אור ברסלב
שפת אמת על עירובין פרק בכל מערבין

שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור

פרק בכל מערבין

פרק עושין פסין

דף כו:

בתוס' ד"ה ולכהן בבית הפרס כו' ולדבריהם דוקא בחולין מערבין לכהן בבה"פ דבתרומה אסור לאכול גם ע"י נפוח, וגם לחכמים דס"ל דמערבין לישראל בתרומה משום דחזי לכהן אבל בכה"ג לא חזי לשום אדם כנ"ל, וצ"ע בהרמב"ם בה' טומאת מת (פ"י ה' י"ב) בדינים אלו דמשמע דלא ס"ל כשיטת התוס' ע"ש ובפי' המשניות באהלות דמשמע מדבריו דבדיקה דמתני' היא לטהר לגמרי ובדיקה דנפוח לפסח דוקא כמ"ש ג"כ (פ"ו מה' ק"פ ה"ח), אכן התוס' בבכורות (כ"ט.) הביאו בשם הר"ת דבדיקה דנפוח עדיף טפי ומהני לכל מילי וכ"כ הר"ש באהלות בשם י"מ ע"ש):

דף כז.

בגמ' מאן דמתני אעירוב אבל אמעשר לא, ולקמן מסקינן דמ"ד גם במעשר היינו בנתן בו שמן א"כ נראה לכאורה דגם בעירוב לא מהני אלא בנתן בו שמן דאל"ה לא שייך כ"ש אעירוב וגם לשון אבל אמעשר לא, הא מאן דמתני אעירוב לא מיירי כלל בשמן ובלי שמן לכו"ע לא מהני במעשר, לכן נראה דגם בעירוב בעי שמן וכ"כ התוס' ד"ה אבל, אכן גם לפי' זה קשה כיון דלכו"ע בלי תערובת שמן לא מהני א"כ גם בעירוב כל ההיתר מכח הבלעה ובענין הבלעה מאי כ"ש איכא בעירוב טפי ממעשר, והגם די"ל כ"ש משום דבמעשר מה"ת בעינן פרי ובעירוב אינו אלא דרבנן, אבל לשון הגמ' במעשר לא דפירא בעינן אינו מובן כיון דגם בעירוב ס"ל דמיפסל בלי שמן וכל ההיתר מכח תערובת א"כ מאי בכך דפרי בעינן, ולכך אפשר לפרש להיפוך דבמעשר בלחוד מסקינן דמיירי ע"י תערובת שמן אבל מאן דמוקי אמירוב איירי בלי שמן ולכך במעשר לא, פי' דלא איירי מהיתרא דמעשר דהיינו ביערב בו שמן, ומאן דמתני במעשר ובתערובת שמן א"כ כ"ש בעירוב כיון דבעירוב איכא מאן דמתיר בלי תערובת שמן מכ"ש דבתערובת שמן מיהת מהני, ולפ"ז י"ל הנ"מ של המחלוקת רק לענין עירוב אי מהני בלי תערובת, דלמ"ד אמעשר ואיירי בתערובת שמן א"כ י"ל דבלי שמן לא מהני גם בעירוב, ואפשר שכן הי' דעת הרמב"ם וסייעתו דלא הצריכו בעירוב שיהי' בו שמן משום דס"ל כמאן דמתני אעירוב ולא איירי בשמן. ואין להקשות דא"כ למה פסק הרמב"ם במעשר דמהני תערובת שמן, י"ל דזה למד מברייתא דבן בג בג דלקמן כנ"ל, [וכן הוא דעת הטור (סי' שפ"ו) דאפי' בלא תערובת שמן מערבין וע"ש בב"י, ובשו"ע שם הביא ב' דיעות ע"ש]:

בתוס' ד"ה אי דיתיב כו' תימא כו', שיטת התוס' דמרכב אף היושב עליו אין בו דין מושב, אבל פשט הגמ' ורש"י נראה דדוקא התפוס יש עליו דין מרכב, וכל מה דראוי לישיבה מושב הוא וכדתניא האוכף טמא מושב ורק התפוס טמא מרכב וא"כ לק"מ כל קושייתם, וכ"כ בהדיא הרע"ב בריש מס' כלים וע"ש בתיו"ט שגם הרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דהכא:

דף כז:

בגמ' שנתן לתוכו שמן, לא נתבאר השיעור כמה שמן, ולכאורה צריך להיות הרוב שמן אבל לשון שנתן לתוכו משמע אף כל שהוא וצ"ע, גם יש להקשות לכאורה דאכתי תקשה לר"א דאמר שמא לא שמעת אלא בשקרבי דגים מעורבין בהן א"כ משמע דדוקא בציר דשומנא דפירא היא [כמ"ש רש"י דאפי' בלא קרבי דגים יש שם קצת משומן הדגים) מהני תערובת קרבי דגים אבל במים ומלח לא כדדייק בס"ד לר"י בן גדיש, ויש ליישב דרק בס"ד דר"י ב"ג דמיירי בבעיני' שייך לדייק מדנקיט ציר דוקא אבל לר"א דמיירי בתערובת קרבי דגים י"ל דנקט ציר דאורחא דמילתא כך לערב קרבי דגים בציר וה"ה במים ומלח כל שעירב בהן שמן כנ"ל:

שם בגמ' ובהבלעה מי שרי אין והתניא כו', לכאורה קשה אדרבה אי בעלמא אסור הבלעה קמ"ל הכא דמים ומלח ע"י שמן מתהפכין גם הם להיות עליהם שם פרי, דהא בס"ד לא הוי קשה לי' מסברא הא לאו פירי הוא רק מהך ברייתא דציר מקשה וע"ז משני שפיר דאיירי בנתן לתוכו שמן, אבל כיון דהבלעה מהני בכ"מ גם בקנקן שאינו שום מאכל א"כ מה קמ"ל דמים ומלח מערבין הא כל אגב מותר, וגם מ"ט דמאן דמתני אעירוב ולא אמעשר דלפי שיטת התוס' דגם לעירוב בעי תערובת שמן משמע דבמעשר לדידי' לא מהני גם בתערובת שמן וכי פליג אבן בג בג, אכן נראה דלק"מ דל"ד ליין אגב קנקנו דהתם. שאני כיון דכל יין נמכר הוא אגב קנקנו וכן בקר אגב עורו וגם בתמד שתיות היוצא מן החרצנים הוא רק ע"י עשיות תמד, משא"כ תערובת שמן במים ומלח אינו בכלל שתיות שמן אלא שרוצה לתקן מאכל מים ומלח ע"י שנותן בו שמן זה שפיר לא דמי לכל הני דבן בג בג, ולכך חידש לן האי מאן דמתני אמעשר דע"י תערובת שמן מיחשב אוכל וממילא מותר בהבלעה כמו הנך דבן בג בג, ומאן דמתני אעירוב פליג דבמעשר לא דל"ד להני כנ"ל, ולפמ"ש לעיל דמ"ד אעירוב מיירי בלא שמן בפשיטות ניחא הא דאמרי' אבל לא במעשר]:

שם בגמ' הו"א מאי שכר דבילה קעילית כו' לפירש"י דהיינו ד"ק בעיני' דקמ"ל דהיא כמו יין א"כ גם עכשיו דכתיב ביין וילפינן מיני' יין ע"ג קנקנו מנ"ל דבילה קעילית, וי"ל בדוחק דמשמע יותר לרבות תמד אך אי לא הוי ידעינן דין הבלעה כלל הי' דחקין לשום דרשא דהיינו ד"ק וצ"ע, [ולפ"ז למסקנא אין ה"נ דלא מרבינן דבילה קעילית, אכן התוס' ביומא (ע"ו:) כ' דלבתר דמרבינן יין ע"ג קנקנו כ"ש דבילה קעילית ע"ש]

שם בגמ' השתא צאן ע"ג גיזתה מיזדבנא בקר ע"ג עורו לא כ"ש, הלשון אינו מובן דהא צאן גם ע"ג גיזתה וע"ג עורו לוקחין כמ"ש רש"י ז"ל, א"כ עיקר הכוונה כיון דכתיב צאן ולא בקר מוכיח דמירבי תרוייהו גיזה ועורה א"כ בקר למה לי ומיותר אריכות לשון הגמ', גם על הרמב"ם יש לתמוה שהשמיט הדין דצאן ע"ג גיזתה דהוא הרבותא גדולה שבכולן, וכנראה קצת דלא ס"ל כלל ברייתא דבן בג בג, ויין ע"ג קנקנו ובקר ע"ג עורו שהביא (בפ"ח מה' מע"ש ה"א) הוא ממשנה דמעשר שני (פ"א מ"ג) ע"ש, וצ"ע מנ"ל לדחות ברייתא זו דבן בג בג והגם דר"י מקשה עלה מ"מ לא דחאו מהלכה, וגם הר"ש שם במשנה מביא עלה ברייתא דבן בג בג וצ"ע:

בתוס' ד"ה הו"א כו' ועוד הקשה מהר"ש כו' עי' במהרש"א דמסיק דכוונתם כמו שהקשו בתוס' ביומא דאיך מצריך התם קרא לדבילה קעילית הא מוכח מיין ע"ג קנקנו כו', ולפע"ד אין לשון התוס' מורה ע"ז הפי', וגם בתוס' בשבועות בלי ספק אין הפי' כן דהא קושיא זאת הקשו שם בתחילת ותי' ע"ז דמדרשא דביתין מיירי הכא ומוכח דכבר נתיישב להם בזה, ונראה לפרש דהתם בא לדרוש גוף הפסוק ואי שתי' אינו בכלל אכילה ושכר הוא דוקא דבילה קעילית א"כ מכח יתור דביתין לא נימא להיפוך ולשום דרשא אחריני אתי, ואיך שיהי' מוכח התם בסוה"ד שכ' ועוד כו' הקושיא דהכא ממש דלא נתכוונו לפי' המהרש"א, ובתוס' דיומא יש להם שיטה אחרת ובאמת תמוה מאוד מה דס"ל התם ביומא דלבתר דילפינן שכר שכר מנזיר אמעיט לן דבילה קעילית מנ"ל הא וצ"ע שם, וקושייתם דהכא ודשבועות נראה לע"ד להיפוך דקשיא להו דבשבועות משמע דשכר מצד עצמו כולל דבילה קעילית ונהי דילפינן ש"ש מנזיר דגם שתיית יין בכלל מ"מ גם ד"ק בכלל א"כ ל"ל דרשא דבשכר לד"ק כנ"ל, שוב ראיתי במהרש"א בשבועות נראה שמפרש כן הגם שלשונו קצת באופן אחר, וא"י למה חזר כאן מדבריו דשם והנלע"ד כתבתי:

דף כח.

ברש"י ד"ה צירעה כו' והאי דכתיב אל תשקצו בבהמה וחי' גדולים משתעי ולא בשרצים כו', וקשה א"כ בבהמה וחי' טמאה לילקי שמונים, ומצאתי בס' המצות בשורש תשיעי שהקשה כן הרמב"ן ז"ל וכ' דוודאי אינו לוקה אלא מ' מדפליגי בחולין (ק':) באוכל גיד הנשה של טמאה אי חייב שתים ע"ש, ובס' מגלת אסתר שם השיג עליו דלעולם איכא מלקות שמונים אך עיקר פלוגתייהו היא אי יש בגידין בנ"ט, ואגב אורחא קמ"ל דלר"ש אין גיד נוהג בטמאה], ודע דהרמב"ם שם יש לו שיטה אחרת בכל המימרא דפוטיתא וצירעה ע"ש:

בתוס' ד"ה ובכל כו' תימא כו', ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה דהא קשה עוד מאי מדמי הגמ' להך דמעשר דהכא שאני דכיון דבמקום זה אוכלין אותו למה לא יהי' טוב לעירוב הא מזונותייהו היא, ע"כ י"ל דלישנא דרב משמע לי' דבכל מקום מערבין בו [וכן פי' הריטב"א דרב התיר לערב בו בכל מקום ע"ש] וע"ז מקשה אטו רובא דעלמא הוא, ולעולם באותו מקום י"ל דמערבין בו אף שלא יהי' רובא דעלמא ואפשר גם ביחידים כה"ג מערבין וצ"ע, דאע"ג דנימא דהתם בסחיטה דאמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם דגם לדידי' לא הוי מלאכה, מ"מ י"ל דהכא בעירוב שאני כנ"ל, וכ"ש לפמ"ש הרמ"א (סי' ש"כ סעי' א') דבמקום שנהגו לסחוט שאר פירות אסור לסוחטן וע"ש במג"א שהאריך בזה]:

דף כח:

בגמ' מתקיף לה רבא ומי איכא למ"ד כו' תמוה מהיכא מוכח לומר דכיון דתנא דברייתא שם הכי ס"ל דכו"ע ס"ל הכי דילמא ר"י פליג עלה, וצ"ל כיון דר"י לא קאמר אלא דהוא כעץ, וכיון דמהני שליקה בעור דודאי כעץ בעלמא הוא ממילא ליכא משמעות מלישנא דר"י למעט גם . בשלקו, ומלשון רש"י נראה דכיון דבעור ס"ל להך תנא דמהני שליקה ממילא מסתמא הכא לכו"ע מהני שליקה וגם זה דוחק:

בתוס' ד"ה ראשונים הקשה הר"ש כו' ותירוצם דחוק וביומא (פ"א:) כ' התוס' עוד תי' אחר ע"ש), ונ"ל דשאני פלפלין שכל המין אין ראוי רק לטבול בו לא הוי אוכל אבל הכא עיקר המין אוכל גמור הוא [כדאיתא ביומא (י"ח:) דגרגיר הוי מאכל ע"ש] ממילא גם הזרע שבו חשוב אוכל ע"י דחזי לטבול בו כנ"ל:

דף כט.

בתוס' ד"ה והושיבו כו', עי' בבכורות (כ"ג.) בתוס' ד"ה סבר כו' ] שנסתפקו לומר דאומר מותר הוי מזיד] ובט"ז יו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' [מ"ש בשם התוס' הנ"ל דבאומר מותר לכו"ע לא קנסו שוגג אטו מזיד, ומדברי התוס' כאן לא משמע כן, וע"ש בפר"ח ובכו"פ שהשיגו על הט"ז דגם בדברי התוס' בבכורות אין הפי' כדבריו]:

דף כט:

בגמ' סבר ר"א ברי' דר"י למימר בתרין רבעי כו' ולא היא כו' ע"ש, סוגיא זו תמוה דמאי ס"ל בס"ד בההיא דב' רביעית יין לעני וכן לעירוב, אי היינו יין מזוג אבל כשנותן לעני יין חי סגי בחצי רביעית שימזגנו ויהי' לו ב' כוסות, וכן בעירוב, אף אי ירצה החולק לטעון דצריך להיות מוכן לשתות אבל מ"מ בע"כ מודין דשכבר הוא מזוג סגי נמי בב' רביעיות, א"כ מה מקום הי' להוכיח על שכר דבעי ב' לוגין הא שכר ממש דינו כיין מזוג, ולהוצאת שבת מילתא דפשיטא דביין מזוג דינו ברביעית וכמו כן שכר דינו ברביעית, ומה הוצרך הגמ' לדחויי ולא היא כו' הלא שפיר דמיא להתם ומ"מ צריך להיות סגי ב' רביעיות שכר כמו יין מזוג, אלא ע"כ מוכרחין לפרש דבס"ד ס"ל דיין חצי לוג שנותן לעני וכן לעירוב היא יין חי דסתם יין במשנה חי היא, ואה"נ אי ימזגנו נותן לו שני לוגין, והטעם י"ל דדרכן הי' בכל סעודה לשתות לוג יין מזוג ונהי דרביעית הוי שיעור כוס מ"מ שיעור סעודה טפי הוי, ולפ"ז דייק שפיר דשכר הוי כיין מזוג וצריך ג"כ ב' לוגין, אך לפ"ז אין מובן לשון ולא היא דקאמר, הכי הו"ל למימר מי סברת ב' רביעיות יין חי קאמרינן יין מזוג אמרינן, ואם נרצה לומר דגבי עירוב גם ביין חי למסקנא צריך חצי לוג דמה שראוי להשלימו ע"י מזיגה לא חשבינן כדאמרינן בשבת בריש המוציא יין מים בכד ומצטרפין, והגם דדחינן לה התם מ"מ בעירוב נימא דצריך להיות ראוי מיד לשתי', הנה מלבד שזה דוחק דא"כ גם חצי לוג לא יועיל כיון דא"י לשתותו חי, הגם דזה יש לדחות מ"מ מה נעשה בשיעור נתינה לעני דשם ודאי למסקנא גם ביין חי סגי בחצי רביעית דהא העני ימזגנו ויהי' לו ב' כוסות והא עלה אמר רב וכן לעירוב, אם לא נפרש דמשני דשכר לענין זה עדיף מיין מזוג דדרכן הי' לשתות יין טפי משכר לכך שכר בחד כוס סגי ויין שפיר בעי כשיעור ב' כוסות לסעודה, והגמ' הי' מיושב לפי' זה, אבל מסתימת הפוס' לא משמע כן דא"כ לעני צריכין ליתן יין חי חצי לוג וכן לעירוב ומדברי הפוס' משמע דגם במזוג סגי, ותו דלפ"ז תמוה מ"ש הפוס' דכל משקין ג"כ כשכר ולפמ"ש אין ראי' וצע"ג לדינא:

שם בגמ' ופרסאי הוי רובא דעלמא, קצת קשה הא גם אי הוי רובא דעלמא מ"מ הא קיי"ל כרשב"א דחולה וזקן כדי מזונו אע"ג דלרובא דעלמא אין בו כדי ב' סעודות, ואפשר חולה וזקן שאני דלא שייך לומר בטלה דעתייהו דכו"ע אי הוי חלושים הוי סגי להו נמי בהכי, אבל בכה"ג דמחולקין מדעתם על הרוב אמרינן דבטלה דעת המיעוט אפי' להחמיר וצ"ע לדינא:

בתוס' ד"ה הכא כו' והא דאמר בפ"ק דמכות כו' שאני שכר דכל עיקרו אינו אלא מים, נראה דתליא בברכה הואיל דמברכין עלי' שהכל שם מים עלי', וכה"ג כ' התוס' במס' ע"ז (ל"א:) ד"ה ותרוייהו דאין בשכר משום בישול עכו"ם מה"ט דהמים עיקר ונאכל כמות שהיא חי והתבואה בטילה לגבי המים ע"ש, משא"כ יין מזוג דמברכין בפה"ג [דהיין עיקר והמים בטל גבי היין]:

בד"ה בגדי עניים כו' וע"כ בעשירים מיירי דבעניים תנן בפ' כ"ח מ"ח) כו' ובמשנה דידן איתא שלש על שלש, [אכן התו' בזבחים (צ"ה.) כתבו דגירסא ס"ס היא], וע"ש בהרע"ב פי' אחר דהיינו בגד עני שע"י חתיכות חתיכות קטנות חשוב בגד אף שכל חתיכה אין בה ג' ע"ג, ולפ"ז גם סוגיא דהכא כפשטא אתיא, ולעולם החילוק בין גע"ג לטומאת מגע ושלשה על שלשה למדרס בכל הבגדים איירי הן בעניים הן בעשירים. [וכן פי' הר"ש שם] ופי' זה נראה נכון מאוד, ומ"ש התוס' בשם פרש"י דפ' כירה הגם דלא פי' התם רש"י בהדיא טפי מהכא מ"מ כיון דכ' שם רש"י או גע"ג או שחוטן עבה כו' משמע דמיירי לטומאת מגע דהא בגד שק לעשירים לא חשיב כלל גם לטומאת מגע וה"ה ג' על ג' ע"ש:

דף ל.

בגמ' התם דאיכא פתחים קטנים כו' פי' דכל היכא שיש עליו שיעור פתח למת קטן שוב מהני מה דעומד טפי להוציא דרך זה ולהרויחו, אבל באין בו שיעור פתח אף דכולהו שוין וחישב על זה לא מהני כיון דמחוסר מעשה לא מהני מחשבה אע"ג דגם אינך מחוסרין מעשה מ"מ בכה"ג אין מעלה ע"י המחשבה רק ע"י שהיא גדול מכולם, כן היא לשיטת רש"י ודברי הריטב"א בכאן צל"ע, ולכאורה משמע מסוגיא זו דהלכה כרשב"א וכההיא שנויא והרמב"ם השמיט כל ההיא דינא בה' טומאת מת וא"י למה:

שם בגמ' לימא תהוי תיובתא כו', קשה די"ל בנדרים שאני דאזלינן אחר לשון ב"א אבל מן הדין י"ל דלא מיקרי מזון אלא חמשת המינים, גם קשה לי אמה דפריך ולאו אותבינן אדרו"ש כו' והלא התם לא מותבינן אלא מברייתא וי"ל דלא ידעו מברייתא זו, אבל המשנה בודאי ידעו גם רו"ש. ומה"ט נראה לע"ד הא דפסקו הרמב"ם והרע"ב דדוקא באומר כל הזן עלי דלכאורה נראה דדוקא לרו"ש צריכין לאוקמא הכי, אבל לדידן דאורז ודוחן נקרא מזון אתיא מתני' כפשטא ואע"ג דגם לדידן איכא כמה מינים דלא מברכינן עלייהו במ"מ, כבר כ' התוס' ד"ה לימא מילתא בטעמא דשאני התם דלא קבעינן סעודתא עלייהו ובאורז ודוחן דקבעינן עליהו שפיר מברכין במ"מ משום דאע"ג דאנן לא קיי"ל כרו"ש מ"מ ודאי רו"ש ידעו מן המשנה ופירשו דמיירי באומר כל הזן עלי, א"כ נהי דמכח הברייתא דהתם לא קיי"ל כוותייהו מ"מ פי' המשנה ודאי כן הוא כמו שפירשו רב ושמואל, ואפשר זה נכלל בלשון הגמ' לימא תהוי תיובתייהו נמי מהא כלומר דמשנה היא כדכתיבנא:

ועי' בס' תו"ח שהקשה על הא דפרכינן ולא אותביני' כו' למ"ש התוס' בברכות דהתיובתא שם לרו"ש היא רק על אורז ומהכא קשה נמי על דוחן ומאי פריך הגמ', ונראה דלדברי התוס' כאן לק"מ דכיון דלא איתותב רו"ש התם אלא מאורז א"כ גם אנן נימא דדוחן לכו"ע לא קבעינן עלה סעודתא והקושיא דהכא נמי לא קאי אלא על אורז כנ"ל. מיהו התוס' עצמם נקטו בלשונם הכא גם דוחן ואפשר לא ס"ל הכא כשיטה דהתם, אבל גם שיטה דהתם מתישבת לפי תירוצם כאן ודוק, מיהו נראה דבכוונה נקטו הכא גם דוחן וא"כ מקשה התו"ח שפיר, דאי נימא דלא הקשו הכא אלא על אורז א"כ קשה מאי פריך הכא הא ר"י בן נורי פליג התם בברכות בהדיא וס"ל דמברכין המוציא על אורז ע"ש דהתם דייק הש"ס מברייתא דלאו ריב"נ היא לכך מקשה אדרו"ש, אבל הכא י"ל דאתיא כריב"נ ומאי תיובתא אלא ע"כ דהגמ' כאן פריך גם על דוחן וזה לא תליא בריב"נ כנ"ל:

דף ל:

בגמ' אלא סומכוס ס"ל כרבנן כו', לכאורה קשה הא ב"ש שני לב"ה דלכך מערבין ביוה"כ הואיל ומבעוד יום הוי סעודה ראוי' א"כ גם הכא כיון דמבעו"י הוי שייך הואיל מה בכך דבה"ש אסור שוב דומה ליוה"כ, וצ"ל דשאני ביוה"כ דהוי ממש סעודה ראוי' בעוד יום אבל מה דראוי' מבע"י ע"י הואיל זה לא מהני על בה"ש דליכא גם הואיל כנ"ל:

בתוס' ד"ה ולפרוש כו' ואע"ג דרבה. כו' דתחילת היום קונה עירוב כו', כוונתם דנהי דקמי שמיא גליא דבתחילת היום אסור לתרום מ"מ כיון דאי הוי בא אז לב"ד לשאול הוי מתירין לו להפריש דלנו בה"ש היא שפיר אמרינן הואיל, וכמו כן צריכין ליישב בכל הני שבותים דתלאו באילן וכדומה דהוי. עירוב לרבי דבה"ש לא גזרו, ומ"מ צריכין להבין למה לקמן (ל"ו) בלגין טבול יום אמרינן דאי תחלת היום קונה עירוב כשר נימא ג"כ איפכא אי הוי בא לפנינו בה"ש הוי אמרינן לי' דעדיין טבל היא ולא חזי לעירוב וי"ל:

בא"ד וי"ל דאינו מועיל כו' דחזי השתא לשום אדם כו', צ"ע להבין סברת התוס' דבטבל הואיל ואינו ראוי לשום אדם ל"א הואיל ובתרומה דחזיא לכהן אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל. והלא אם ישאול עלי' באמת יהי' טבל וכי משום שיעשה ב' הדברים ביחד השאלה וגם הפרשה לכך נימא טפי הואיל, וגם ראייתם מהקדשות אינה מוכרחת כ"כ דהקדישות שאינם שלו כלל שפיר לא מהני הואיל כזה שיכול לקנות לו מ"מ עתה לאו דידי' היא, כעין מה שכ' התוס' פ"ג דפסחים (מ"ו:) גבי הואיל וא"ב פריק לי' (דלא אמרי' הואיל ואי בעי קני ע"ש] משא"כ בטבל:

בד"ה תרגמא כו' וי"ל דלרבנן א"מ לחולה ולזקן כדי מזונן אלא בסעודה בינונית כו' נמצא לפי תי' זה לדידן דקיי"ל כחכמים גבי זקן וחולה צריך שיעור ב"ס לבינוני. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשיתי לעיל (כ"ח:) גבי פרסאי רובא דעלמא ע"ש, ואפשר שכן הי' דעת הטור ע"ש (בסי' ת"ט) שהב"י נדחק בדבריו וצ"ע לדינא

בד"ה ומר סבר כו' ורשב"א מפרש כו' דתנן באהלות (פ"ו מ"א) כו' אכן הרמב"ם שם באהלות לא פי' כן אלא דמתני' דהתם מיירי בכלים שאין באין במדה כדמשמע לשון סתם כלים, ולעולם בכלים הבאין במדה ס"ל דאהל זרוק שמי' אהל [כמ"ש הרמב"ם (פי"ב מה' טו"מ ה"ב) בכלי גללים הבאין במדה וכן הוא ג"כ בכלי עץ כמ"ש הראב"ד שם, והרמב"ם נמי ס"ל הכי כמ"ש שם הכ"מ]. ובדברי התוס' צ"ל דנראה להו דכלי גללים יש לדמותן לבאין במדה ולהרמב"ם צ"ל דכלי גללים לא נפקי משם כלים כל כך כמו הבאין במדה:

דף לא:

בגמ' ומה ראית כו' עי' מ"ש התוס' [לפרש הלשון מה ראית], וי"ל ג"כ דאיכא נמי סברא איפכא דבהקדימו בכרי כבר חל על הבעה"ב הפרשת התרומה ולא חל חיוב על הלוי ולכך פטרה תורה כשבא ליד הלוי דלא טביל לדידי' התרומה מצד התרומה אלא מצד התרומת מעשר, אבל בעוד שלא נתמרח אצל הבעה"ב ונתמרח אצל הלוי י"ל דחל עליו בשעת מירוח דין תרומה גדולה וכה"ג מצינו בתוס' בב"מ (פ"ב.) לחלק בהכי לפטור לקוח אחר מירוח ולחייב לקוח קודם מירוח ע"ש, וכן משמע בפי' רש"י ד"ה ומה ראית די"ל דיותר ראוי לחייב בהקדימו בשיבלים ולפטור בהקדימו בכרי] ומשני דמאי דאידגן מסתברא טפי לחיובי כנ"ל:

בתוס' ד"ה כאן פ"ה ע"ת אקנויי שביתה כו' וק' כו' ולפרש"י נראה דהתם מיירי נמי באמר לאחר לקבלו, והנה בתוס' שם במעילה הביאו כן בשם ר' אפרים, עוד פי' שם בתוס' דאיירי בעומד ורואהו ואמר יקנה לי פתי ע"ש. ונראה דהכא לא קאי התוס' בשיטה זו דא"כ לק"מ על רש"י דכיון דאמר יקנה לי פתי ודאי מודה רש"י דמהני. אלא דהכא ס"ל לתוס' דא"צ לומר כלום והכא דלא הוי עירוב הוא רק משום חסרון נאמנות ושם איירי בעומד ורואהו. ולדבריהם צריכין לדחוק דמה דאמרינן הכא ואם אמר לאחר לקבלו הוא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דלא שכיח להיות רואה גוף הנחת העירוב דא"כ למה שלחו. אבל אה"נ בראהו מניח העירוב סגי דבר קנין הוא. אכן שיטה זו דחוקה מאוד חדא דלשון אינו עירוב משמע ודאי דגם אם הניחו אינו עירוב דאל"כ הו"ל למיתני אינו נאמן. ותו דלפי' התוס' ליהוי חמר גמל דשמא הניחו באמת ולא הו"ל למיתני אינו עירוב. ומ"ש עוד התוס' דהיכי פריך ודילמא לא ממטי כו' דבריהם אין מובנים כלל דכל פירש"י הוא למסקנא דאוקימנא בעומד ורואהו אז יש חילוק בין לא אמר לאחר דלא הוי עירוב משום דלאו בר מיקני הוא. ואי הוי בר מיקני הוי מהני בעומד וראהו דוקא. ומניין להם דלרש"י בר נאמנות הוא. ואפשר קשה להתוס' למה לא מדייק הגמ' נמי אמימרא דר"ה בעירובי חצרות דילמא לא ממטי לי' לכך משמע להו דלרש"י בר נאמנות הם. אבל אין זה קושיא חדא דלמה הי' להגמ' להקשות אמימרא דר"ה כיון דמצי פריך אסיפא דמתני' והתי' קאי גם על ר"ה. ותו דאהא דאר"ה ל"ק דהא דאמר קטן גובה את העירוב י"ל דמיירי היכא דקודם חשיכה בודקין ומוצא כ"א פתו באותו חצר שמערבין בו אלא כיון דטורח הוא להגבות שולחין לגבות ע"י הקטן אבל בנאמנות לא מיירי מידי. אבל בלשון המשנה משמע דהוי עירוב להכי פריך דילמא לא ממטי כו'. והנה בל"ז יש ליישב שיטת רש"י דקושית הגמ' דילמא לא ממטי לי' י"ל דלא קאי אלא אמי שאינו מודה בעירוב דאיהו לאו בר נאמנות הוא אבל קטן י"ל דנאמן בדרבנן כדאשכחן בבדיקת חמץ. אבל עיקר נראה דמודה רש"י דאינו בר נאמנות כדכתיבנא. רק דגם אם אמת הוא שהניחו נמי לאו בר מקני שביתה היא, ונ"מ לרש"י נמי בשוטה שהניח עירוב לעצמו ונתפקח ג"כ אינו עירוב:

דף לב.

בגמרא במה ד"א בע"ה אבל בחבר אוכל וא"צ לעשר קשה אמאי כיון שהמקבל יודע שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה א"כ ודאי טבל הוא ולמה יסמוך עליו. ולמסקנא דמוקי לה בחבר שאמר לע"ה, וחבר אחר שומע א"ש. וי"ל דלמסקנא באמת בנותן לחבר עצמו גם לולי הטעם דאין תורמין שלא מן המוקף אין החיוב על הנותן מטעם הנ"ל. אבל בנותן לע"ה מחויב לעשר בכל גווני וממילא החבר שרואה שנותנו לע"ה יכול גם הוא לסמוך ע"ז לרבי. אבל בנותן לחבר גרידא י"ל דבכל גווני צריך לעשר. מיהו לשון הגמ' לא משמע כן:

בתוס' ד"ה ר"ש כו' ודרב שמעי' נמי איכא למימר כו'. ויש לתמוה דמאי תי' היא זה דהא גם אי אהתם אמרה קשה אי חזקה שליח עושה שליחותו מהני גם בדאורייתא שפיר רשאין לשחוט עליו בלא טעמא דרב שמעי' ונראה ליישב קצת דכיון דהטעם דאמרי' דחזקה שע"ש הוא כדי שלא יבוא המשלח לידי מכשול א"כ י"ל דמ"מ כשאין לו פנאי מבטל השליחות אלא שמודיע להבעלים שלא עשה שליחותו, ולכך אי אמרו ר"ש ע"ז דאוכלת בקדשים לערב שפיר קשה ל"ל האי טעמא כיון דחזקה ודאי הקריבם הכהנים או שהיו מכריזין שהיום לא הקריבו הקינין. אבל התם בפסחים איסורא דעביד עביד ולא יועיל הכרזה וי"ל דשמא לא יהיו פנוים להקריב לכך צריך טעמא דחזקה דב"ד ודוחק. ויותר י"ל לולי דבריהם ז"ל דר"ש צריך להאי טעמא משום דגם אי בעלמא חזקה שע"ש היינו שליח יחיד אבל הכא דמוטל על כל המשמר הוי כקדירה דבי שותפי דכל אחד סומך על חבירו לכך צריך ר"ש לטעמא דחזקה כו' כנ"ל:

בד"ה תאנים כו' באמת קושיא גדולה מכאן על הפוס' דתרומת פירות דרבנן, ופי' התוס' דחוק. וי"ל קצת דיש לעיין למ"ד חזקה שע"ש אי אין חייבין לברר כלל כשיכולין לברר ועי' פ"ק דפסחים בבעיא אי חזקתו בדוק כ' הפוס' דאי איתא קמן גם אי חזקתו בדוק צריכין לשאלו וי"ל דלמ"ד דגם בדאורייתא תא אמרי' חזקה שע"ש הוי בירור גמור א"צ לשואלו אבל אי רק בדרבנן סמכינן אהאי חזקה א"כ מידי ספיקא לא נפקא וצריך לשאלו. וממילא א"ש דדייק הגמ' דא"צ לעשר משמע דא"צ לשאלו כלל ומוכח דגם בדאורייתא חזקה שליח ע"ש דאי רק בדרבנן הי' צריך לשאלו כנ"ל:

דף לב:

בגמ' מה לי למעלה מ"ל למטה כו' קצת קשה דילמא אתי מתני' כר"מ דס"ל דכ"מ שאתה מוצא ב' רשויות והם רשות אחת כגון עמוד ברה"י גבוה י' ורחב ד' אסור לטלטל מזה לזה ע"ש לקמן (פ"ט.) ובפ"ק דשבת (ט.) משו"ה למעלה מי' אין עירובו עירוב. מיהו למסקנא בל"ז לא מיתוקם שפיר כך דהא אתיא כרבי דכ"ד שהוא משום שבות לא גזרו ביה"ש א"כ גם לר"מ הוי עירוב:

שם בגמ' והא קמשתמש באילן כ' רש"י דה"ה דהמ"ל דהא מייתי מכרמלית לרה"ר, ולולי דבריו ז"ל נראה דס"ל להגמ' דאע"ג דהוי שבות מ"מ לא מיקרי הוא במקום אחר עי"ז כיון דרשות אחת היא, וע"י שחכמים אסרו טילטול מכרמלית לר"ה עי"ז לא יצא מכלל הוא ועירובו במקום אחד וכיון שיכול לאכול שם על האילן שפיר הוי עירוב. ומשו"ה לא מקשינן אלא מכח דא"י לעלות ולאכול שם משום השבות דאילן כנ"ל. אך לקמן (ל"ד:) בסיפא בבור דמוקמינן בכרמלית ורבי היא משמע דלרבנן בכה"ג לא הוי עירוב. מיהו למ"ש התוס' שם דבעי לשנוייא אפי' בנתכוין לשבות חוץ לד"א מן הבור דומיא דרישא ע"ש א"כ א"י ליקח העירוב מן הבור למקום שביתתו לרבנן ולעולם י"ל כנ"ל דבקונה שביתה בכרמלית מהני אף אי העירוב ברה"ר וכדומה:

דף לג.

ברש"י ד"ה נתנו בכלכלה ואסור ליטלו לא גרסינן כו' ובתוס' (ע"ב ד"ה ורבי) משמע דגרסו בדברי רבי ואסור ליטלו [מדכתבו ואע"ג דאשמעינן דצדדין אסורין ע"ש] ודברי מהרש"א שם א"י לפרשם ונראה די"ל גירסא זו דבאמת מצינו פלוגתא דתנאי בצדדין בשבת (קנ"ד:) והגמ' כאן לא פריך אלא מדברי חכמים כדפירש"י ז"ל בעצמו בסמוך דיהי' ההוא מ"ד דשרי יחיד במקום רבים. אבל רבי עצמו שפיר, ס"ל צדדין אסורין לפי גירסא זו:

דר

דף לד:

בגמ' וסיפא גזירא שמא יקטום. לפי' רש"י קשה דהו"ל למימר שאני סיפא דגזירה שמא יקטום דהא גזירה דקטימה גם המקשן ידע דאל"כ מ"ט אסור להשתמש בקנה נעוץ] והו"ל לפרש דגזירה דקטימה חמור מגזירה דאילן ועיקר התי' חסר מספר ולולי פירש"י הי' נראה לפרש דחכמים גזרו הכא שלא יהי' עירוב שלא יהי' לו שימוש זה מאילן משום גזירת קטימה. ולא איירי הכא מגזירת שימוש ליטול העירוב משם בביה"ש דזה מותר רק דלכך אינו עירוב בסיפא דחכמים גזרו כן מגזירה שמא יקטום כנ"ל. משא"כ באילן דגם בשימושו אינו קרוב לידי מלאכה אלא גזירה בעלמא] ויש נ"מ לדינא:

בתוס' ד"ה ואמאי כו'. וא"ת והא השתא ס"ד דבמגדל עץ איירי דהוי כלי כו' עי' מ"ש מהרש"א דאין זה מוכרח וקושיתו יש לישב דלשון הגמ' הכא במגדל של לבנים עסקינן משמע דבס"ד לא מיירי בלבנים. אך הא קשיא לי די"ל דבס"ד הוי פשיטא לי' דשידה תיבה ומגדל אהלים חשיבי ולא כלים כדבעי רבה ור"י למימר אח"כ דפליגי בהכי ובס"ד ס"ל דלכו"ע אהלים נינהו כנ"ל. אח"כ ראיתי באו"ז הובא בהג"א דבמסקנא נמי ס"ל דהוי אהל ע"ש:

בא"ד והא דקאמר בסמוך כו' או כדמוקי במסקנא במנעול וקטיר במיתנא וכ"כ הרא"ש ג"כ. ואין מובן דהא רבה ור"י לא מוקי פלוגתייהו בהכי אלא אביי ורבא. ולדידהו לא מיירי כלל בשבירת המגדל ואין, כאן ענין בנין וסתירה בכלים]. וצ"ל כוונתם דכיון דחשיב אהל ממילא החבל שהמפתח קשור בו אסור להפסיקו כדין סתירת אהל ולמ"ד כלי הוא אין בפסיקת החבל איסור. אבל סתירת המגדל לכו"ע אסור גם אי כלי היא:

בד"ה נוטל ולמהר"י נראה כו' ולא מובן לי שפיר כוונתם דמ"מ אי דעת יחיד היא ואותו יחיד ס"ל כר"ש בהא הו"ל לרבי למיתני בשמו ולא בשם ת"ק סתם אי לא בעי למיסתם כר"ש. וכי תימא דאי הוי אמר דברי פלוני הו"א דהלכה כר"מ ועתה נדע דהלכה כחכמים א"כ בפשיטות הוי לתוס' לומר דלא נקיט דברי ר"ש דלא נימא דהלכה כר"מ. וצ"ל משום דדילמא הלכה כר"ש לגבי ר"מ דלקמן (מ"ו:) איבעיא ולא איפשטא ר"מ ור"ש מאי ע"ש] לכך הוצרכו תוס' לומר כן.

דף לה.

בגמ' בשדה אין עירובו עירוב כרבנן, נראה לפרש לאפוקי לרבי דלא גזרו בה"ש משום שבות א"כ גם בשדה עירובו עירוב דהוי רק שבות. ובאמת יש לתמוה על הרא"ש והטור (סי' שצ"ד) שהביאו חילוק בין בעיר ובשדה והלא קיי"ל כרבי ולדידי' גם בשדה הוי עירוב כנ"ל. אח"כ מצאתי בב"י וט"ז שם מזה:

שם בגמ' ותסברא והתנן אוהל וניסט טמא. לכאורה תמוה וכי איכא למ"ד דאהל מקבל טומאה וכדפירש"י בפשיטות מ"ס אוהל הוא ולא מקבל טומאה דלא מצינו קבלת טומאה אלא בכלי ומ"ש התוס' בשבת (כ"ז:) דפשתן מטמא באהל אפי' במחובר. אינו אלא בטומאת מת דגלי בי' קרא אבל לא בשאר טומאות ומצאתי אח"כ בר"ש שם במס' זבין דפי' לענין מה שבתוך השידה קאמר דהכלים שבתוכן טמאים ע"י היסט ורעדה של השידה כדמסיק ע"ש. וגם כל דברי רש"י ותוס' בכל הסוגיא מה דנקטו טומאה באהל ע"כ הפי' כדברי הר"ש הנ"ל. וכ"מ ברמב"ם (פ"ט מה' מטמאי מו"מ ה"א) דע"י היסט מחובר נטמאו האוכלין והכלים שעליו ע"ש]:

שם בגמ' אמר רבא ל"ש כו' צ"ע א"כ גם לכתחילה יוכל להניח העירוב תוך ד"א אחר אלפים. וא"כ הא דקתני נתגלגל חוץ לתחום פי' שנתגלגל משהו מאותו מקום הנחה שהי' כשיעור מצומצם דמסתמא כמה שיוכל להרחיב התחום מרחיבו. ובאמת גם בפוס' נראה דדוקא בנתגלגל בדיעבד מתיר רבא וא"י הטעם דמה שהניחו קודם בה"ש מידי ממשא אית בי' וצ"ע:

בתוס' ד"ה חסורי כו' ומיהו נראה כו'. ומ"מ צ"ע מ"ט להקל בעירובי חצירות בזה. דממ"נ אי ס"ל דאסור לטלטל דרך חצרות וקרפיפות א"כ סוף סוף אינו ראוי לאכול וגם בע"ח צריך להיות ראוי. ותו תמהני מ"ש התוס' דהא דתני ומודים חכמים. לר"א דקאי אסיפא היא גופא קשיא למה לא קתני נמי בברייתא גם ברישא דמודה ר"א לחכמים כיון דהקילו בע"ח גם כשאינו ראוי וצ"ע. וגם הפוס השמיטו דין זה:

בד"ה בעיר בנמצא בשבת כו' צ"ע מה לי נמצא בשבת או אחר השבת כיון דבה"ש הי' אבוד. וצ"ע גם לדינא ועי' בטור (סי' שצ"ד) [ובמג"א שם הביא דברי התוס' דהכא ע"ש]:

בד"ה בעי סכינא פ"ה כו' ואינו נראה כו'. נראה ליישב דעת רש"י דס"ל דשבות דפסיקת החבל חשיב בעידנא דנטילת העירוב והתירו רבי בה"ש. משא"כ שבות דהבאת הסכין לא חשיב בעידנא ולא התירו רבי בה"ש:

דף לה:

בתוס' ד"ה כל הטומאות תימא כו' וכ"ת כו' ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפרש דעיקר הפי' הכא שנמצא מת באותו מקום שנגע בו בלילה, כדאי' בנדה (ד'.) בשעת מציאתן ובמקום מציאתן וכמ"ש הרע"ב בטהרות (פ"ג מ"ה) לפרש כן ע"ש]. ולכך הוי כמו כאן נמצא כאן הי' דמסתמא בלילה כבר הי' מת במקום הזה. וגם מה דתני עלה דבראוהו מבערב טהור ג"כ הפי' ראוהו באותו מקום. דאי לא"ה מה לי ראהו מבערב הא ודאי הי' חי אתמול או קודם רק הפי' שראהו במקום זה. משא"כ בנדה דלא שייך סברא דכאן נמצא. [אע"ג דבריש נדה כתבו התוס' דאשה נמי מיקריא במקום מציאתה כיון דהשתא לא נמצא הדם בפנים ליכא למימר כאן נמצא כאן הי']. לכך דיין שעתן כנ"ל לולי דברי ראשונים ז"ל. אכן התוס' לשיטתם אזלי דלא אמרי' כאן נמצא כ"ה אלא כדי שלא לבטל הרשות שנמצא בו כמבואר בדבריהם בחולין (נ"א.) ד"ה המוציא אבל לדעת הרמב"ן והנמוק"י ביבמות (קט"ו:) ע"ש גם כאן י"ל כאן נמצא כאן הי' כנ"ל]:

דף לו:

בתוס' ד"ה לא ס"ד כו' אבל קשה כו' עי' מהרש"א שהקשה דהא נמי ליתא מכח מתני' דהכא. ולפע"ד נראה דהמשך קושי' התוס' הוא רק לרב דודאי סוגיא דהוציאו לו לא ס"ל כר"י דהא לר"י ליתא לאיו. ושם קאי אליבא דרב והקשו שפיר ולכן תירצו ג"כ רק לרב דכר"י ודאי לא אתיא, והיינו דדייקי מפ' הוציאו לו מגוף המשנה לא תיקשי וכדברי מהרש"א ז"ל, [וכ"מ בדברי התוס' ביומא שם דאליבא דרב קאי התם ע"ש]:

דף לז.

בתוס' ד"ה לאיזה שירצה כו' והקשה השר דסתמא לשמה קאי כו', ובאמת יש לתמוה עוד על רש"י דאטו לא ידעינן מכמה משניות דרשאין להתנות שיהי' לשם מי שהוא ומה ענין זה לברירה. אכן נראה דרש"י פי' לאיזה שירצה כהן היינו שיכול להקריב בפירוש זאת לשם רחל וזאת לשם לאה וא"כ תלוי שפיר בברירה והגמ' דייק דמסתמא כוונת התנא כן דאל"כ למה נקיט בב' נסים. דחטאת ועולה יש באשה אחת ג"כ. וע"כ דקמ"ל דאיזה שירצה ממש יקריב ולא סתמא ולשם מי שהוא וזה תלוי בברירה כנ"ל:

בד"ה כשהתנו הקשו לרש"י דאכתי תלוי בברירה. והנה בד"ה והתניא כ' תוס' דהמ"ל דהתם בתולה בדעת אחרים יש ברירה מיהו באמת מסקו התוס' לעיל ד"ה לא ס"ד דגם בתולה בד"א דיש ברירה היינו דוקא ע"י תנאי. א"כ י"ל דהיינו דמתרץ כשהתנו כנ"ל. והא דמקשינן א"ה מאי למימרא ולא מתרצינן דקמ"ל דבתולה בד"א יש ברירה. י"ל דהא כבר שמעינן מדברי ר' יוסי בגיטין (ע"ג) ע"ש אך לפמ"ש התוס' בגיטין (כ"ה:) ד"ה ר"י דבדבר העומד להתברר שאני אין ראי' משם]:

דף לח:

בגמ' התם משום הכנה כו' אלא הא דתנן כו' שבת מכינה לעצמה כו'. כל הסוגיא תמוה דאי שבת מכינה לעצמה למה אין מערבין בתחילה ביו"ט. [לשבת לר"א דס"ל דב' קדושות הן אך לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה ור"א בתי' קמא י"ל דס"ל לאביי דטעמא דר"א משום דאסור למיקני שביתה ביו"ט אבל לתי' בתרא קשה כנ"ל]. ומעיקרא דאקשי אלא הא דתנן כו' הו"ל להקשות ולטעמיך הא אמר ר"א אין מערבין בתחילה ביו"ט ג"כ משום הכנה כדלעיל. ונראה לפרש דודאי ידע גם אביי איסור הכנה רק הא דנולדה בזה אסורה בזה קשיא לי' כיון דאמרי' בביצה דמאתמול גמרה לה א"כ עיקר תחילת הכנה בחול הי'. אלא אחרי דרבה חידש דגם סוף של הכנה אסור, א"כ שפיר קשיא לי' הא דתנן כו'. אבל בתחילה הא דאין מערבין אתיא לי' שפיר דהיא תחלת הכנה כנ"ל. ותי' לי' דשבת מכינה לעצמה א"כ הגמר הכנה אינו ביו"ט וגם התחלה הי' בחול להכי שרי. משא"כ לערב בתחילה אסור משום התחלה. וביצה שנולדה אסור משום הסוף כנ"ל ובזה מיושב ג"כ מ"ש המהרש"א דרב אדרב ע"ש]:

דף לט.

בתוס' ד"ה אי כו' וי"ל דנפ"מ כו' לבני בבל כו' ביצה אסורה. נראה דס"ל לתוס' דגם למ"ד הכא ר"ה קדושה אחת היא היינו לחומרא שא"י לערב ב' עירובין, אבל בנאכל עירוב בראשון אסור בשני דלקולא לא הוי קדושה א' עי"ז דכשבאים עדים בסוף היום נוהגין שניהם קודש דזה מספיק רק להחמיר אמרינן הכי. ולכך כ' דלבני בבל גם אחר תקנת ריב"ז הוא כן. אבל למ"ש הפוס' דגם לקולא הוי קדושה אחת ונאכל עירובו בראשון מותר בשני כמ"ש במ"א (סי' תי"ו) בשם הרשב"א וש"פ א"כ אחר התקנה ודאי אין לסמוך להקל לבני בבל מטעם דאין ניכר להם הפרש דזה שייך רק להחמיר דביצה אסורה כנ"ל:

דף לט:

בגמרא תניא כו' אם היום חול ולמחר קודש תהא זו תרומה על זו ואם כו' אין בדברי כלום כו' ולמחר כו', קשה לי הא אסור לתרום בלי ברכה כדתנן בתרומות (פ"א מ"ו) חמשה לא יתרומו האלם כו' משום שא"י לברך והאיך מברך כאן. וי"ל קצת דהמצוה נמשך עד שיהי' הפרשה גמורה ועכשיו אינו עושה כל הכלכלה תרומה אלא שאומר שתרומה יהי' בזו הכלכלה ולהכי תני בסיפא דברייתא וקורא שם דמיותר לכאורה אלא לפרש שאינו הפרשה גמורה רק קריאת שם ובשעת הפרשה אחר יו"ט יברך ודוחק. וע"ד פלפול קצת י"ל דקשה עוד בסיפא דקתני ולמחר הוא אומר כו' למה לי' למימר למחר ואם היום קידש כו' הלא אם אתמול הי' חול כבר חל התרומה ואין בדבריו עכשיו כלום ממילא ולמה לי הוספה שלו, איברא דגם ברישא קשה דואם לאו מיותר אטו דיני תנאי בעינן כיון דאינו רשאי לתרום אלא באופן זה פשיטא דמהני גילוי דעתא בעלמא אפי' בלא תנאי כפול. ובפרט לדעת הרמב"ן בב"ב (קכ"ו:) דבתנאי שהוא בינו לבין עצמו א"צ משפטי התנאים ע"ש. ובל"ז ג"כ כיון דהכא ר' יהודה קתני לה דס"ל בגיטין (מ"ו:) דא"צ תנאי כפול ע"ש]. מ"מ י"ל דלרווחא דמילתא יש לו לפרש דבריו. אבל בסיפא קשה וה"ר יהונתן מיישב קצת ע"ש. אבל אפשר לפרש דהכוונה אם היום חול תהי' תרומה היינו למחר בשעה ידועה שבוחר לו אז יהי' תרומה. דודאי רשאי בעיו"ט לעשותו תרומה ביו"ט כדאי' לעיל (ל"ו.) בלגין טבול יום שיהי' תרומה משתחשך ] וכ"מ בירושלמי בשבת (פי"ח ה"א) ע"ש, אך בשו"ת רעק"א (סי' קנ"ט) נסתפק בזה אי רשאי כה"ג לגבי קנין שיחול בשבת]. וארווח לן בזה דלמחר באותו שעה יאמר ג"כ התנאי ויוכל לברך אז דממ"נ אכתי לא נגמר המצוה כנ"ל. [ואע"ג דהשתא לא עביד מידי יכול לברך כיון דעכשו נגמר המצוה. אך לפמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ש"ה ס"ק י"ב) בשם התה"ד גבי פדיון הבן דבכה"ג א"י לברך ע"ש אי אפ"ל הכא כן דכיון דאם הי' אתמול חול א"י לברך שוב אי אפשר לברך מספק]. ולכך צריך למחר לומר ואם לאו אין בדברי כלום. דאל"ה כיון דאכתי לא חל התרומה הוי אמירה דהשתא כחזרה מתרומה דאתמול ותרומה דהשתא לכך אומר בפי' אם אתמול הי' חול אין בדברי כלום ויחול אח"כ התרומה מצד הפרשה דאתמול כנ"ל. מיהו כ"ז א"נ אמת. וצ"ע על הברכה וגם במה דקתני בסיפא וקורא עלי' שם מה בעי בזה הא כבר די במה שאמר אם היום חול תהי' תרומה כו':

דף מ.

בגמ' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. פי' רש"י ותוס' דנקרא ר"ח זכרון מדכתיב בפ' בהעלותך גבי חצוצרות והיו לכם לזכרון. וקשה דהא גם שבת נכלל שם כמ"ש בספרי וביום שמחתכם זה שבת א"כ גם בשבת נימא דזכרון א' עולה ואמאי צריך להזכיר של שבת בר"ה שחל בשבת]. ור' יהונתן כ' טעם אחר וג"כ דוחק:

בתוס' ד"ה אדעתי' כו' סיני עדיף. קצת קשה מה ראי' זו דנהי דסיני עדיף שיאמר לנו כל הדינים דצריכין למרי חיטיא. אבל הכא במה דפליגי ור' ששת לא מייתי ברייתא כוותי' רק מסברא פליגי א"כ י"ל דהלכה כר"ח דהוא חריף טפי. ואפשר ס"ל לתוס' דמסתמא הי' לר"ש ראיות לדבריו מברייתות אע"ג דלא מייתי בגמ':

תוכן העניינים

שפת אמת על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה