שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק מי שהוציאוהו · דף מב.
בתוס' ד"ה מכלל כו' ועוד דכשנעשה ע"י נכרי לא החמירו. צ"ע להבין סברא זו לענין חשש שמא יוציאו מד"א מה לי נעשה ע"י נכרי:
בד"ה ומטלטל כו' נראה לר"י כו' לדבריהם ה"ה בחפיציו דהם כרגליו נמי אסור לזרוק לכו"ע רק בד"א ובאמת דבריהם דחוקין וכבר תמה גם הט"ז (בסי' ת"ג) והסכים לפי' רש"י דמה דאסור לטלטלינהו משום התחום זה לא נקרא פרוץ למקום האסור כיון דאין המקום גורם אלא שיעור תחומו ודוקא מה דאסרו חכמים משום גזירה הגם דהגזירה מצד איסור תחום אעפ"כ הוי כאיסור מצ"ע ונקרא נפרצה למקום האסור. ולפ"ז נראה דגם חפציו רשאי לטלטל ולזרוק עד ב' אלפים, מיהו לפ"ז צ"ע לר"ה בחפציו אי נימא דכיון דאיסור זריקה יש עליהם מצ"ע ולא הוצרכו לגזירה דשמא ימשך וממילא יהי' קולא לטלטלינהו עד אלפים. או נימא דאין סברא דחפציו יהי' מותרים טפי מחפצי הפקר ע"כ לא פלוג חכמים בתקנתם ולזה הדעת נוטה:
עוד יש לבאר למ"ש רש"י דגם לר"ג אין לו הכא אלא תחומו דדוקא באין לו אלא ד"א התיר ר"ג א"כ לר"ה לענין טילטול דאין לו רק ד"א שוב יש להתיר לר"ג. וצ"ל דר"ג לא הקיל רק לצורך הילוך לא לצורך טלטול בלבד: