחבה כ'. ומ"ש התוס' צריך למבוי זו צוה"פ כו' פי' במקום העקמימות היינו מסוף ד"א עד סוף המבוי. וקשה לי א"כ למה לי פס ד"א גם פס משהו וצוה"פ מן הפס עד סוף המבוי מהני דהא צוה"פ מחיצה מעליא הוי וצ"ע:

בד"ה ועושה כו' דמופלג מן הכותל שלש כו'. פי' אם נאמר לחשוב פס זה ללחי רחבה א"כ מיפסיל הואיל ויש הפסק בין הלחי להמבוי. אבל בעושה לחי חדשה שפיר מהני דנחשב זה הפס למחיצות המבוי וסומך עתה הלחי למחיצה זו כנ"ל דאין נראה לפרש דלשיטתם מעמיד הלחי דוקא מעבר הב' אבל לחי אצל הפס לא מהני] וברוחב כ' דעושה פסין מב' הצדדין לא יתכשר אלא בקורה למעלה על הפסין] דרש"י לא פי' כן רק הפי' כנ"ל:

בד"ה עור העסלא כו' היינו שהטומאה והכלי תחת העור. כוונתם דוקא תחת העור השלם לא במקום הנקב כדמסיימי דאע"ג דמצרפין הנקב אבל האוהל הוא רק במקום הסתום. ומ"ש יש בה פותח טפח הרישא דמתני' נקטו אבל עיקר הי' להם להביא הסיפא דשם דגם באין בארובה פותח טפח מ"מ תחת הארובה אין שם אוהל ע"ש בסוכה ותבין:

בד"ה ואצבעיים כו' וכן משמע כו', קשה לי מאי ראי' משם דלמא מיירי התם דהעומד שאחר הפרצה הוא מרובה על הפרצה וכגון דהמבוי ארוכה הרבה. ובכה"ג דהעומד מרוח אחת מרובה על הפרוץ לא אמרינן אתי אוירא כו' כדפרש"י ד"ה וירחיק אמה ע"ש וצ"ע:

דף יא.

בגמ' מה ליתר מעשר שכן לא התרתה בו אצל פסי ביראות. וה"ה דהו"מ למימר שכן לא התרתה אצל מחיצה רביעית במבוי בלחי וקורה אבל פרוץ אפי' במלואה התירו בלחי וקורה. מיהו לכאורה קשה אטו לא חמור פרוץ מרובה מפירצת מחיצה רביעית הלא מה"ת בג' מחיצות סגי. והוי שפיר ק"ו מה מחיצה רביעית דהוי רק מדרבנן לא התירו בצוה"פ בפרוצה יותר מעשר מכ"ש פרוץ מרובה בהג' דפנות דמה"ת לא הוי מחיצה [כמ"ש התוס' לקמן (י"ז:) ד"ה עושין ע"ש] ודאי לא התירו בצוה"פ ויש ליישב אבל לפמ"ש לקמן שם ריש פ"ב דפרוץ מרובה נמי לא הוי רה"ר מה"ת א"ש הכא]:

בתוס' ד"ה איפכא כו' וקשיא לר"ת כו' דלקנה דע"ג דליתכשר מטעם לחי. ולכאורה י"ל דנ"מ בהרחיק הקנים יותר מג"ט מן הדופן דלחי פסול כה"ג וצוה"פ נראה דכשר דמ"מ פתח הוא וכל שלא נשאר להלן מהפתח שיעור פירצה מותר וכ"מ בד"מ (סי' שס"ג) בשם האו"ז אכן בבכור שור כאן כ' להוכיח מדברי התוס' דגם בצוה"פ צ"ל הקנים סמוכים לכותל אבל בתוס' שבת ובשו"ת רעק"א (סי' י"ח) חולקים עליו ע"ש]. גם י"ל נמי בלחי העומד מאליו דגם דלדידן דקיי"ל כאביי דמהני מ"מ צריך להיות סמוך עלה מאתמול. וצוה"פ דהוי כמחיצה גמורה י"ל דמהני גם בלא סמיך עלה וכמ"ש בשו"ת שבו"י (ח"ב סי' ח) ע"ש. ומ"ש המג"א (סי' תר"ל ס"ק ב') בשם הירושלמי דאם לא נעשה לשום כך לא מהני צוה"פ היינו היכי שאין הקנה שלמעלה נוגע בקנים שמן הצדדין דאם נעשה לכך א"צ ליגע וכמ"ש בפמ"ג שם. וביותר צ"ע על הר"ת דפוסק כרבא בלחי העומד מאליו דלא הוי לחי כמ"ש התוס' לעיל (ה:) ובקידושין (נ"ב.) ובנדה (ל"ז.) א"כ ודאי י"ל כנ"ל]:

בד"ה חצר כו' דפתחא בד' רוחות לא עבדי אינשי כו'. נראה כוונתם דלא עבדי להיות כל החלל פרוץ במילואה או מרובה על העומד דהוי כמו במילואה זה לא עבדי רק מרוח אחת. אבל פשיטא דעבדי פתחים בכל הד' רוחות דאל"ה גם בעומד מרובה יאסור כל פירצה כמו דאמרינן לעיל (ו') בקרן זוית דפסול פירצת ד' מה"ט דלא עבדי אינשי פתחא בקרן זוית רק הפי' כנ"ל:

בד"ה אילימא כו' וי"ל דאין לחוש לדברי ר"י הואיל ונדחו, קשה לי דהא לא נדחה דברי ר"י, אלא מטעם דפרוץ מרובה מותר בפסי ביראות, אבל הכא בד' קונדסין כה"ג לא אישתרי בפסי ביראות כיון דליכא פס [אמה על אמה מכל צד] א"כ בכה"ג שפיר יש לפסול כמו דס"ל לר"י דזה יש ללמוד שפיר מפירצה יותר מעשר דלא מהני צוה"פ ה"ה בד' קונדסין וצ"ע:

בא"ד וריצב"א מפרש כו' והשתא א"ש כו', אין מובן לי דלמה א"ש ומנ"ל בפשיטות דב' מחיצות בשבת הוי כד' בכלאים הלא חזינן במפולש מב' רוחות גם לכרמלית בעינן עכ"פ צוה"פ א"כ אי לא אידחי דברי ר' יוסף נראה לאסור גם בפחות מעשר דלסברת ר"י כל הצורה לא הוסיפה שום היתר וצ"ע:

דף יא:

בגמ' ומנא תימרא כו' ש"מ, השתא למסקנת הגמ' לר"י דקיי"ל כוותי' לגבי ר"ל מהני צוה"פ מן הצד בכלאים כל שאינו יותר מעשר וביותר מעשר לא מהני, וצ"ע שהשמיטו הרמב"ם והפוס' דין זה גבי כלאים:

במשנה הכשר מבוי כו', עי' מ"ש בפי' הר"י והרע"ב דהלכתא למשה מסיני אתי להוסיף כו' ומשמע דס"ל בלשון הגמ' דמה"ת יש חילוק בין לזרוק בין לטלטל דלא כפי' רש"י, ואולי י"ל הלכתא היינו הלכה, ותקנה דרבנן דהא לעיל (ב') אמרינן מבוי דרבנן, (כנראה מפי' הרע"ב בתרומות (פ"ב מ"א) דבדרבנן נמי אמרינן הל"מ ע"ש, אך בגמ' בב"מ (קי"ב:) וכן בשבועות (מ"ה.) דפרכי' הני הלכתא נינהו לא משמע כן], אח"כ ראיתי שהתיו"ט ג"כ נדחק בזה, [ועי' מ"ש בפי' ר"נ גאון לעיל (ב' ) שהוא בכלל מ"ש שתיקן שלמה עירובין ותקנת נביאים ג"כ נקרא דרבנן ע"ש, אך לפמ"ש הסמ"ג בעשין דרבנן בשם ר"ה גאון הטעם שתיקן שלמה עירובין מפני שהיו כל הימים במלחמות עד שלמה ובמחנה פטורין מעירובי חצירות ע"ש, משמע דלא הוי בכלל תקנת שלמה אלא ע"ח ולא תקוני מבוי:

שם בגמ' או דילמא לחיין בלא קורה כו', יש להסתפק לפ"ז אי אתי ר"א לאפלוגי דדוקא לחיין אבל לחי וקורה לא מהני או דמהני גם בלחיין וה"ה דלחי וקורה נמי מהני, ולקמן אמרי' הלכה כר"א בפסי חצר משמע דר"א דוקא לחיין קאמר דהא לא אשכחן בחצר דיועיל לחי משהו וקורה, וכן מוכח מהא שהקשו התוס' שם ד"ה ור"נ כו' דהו"ל למימר הלכה כרבי ואי יועיל לחי וקורה לא הוי מקשין כלום ] [דאי הוי אמר הלכה כרבי לא הוי ידעינן דמועיל נמי לחי וקורה בחצר] כנ"ל:

דף יב.

בגמ' וכ"ת ד' מכאן כו' כי סליק ר"ז כו' רבי היא וס"ל כר"י כו' לכאורה קשה דכיון דמסיק דאתי כר"י א"כ הוי מצי למימר נמי כשינויא דוכי תימא דצריך ד' מכאן וד' מכאן והתם ר' יוסי היא, אכן נראה דלק"מ דהא באמת ר"י לא איירי כלל בחצר רק במבוי מחמיר דצריך לחי של ג' טפחים וא"כ למסקנא דסגי ב' לחיין דמשהו א"ש דמ"מ לר' יוסי דגם בלחי מבוי צריך ג' ה"ה לחיין בחצר הוי כלחי א' במבוי וצריך ג' מכאן וג' מכאן, אבל אי נימא כדאמרינן וכ"ת דד' וד' בעינן, א"כ אדרבה לר' יוסי יש להחמיר טפי להצריך ד' וד' כנ"ל פשוט, ומה"ט נראה כשיטת התוס' דר"י ס"ל כרבי דלפרש"י מדאמרי רבנן חצר ניתרת בפס א' היינו ד' ובב' רוחות. סגי במשהו ע"כ ס"ל לרבי דבעינן ב' פסין של ד', ואין לומר דרבי ס"ל כר' יוסי ב' פסין של ג' וכמ"ש המהרש"א, דא"כ רבי בא לחלוק אהא דלרבנן סגי בב' משהוין קאמר הוא דצריך ג' א"כ העיקר חסר מן הספר והו"ל לפלוגי במבוי בשיעור לחי, אלא ע"כ רבי ס"ל ב' פסין של ד' אלא דממילא קאמר הגמ' דהא דתני ר' אדא ס"ל כר"י ולכך סגי בג' ג' וע"ז קשה הא ר"י לא מיירי בחצר כלום וכדכתיבנא לכן פי' התוס' א"ש טפי ודו"ק, שוב ראיתי דמפורש בגמ' לקמן (י"ד:) דרבי קאי כר"י בלחיין ע"ש [א"כ. משמע כפי' המהרש"א הנ"ל לשיטת רש"י], ובאמת תימה על התוס' מגמ' הנ"ל, וראיתי אח"כ שגם בתו"ח עמד על התוס' בזה, וגם קשה קצת לפי' התוס' לשון הגמ' רבי היא וס"ל כר"י דהא כל הפלפול בגמ' מעיקרא ופסק דר' יוחנן נמי אליבא דרבי קאי ולא הו"ל למימר אלא דס"ל כר"י:

דף יג.

בגמ' והלכה כאותו תלמיד, וקשה מה נ"מ כיון דהלכה כב"ה, ואפשר למאי דאמרינן לעיל מודים חכמים בפסי חצר דצריך ב' כר"א א"כ י"ל לאותו תלמיד גם בחצר א"צ ב' אלא מד' עד עשר דהלשון מודים משמע דס"ל בחצר כמו לר"א במבוי, ובזה יש ליישב נמי מה שהקשו התוס' לעיל (י"ב.) אמאי לא אמר הלכה כרבי דנ"מ אליבא דאותו תלמיד לענין פחות מד', מיהו זה דוחק דהא לא קיי"ל כן:

שם בגמ' חוץ מפ' סוטה, פי' רש"י אפי' בס"ת דקסבר מוחקין לה מה"ת, משמע לכאורה דהס"ת פסול אם לא יהי' כשר הפרשה לסוטה וקשה מ"ט, והי' אפשר לפרש להיפוך דמ"ד מוחקין לה מה"ת ס"ל דהפרשה נכתב לשם סוטה והוי קצת לשמה כמ"ש התוס' בד"ה עשי' כו' דצריך להיות הכתיבה לשם אלה ואיהו ס"ל הכי דנכתב בתורה לשם אלה, ומ"ד דאין מוחקין מה"ת ס"ל דלהתלמד בלבד נכתב, ובזה מיושב מ"ש התוס' בד"ה אבל כו' דמשמע מדבריהם דס"ל דלכו"ע להתלמד הוא דנכתב, אבל אינו מוכרח די"ל דדוקא למ"ד אין מוחקין אמרינן הכא דלהתלמד כתיבא פי' דהוא ס"ל כן אבל למ"ד מוחקין אמרינן בתורה דסתמא מיכתבא והיינו לשם אלה כנ"ל, וכיון דנכתב לשם אלה מסתברא דצריך להיות כתב שיוכל למחוק כדין פרשת סוטה, והיא היפוך ממשמעות לשון רש"י דכיון דמוחקין לה מה"ת לכך פסול לכתוב במידי דא"י למחוק אלא איפכא דכיון דפסול א"י למחוק מוכח דהתורה כתבה באמת לשם אלה דסוטה ולכך מוחקין דחשיב לשמה, אבל באמת נראה עיקר דאין הכוונה לפסול הס"ת אם נכתב פרשת סוטה במידי דא"י למחוק, אלא דלכך נקיט לדידי' סתם פרשת. סוטה ולא שבמקדש לאשמעינן דמוחקין לה מה"ת וממילא לפעמים אין כותבין בקנקנתום כדי שנוכל למחוק לסוטה אבל לא שיהי' פסול משום הכי כנ"ל:

בתוס' ד"ה אבל כו' וי"ל דלעולם חשיב לשמה כו', וגבי סוטה כו', לכאורה קשה א"כ מאי פריך הגמ' מהא דתנן כתב לגרש את אשתו כו' [דילמא התם נמי מדרבנן פסול] וצ"ל דבאמת משני דגם מדאורייתא פסול שם בגט, מיהו לתי' ב' של התוס' משמע דגם מה"ת פסול משום קפידת הבעל א"כ אמאי לא משני הגמ' כן דהתם שאני דאיכא קפידא], ואפשר דדוקא בכותב ממש לשמה של אשתו בלי ידיעתו מקפיד הבעל אבל בכותב לגרש את אשתו ונמלך ורוצה ליתנו לבעל ששמו כשמו לא שייך קפידא:

דף יד.

בגמ' וכן ב' קורות המתאימות כו' אם מקבלות אריח לרחבו טפח כו' רשב"ג אומר אם מקבלות אריח לאורכו שלשה כו', פשט הלשון נראה דלת"ק כל שאין מרוחקין טפח מצטרפין ואע"ג דאין ב' הקורות ביחד מחזיקין טפח מ"מ כיון דאריח יכול להיות מונח עליהם מהני, ולפ"ז אפשר דטפח לאו דוקא וה"ה משהו יותר רק שיהי' קצת אחיזה להאריח על ב' הקורות דהיינו שהאויר פחות קצת מן טפח ומחצה לכך נקט טפח, [וכ"מ בלשון הראב"ד (פי"ז מה"ש ה' כ"ה) אכן בפי' הר"י כאן ובריטב"א בסוכה מבואר דבעינן שיסמוך האריח אצבע בזו ואצבע בזו וביניהם יהי' טפח ע"ש], ורשב"ג בא להקל דגם כשמרוחקין יותר כל שיכול להיות מונח עליהם אריח לאורכו נמי מהני, מיהו נראה דצריך לפ"ז שיהיו בריאים לקבל אריחות לאורכם דהם מחזיקים כפלים מלרחבן, אכן רש"י פי' בסוכה (כ"ב:) וז"ל אם מקבלות כו' כשהן סמוכות זו לזו כו' ואם לאו שאין שתיהן רחבות טפח צ"ל קורה אחרת ורשב"ג להקל בא כלומר אפי' אין בהן טפח מרחיקין זו מזו ומושיב עליהם לארכם כו' ע"ש, משמע דס"ל בפי' דברי הת"ק דדוקא כשמתאימות ביחד בלי שום הפסק מהני, והטעם נראה דצריך להיות רוחב טפח בלי לבוד דפחות מטפח לא חשיב היכרא, אך בדברי רשב"ג צריך עיון ל"ל להרחיקן עד שיקבלו אריח לארכן הא יכול להרחיקן קצת ולהניח עליהם אריח ברחבן, וי"ל דרשב"ג נמי ס"ל דאין לחשוב האויר אלא היכא דשניהם מחזיקין אורך אריח נמצא כל א' מהם מחזיק רוחב אריח, ונהי דבפ"ע לא הי' יכול להחזיק סוף סוף איגלאי מילתא ע"י השני שגם הוא עצמו מחזיק שיעור רוחב אריח, אבל כשאין מחזיקין אלא רוחב אריח וצריך להיות ההיתר ע"י צירוף ב' הקורות שוב לא מהני כל שיש אויר ביניהם ודוחק, ואיך שיהי' צ"ע על רש"י למה נד מפי' הפשוט, אבל הרא"ש והטור (סי' שס"ג) כתבו כפי' הפשוט דכל היכא שאין מרוחקין זה מזה טפח מהני, וכ' הב"י ע"ז ותימה למה לא נימא לבוד כו' וכ' שכ"ד הרמב"ם דאפי' כשמרוחקין. עד ג' טפחים מהני לת"ק משום לבוד, ויש בשיטה זו ג"כ חומרא דלפ"ז מ"ש בגמ' שיכולין לקבל אריח לרחבה היינו ששניהם ביחד יהיו רחבין טפח כמו לפירש"י, [וכן פי' הה"מ לדברי הרמב"ם ע"ש], רק אי מחזיקין טפח שוב יכולין להרחיקן זה מזה עד ג"ט משום דאמרינן לבוד, ולפ"ז רשב"ג פליג רק לחומרא דמסתמא פירוש דברי רשב"ג כמו דברי ת"ק א"כ צריך שיהיו ב' הקורות בעצמם רחבין לקבל אורך אריח ואין לזה טעם, ויש לדחוק דגם להב"י רשב"ג להקל בא, אכן הב"ח שם חולק ע"ד הב"י ומפרש דגם כוונת הרמב"ם אינו כן ודבריו נראין, אך מה דמסיק הב"ח דיש להחמיר כדעת הרא"ש וטור צ"ע דהא איכא קולא נמי לשיטה זו דאע"ג דכל קורה בפ"ע אינה מחזיק אלא אצבע מהני בהרחקת טפח ולהב"י אינו כן כדכתיבנא:

שם בגמ' סבר כאבוה כו', משמע דלת"ק דלית לי' רואין פליג גם בסיפא דעגולה פסולה כמ"ש הר"י אבל הרא"ש לא פי' כן, ובחי' הריטב"א כ' דהא דנקט הגמ' דסבר לה כאבוה משום דמפורש בדברי ר"י לשון רואין ומ"מ גם לת"ק הוא כן, אבל ברי"ף לא משמע כן, וקצת משמע שהי' לרא"ש גירסא אחרת ברי"ף, אבל נלע"ד דגם אי נפרש דס"ל כאבוה דוקא מ"מ י"ל דבסיפא דמתני' בעגולה לא פליג ת"ק, ודוקא בלמעלה ולמטה לא ס"ל רואין הואיל וכ"א בפ"ע אין בו שיעור אבל כשיש בו שיעור אלא שא"י לקבל אריח ע"י העיגול לית לן בה כנ"ל וכ"נ דעת הרא"ש:

שם בגמ' עקומה רואין כו' פשיטא קמ"ל כדר"ז כו' לכאורה קשה דהא מוכח מדר"ז דכשמונחת תוך עשרים גם אפי' כשינטל העקמימות יהי' ביניהם ג' טפחים נמי כשר א"כ מה פשיטות היא זה, דבשלמא בחסרון בריאות הקורה אמרינן שפיר רואין אבל בעקומה דצריכין לחשוב עיקר העקמימות ג"כ להשיעור כיון דאם ינטל יהי' פסול מנ"ל לומר בכה"ג רואין והרי בעגולה אם אין ברוחב טפח לא מהני לומר רואין אפי' אם הי' משלימים העובי להרוחב, וה"ה נמי דאין לנו להשוות העקמימות אלא לומר דל כמו שלא הי' כלל, והרא"ש וש"פ כתבו דהך דעקומה רואין כו' היא אליבא דכו"ע ואעפ"כ פריך פשיטא, ולדבריהם נראה דא"ש טפי דפשיטא לי' להגמ' דנהי דלת"ק צריך להיות בריאה כמו לר"י דהקפידא הוא ברוחב כן לרבנן בבריאות, אבל לא שיהי' באמת ראוי אל האריח ולכך העקמימות והעגולות לא איכפת לן כלום כל שאין חסרון בהבריאות, אבל לשאר פוסקים וכמשמעות רש"י ז"ל דדוקא לר"י כשר קשה הכא טפי פירכת הש"ס פשיטא כדכתיבנא:

שם בגמ' דא"ר זירא כו' ועקמימותה חוץ למבוי כו', עי' בפי' הר"י מ"ש דלר"י דאית לי' רואין אף בשיש בין זה לזה ג' כשר והוא תימה בעיני דמ"ש למעלה מעשרים דמודה ר"י בר"י אע"ג דס"ל כאבוה דאמרינן רואין מ"מ בעליונה למעלה מכ' פסול וה"ה עקמימות שחוץ למבוי, וגם מ"ש על הרי"ף דצ"ע למה הביא הך מימרא דר"ז דעקמימות כל לשונו אינו מובן ע"ש:

דף טו.

בגמ' ת"ש הי' שם אילן או גדר כו'. מלשון הגמ' נראה דפסי ביראות חשוב מחיצה גמורה טפי מלחי דקושיא זו קאי נמי רק למאי דס"ד דפליגי נמי במחיצות. וא"כ גם בלא סמכו מאתמול יהי' כשר כמו במחיצה גמורה. אבל באמת צ"ע לדינא דאדרבה התם בפסי ביראות דהוי בכל המחיצות פרוץ מרובה אלא דמועיל משום מחיצה כמו למ"ד לחי משום מחיצה אבל מ"מ בעינן עכ"פ דסמכו מאתמול כנ"ל. והגמ' לרווחא דמילתא מייתי האי ת"ש אליבא דס"ד אבל באמת גם למסקנא נ"מ בהא (דאי לא עשאו מתחילה לכך לא מהני אי לא סמיך עלי' מאתמול כנ"ל]:

שם בגמ' א"ה ליטלטל בכולו. משמע קצת דאי הי' עומד מאליו אף למ"ד דהוי מחיצה מ"מ הוי דינו כמחיצה העשוי לאויר [דאין מטלטלין בו אלא בבית סאתים] ונראה דזה אינו אלא בס"ד דגמ' דפליגי נמי במחיצות ולכך גם למ"ד דהוי מחיצה אתרעי מיהת ואינו כשאר מחיצות. אבל למסקנא דבמחיצה לא פליגי כלל שפיר הוי מחיצה גמורה אפי' לטלטל יותר מב"ם כל שאינו עשוי לאויר. מיהו בלחי העומד מאליו צ"ע אי רשאין לטלטל באותו מבוי יותר מב"ס. אם לא דנימא דהא דקאמר א"ה ליטלטל בכולו דמשמע דבעומד מאליו אין מטלטלין בו ביותר מבית סאתים] משום דהי' אפשר לומר כן אבל באמת לא קיימא סברא זו והוי מחיצה גמורה גם בלחי למ"ד דמהני בעומד מאליו. וצ"ע שלא דיברו מזה הפוס':

במשנה בכל עושין לחיין כו' יש לעיין אי גם בקורה פליגי דאפשר דקורה דמשום היכרא לכ"ע מהני בכל. או נימא דמ"מ אין היכר אלא במידי דראוי למחיצה דמה"ט נמי בעינן שתהי' רחבה לקבל אריח. ונקט לחי משום דשכיח יותר להעמיד למטה ב"ח ולא לתלותו למעלה ואין נ"מ בזה לדינא. ועי' בהר"י בהרי"ף כ' דצריך להיות קשורה שלא תברח והיא מגמ' דסוכה והגם די"ל דהכא בלחי דרבנן לכו"ע אין חוששין שמא תברח מ"מ י"ל ג"כ להיפוך דבלי קשירה ליכא היכרא ופסול לכו"ע:

בתוס' ד"ה ת"ש כו' ולפ"ז לא פריך הכא מידי והמ"ל ולטעמיך. לא בעי למימר דסוגיא זו אתיא דלא כראב"י וא"צ כלל הוצא ודופנא. דא"כ מאי פריך א"ה פשיטא הא קמ"ל דמחיצה שאינה עומדת ברוח. מהני לאפוקי מראב"י. וע"כ מוקי באמת כראב"י בהוצא ודפנא א"כ המ"ל ולטעמיך דכיון דעביד בהוצא ודפנא אינה מחיצה העומדת מאלי']. ותירצו עוד דהמשנה איירי בכל ענין גם בסתם אילנות ובהם מוקי ר"א בהוצא ודפנא ואיירי נמי באילנות עבים שא"צ הוצא וע"ז פריך דהוי עומד מאליו [כמ"ש התוס' שם בסוכה ע"ש]:

דף טו:

בתוס' ד"ה ע"מ כו' וי"ל כו' נראה כוונתם דבית אביך אין הכוונה על בית ממש דבפסוק דכתיב בתמר אטו לא איירי שכבר הלכו היורשין לדירה אחרת ] ומ"ש התוס' דכל יו"ח קרויים בית אבי' אפי' אם יו"ח אינם שם בדירת אביהם נמי הוי בית אבי'] ולפ"ז אם יפרש בהדיא לדירת אביך י"ל דבמת או מכרו לאחר מותר. [אכן מלשון הריטב"א משמע פי' דברי התוס' דדוקא בבית שהי' של אבי' אסורה לילך ע"ש]:

בד"ה רש"י גריס כו' ועוד קשה דפי' כו' ופ"ה שם כשעירבן כו' בלשון רש"י דהכא אין הכרח לפרש מטעם ביטול אלא משום דהוי טפי סכך כשר וס"ל לרש"י דאין סכך פסול שלמטה פוסל מה שלמעלה כדס"ל הכי בסוכה (ט':) גבי מצטרף סכך פסול דכל שיש בכשר כדי להכשיר אין הסכך הפסול פוסל. אך עיקר קושית התוס' תיסוב על מ"ש בפי' רש"י בסוכה (ט"ו:) דמטעם ביטול אתינן עלה. ע"ש ובאמת צ"ע למה הוצרך רש"י לזה. (]וכן הקשה הפנ"י שם בסוכה ע"ד התוס' ותי' דס"ל כשיטת הראבי"ה דאפי' היכא דאיכא סכך כשר כשיעור פוסל הסכך הפסול ע"ש. וא"כ קשה לרש"י דלא ס"ל הכי למה צריך ביטול. דאפי' היכא דהפסול מונח למטה כשר כמ"ש התוס' שם (י'.) בשם תשו' הגאונים גבי פירס סדין תחתי' מפני הנשר ע"ש]:

דף טז:

בגמ' רבא אמר מדסיפא רשב"ג כו' משמע דס"ל דלרבנן בגדר של רוחב ג' נמי סגי להתיר לזרוע במקום הגדר, ומתני' דכלאים (פ"ד מ"ג) דנקט רוחב ד' [דקאי נמי אגדר לדעת הרמב"ם והרע"ב כמ"ש התיו"ט שם] אתיא כרשב"ג כמו הברייתא דהכא. ואפשר נמי דס"ל לרבא באמת להלכה כרשב"ג דלמעלה אמרינן בד' לבוד כיון דמתני' אתיא כוותי' ובכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. והכי משמע נמי לעיל (י"ד:) דאמר רבא הגבי' הלחי מן הקרקע ג' פסול אפי' לרשב"ג כו' משמע דהכי הלכתא מיהו אנן לא קיי"ל כרשב"ג דגם למעלה לא אמרינן לבוד אלא בג' א"כ הי' לנו לפסוק ג"כ דגדר רחב ג' סגי ויש לתמוה על הרמב"ם וש"פ שלא פסקו כן, אח"כ ראיתי שתמה הג' רעק"א ז"ל ג"כ בזה שם בכלאים. ואפשר דמה"ט גופי' הואיל וכמה סוגיות דגמ' מוכחת דגם למעלה ל"א לבוד בד' א"כ ע"כ קיי"ל כתירוצא דאביי הכא דלרבא ע"כ משנה דכלאים כרשב"ג אתיא והו"ל למיפסק הכי, אפי' להפוס' דלא קיי"ל האי כללא דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. מ"מ הכא דסתמא דמתני' כוותי' וקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם]. אלא ע"כ ס"ל דכאביי מתוקמא. ואע"ג דבכ"מ הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם י"ל הואיל ועיקר פלוגתייהו הכא בפי' הברייתא הוא אע"ג דנ"מ ממילא להלכה לא חשיב בהך כללא וצ"ע:

והנה לשיטת רבא יש לעיין עד כמה שיעור למטה שלא יהי' לבוד עד ד' לרשב"ג. דלכאורה הי' נראה דעד גובה עשרה הוי כלמטה דהא הגדיים יכולין לקפוץ כל שאינו גובה עשרה ולכך נקיט רש"י ז"ל למעלה כעין קורה דהיינו למעלה מי'. מיהו לקמן בסמוך גבי עומד מרובה בערב דקאמר אי למטה הוי מחיצה שגדיים בוקעין משמע דכל למעלה מג' לא שייך בקיעת גדיים:

במשנה בשיירא דברו כו'. משמע קצת דקאי נמי אמתני' דלעיל דשם מפורש שיירא שחנתה לכך פליגי אי דברו בהוה או דוקא ולפ"ז נימא דגם מחיצה גמורה כל שיש בה פרצות חשוב כשתי בלי ערב וכ"מ קצת בחי' הריטב"א במ"ש וה"ה עומד מרובה או עומד כפרוץ לדידן ע"ש. אבל תימה לומר כן דא" כל חצירות שלנו אם יהי' בהן פרצות יהי' אסור [ליחיד[ ביותר מבית סאתים. ולכן הי' נראה עיקר דדוקא היכא דרוצין לצרף האויר מכח לבוד כגון חבלים וקנים בזה נקרא שתי בלי ערב אבל אם יש בגוף הקנים ממש כמו הפרצה וכשנצרף הקנים זה לזה תכופין יהי' סתום נקרא שפיר מחיצה של שתי וערב דמה לנו להשגיח על האויר הלא כל שלא נפרץ רובה שריא רחמנא וגם אי נימא דסתם מקיפין בקנים כולל נמי שהעומד כפרוץ ואעפ"כ אוסר ר"י ביחיד. מ"מ נראה עכ"פ דבדפין רחבין ד' דהם מקום חשוב בפ"ע פשיטא דחשיב מחיצה של שתי וערב ואע"ג דיש כמה פרצות כ"נ ברור. וכל חצירות דידן הם ראי' ע"ז. וגם מתני' הקודמת דשיירא שחנתה בבקעה מצי לאשכוחי בפחותין מד' ובכל גווני מתיר בעומד כפרוץ וע"ז י"ל דקאי דברי ר"י כדי ליישב נמי לשון הריטב"א הנ"ל וגם בזה צ"ע גדול לפע"ד. אבל ברחבין ד' פשיטא דהוי מחיצה גמורה כנ"ל ודו"ק:

בגמ' בעי ר"ה בערב מאי, אע"ג דאין דרך פתח להיות בערב וגם בשתי במקום דלא עבדי אינשי פתחא אוסר פרצה בד' כגון בקרן זוית לעיל (ו') צ"ל דמ"מ חלונות פותחין גם בערב והוי פרצה זו כמו חלון, ואי נימא דמהני בערב צ"ע קצת אי גם שיעור אורך החלון בי' כפתח:

שם בגמ' ר"א אמר מחיצה תלוי' מיבעיא לי' כו', לולי פי' רש"י ז"ל הי' נראה לפרש דלעולם הוי הבעיא אי עומד מרובה מהני במחיצה של ערב והיכא דלמטה יש יותר מג' דגדיים בוקעין, ומיירי במקום דמהני מחיצה תלוי' כגון במים דהתירו חכמים ולכך ממתני' דמקיפין בחבלים לא מצי למיפשט מידי דביבשה לא מהני מחיצה תלוי' כנ"ל:

שם בגמ' ותסברא כו' הוי מחיצה שהגדיים בוקעין, אפשר דסוגיא דגמ' הכא אזלא כרבא דאמר לעיל בסמוך דגם לרשב"ג דלבוד הוי עד ד' מ"מ בלמטה בקיעת גדיים מבטלין מחיצתא, אבל לאביי לשיטתי' י"ל דל"ק האי ותסברא כיון דסובר לעיל דלרשב"ג גם למטה אמרינן לבוד אע"ג דגדיים בוקעין בה א"כ גם לרבנן היכא דהוי מחיצה מטעם עומד מרובה מה בכך דגדיים בוקעין, והוי כמו למעלה מג' בחבל האמצעי דניחא לי' להמקשן דכיון דהוי עומד מרובה מהני א"כ לאביי ה"ה למטה כנ"ל:

שם בגמ' כדאר"נ לא נצרכה אלא לתת להן כ"צ, צע"ג על הרמב"ם והרע"ב בפי' המשניות שכתבו דהלכה כחכמים ואעפ"כ סיימו להלכה כר"נ דליחיד אין נותנין אלא בית סאתים, וכן הרי"ף בסמוך בהא דאמרינן חכמים היינו ת"ק א"ב יחיד בישוב כ' שם דהלכה כחכמים, ומה. נ"מ כיון דגם ר"י ור"י ב"י לא כוונו אלא שלא לתת ליחיד כל צרכו ובזה הלכה כר"י א"כ למאי נ"מ הלכה כחכמים, כנראה שהי' להם גי' אחרת או פי' אחר בגמ' דלעולם ר"י דמתני' אוסר לגמרי ביחיד כסתימת לשון רש"י ג"כ במשנה וצ"ע, [ועי' בהגהת הב"ח ברי"ף שנדחק בזה]:

שם בגמ' דרש ר"נ כו' עי' ברי"ף והרא"ש שהוסיפו בדברי ר"נ חצר שתשמישה לאויר ואין מובן כמ"ש הר"י ז"ל, והמג"א (סי' ש"ס) פי' דכיון דהוי מחיצות גרועות שתי בלי ערב קראוהו תשמישו לאויר, ולע"ד הי' נראה לפרש דמילי מילי קתני דכל הדינים דהכא שייכי נמי במחיצה שעשוי' לאויר אף שיהי' שתי וערב, והוסיפו רק קולא דבשיירא מותר כל צרכו גם בתשמישו לאויר ועדיין צע"ג לדינא מנ"ל הא ודו"ק:

דף יז.

בגמ' בהיזמי והיגי כו'. וכל התירוצים אמת לדינא דגם בעצים טובים תלושין ויבשים מותר במחנה כמ"ש הריטב"א וכ"פ הרמב"ם פ"ו מה' מלכים ה' י"ג) כמ"ש הכ"מ שם], מיהו לשרש אחריהם במחוברין י"ל דאסור כיון דבמחוברין בהיזמי והיגי אמרינן בב"ק (פ"א.) בתקנת יהושע] בלבד שלא ישרש והו"ל למימר הכא עוד תירוצא דהכא במחנה מותר אפי' במשרש אחריהן לכך י"ל דאסור. ועי' בלשון ר' יהונתן שכ' הטעם דבמחוברין ניחא לבעלים שלא יקלקלו הזרעים נראה מדבריו דאיירי בעצים שבשדות, ולפ"ז בחורשין י"ל דאסור לתלוש אף היזמי והיגי דזה הוא עיקר שיווי היער לעצים, ולפ"ז צ"ע במחנה דלכאורה נראה דבמחנה מותר בכל גווני אף בחורשין, וגם בעלמא בהיזמי והיגי א"י מנ"ל להר"י לחלק בזה:

בתוס' ד"ה עירב כו' ואין לומר דר"י יעמיד הברייתא כר' יהודה דהא מוקי נפשי' אפי', כר"י כו', לכאורה תמוה דהתם ודאי לא אתיא אלא כר"י דהא אמר שם נמי לאתויי מבוי שנטלו קורותיו. ואף אי נימא דלר' יצחק לא יהי' הפי' דזה הכלל לאתויי מבוי כו', אלא דבר אחר כיון דלדידי' לא הוי מבוי שניטלו קורותיו רבותא, מ"מ עכ"פ נהי דאיתותב סברת ר"י מה דמוקי נפשי' אליבא דכו"ע. אכתי אי יהי' כתנאי אין ראי' לדינא כיון דבמבוי שניטלו קורותיו קיי"ל כרי"ו באמת דאסור כיון דליתנהו למחיצות א"כ לא קיי"ל כההיא ברייתא, וגם המהרש"א עמד בזה. ונראה דדעת התוס' דר"י ור"ה לא פליגי בסברא מהופכת דלמר דיורין עדיף ולמר מחיצות עדיף. רק דהם שני ענינים חלוקים וכולם מודין דהא לא תליא בהא, ולכך כ' תוס' שפיר כיון דאשכחן ברייתא דאמרינן כיון דהותרה הותרה גבי דיורין אין לנו לעשות מחלוקת ע"ז, ויש לנו לומר כר"ה דבדיורין לכו"ע הותרה, כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דתנאי אם לא דנאמר שיהי' כ"ש ממבוי וז"א כדכתיבנא שהם ענינים חלוקין כנ"ל:

בא"ד וראי' מספינות קשורות כו', הרא"ש הוסיף דע"כ איירי התם בנפסקו בחול דאל"ה הואיל והותרה הותרה. אכן התוס' עצמם בשבת (ק"א:) ד"ה נפסקו כתבו דגם בנפסקו בשבת הואיל ורה"ר מפסיק ביניהם לא אמרינן הואיל והותרה הותרה ע"ש, וצ"ל לדבריהם דס"ל דכיון דלא שייך התם לומר הותרה כנ"ל א"כ אף אי מיירי בנפסקו ונקשרו הכל בשבת מ"מ אית לן למילף מהתם ג"כ על נפסקו בחול ונקשרו בשבת דכיון דל"א התם סברא דהותרה הוי כמו בחול כנ"ל:

תוכן העניינים

שפת אמת על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה