שפת אמת על עירובין· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק בכל מערבין · דף לה.
בגמ' בשדה אין עירובו עירוב כרבנן, נראה לפרש לאפוקי לרבי דלא גזרו בה"ש משום שבות א"כ גם בשדה עירובו עירוב דהוי רק שבות. ובאמת יש לתמוה על הרא"ש והטור (סי' שצ"ד) שהביאו חילוק בין בעיר ובשדה והלא קיי"ל כרבי ולדידי' גם בשדה הוי עירוב כנ"ל. אח"כ מצאתי בב"י וט"ז שם מזה:
שם בגמ' ותסברא והתנן אוהל וניסט טמא. לכאורה תמוה וכי איכא למ"ד דאהל מקבל טומאה וכדפירש"י בפשיטות מ"ס אוהל הוא ולא מקבל טומאה דלא מצינו קבלת טומאה אלא בכלי ומ"ש התוס' בשבת (כ"ז:) דפשתן מטמא באהל אפי' במחובר. אינו אלא בטומאת מת דגלי בי' קרא אבל לא בשאר טומאות ומצאתי אח"כ בר"ש שם במס' זבין דפי' לענין מה שבתוך השידה קאמר דהכלים שבתוכן טמאים ע"י היסט ורעדה של השידה כדמסיק ע"ש. וגם כל דברי רש"י ותוס' בכל הסוגיא מה דנקטו טומאה באהל ע"כ הפי' כדברי הר"ש הנ"ל. וכ"מ ברמב"ם (פ"ט מה' מטמאי מו"מ ה"א) דע"י היסט מחובר נטמאו האוכלין והכלים שעליו ע"ש]:
שם בגמ' אמר רבא ל"ש כו' צ"ע א"כ גם לכתחילה יוכל להניח העירוב תוך ד"א אחר אלפים. וא"כ הא דקתני נתגלגל חוץ לתחום פי' שנתגלגל משהו מאותו מקום הנחה שהי' כשיעור מצומצם דמסתמא כמה שיוכל להרחיב התחום מרחיבו. ובאמת גם בפוס' נראה דדוקא בנתגלגל בדיעבד מתיר רבא וא"י הטעם דמה שהניחו קודם בה"ש מידי ממשא אית בי' וצ"ע:
בתוס' ד"ה חסורי כו' ומיהו נראה כו'. ומ"מ צ"ע מ"ט להקל בעירובי חצירות בזה. דממ"נ אי ס"ל דאסור לטלטל דרך חצרות וקרפיפות א"כ סוף סוף אינו ראוי לאכול וגם בע"ח צריך להיות ראוי. ותו תמהני מ"ש התוס' דהא דתני ומודים חכמים. לר"א דקאי אסיפא היא גופא קשיא למה לא קתני נמי בברייתא גם ברישא דמודה ר"א לחכמים כיון דהקילו בע"ח גם כשאינו ראוי וצ"ע. וגם הפוס השמיטו דין זה:
בד"ה בעיר בנמצא בשבת כו' צ"ע מה לי נמצא בשבת או אחר השבת כיון דבה"ש הי' אבוד. וצ"ע גם לדינא ועי' בטור (סי' שצ"ד) [ובמג"א שם הביא דברי התוס' דהכא ע"ש]:
בד"ה בעי סכינא פ"ה כו' ואינו נראה כו'. נראה ליישב דעת רש"י דס"ל דשבות דפסיקת החבל חשיב בעידנא דנטילת העירוב והתירו רבי בה"ש. משא"כ שבות דהבאת הסכין לא חשיב בעידנא ולא התירו רבי בה"ש: