שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק מי שהוציאוהו
דף מא:
בגמ' הא נמי תנינא הוציאוהו והחזירוהו הוא כו' הא יצא לדעת כו' יש להקשות מה ראי' היא דילמא **לכאורה ז"א דהא כוחא דהיתרא עדיף. אך לפמ"ש הצל"ח ריש ביצה דבדרבנן ל"א הכי והתם שאני משום דמוקצה חמור כעין דאורייתא או משום דהוי דשיל"מ ע"ש. א"כ הכא דבעירוב לא החמירו משום שי"ל מתירין כמ"ש התוס' לקמן (מ"ה:) שפיר קשה כנ"ל. אבל לקמן (ע"ב:) מבואר דגם בע"ח דרבנן אמרי' כחא דהיתרא עדיף דלא כמ"ש הצל"ח. ובל"ז דבריו תמוהין מ"ש דמוקצה שאני דחמור כדאורייתא דז"א אלא למ"ד דס"ל דמוקצה אסור גם בשבת משום הכנה. אבל התם לר"נ דלא ס"ל איסור מוקצה אלא ביו"ט משום דלא ליזלזלי' בי' פשיטא דאינו חמור משאר איסורי דרבנן וז"ב:** נקט החזירוהו לרבותא דגם בזה כל שחזר לדעת אין לו אלא ד"א כדדייק מעיקרא. אבל אה"נ גם ביצא לדעת כל שהחזירוהו כאילו לא יצא. ואולי זה נכלל בתי' הגמ':
דף מב.
בתוס' ד"ה מכלל כו' ועוד דכשנעשה ע"י נכרי לא החמירו. צ"ע להבין סברא זו לענין חשש שמא יוציאו מד"א מה לי נעשה ע"י נכרי:
בד"ה ומטלטל כו' נראה לר"י כו' לדבריהם ה"ה בחפיציו דהם כרגליו נמי אסור לזרוק לכו"ע רק בד"א ובאמת דבריהם דחוקין וכבר תמה גם הט"ז (בסי' ת"ג) והסכים לפי' רש"י דמה דאסור לטלטלינהו משום התחום זה לא נקרא פרוץ למקום האסור כיון דאין המקום גורם אלא שיעור תחומו ודוקא מה דאסרו חכמים משום גזירה הגם דהגזירה מצד איסור תחום אעפ"כ הוי כאיסור מצ"ע ונקרא נפרצה למקום האסור. ולפ"ז נראה דגם חפציו רשאי לטלטל ולזרוק עד ב' אלפים, מיהו לפ"ז צ"ע לר"ה בחפציו אי נימא דכיון דאיסור זריקה יש עליהם מצ"ע ולא הוצרכו לגזירה דשמא ימשך וממילא יהי' קולא לטלטלינהו עד אלפים. או נימא דאין סברא דחפציו יהי' מותרים טפי מחפצי הפקר ע"כ לא פלוג חכמים בתקנתם ולזה הדעת נוטה:
עוד יש לבאר למ"ש רש"י דגם לר"ג אין לו הכא אלא תחומו דדוקא באין לו אלא ד"א התיר ר"ג א"כ לר"ה לענין טילטול דאין לו רק ד"א שוב יש להתיר לר"ג. וצ"ל דר"ג לא הקיל רק לצורך הילוך לא לצורך טלטול בלבד:
דף מב:
ברש"י ד"ה לא גזרינן כו' א"נ כו', אע"ג דלעיל (עמוד א') פשוט לרש"י דגם לר"ג בשבת בבקעה והקיפוהו מחיצות אין לו רק אלפים דידי' היינו משום דבמסקנא מעיקר הדין אוסר ר"י גם בנתנוהו בדיר וסהר. ור"ג קולא הוסיף. לכן פשיטא לרש"י דדוקא באין לו אלא ד"א מקיל ר"ג. משא"כ הכא בס"ד דהוי ס"ל דמדינא מותר בכל הדיר וסהר אלא דר"י גזר אטו בקעה וכיון דר"ג לא גזר אית לן למישרי בכל גווני מ"מ כ' רש"י א"נ כו' משא"כ למסקנא כנ"ל. [אכן המהרש"ל פי' דברי רש"י באופן אחר]:
בתוס' ד"ה ור"ז כו' ויתיר אפי' בהעמדה, אע"ג דנראה דבס"ד השתא ס"ל לגמ' דכו"ע ס"ל טעמא דשבת באויר מחיצות רק ר"ז הוסיף גם טעם דנוטלתו כדאמרי' א"ב כשנפחתה כו' מ"מ מקשה הגמ' דהי' לו לר"ז לפרש טעמא דר"ג כרבה ויהי' היתרא דמתני' נמי בהעמדה. ולא יהי' כוונת התוס' ויתיר לדינא רק לפרש היתרא דמתני' גם בהעמדה ודוחק [ועי' במהרש"ל ובמהר"ם מ"ש בביאור דברי התוס']:
ומ"ש התוס' וי"ל דלר"י כו'. נראה כוונתם דגם למסקנא דמודה ר"י אליבא דרבה במהלכת. מ"ח ר"י דגלי דעתי' דלית לי' סברא דשבת באויר מחיצות גלי אבל לר"ג דלא ביאר טעמא דהיתרא דידי' אית לן למימר האי טעמא:
דף מג.
בגמ' להבריח מים עשויות. לכאורה הי' אפשר דדוקא ביותר מב"ס דצריך להיות מוקף לדירה לא חשוב מחיצה. אבל בפחות מב"ס כיון דמדינא ודאי רה"י היא והזורק מתוכה לרה"ר חייב א"כ גם לטלטל בכולה ליהוי רה"י [משא"כ ביותר מב"ס אע"ג דהזורק מרה"ר לתוכו חייב מ"מ כיון דבעינן שיהא מוקף לדירה מהני הסברא דעשויות להבריח מים דלא ליהוי מחיצה לדירה. אבל היכא דלא בעי' מוקף לדירה למה יהי' אסור לטלטל]. ולתי' א' שבתוס' ד"ה כי פליגי מוכרחין לפרש דהכא איירי גם בפחות מב"ס. אבל לתי' ב' דהוא האמת (כיון דשמואל הדר בי' לקמן בפ' כל גניח] י"ל כנ"ל דדוקא ביותר מב"ס קאמר טעמא דלהבריח מים כו'. מיהו לפ"ז קשה מאי פריך הגמ' ממתני' דרנו להחמיר הא מדינא אסור כו'. הלא י"ל דהוי פחות מב"ס ובהא כו"ע מתירין מטעם דשבת באויר מחיצות. [וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה אבל דר"י ורע"ק דאסרו בספינה ג"כ מטעם דלהבריח מים עשויות]. א"כ מוכרח דס"ל לגמ' דגם בפחות מב"ס קאמרו הטעם דלהבריח מים ואפשר משום דסתם ספינה פחות מב"ס היא לכך הוכרחו בגמ' לפרש כן:
שם בגמ' ת"ש הני שב שמעתתא כו' דילמא יוסף ש' אמרינהו. לכאורה נראה לפרש דאליהו אמרינהו בצפרא ויוסף ש' אמרינהו בפניא. מיהו לקמן דקאמר דאי יש תחומין למעלה מי' לא יבוא אליהו בש"ק משמע לכאורה דגם מרקיע לארץ אסור. אבל קשה למה יהי' דין תחומין מלמעלה למטה. ע"כ נראה דלקמן הפי' דכיון דבא לבשר בודאי יצטרך לילך יותר מתחום. ועדיין צ"ע בזה לקמן. [וכן לקמן (מ"ה:) דמשמע דמעבים ולמטה איכא איסור תחומין ע"ש]:
בתוס' ד"ה הלכה כו' וטעם שאסור ליכנס בספינה כו' דדמי לשט בנהר כו'. קצת קשה דמה"ט גם קודם שבת ליתסר דהא ודאי דאסור לשוט בשבת אף שנכנס במים מבעו"י. מי אפשר דכשחפלינ בדרך הוי טפי דיעבד ולכך כ' התוס' אח"כ דלכתחילה אסור לכנוס בקרון כיון דאפשר לו לירד. אבל בהפלגת ספינה הוי דיעבד. דהא בכל מלאכות המתחילות מבעו"י מותר להיות נגמרין בשבת אף שיכולין להתירו כמו צמר ליורה כו' בשבת (י"ז:) ע"ש. רק הכא דשייך גזירה שיעשה חבית של שייטין יש לאסור כל היכי דלא הוי דיעבד גמור. ועי' בב"י (סי' רמ"ח) מ"ש דכיון דלא התירו לו אלא להפליג ג' ימים קודם השבת אית לי' היכרא ולא יבוא לעשות חבית של שייטין. אך לפ"ז גם בקרון יש להתיר לכנוס קודם שבת מטעם הנ"ל]:
בא"ד ומ"ש רשב"ם דאין לו אלא ד"א א"נ דקיי"ל כרב דהלכה כר"ג אפי' בדיר וסהר. לכאורה נראה דס"ל לתוס' דגם ביצא לדעת לדיר וסהר מותר לר"ג [כדעת הרשב"א שהביא הה"מ (פכ"ז מה"ש ה' י"ג) אבל הרמב"ם והרמב"ן לא ס"ל הכי ע"ש] אבל נראה דהתוס' כ' כן רק לשיטת רשב"ם עצמו דמותרין ליכנס א"כ בהיתרא על. אבל אה"נ לתוס' דאסור לכנוס בשבת אי עבר ונכנס י"ל דמודין דאין לו אלא ד"א. ויש שרצו להוכיח מדאמרינן לעיל א"נ בקופץ מספינה לספינה א"כ הוי יצא לדעת ומ"מ מותר. ואין זה ראי' דשם כיון דגם מקודם כבר הי' בספינה חשוב דיעבד. ואע"ג דבספינה ראשונה הי' שבת באויר מחיצות מבעו"י מ"מ כיון דלר"ז טעם דספינה ניטלתו כו' חשוב כמו סברא דשבת באויר מחיצות כו' א"כ לא עשה איסור בהליכה זו, משא"כ ביורד לספינה מתחילה בשבת כנ"ל, אכן לעיל (כ"ט.) בתוס' ד"ה והושיבו. מבואר דאפי' במזיד חשבינן כל העיר כד' אמות ע"ש]:
דף מג:
בגמ' הרוצה לידע כ עומקו של גיא כו' גובהו של דקל. לכאורה גם בדקל י"ל ע"י שפופרה. והי' נראה דראי' של גובה אינו דומה לראי' של אורך ולפ"ז גם בגיא מנ"ל שיהי' שוה לאורך. גם באמת קשה כיון דבגיא אין השמש מאירה מסתמא נפחת הראי', ודוחק לפרש דמקודם הוא מבחין ע"י גיא קטן לידע ההפרש של הראי' של אורך לעומק. דסתמא תני. ותו דכל שיש יותר אורך מחשיך טפי וצ"ע. מיהו ודאי נראה דס"ל דהסתכלות בכל מקום שוה. א"כ צ"ל דבדקל מוסיף עוד תקנה לבד השפופרת:
בתוס' ד"ה ואסור כו' ור"ת מפרש כו' וניחא נמי כו' לכאורה קשה למאי דמסיימי אח"כ דבנדר בשבת שפיר פריך בחול לשתרי הואיל ולא אתי אתמול כו' א"כ אכתי קשיא דתיפוק לי' דמשיח בן יוסף לא בא, ומהרש"א כ' דבאמת דחו בזה שיטת ר"ת. ועל המהרש"א יש לתמוה דגם אי לא נימא כפי' ר"ת תקשה מה פריך הא חל עלי' נזירות מאתמול והיכי אתיא שבתא ומפקעא לי' הא לא בא אתמול. וע"כ כפי' רש"י דמצי לבוא לב"ד הגדול, א"כ גם לר"ת ניחא. ובריטב"א הוכיח באמת מזה כפר"ת דלא ס"ל כרש"י דרק אלי' אמרינן דאתי לב"ד אבל משיח לכל בא והוכיח מזה דלא נדר אלא יום שראוי לבוא ע"ש:
דף מד.
בגמרא הא כר"מ כו' לכאורה לפ"ז קיי"ל כר"מ דפוסל מדהתירו כאן לעשות מחיצה. וי"ל דבאמת ר"י דס"ל דסוכה דירת קבע בעינן ואעפ"כ מכשיר ע"כ דמחיצה הוי. אבל לדידן דקיי"ל דסוכה דירת עראי י"ל דגם אי לאו מחיצה היא לגבי שבת מהני גבי סוכה, ולפ"ז אפשר דגם ר"מ דפוסל ס"ל דסוכה דירת קבע בעינן [וכ"מ בתוס' (סוכה ז': ד"ה אחרים), דר"מ ס"ל הכי ע"ש] אך בל"ז לא קיימי במסקנא הכי:
בתוס' ד"ה או דילמא והשתא כו' וא"ת כו' וי"ל כו', והנה רש"י לקמן ס"ל דמאן דלית לי' הבלעת תחומין פליג אנהרדעי דאמרי כיון דעל על, וע"ש דתוס' פליגי גם שם על רש"י ע"ש (עמוד ב' ד"ה ומר סבר כו') א"כ הדרא קושיא דהכא לדכתי' לשיטת רש"י, מיהו עיקר הקדמת התוס' שכ' והשתא אפי' אי אין הלכה כר"א יכנס א"י מנ"ל הא, דלרש"י י"ל איפכא דגם מעיקרא ס"ל הלכה כר"א והספק הי' אי הלכה כר"ג בדיר וסהר והשתא חידש לן דמסופק אי הלכה כר"א וגם באמת אמרינן לקמן דבדבר מצוה מודין חכמים לר"א והכא בדר' נחמי' חשיב כלדבר מצוה וכ"כ בס' אור זרוע (סי' המ"ט) ע"ש, איברא דלשון הגמ' וקא מיבעיא לי' אי הלכה כר"א צ"ע קצת לפ"ז דהו"ל למימר אי בדבר מצוה מודין חכמים, מ"מ האמת כן הוא, גם י"ל דרבא לא ידע הא דלדבר מצוה מודין חכמים דכן משמע לקמן דפריך אביי לרבא מהא [דתנן ר"א אומר כו'. משום] דמודין חכמים ביצא לדבר מצוה ושתיק לי' משמע דמעיקרא לא ידע, והגם דבגירסא שלפנינו כ' שם רבה נראה דט"ס הוא מדא"ל אביי ואת לא תסברא ולא קאמר ומר, ותו דא"כ מה הי' דעתו של רבה כיון דאביי קיבל ממר דהיינו מרבה דמודין חכמים לד"מ, אלא ודאי רבא גרסינן כדכתיבנא, ולכך אמר הלשון אי הלכה כו', אבל לדינא אע"ג דלא קיי"ל כר"א מ"מ בהך דר' נחמי' חשוב לדבר מצוה, וכן משמע ברש"י לקמן (נב.) במתני' דמי שיצא פי' רש"י במזיד כו', ומ"מ לפ"ז דרבא לא ידע דחכמים מודים לר"א בדבר מצוה דוחק קצת לומר דבס"ד ס"ל דלכו"ע הלכה כר"א, ולכך כ' תוס' והשתא אפי' כו' מיהו אין תימה על רש"י:
בד"ה פקק החלון בפ' כל הכלים פי' בקונטרס כו', באמת ברש"י שם אין הכרח לפרש הכי אדרבה משמעות לשונו שם דדוקא לצניעות ס"ל לרש"י דלא חשוב מחיצה ולפ"ז משמע דעל הגג גם לצניעות אוהל הוי, אכן עיקר הראי' מסוכה דשם מוכרחין לפרש בשיטת רש"י דגם כשצריכין מן הדין למחיצה לא חשיב לי' אוהל וע"ז תמהו שפיר מדופן שלישית דהכא, ועי' מ"ש שם בשבת בישוב דברי רש"י):
בד"ה ר"מ דקפסיל כו' וכן הא דקתני כדי שיאכל וישתה וישן שרי כו' לפי שעה כו', א"י כוונתם בזה דמשמע דס"ל דמודה ר"מ דלפי שעה מותר לאכול בסוכה זו ובאמת ר"מ אמר סתמא פסול, ואפשר לפרש בדוחק דבסוף ימי החג בשעה אחרונה א"צ עוד להיות ראוי' לז' ונוקי נמי שהי' יום ערבה בשבת וכמ"ד בסוכה (מ"ג:) דמיקלע יום ערבה בשבת ע"ש וכ"ז דוחק וצ"ע בכוונתם:
דף מד:
בגמ' כאן לדעת כו' מלשון רש"י ד"ה שלא לדעת מותר דמשום עשיית אוהל ליכא כו' משמע לפע"ד דס"ל דלעולם לא שייך באדם עשיית אוהל, רק. לדעת אסור לגוף האדם לילך שם דהוי כעובדין דחול בכלל ממצוא חפציך וכדומה, ואפי' בסוכה דמצוה אע"ג דחפצי שמים מותרין י"ל האי טעמא כיון דאינו צורך מצוה לאותו האדם עצמו שעומד שם בשביל מחיצה], וז"ש דעשיית אוהל. ליכא פי' בכל גווני אפי' לדעת] כנ"ל, ולפ"ז י"ל דגם דופן רביעית אסור בלדעת כיון דבלא"ה לאו אוהל היא רק איסור אחר יש בדבר כנ"ל, וכ"מ לי מקושית הגמ' ר"ח מיהא לדעת הוה ואי נימא דמחיצה ד' מותר א"כ י"ל דר"ח שהי' רק תוספות על אוהל ארעי שפיר י"ל דמותר אף לדעת, ואע"ג דהי' נצרך סתימת ר"ח להשלים עד התחום מ"מ לכאורה נראה דלהוסיף על אהל עראי מותר אף אם יש בו צורך, דדוקא מחיצה גמורה אמרינן דדופן שלישית אסור ולא להוסיף קצת באותו מחיצה, רק משום דלדעת בכל גווני אסור לבד מטעם מחיצה, אך בשו"ע (סי' תר"ל) כ' הרמ"א דבדופן ד' מותר אף לדעת ע"ש וע"כ ס"ל כמ"ש ג"כ הריטב"א דבלדעת חשוב אהל, והסברא צ"ע לפע"ד, [וע' בט"ז (סי' שס"ב ס"ק ג') מ"ש בזה):
שם בגמ' א"ל ולא שני לך בין שבת באויר מחיצות כו', נראה הטעם דבתחילת קנין השביתה שפיר הבלעה מילתא היא דקונה שביתה מיד בכל זה האורך רק בשבת לא אמרינן דהבלעה מילתא כיון דבשעת קנין שביתתו לא הי' הבלעה, ולפ"ז אפשר לדינא לדידן דלדבר הרשות קיי"ל כחכמים דגם אם יצא אמה א' לא יכנוס, מ"מ אם הי' בה"ש באמה של תוך התחום י"ל דלכו"ע הבלעה מילתא, והא דתנן לקמן (נ"ב:) מי שהחשיך חוץ לתחום אפי' אמה א' לא יכנוס י"ל דהתם מיירי כשאמר שביתתי בעיר ואינו רוצה לקנות שביתה במקומו כפי' הר"י שם א"כ אין ההבלעה בכלל תחומו. אך לפי' הרמב"ם והטור שהביא התיו"ט שם דנתכוין לקנות שביתה במקומו ואפ"ה קתני דלא יכנוס ע"כ מוכח דבכה"ג נמי לא מהני הבלעה], מיהו נראה לדחות זה די"ל דאדרבה גם לר"א דיכנוס וכן לדבר מצוה לדידן היינו דוקא בשבת, אבל בה"ש מצד הבלעה לא חל עליו שביתת בני העיר כלל ומודדין לו אלפים וכלה שיעורו בתוך העיר ככל שובת בשדה, דלענין זה לא מהני סברת הבלעה אלא כשכבר קנה שביתה כבני העיר ויצא בשבת, או כהך דהכא דשבת בגוף המערה כנ"ל עיקר ודו"ק:
ברש"י ד"ה ר"ש ב"ח כו', בלשון ראשון לא נתבאר ברש"י אי ס"ל לרשב"ח דהוי ממש כבתחילה ואין לו רשות לילך להלן כלל רק לתוך העיר דלחומרא נמי אמרינן דהבלעת תחומין מילתא], וגם בזה עדיין יש להסתפק אי דוקא כשכבר נכנס לתחומו אמרינן כיון דעל על להחמיר, או גם מתחילה אין לו רשות רק לילך לצד תחומו, ואם נפרש כן קשה קצת למה לרש"י לומר דרבה חולק על הא דנהרדעי, הלא י"ל דדוקא על לחומרא פליג, מיהו זה יש ליישב דאכתי תקשה דיפרש רבה כרשב"ח לענין לקולא, אבל רשב"ח עצמו אפשר דקאי נמי לחומרא או אפשר כוונת רש"י כבתחילה רק לקולא בלבד גם בשו"ע א"י לברר זה ע"ש, ובלשון ב' קשה מאי פריך פשיטא לרבה הא קמ"ל כנהרדעי דאמרינן דכיון דעל על:
דף מה.
בגמ' משם ראי' שמא בלבו היתה, פי' רש"י שהי' יודע שהוא בתחום העיר, אבל מדברי התוס' לעיל (מ"ג:). ד"ה מותרים משמע דגם במסופק ודעתו שאם הוא בתחום העיר יקנה לו השביתה בעיר ג"כ מהני ע"ש, וא"ש טפי הכא דמשמע שלא הי' יודע שהוא סמוך לעיר עד שהגידו לו הרועים:
דף מה:
בנמ' ודילמא בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן, ויש לתמוה דא"כ למה בסיפא בירדו ביו"ט הן כרגלי כל אדם והלא כבר זכו בהן בני העיר והא כ' התוס' ד"ה ביו"ט דגם בממלא ביו"ט ונעשין חפציו שוב כשבאין אח"כ ליד אחר הן כרגלי הראשון וכ"כ רש"י ד"ה כרגלי הממלא, והטעם צריכין לומר כמ"ש המהרש"ל בתוס' ד"ה ליקני דשייך קנין שביתה ביו"ט עצמו ג"כ למי שלא הי' בר שביתה בה"ש כמו נכסי הפקר וכמו במים שהי' למעלה מי' או אדם בספינה למעלה מי' ע"ש, ומ"ש המהרש"א לדחות זה מטעם דא"כ הישן בבה"ש ליקני שביתה אח"כ כשניער בשבת, אינו קושיא דשפיר חל עליו איסור תחומין גם בעודנו ישן כיון דאם הי' ניעור הי' בר קנין שביתה, וטעם המהרש"א שם בר"ג דהוי כמכיר אילן או גדר, תמוה דהא התם דוקא בדרהיט מצי אזיל לשם קודם חשיכה כדאי' לקמן (נ"א) ע"ש, ובספינה לא הי' כן, וגם בל"ז אין הדמיון עולה יפה לע"ד דבשלמא התם במכיר אילן תוך אלפים דכשיקנה שם שביתתו הרי הוא תוך תחומו, מצי לקנות גם כאן מצד הבלעת תחום, משא"כ בספינה אע"ג דמצד דאין תחומין למעלה מי' לכך יכול לילך עד האילן מ"מ מרוחק הוא וליכא הבלעת תחומין בכאן ודו"ק, וכ"כ הריטב"א לעיל גבי ר"ג שנכנס לנמל משחשיכה כו' כדברי מהרש"ל, וכן מוכרחין לפרש הכא טעם מה שהמים הן כרגלי ממלא ראשון משום דגם ביו"ט שייך קנין שביתה, איך שיהי' קשה הכא בס"ד דמיירי בסמוכין לעיר גם ביו"ט יהי' כבני העיר, וצריכין לתרץ דס"ל להגמ' דדוקא בגשמים היורדין בעיו"ט דעת בני העיר על המים אבל היורדין ביו"ט לא ס"ד על המים ולא נעשין של בני העיר ודוחק. אח"כ מצאתי במג"א (סי' שצ"ג ס"ק י"ג) בשם יש"ש דביצה דביורדין ביו"ט נמי הן כרגלי העיר, ותמוה דניהו דהסברא ודאי הי' כן אבל בסוגיא דהכא לא משמע הכי, ודוחק לומר דכיון דדחו אוקימתא זו אה"נ דהוי מצי למדחי מה"ט ג"כ דמ"מ הא רב ספרא ואביי לא נחתו לזה ומנ"ל לחלוק עליהם, ועיינתי ביש"ש עצמו בביצה ואין הכרח בדבריו דיש לפרש דקאי רק אערב יו"ט ע"ש (פ"ה דביצה סי') ושוב ראיתי באחרונים מגיהין במג"א בעיו"ט וגם בס' עבודת הקודש לרשב"א מביא דדוקא בעיו"ט הדין כן, ומ"מ כדי לקיים דברי המג"א אפשר לפרש הכא דבס"ד דמוקי בסמוכין לעיר לא הי' הטעם משום שכבר זכו בהן בני העיר דהא ע"ז מקשה ר"י דכרגלי אנשי אותה העיר מיבעיא לי' וכדפירש"י דלשון אלפים לכל רוח משמע דאינהו גופייהו קנו שביתה, א"כ י"ל דבאמת פליגי בהכי דר"ס לא ס"ל דלהוי כבני העיר אלא דחידש לן דאע"ג דנכסי הפקר אין קונין שביתה מ"מ בסמוכין לבני העיר דדעתן עלי' אע"ג דאכתי לא שלהן הם מ"מ יצאו מכלל נכסי הפקר וקונין שביתה לעצמן לריב"נ, כמו באדם דהואיל וניעור קני ישן נמי קני ה"ה הכא כיון דדעתו עלייהו וביכולתם ליקח אע"ג דלא לקחו עדיין קונין שביתה לעצמן, [כעין מ"ש בפי' הרא"ש בנדרים (ל"ד,) בככר של הפקר דיכול להקדישו קודם שזכה בו כיון דבידו לקנותו ע"ש], ולכך בסיפא ביו"ט הן כרגלי כל אדם אבל לבתר דפריך ר"י דאינו כן אלא בסמוכין לעיר דבאמת נעשין מיד של בני העיר שוב גם ביו"ט דינא הכי כנ"ל, ולדינא צ"ע:
בתוס' ד"ה ליקני כו' כיון שכל המים מחוברין כו' קצת קשה דהא פליגי בשבת (ק':) אי כרמלית מארעא משחינן כו' ולמאן דמתיר התם ליקח המים ע"כ דגם המים הן למעלה מי', ויש לדחות דדוקא ליקח לתוך הספינה מותר דניהו דהוי עקירה מלמטה מי' מ"מ הנחה הוי למעלה מי' דהיינו בספינה או דתוס' קאי אליבא דהלכתא דקיי"ל דמשפת מיא משחינן ע"ש, דמיא ארעא סמיכתא:
דף מו.
בגמרא א ותניא נהרות המושכין כו' כרגלי כל אדם, פי' רש"י אפי' של יחיד, ולכאורה תמוה מה בכך דניידי ולא קני שביתה מ"מ הא אמרינן לעיל דגם אי חפצי הפקר אין קונין שביתה מ"מ בור של הפקר המים הן כרגלי הממלא, כיון דנעשין שלו שוב אף שבאו ליד אחר כבר נעשין כבעליהן א"כ מכ"ש הכא דמתחילת השבת של יחיד הן נעשין כבעליהן, [איברא דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה ביו"ט הכא נמי אע"ג דקתני כרגלי כל אדם פירושו כרגלי הממלא והכל אחד ע"ש, אבל לפירש"י בביצה (לט.) אינן כרגלי הממלא ושוב קשה כנ"ל], אכן באמת לק"מ לפי' רש"י לעיל דהטעם דשייך קנין שביתה גם ביו"ט ואין הטעם משום שנגררין אחר בעליהם רק שבאמת חל עליהם קנין שביתה בשעה שיצאו מידי הפקר, וא"כ הכא דניידי ואינם בר שביתה מה בכך שיש להם בעלים מ"מ לא שייך בהם שביתה, רק אם יקחו הבעלים המים אז יחול עליהם קנין שביתה כנ"ל, ומזה ג"כ מוכח כסברת מהרש"ל שכתבנו לעיל, דלמהרש"א בע"כ צ"ל הטעם שהן כרגלי הממלא משום שנמשכין המים אחר בעליהם אע"ג דלא שייך שביתה ביו"ט א"כ ה"ה הכא מה בכך דניידי וכדכתיבנא:
שם בגמ' א"ר זירא צריכי כו' הו"א בין לקולא בין לחומרא כו' צ"ע מנ"ל להגמ' באמת דאין הכוונה דהלכה כריב"נ גם לחומרא ולכך איצטריך הא, והכלל כדברי המקיל איצטריך לשאר מילי כמ"ש התוס', וכך הי' משמע נמי מסא דא"ל ר"ז לר"י בר אידי בפי' כו' או מכללא שמיע לך משום דנ"מ בהא דאי מכללא הוא רק לקולא ואי בפירוש שמיעא לי' הוי נמי לחומרא, ואפשר לומר קצת דמוכרח הגמ' לומר דבודאי לא אמר בשם ריב"ל דהלכה כריב"נ אלא לענין דינא דישן בדרך, דאי הוי אמר סתם כריב"נ מה שאל לי' ר"ז מכללא או בפי' הא ודאי בפי' שמעי' דאל"ה לא הוי אמר סתם הלכה דמשמע גם לחומרא, אלא ע"כ דאמרי' על הא דישן בדרך, וממילא א"א לומר דעיקר רבותא דידי' גם לחומרא דהו"ל לפרושי, רק משום שהי' אפשר לטעות ולומר דאמר הכי בין לקולא בין לחומרא לכך הוסיף הכלל דהלכה כדברי המיקל, מיהו אין זה מספיק די"ל דהספק שמא מכללא אמרי' וס"ל כדהוי ס"ד דרבא לעיל דריב"נ לא אמר אלא בישן הואיל וניעור קנה כנ"ל, ונראה להוכיח מכאן דבכללא דאמוראים לא שייך הא דאין למידין מן הכללות, ולכך מוכרח הגמ' לומר דפסק רק לקולא כריב"נ משום דכללא כייל הלכה כדברי המקיל בעירוב, ועי' מ"ש בריש מס' שבת דנסתפקו בזה האחרונים, ואע"ג דאמרינן סד"א דיחיד לגבי רבים לא, זה הוא פי' של הכלל דנאמר רק ביחיד לגבי יחיד, אבל במקום דנתנו הכלל שפיר למידין ממנו בכל מקום, ואע"ג דכ' הפוסקים דהיכא דאיכא כלל אחר כמו הלכה כר"י בעירוב מצי להיות גם לקולא, התם שאני דגם זה כלל הוא וכיון דנתנו ב' הכללים ממילא לא קאי כלל זה אהא דיהבי כלל הב', אבל הכא הלכה כריב"נ רק בדין זה ולאו כללא הוא ולא מצי מפיק מכלל דהלכה כמקיל בעירוב לכך פי' הגמ' רק לקולא, מיהו לקמן ע"ב מהא דאמרינן היכא דאיתמר איתמר משמע דאין למידין מן הכללות בכה"ג וצ"ע:
שם בגמ' סד"א ה"מ יחיד במקום יחיד כו' קמ"ל, לכאורה משמע דקמ"ל דפי' הכלל הלכה כדברי המקיל הוא בכל גווני, ולפ"ז יהי' כל המשך הסוגיא דמקשה רבא ואינך מתרצי לה הכל רק על הס"ד דגמ', אכן ממה דפשטינן לה מהך דדיין שעתן, והראי' דאבילות לפמ"ש הפי' שם משמע דגם להמסקנא הוכיחו דהכלל לא קאי איחיד במקום רבים, ודוקא בדין זה דישן בדרך פסק כריב"נ ולא ללמד על הכלל כולו בא, וא"כ לשון סד"א לאו דוקא ופי' קמ"ל דהכא הלכה כריב"נ כנ"ל, וכן משמע נמי מהא דאמה אחת לא יכנס דקיי"ל כחכמים לגבי דר"א כיון דהם רבים אף להחמיר, מיהו מסתמא גם רבא פוסק שם כן וכדמשמע לעיל בדף הקודם גבי הבלעת תחומין, ואפשר שם הטעם משום דר"א שמותי הוא לכך אף לרבא דהלכה כדברי המיקל בדרבנן בכל גווני אף ביחיד נגד רבים מ"מ לא קיי"ל התם כר"א וצ"ע לדינא, [וכן הביא הריטב"א לעיל מחלוקת הפוס' אי הלכה כר"א בהבלעת תחומין מטעם זה דהלכה כמיקל בעירוב ע"ש]:
שם בגמ' מכדי עירובין דרבנן מ"ל יחיד במקום רבים, לשון זה אינו מובן דאי פשיטא לי' דבמידי דרבנן לעולם אזלינן בתר המיקל מטעם ס' דרבנן לקולא וס"ל דגם יחיד במקום רבים מידי ספיקא לא נפקא, א"כ למה יהבי הכלל הלכה כדברי המיקל בעירוב הלא בכל דרבנן כך היא, א"כ ע"כ לולי הכלל לא הוי אזלינן לקולא א"כ מאיזה טעם פשיטא לי' דיחיד לגבי רבים לאו גריעותא היא לגבי האי כללא, ובעיקר הקושיא הי' מקום לפרש דס"ל לרבא דיחיד לגבי יחיד בודאי סד"ר לקולא א"כ מדיהבי כללא בעירוב, ע"כ אתי לרבויי גם יחיד לגבי רבים, אבל לשון מה לי יחיד כו' א"י לפרש, גם בקושיא דר"פ לרבא מהך דדיין שעתן ג"כ איני מבין דשם לא יהבי כללא דהלכה כהמיקל א"כ לעולם בכל מילי דכמה ה"נ דמודה רבא דיש לפסוק כרבים, רק במקום דיהבי כללא פליג רבא, וצ"ל בדוחק דס"ל להגמ' דטעמי' דרבא היא דכיון דעירובין דרבנן מסתמא טעם הכלל דהלכה כדברי המיקל משום דסד"ר לקולא וממילא קאמר רבא דגם יחיד לגבי רבים מידי ספק לא נפקא [וכעין זה מצינו בכללא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל דאפי' יחיד במקום רבים אמרינן הכי], וממילא גם בהך דדיין שעתן כיון דמעיקרא כי סבר דיחיד לגבי יחיד היא הוי ניחא לי' לרבי להקל ע"כ מטעם סד"ר לקולא ולמה כשנזכר דלגבי רבים היא לא רצה לסמוך רק בשעת הדחק, וכ"ז לא נח לי וצ"ע:
שם בגמ' באבילות הוא דאקילו בה רבנן כו' ותמוה דמה לי כלל דהלכה כדברי המיקל באבל מה לי כלל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ואי כוונת הש"ס להוכיח דבאבלות שאני מדהצריכו ב' המימרות הלכה כדברי המיקל באבל והלכה כרע"ק, חדא דהא ראי' כזו הביאו כבר גם מריב"ל לעיל, ותו דהא זה דברי ר"י וזה דברי שמואל וניהו דלא פליגי מ"מ מה שייך להוכיח מזה. וגם לשון באבילות הוא דאקילו בה רבנן אינו מובן, אכן נראה לפרש בדרך זה דכיון דר"י ס"ל כדשמואל א"כ ע"כ הא דאמר חוץ מזו אין הפי' על פרט זה רק על כל מילי דאבילות כמ"ש התוס', וא"כ הפי' הכא בכ"מ דיהבי חכמים כללא הלכה כדברי המיקל היינו דוקא לגבי יחיד אבל אי רבים מחמירין לא אזלינן בתר המיקל חוץ מזו דאבילות מקילין גם ביחיד, ומזה הוכיח הגמ' שפיר להדיא דכלל דהלכה כדברי המיקל היא רק ביחיד לגבי יחיד לבד באבילות כנ"ל נכון:
בתוס' ד"ה דאמר כו' מדקאמר מכדי עירובין דרבנן כו' משמע דאי הוי דאורייתא כו' איני מבין ראי' זו דודאי אי הוי עירובין דאורייתא ומ"מ הוי יהבי כללא דהלכה כדברי המיקל א"כ אין להסתפק, אבל במידי דרבנן דיהבי כללא אף דשייך בי' נמי מילי דאורייתא כגון באבילות י"ל שפיר דלא קאי אלא אדרבנן ולא איום ראשון דדאורייתא הוא וצ"ע, ובדוחק י"ל קצת דעיקר טעם התוס' מדאמר סתמא הלכה כדברי המיקל משמע בכל מידי דאבל ואפי' ביום ראשון, רק דלא תימא דבמילי דאורייתא לא שייך כלל למיהב כללא דהלכה כדברי המיקל ע"ז הוכיחו מלשון רבא דגם בדאורייתא שייך האי כלל:
עי' במהרש"א מ"ש דלדברי התוס' הא דקאמר באבילות הוא כו' אין להוכיח משמואל עצמו די"ל דקאי איום ראשון דאורייתא רק מדברי ר' יוחנן ע"ש, וא"י כוונתו דאי ס"ל דבכל מידי דרבנן הלכה כהמיקל ולכך הי' אפשר להוכיח מדהוצרך שמואל שפסוק באבל דקאי רק ביחיד לגבי רבים, קשה דגם מהלכה כמיקל בעירוב יש להוכיח כן, ואי כוונתו דהי' להגמ' להוכיח מב' מימרות דשמואל דקאמר הלכה כמיקל באבל וקאמר התם הלכה כרשב"ג, אין לשונו מורה ע"ז, וגם צ"ע אי שייך התם לפרושי לאבילות דיום ראשון [כיון דהתם קאי בקובר מתו קודם הרגל א"כ כבר עבר יום ראשון וצ"ע:
דף מו:
בגמ' ר"פ אמר כו' ומנא תימרא כו' ותמוה מאוד כמ"ש בתוס', וי"ל קצת ע"ד פלפול הלכה דיש להסתפק בפלוגתא דריב"נ וחכמים בישן דלחכמים אין לו אלא ד"א מה דינו בישן תוך תחום עירו שיצא ע"ש לשדהו וישן שם די"ל דבזה מודין חכמים דלא אבד תחום עירו, וכמו אם ישן ממש בביתו דודאי יש לו תחומו דלא גרע מהניח עירוב דקנה שביתה במקום עירובו דהא כל פתו ודירתו שם הוא, רק לקנות שביתה במקום עמידתו מצד מערב ברגליו בזה פליגי אי ישן קונה שביתה הנ"ל, ולריב"נ י"ל דבכה"ג אם יצא בע"ש כדי לערב שם וישן יש לו משם אלפים לכל רוח ולרבנן דינו כבני העיר, א"כ לפ"ז יתכן לפרש דקאמר ר"פ דגם בכה"ג הלכה כריב"נ דקונה עירוב ואע"ג דלפ"ז הפסיד אלפים שמעבר השני כדין מערב למזרח כו', ואי יהי' הדין כרבנן יהי' כבני עירו, א"כ י"ל דלאו קולא הוא כדמצינו התם דמה"ט אין מניחין ע"ת שלא מדעתו משום דאין חטין לאדם שלא בפניו, קמ"ל דמ"מ כיון שחפץ לילך לצד זה והלך שם כדי לערב קנה שם שביתה וזה הדין ודאי אמת, רק דאפשר דגם בהלך סתם שלא ע"ד להניח עירוב מ"מ לריב"נ קונה שם שביתה, אכן בתוס' לעיל (ל"ח: ד"ה כמאן) מבואר דבכה"ג לריב"נ נמי הוי כאנשי אותה העיר], ואע"ג דלדידן י"ל דלחומרא לא קיי"ל כריב"נ מ"מ למ"ש התוס' לעיל ד"ה קמ"ל) בשם רש"י דהא דלא הוי ב' קולי דסתרי אהדדי הוא מכח הסברא דהואיל וניעור קני ישן נמי קנה, א"כ הכא דשייך סברא זו הואיל וניעור כו' ממילא אף דעתה הוי לחומרא צריכין להחמיר נמי כריב"נ, (מיהו באינו רוצה באמת לקנות שביתה שם נראה דלא שייך הואיל וניעור קני דאי הוי ניעור לא הוי קונה שביתה בע"כ רק באם עתה באמת רוצה לילך לצד מזרח אלא דלא נתכוין בהליכתו לקנות שביתה שם בזה יש להסתפק), וכ"ז אי נימא דגם לחכמים בתוך התחום הוי כבני העיר אבל אי לחכמים אין לו אלא ד"א אין לפרש בדברי ר"פ כן. דא"כ פשיטא דזכות הוא כיון דאי לא יקנה שביתה לא יהי' לו אלא ד"א, רק דנראה עיקר כמ"ש דבזה גם לחכמים דינו כבני עירו כנ"ל:
דף מח:
בגמ' לר"י קשיא כו' אידך שליחותם עבדה, קצת קשה דילמא מיירי שלא הניחה האמצעית כשיעור עירוב לגבי תרוייהו כגון שלא הי' בעירוב אלא ה' או ו' גרוגרות כשיעור ה' ו' אנשים הדרים באמצעית, ואפשר דסוגית הגמ' בעי להשמיענו האמת דגם אי הוי כשיעור לא אמרינן דשליחותה עבדה משום הגילוי דעת וצ"ע:
בתוס' ד"ה אבל כו' לאו דקסבר כו' דהא אפי' כלים כו' וקסבר דאמרי' דיורין להחמיר, ואין ראייתם מכרעת כ"כ די"ל דחולק עירובו הוי טפי קפידא מבשני בתים דעירוב של חיצונה זו הניחה בבית הסמוך לה וכמו כן בשני', דאין זה קפידא כמו חולק בכוונה, ולפ"ז יתיישב נמי קושי' התוס' בדיבור שאח"ז אמאי לא פריך לר"ש נמי דשליחותה קעבדה, ואי נימא כנ"ל א"ש דלר"ש דבשני בתים מבטל העירוב ע"י קצת גילוי דעת פשיטא להגמ' דג"ד זה מבטל נמי סברא דשליחות, רק לר"י דחולק וס"ל דגם בשני בתים אינו מבטל העירוב הוי ס"ד דגם ג"ד זה דלא עירבה באמצעית לא יבטל סברא דשליחות כנ"ל, וגם משמעות הפוס' משמע קצת דלא כתוס' דבטוש"ע הביאו ב' האופנים דר"י ודר"ש ולתוס' כיון דלר"י אמרי' דיורדין להחמיר א"כ כולן אסורין ומנ"ל לפסוק כר"ש בזה, מיהו י"ל משום דהלכה כמיקל בעירוב, אבל למ"ש מיושב טפי דהא בפלוגתא דשני בתים מוכח לקמן דס"ל לדינא דגם לב"ה לא הוי עירוב:
דף מט.
בגמ' ותרתי ל"ל צריכי כו' לפי הס"ד דפרכינן ותרתי ל"ל דס"ל דחד דינא היא א"כ פליג ר' חנינא גם אהא דחולק עירובו, מיהו למסקנא דעביד צריכותא אפשר דמודה ר"ח בהא, והפוסקים פסקו כשמואל [אע"ג דהלכה כדברי המיקל בעירוב] מסתמא משום דהוא טפי מרא דשמעתא מר"ח, מיהו אפשר דהא תליא בהא דס"ל לשמואל בסמוך דעירוב משום קנין ולדידי' מוכרחין לומר דתקנת חכמים הי' שלא יועיל סתם קנין רק באופנים שהתנו ב' סעודות לכ"א וכדבעינן למימר לקמן בתוס' ד"ה א"ב, וא"כ י"ל דכיון דשמי' עירוב תיקנו רק בכה"ג וכדמשמע נמי בירושלמי [לעיל (פ"ג ה"ב) שהביא הרא"ש לקמן (פ"ז סי' י"ב) וכן במדרש תנחומא פ' נח ע"ש), דהי' משום לעשות שלום בין השכנים ע"ש, אבל לרבה דקי"ל כוותי' דעירוב משום דירה א"כ י"ל דדינא הוא דכל שיש לו שם ב' סעודות היא דירתו וא"כ מה לי חולק עירובו מה לי קפיד, מיהו אפשר דגם לרבה הי' תקנה בדבר מטעם הירושלמי הנ"ל, [ועי' במהרש"א בסוף פ' המוצא תפלין מ"ש בביאור דברי הירושלמי]:
בתוס' ד"ה מפני כו' בפת דשכיח טפי כו' ולפי"ו צ"ל דכלי נמי שכיח טפי משאר מזון שאינו פת, [דאל"כ מ"ט מהני בכלי אליבא דשמואל כדאמרי' בגמ' בסמוך], ועי' מ"ש לקמן בדיבור הסמוך:
בד"ה איכא בינייהו כו' וי"ל כו', ואינו מובן דממ"נ כיון דבסתם אין כוונתו להקנות מה מועיל ב"ס, ואי כוונתו להקנות אכתי למה לי ב' סעודות, וצ"ל כוונתם דהיכא דלא פי' משום קנין הי' תקנת חכמים בדבר דיועיל גם בסתם, ובזה הוסיפו אלו התנאים דדוקא ב"ס, ולפ"ז י"ל נמי דהא דאין מערבין אלא בפת ג"כ משום חשיבות וא"כ היכא דפי' משום קנין י"ל דמהני נמי בשאר מזון כ"ש מכלים, ודלא כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מפני וצ"ע בזה, מיהו קצת קשה לשיטת התוס' א"כ לרבה דפליג וס"ל דלא מהני בכלי לא יועיל גם כשיקנה לו בפירוש הדירה, ואמאי הלא לכו"ע בית שמניחין בו עירוב א"צ ליתן פת דכולהו הכא דיירי א"כ מה לי כל הבית או שיש לו חלק בבית, וצ"ע נמי לדינא בזה למאי דקיי"ל כרבה:
עפ"כ במשנה הי' מכיר אילן כו' פי' רש"י והוא בסוף אלפים וכ"כ הפוס', וצ"ע דלכאורה נראה דה"ה כשהוא מרוחק הרבה טפי אם הולך אח"כ בע"ש קודם בה"ש באופן דבבה"ש אינו מרוחק מהאילן רק אלפים, אע"ג דביה"ש אין עוד שהות לרוץ לאילן דא"י אז לקנות שביתה במקום האילן מ"מ מהני מה דקני שביתה בחצי היום כשהי' לו עוד שהות לרוץ, ומ"ש במשנה מהלך ממקום רגליו אלפים היינו בשבת וכדתני אח"כ נמצא מהלך משחשיכה כו', ומדנקט משחשיכה משמע נמי כמ"ש דגוף העירוב מצי להניח גם במרוחק טפי רק שבשבת לא ילך טפי מאלפים, וכן מוכח דעת המהרש"א לעיל (מ"ה: בתוס' ד"ה ליקני) דכ' הטעם דר"ג בעודנו בספינה קני שביתה בנמל מכח אילן וגדר ע"ש, ושם כתבנו לפקפק על דבריו דהכא דוקא כשהוא תוך אלפים ובודאי ברש"י ושו"ע נראה כן, מ"מ לכאורה נראין בזה דברי המהרש"א וצ"ע לדינא, ובפ' המשניות להרמב"ם ראיתי עוד דבר חידוש דמשמע מלשונו דאילן וגדר דוקא נקט דהוא רה"י דהיינו גבוה י' ורחב ד' וא"י מנ"ל הא:
בתוס' ד"ה ואמר כו' ולעיל דתנן כו', ומוכח בגמ' דקני שביתה במקומו כו'. ויש להבין דילמא ר"ט אמר דליקני שביתה במקומו. ומשמע דס"ל לתוס' דאילו הוי אמר הי' מודה גם ר"י דלא יכנס לתחום העיר דלא מבטלין מה שאמר בפי' מכח אומדנא שאם הי' יודע שהוא סמוך לעיר לא הי' אומר כך. וכ"מ ברמ"א (סי' ת') דאפי' הי' בדעתו לכנוס לעיר אם אמר שביתתי במקומי קנה מקומו ע"ש] מיהו תימה דלמה לא נימא דפליגי בהכי דר"י דמוכיח ממעשה דר"ט דרשאי לכנוס ס"ל דלא אמר. ולרבן דדחו דברי ר"י ואמרו דמובלע תוך תחומו הי' ס"ל דאמר שביתתי במקומי וצ"ע. וה"ר יהונתן (הובא בתיו"ט) מקשה באמת למה לא יועיל אילן וגדר אף באמר שביתתי במקומי כמו לעיל דאר"י יכנס. ומחלק דהכא ל"ה טעות כ"כ דנבטל דבורו משא"כ לעיל שהי' סמוך לעיר הוי אומדנא גדולה דתוך התחום ודאי הי' חפץ כו'. ובאמת יש לתמוה על הר"י ז"ל מנ"ל דלעיל גם באמר שביתתי במקומי ס"ל לר"י דיכנוס. וגם משמע מדבריו דדוקא הכא דאמר שביתתי במקומי לא מבטלין הדיבור ע"י האילן כו'. א"כ א"ש בפשיטות הא דתני ואמר דכה"ג דוקא זכה לו מקומו. אבל בלא אמר נהי דיש לו אלפים מ"מ במכיר אילן אף דאינו בקי ולא פי' דליקני לי' האילן וגדר מ"מ מהני לדידן דקיי"ל כר"י לעיל דיכנוס וצ"ע לדינא:
בד"ה ואפי' לתחתיו כו' וא"ת בפ' ב"מ כו', ולולי דבריהם אפשר לחלק באופן אחר דכל המניח עירוב נכנס בכלל ספק זה דאם יאבד עירובו קודם בה"ש לא יהי' עירוב כיון דכל קניית שביתה בה"ש הוא והוי כמו דנחית לספק זה. משא"כ הכא דלפי דעתו ודאי עירוב הוא אלא דאנן פסקינן דאינו עירוב לכך לא יזוז ממקומו לרב. והא דתנן לקמן (ס'.) מי שהי' במזרח כו' מותר לביתו ואסור לעירובו. י"ל ג"כ דכיון שלא עירב בעצמו ואמר לבנו לערב נחית לספיקא שמא לא יעשה שליחותו ולא עקר דעתי' ממקומו, אכן ברש"י שם פי' כמ"ש התוס' כאן ע"ש]:
בד"ה מ"ט דרב כו' ומתני' בפ"ב דקדושין כו'. לכאורה אין דבריהם מוכרחין עדיין דכיון דברייתא מסייע לשמואל א"כ מצי שמואל לפסוק כברייתא ולא כמתניתין דקדושין, ואולי משום דאנן קיי"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה. ועדיין צ"ע דא"כ י"ל באמת דקיי"ל כרב הכא מכח דסתם מתניתין מסייע לי'. [אך א"כ לא הי' צ"ל דרב תנא הוא ופליג כיון דמתניתין מסייע לרב]:
דף נ:
בגמרא אמר אביי ל"ש כו' מתקיף לה ר"ה בדר"י כו'. אפשר ליישב דברי אביי ע"פ מ"ש רש"י לעיל ד"ה שאני מעשר כו' כל גרגיר חצי' אבל גבי שביתה ליכא למימר דשייכא בכל תחתיו של אילן דד"א כהדדי בעינן, א"כ י"ל דהכא שפיר אמרינן דכוונתו הי' בד' אמצעית וממילא יהי' מקוים כל דבריו דהיינו שיהי' לו חלק בכל הג' ד"א בכולהו משהו ועיקר העירוב בד"א כהדדי האמצעיות. א"כ י"ל דאביי ס"ל כאיכא דאמרי דלעיל דסיים לא איכפת לן אלא משום דכל שאינו בזא"ז כו' ולכך באין ביניהם י"ב אמות מהני. ור"ה ברי' דר"י ס"ל כלישנא קמא דלעיל דבעינן סיים והיינו דפריך דלמא בד' דהאי גיסא כו' כנ"ל:
ברש"י ד"ה דאי מוקמית לי' כו' אבל לא סיים לו י"ל בעבר השני בחר והרי הוא עכשיו חוץ לתחומו כו'. משמע לי מלשון זה דס"ל לרש"י כמ"ש לעיל במשנה כשיטת המהרש"א דגם רחוק מב' אלפים מהני אילן וגדר כל היכא שבא קודם בה"ש לתוך התחום. ולפ"ז שפיר כ' רש"י הכא דשמא בעבר הב' בחר והעירוב חל דהי' יכול לבוא אלא שנתאחר ולא בא קודם בה"ש לתוך תחומו כנ"ל ולכך לא יזוז ממקומו. אבל אי לא ס"ל הכי אלא כמשמעות הפוס' דא"י לקנות שביתה במקום פלוני אם הוא חוץ מאלפים הו"ל לרש"י למימר דלאו שביתה הוא כלל ולכך לא יזוז. והגם דיש לדחוק הנלע"ד כתבתי:
בד"ה לא יזוז ממקומו מביתו כו' דהא לא נתכוון לקנות שביתה כו' תמיהני לפמ"ש הפוס' בשיטת רש"י דכל בן עיר המערב במזרח יש לו כל אורך העיר גם יותר מאלפים לצד מערב [כמ"ש הב"י והרמ"א (סי' ת"ח) בשמו ע"ש]. א"כ ע"כ הפי' הכא לא יזוז ממקומו היינו מחוץ לעירו אבל כל העיר יש לו ממ"נ ומה זה שכ' רש"י מביתו, גם בשו"ע צ"ע דבסי' ת"ח מביא הרמ"א כדעת רש"י ע"ש ובסי' ת"ט סעיף י"א סתם כלשון המחבר. מיהו י"ל דממילא משמע דדינו ככל עירוב וסמך הרמ"א אסי' ת"ח.. אבל דברי רש"י דהכא צע"ג:
דף נא.
ברש"י ד"ה ושב הכהן כו' והאי ובא הכהן וראה והנה פשה דמשמע דבעי פשיון מוקמינן לה בנגע שעמד בעיניו בראשון ופשה בשני כו'. איני מבין זה הלשון כיון דגם בעמד בעיניו בשני דינא הכי דחולץ וקוצה וטח א"כ ע"כ עדיין מאי דכתיב והנה פשה לאו דוקא. אך אפשר דלרבותא כ' קרא דגם בפשה בשני לא בעי נתיצה אלא אחר חליצה וקיצה וטיחה] א"כ מה זה שכ' רש"י דבעי פשיון כנ"ל וצ"ע:
דף נא:
בגמ' א"ר אשי מתני' נמי דוקא כו' והוין בה כו' ויש לתמוה לר"ח מה משני על משנה זו. [כמ"ש הריטב"א בשם התוס' דהא. טעה ר"ח במשנה מפורשת ע"ש מה שתי'] וגם הגמ' לא קאמר תיובתא רק. מתני' נמי דיקא ומשמע דרק ממילתא דר"ה דמשני שיש לו ב' בתים כו' דיקא הכי אבל מגופא דמתני' לא הוי תיובתא. ונראה לפרש אליבא דר"ח דמתני' מיירי שהחזירו באמצע הדרך באופן דמשם הי' עוד פנאי לבוא לשם קודם בה"ש כדרהיט. אבל אינהו לא הי' להם עוד שהות לבוא מביתם לשם קודם בה"ש. וא"כ כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. ואפי' אי נימא דהא דלא מצי עביד מפני ריחוק מקום אינו בכלל זה. מ"מ י"ל דלא משוי אינש שליח מאי דלא מצי עביד ואין דעתו לזה ולכך הם אסורין דבעת שיצא מעירם לא הי' דעתו על שביתה דאילן וגדר אלא להניח עירוב בפת, רק כשהחזיר אז יחול העירוב מצד אילן וגדר וכיון דלא הי' להם שהות אז לא מהני כנ"ל. רק ממילתא דר"ה מסייע לר"נ כנ"ל:
דף נב.
בגמ' אמר רבה לומר כו"ע ל"פ דצריך כו' רש"י ז"ל הוכרח לפרש דר"מ פליג דגם אמירה לא מהני משום דחשיב כעשיר. אך בדברי רבה אפשר היינו יכולין לפרש הכוונה לומר כו"ע ל"פ דהפי' היכא דלא החזיק. ויהי' הסגנון כך דאף לר"י ב"י דאמר דלא בעי להחזיק מ"מ מודה דלומר בעינן. ולפ"ז י"ל דבהחזיק בדרך שפיר א"צ אמירה וע"ז פליג ר"מ. אך בר' יוסף ע"כ מוכרחין לומר דר"מ פליג דגם אמירה לא מהני לפירש"י משום דהוי עשיר ותחומו הפסיד ע"י שרצה לערב שם. ולפ"ז נראה דלר"מ ה"ה דכל בני העיר חבריו גם הם דינם כחמר גמל כיון דאינהו עשירים הוי ופליג ר"י ור"מ בתרתי. וכ"כ רש"י להדיא בעמוד ב' בנתגלגל חוץ לתחום דלר"מ חמר גמל הוא ולר"י לא הוי חמר גמל רק בספק. אכן הרמב"ם בפי' המשנה כ' בהדיא דגם לר"מ חבריו יש להם תחום העיר. ולפ"ז מוכרחין לפרש טעמא דר"י משום ספק וכ"כ תוס' ורע"ב דמסופק ר"מ אי הוו כעשירים. ופשט הגמ' לקמן דקמ"ל אע"ג דודאי לא עירב הוא מ"מ הוי חמר גמל משמע בהדיא דלא כוותייהו והתוס' נדחקו מאוד לקמן. ואפשר לפרש קצת לשיטתייהו דאין כוונת הגמ' דהך דהכא אינו ספק רק כיון דאמר כלל כל שהי' יכול לערב ולא עירב מוכח דגם בודאי לא עירב חמר גמל היא ודוחק, מיהו מצד הסברא הדין עמהם דלמה יהי' חמר גמל בודאי וכמ"ש רש"י בעצמו בדף הקודם דא"כ לא יזוז ממקומו הו"ל למיתני וצ"ע:
דף נב:
במשנה מי שהחשיך כו' שאין המשוחות ממצעין אהמ"ד כו'. לפי' א' ברש"י ספק הוא ולפי' הב' ודאי תוך התחום הוא, ולפ"ז ע"כ הי' תקנה בדבר שלא יחשבו להתחום אותן הט"ו אמות. ולכל הפי' יש לעיין דא"כ לר"ש היכא דהחתום מביא לידי חומרא יש לנו לחשוב הט"ו אמות כמו בנתגלגל העירוב חוץ לתחום דיהי' חמר גמל אם הוא תוך הט"ו אמה. להפי' דס' היא משום דשמא עדיין תוך התחום הוא והוי עירב לצפון ויהי' אסור לצד דרום, ולהפי' ב' דודאי הוא יהי' בודאי עירוב לענין חומרא דעבר השני וצ"ע: