אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק ששי › דף סד.

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ששי · דף סד.

דף סג:

בגמ' דלא אתעביד לי' צורך גבוה וצריך לאחולי שבתא. פרש"י משום דשביחא מילתא הוא. ודוחק שיהא נקרא לא אתעביד צורך גבוה כיון דקרי לי' לעיל מן המובחר. וגם לא ביאר רש"י פי' דצריך לאחולי שבתא. והגם דיש ליישב זה מכח מלאכות הרקדה טפי כמ"ש לעיל. מ"מ לולי פרש"י נראה לע"ד לפרש פי' אחר. דהחילוק היא דהכא אם נקצור באמת ה' סאין יהא קרב העומר מכל החמש סאין. נמצא דבשלשה סאין שקצר עדיין לא אתעביד צורך גבוה דמזה מוציא רק חצי עומר וצריך לאחולי שבתא על השלמת שיעור העומר. ונהי דהי' יכול לרקד טפי ולהוציא עשרון גם משלשה אבל עכ"פ באמת כשמוציא העשרון מכל החמשה הרי נעשה צורך גבוה מב' הסאין כמו מן השלשה הקודמין. אבל התם בהפשט אין שום צורך גבוה נעשה ע"י ההפשט שמחלל עליו שבת כנ"ל נכון:

וי"ל עוד דכל זמן שאינו מפשיט כולו רק עד החזה. י"ל דלאו חילול שבת הוא כיון דעדיין העור מחובר לאו הפשטה היא **בתוס' פסחים (ס"ה:) מבואר דגם בזה איכא איסור בהפשט. אבל בשבת (קי"ז. ד"ה דשקיל) כ' דלר"י לא דחי לי' הפשט כלל. משמע כנ"ל דעד החזה לאו הפשט הוא. וא"צ למ"ש שם המהרש"א בדוחק ע"ש. אכן לא משמע הכי בשבת (קל"ג:) גבי ציצין שאינן מעכבין דמייתי שם האי פלוגתא דר"י ורבנן בהפשט. וצ"ל דסוגיא דהתם ס"ל כרבה הכא דגם עד החזה הוי חילול. גם י"ל כשיטת הרמב"ם (פ"ב מה' מילה) דבחול קאי התם. ובלא"ה צ"ל הכי לפי' התוס' בשבת דבשקיל בברזי ליכא איסור גם בכל ההפשט ע"ש:** נמצא דא"צ לחילול שבת כלל בהפשטה. אבל הכא דצריך לחלל שבת בג' סאין שרי גם בה' סאין:

שם ואפי' נתכפר לו בשני'. פירש"י שנשפך דם הראשונה משמע דבלא"ה רק שניהם עומדין פשיטא דאין לפוטרו במה שנתכפר בשני'. מיהו י"ל דגם בזה איכא רבותא טפי דלא נימא דהוי כטועה בד"מ ועשה מצוה כמ"ש בתוס'. וי"ל דגם התוס' ס"ל כפירש"י דמיירי בנשפך להכי קרי לי' ועשה מצוה אבל אי דם הראשון קיים לא הוי בכלל ועשה מצוה כלל דמה מצוה נתחדש ע"י שחיטת שני' כיון דיכול ליקח מדם ראשונה. מיהו הרמב"ם שהשמיט כל הדין דנתכפר בשני' ע"ש (בפ"ב מה' שגגות) שנתקשה הלח"מ בזה. אבל נראה דהרמב"ם הבין כפשוטו דדם שניהם קיימין ונתכפר בשני'. וזה לא הוצרך להביא כיון דהביא בנמצאת ראשונה טרפה בב"מ דפטור ובכה"ג ודאי מתכפר בשני'] מוכח ממילא הא לא הוי כחושה חייב אע"ג דכיפר בשני'. ואפשר להרמב"ם דאה"נ בנשפך הדם הוי כנמצאת כחושה דחילוק התוס' בזה אינו מוכרח כ"כ דמ"מ קמי שמיא גליא דשחיטה זו לצורך היתה רק דעדיין לא נתברר הדבר. ואין דבר זה דומה לשוחט חולין ואח"כ נחלה חולי מסוכן דודאי חייב. דשאני הכא דהוא סבר בשעת שחיטה דנצרך לצבור וגם האמת כן הי' שנצרך לצבור רק דלא הי' מבורר עדיין וצ"ע בזה. ועמ"ש לקמן בזה. וי"ל עוד דרש"י מיאן לפרש דמיירי כשהדם קיים ונתכפר בשני' דאפשר בכה"ג אין מתכפר בשני' דהוי מצהב"ע **בירושלמי שבת (פי"ג ה' ג') השוחט חטאתו בשבת כיפר. וכ"פ הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות הי"ד) וכ"כ התוס' בחולין (מ') ובירוש' פסחים (פ"ו ה' א') גבי חגיגה אילו עבר והביא כו' כשר ע"ש. התם לא הוי מהב"ע כיון שהי' אפשר בהיתר להקריב בחול ואין המצוה באה ע"י העבירה. אבל הכא החטאת של ציבור זמנו רק היום בשבת. ואם נשחט באיסור שפיר הוי מצהב"ע דאחר ששחט הראשונ' שוב שחיטת השני' לא הי' אפשר בהיתר:** מיהו לפ"ז גם בנשפך הדם כיון דלרש"י חייב גם בזה מצהב"ע היא. וקשה באמת הטעם למה נתכפר לר"א. וי"ל דהא בזריקה ליכא עבירה רק שבא המצוה ע"י עבירת השחיטה א"כ כשהדם הראשון קיים לא בא המצוה ע"י העבירה דהא יכולין לזרוק דם הראשון. וודאי אי העבירה בשעת המצוה מצהב"ע דאחר ששחט שפיר הוי מצהב"ע אע"ג דהי' יכולין לזרוק דם אחר מ"מ בעשיית המצוה נעשה העבירה. אבל כה"ג שפיר לא בא ע"י העבירה וכעין זה אי' בירושלמי שבת פי"ג]. אך לרש"י דמיירי בנשפך הדם תיקשי טפי דלהוי מצהב"ע [ואע"ג דכיון שנשפך הדם הי' יכול לשחוט אח"כ בהיתר מ"מ אחר שנשחט באיסור בא עתה הזריקה ע"י העבירה] וגם אי לא נשפך הדם תקשי על מצות השחיטה דבא בעבירה. אע"ג דהשחיטה כשר בזר מ"מ מכלל מצות הקרבן הוא דהא כתיב ושחט אותו (כמ"ש רש"י בפסחים (ז':) ד"ה פסח וקדשים ע"ש] א"כ לפסול מצות השחיטה דהוא בעבירה. ול"ד לשוחט בשבת דשחיטתו כשרה דבחולין השחיטה רק הכשר הבשר להכשיר לאכילה ובכה"ג לא מצינו פסול מצהב"ע שיהי' עי"ז נבילה. אבל בקרבן י"ל דפסול כה"ג וצ"ע:

שם בגמ' כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. הלשון צריך ביאור דל"ל למימר דפטור דהא סגי בהא דאמר בסיפא דיביא לכתחלה וישחוט. מיהו בזה אפשר ליישב כיון דהוא נתכוין לשם ב' חטאות הו"א דבתר מחשבתו אזלינן וחייב קמ"ל דפטור. אכן י"ל עוד דבאמת מקשים בזה למה פטור על הכחושה ששחט בראשונה כיון דלכתחילה צריך לשחוט השמינה ולא הכחושה. כיון דהי' לפניו כחושה ושמינה יתחייב על הכחושה א"כ רבותא גדולה היא. מיהו צ"ע הטעם. והי' אפשר לפרש דמיירי ששחט הכחושה והשמינה והשלים כל עבודתם דזרק והקטיר ג"כ משניהם. ונמצא דבאמת נתכפר בראשונה ומ"מ פטור על השני' כיון דשחטה קודם זריקת הדם והי' הדין להביא שמינה ולשחוט. ולכן אע"פ שאח"כ זרק דם הכחושה מקודם אעפ"כ פטור על שניהם. והדין ודאי הכי הוא מ"מ סתימת הלשון לא משמע הכי. ולכן צ"ל דאפי' לא זרק את דם הכחושה פטור על הראשונה מטעם דעכ"פ אם יזרוק יוכשר הקרבן אין יכולין לחייבו על השחיטה אע"ג דלכתחילה לא הי' רשאי לעשות כן וצ"ע:

שם בגמ' א"ל רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים. הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות) כתב נמצאת טריפה בב"מ. וא"י טעמו כיון דמודה לרש"י דאפי' היתה כחושה מבחוץ מטעם הקריבהו נא לפחתך אומרים לו הבא שמינה ושחוט כמבואר בדבריו הקודמים ע"ש. א"כ ל"ל לפרש הכא בטריפה דוקא:

שם לאו היינו דרבה ורבא כו'. קשה לי מה מדמי הגמ' להדדי הלא י"ל דגם למ"ד התם בתר מחשבתו אזלינן היינו במחשבה על הדגים שאילו הי' נגמר זו המעשה בהעלאת דגים לבד הי' באמת איסור נמצא דמחשבתו הי' על מעשה איסור והשגגה שלו הי' שהי' סבור שצידה מותר בשבת או שכח שהיום שבת בזה שפיר י"ל דבתר מחשבתו אזלינן אבל הכא דמחשבתו הי' על מעשה היתר שסבור הי' שנצרך לצבור ובאמת מחשבתו היתה אמתית שנצרך לצבור כיון שהראשונה כחושה בבני מעיים רק שהוא סבר דמעשה איסור הוא ולא ידע האמת א"כ אין הנדון דומה לראי'. ודאי אילו הי' מכוין לצוד דבר זה וסבור שדג הוא ונמצא שתינוק הוא הי' דומה לדהכא. משא"כ בנתכוין לדגים והעלה תינוק לא דמי לדהכא. וצריכין לומר דהגמ' ס"ל דה"נ כן היא דמתכוין לצוד זה הבע"ח שיש במקום הזה וסבר שהם דגים ולבסוף נמצא בהם ג"כ תינוק. והא דנקט והעלה דגים ותינוק ולא אמר והעלה תינוק גרידא נראה דבכה"ג בלא"ה פטור דלא נתקיים מחשבתו להכי אמרו דגים ותינוק:

שם כיון דשמע אמרינן דעתי' נמי אתינוק. פי' נהי דדעתו הי' ודאי על הדגים ואפי' לא הי' שומע מהתינוק הי' צד. מ"מ עכשיו שידע ודאי עלה ברצונו דאם תעלה מצודתו גם התינוק מה טוב. ולכאורה תמוה דאי דעתי' נמי אתינוק למה בהעלה דגים חייב כיון דנתכוין לתינוק ודגים. ותו קשה מ"ט דמ"ד דמחייב כיון דנתכוין לדגים ותינוק והעלה דגים ותינוק הא מרבה בשיעורין לכו"ע עכ"פ חיוב חטאת ליכא. ולכן יש לפרש דרק מאן דפטר ס"ל דדעתו גם אתינוק כיון דשמע. אבל מאן דמחייב ס"ל כיון דלא פירש רק להעלות דגים לא אמרי' שנתכוין גם לתינוק. וא"כ י"ל דאפי' מ"ד דדעתי' אתינוק היינו בהעלה באמת דגים ותינוק וגם שמע אמרינן דנתכוין לתרווייהו. אבל בהעלה דגים בלבד לא אמרינן דדעתו הי' אתינוק. מיהו זה דוחק. ולכן נראה דאפי' נתכוין על שניהם כיון דריבוי בשיעורין אסור נהי דפטור עלה. מ"מ בשלא העלה רק דגים שפיר חייב דהרי נתכוין גם על האיסור וכ"כ בס' תוס' יוה"כ ביומא (פ"ד:) ע"ש]. מיהו בסיפא דהעלה דגים ותינוק מוכרחין לומר דמאן דמחייב לית לי' דדעתי' אתינוק. אבל ברישא נראה דבכל גווני חייב וצ"ע לדינא. והרמב"ם (פ"ב מה' שבת) השמיט הרישא דהעלה דגים בלבד והא דכתב הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור דמשמע בהעלה דגים לבד חייב כמ"ש המ"מ שם. היינו בלא שמע שטבע תינוק אבל בשמע לא נתבאר בדבריו] וצ"ע הטעם:

תוס' ד"ה שחט ב' חטאות כו' לא נקט עולות כו'. אפשר לומר דבעולות הוי טעה בד"מ ועשה מצוה כיון דכשר לעולת קיץ המזבח **לכאור' ז"א דכיון דעולת קיץ אין דוחה שבת. גם אפי' כבר נשחט אסור לזרוק הדם. כדאי' בביצה (כ':) גבי כב"ע שנשחטו שלא לשמן. אך י"ל כיון דע"י הזריקה יהי' טועה בד"מ ועשה מצוה ויפטר מחטאת הותר שבות דזריקה כדי להצילו מחיוב שבת. כמו הדביק פת בתנור ריש שבת. וכ"כ בצל"ח פסחים (ע"א:). אכן בתוספת' פ"ה דפסחים מבואר דגם בשוחט ב' עולות ציבור וא"צ אלא א' חייב על האחרונה ע"ש. ואפ"ל דבתוספתא מיירי היכי דשחט זר דאין להתיר לכהן לזרוק כדי לפטור השוחט דא"א כו' שיזכה חבירך. א"כ שוב לא עשה מצוה משו"ה חייב. והכא לא נקט עולות משום דלא פסיקא לי' דאם הי' השוחט כהן מותר לו לזרוק כנ"ל. ושוב עשה מצוה ופטור מחטאת כנ"ל. אך למאי דמשמע מדברי רש"י (יבמות ל"ג:) דבשבת לא הותר שחיטה בזר. אי אפ"ל דברי התוספתא כנ"ל:** אבל בחטאת לא חזי למידי ולא עשה מצוה והרמב"ם דהביא דין זה נמי בעולות הוא מיירי בא' שמינה וא' כחושה ושחט השמינה ואח"כ הכחושה ובזה ודאי הכחושה לא חזי למידי [ואע"ג דגם כחושה כשרה דיעבד. מ"מ כיון דלכתחילה אסור להקריב משום הקריבהו נא לפחתך. אפי' אי הוי רק איסור דרבנן. אין להתיר לציבור להקריב הכחוש בשביל לפטור השוחט מחיוב חטאת. דא"א לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. גם י"ל דאיסור דאורייתא הוא להקריב כחוש בד"ה ואפי' נתכפר כו' ול"ד נמי לטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. הכא ודאי לא דמי דבשעת השחיטה עשה איסור ולא עשה עדיין מצוה משום דאז הי' יכול לכפר בראשונה. אבל לקמן בנמצא כחושה בב"מ תמוה דשם עשה מצוה מיד בשחיטה דקמי שמיא גליא דראשונה כחושה היא. וצ"ל דלמ"ד בתר מחשבתו אזלינן ס"ל נמי בהא דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה הוא דוקא כשגם לפי מחשבתו עשה מצוה. כגון שמל:

הנולד בע"ש. בשבת דמחשבתו הי' למילת מצוה ועשה מילת מצוה עכ"פ דמילת תשיעי נמי מצוה היא. אבל בנתכוין להעלות דגים דמחשבתו לא הי' למצוה זו שעשה בהעלאת התינוק. וכמו כן הכא הי' מחשבתו להיות ב' חטאות א"כ מחשבתו הי' שאפי' הראשונה כשרה ישחוט עוד אחד ובזה ליכא מצוה. וכיון דאיהו אזיל בתר מחשבתו לא קרינן בזה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כנ"ל:

בד"ה להעלות כו' לא דמי לאופה מיו"ט לחול. פשוט להו דשייך הואיל גם בשבת (וכ"מ בתוס' בפסחים (מ"ו: ד"ה רבה) ע"ש] אבל הי' אפשר לומר דרק ביו"ט אמרינן הואיל כמו דאמרינן ג"כ מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [וכמ"ש התוס' בשבת (ל"ט:) וברשב"א שם לב"ש דלית להו מתוך לא אמרי' הואיל ע"ש] אבל לא בשבת. ויש להסביר עוד החילוק דביו"ט דכתיב אשר יעשה לכל נפש כו' לאו איסור הוא כלל משום הכי אמרי' הואיל ויוכל להיות דיעשה לכל נפש אין לוקין עליו. אבל בשבת מלאכה אסורה היא רק לצורך מקדש הותר וכל שאינו לצורך לא הותרה ואסור. ועל תירוץ התוס' מקשין מ"מ אפי' אי מקלעי אורחי' ביו"ט למה אין לוקין אי אזלינן בתר מחשבתו ואיהו לאיסורא קמכוין. ונראה דלק"מ דדוקא לענין קרבן חטאת אזלינן בתר מחשבתו. כמו דחייבה תורה חטאת אע"פ שהי' שוגג מ"מ צריך כפרה ולכן כל שחשב לחטוא נמי חייב. אבל לחייבו עונש מזיד י"ל דלכו"ע כל שבאמת לאו איסורא עביד ליכא עונש. וה"נ בצד במזיד דגים והעלה תינוק י"ל דפטור מסקילה ודוקא לענין חטאת פליגי כנ"ל. אכן לשון התוס' צריך ביאור דמה שייך בזה הואיל ופטור אתינוק לפטור נמי אדגים כיון דבאמת העלה שניהם. ויותר הי' להתוס' לדמותו לאופה ליו"ט ומוסיף גם לצורך חול דזה שרי ביו"ט לכו"ע כמ"ש התוס' בסמוך]. ולכן נראה יותר דכוונת התוס' להקשות ארישא למאן דפוטר בהעלה דגים ותינוק ומ"מ בהעלה דגים מחייב ע"ז הקשו דנימא הואיל אי איקלע לי' גם תינוק הי' פטור אדגים לפטור גם בהעלה דגים לבד.

בד"ה שתים כו'. לא מצי למיפשטא כו' ולא ניתן שבת לדחות כו'. יש להסביר דבריהם כמו שכתבתי לעיל דביו"ט דכתיב אשר יאכל לכל נפש כו' וא"כ כל דבמלאכה זו איכא אכילת נפש ליכא עבירה כלל אפי' יש בו ג"כ מה שאינו לאכילת היום. אבל מלאכה בשבת אסורה ולחולה הותרה רק משום פקו"נ וכל שיכולין להציל הנפש בלי מלאכה זו אסור. אך לשונם אינו מובן דהא משמע הכא דהיכא דיש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ א' פשיטא דאסור לקוץ השלש וביו"ט שרי כה"ג ולמה תלאו קושיתם בפשיטות האיבעיא עדיפא הו"ל לאקשויי בעיקרא דדינא]:

בא"ד דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן. והר"ן (פ"ב דביצה) הוכיח מהכא דאיסור דאורייתא איכא. דאי נימא ריבוי בשיעורין דרבנן והא ריבוי בקצירה ודאי מה"ת דבקוצר ב' עוקצין מחויב על כל חדא וחדא. וא"כ מה בעי רבא פשיטא דעושין איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא א"ו דריבוי מדאורייתא אסור. ולע"ד אין זה ראי' דלעולם ריבוי בשיעורין מדרבנן מיהו הכא בצריך לחולה ב' גרוגרות אפי' יש ב' בעוקץ א' וב' בב' עוקצין וקצץ אלו הב' בב' עוקצין לא עבר איסור תורה כיון דעכ"פ בב' אלו נתרפא החולה. אע"ג דהי' יכולין לקוץ הני ב' שבעוקץ א' מ"מ כיון דכל הקציצות בעבור החולה לא הוי רק איסור דרבנן ג"כ. ולהכי מיבעיא לרבא הי עדיף. ואע"ג דלולי החולה מרבה בתלישה מה"ת ומרבה בשיעורין דרבנן מ"מ עתה דתרווייהו דרבנן שפיר מספקא לי' דאפשר דעדיף ב' בב' עוקצין כיון דכל המעשה נצרך לחולה. אבל ג' בעוקץ א' הא יש בתוכו מקצת שאינו לצורך החולה:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה