שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ששי
דף סג:
בגמ' אלא ר"י מאי קסבר כו' אמר רבא עשרון מובחר כו'. לכאורה אין מובן כל אריכות הזה כיון דמסיק דמחמש שביחא מילתא פירש"י שהוא יותר מן המובחר. א"כ הו"ל לתרץ כפשוטו דר"י סובר דבשבת אפי' אינו כ"כ מן המובחר לא דחינן בזה שבת. וכן איתא באמת בירושלמי (פסחים פ"ו ה' א') טעמא דר"י הכא דמובחר מן המובחר אינו דוחה שבת]. ובאמת לולי פירש"י הי' נראה לפרש דהא דשביחא מילתא טפי אינו מענין מן המובחר רק כעין אין עניות במקום עשירות דאין זה כבוד לרקד כמה פעמים. ולפ"ז י"ל דבענין שבת וחול ליכא פלוגתא בין ר"י וחכמים רק בחול חייש ר"י על זה דאין עניות במקום עשירות וחכמים ס"ל אדרבא התורה חסה על ממונם של ישראל. אבל אי הי' קצת מן המובחר טפי הי' מודה ר"י דשבת הותרה לזה כדמקשה הגמ' מאי קסבר כו'. ואע"ג דרבה אמר אח"כ דר"י ורי"ב של ריב"ב אמרו דבר אחד משמע דפלוגתייהו הוי בענין דחיות שבת. י"ל דרבה לית לי' דרבא וס"ל דפליגי אי מן המובחר דוחה שבת או לא. ולשיטתי' דרבה דחה הגמ' לקמן דהכא לא איתעבד לי' צורך גבוה אבל לרבא ל"ד כלל להתם. מיהו רב אשי אח"כ דאמר נמי ר"י ור"י אמרו ד"א (ס"ל ג"כ דפליגי אי דחי שבת כיון דאפשר בלא"ה] ודוחק לומר דר"א יחלוק על רבא בזה. ע"כ נראה ליישב כפרש"י דבאמת הוי קצת מן המובחר טפי כשאינו מרקד הרבה. וס"ל להגמ' דלא פליגי בשיעור מן המובאר ולכו"ע מה שהוא מן הדין דצריך להיות הידור מצוה בזה דוחה שבת ג"כ. ומה שהוא תוספות הידור אינו דוחה לכ"ע. ולכן חידש רבא דפלוגתייהו כיון שאין יכול לעשותו מובחר רק ע"י הרקדה הרבה. א"כ יש בזה ג"כ חילול שבת רק שיהי' במלאכה אחת. בזה פליגי ר"י וחכמים. דלחכמים אפי' תוס' הידור בכה"ג דוחה כיון דאם יקצרו פחות לא יהי' מהודר רק ע"י תוס' מלאכת הריקוד. מוטב לעשות גם זה ההידור אפי' ע"י מלאכות הרבה. ור"י ס"ל דלמעט מהרבה מלאכות עדיף כיון שאינו רק תוס' הידור. נמצא דלפי' רש"י פליגי ר"י וחכמים בתרתי א' דמשלש אפי' הרקדה מועטת הוי מן המובחר ביותר לחכמים ולר"י אינו מן המובחר ביותר רק מחמש. ופליגי נמי דבשבת אין למעט ממדת השיעור שיכולין להוציא ממנו מן המובחר ביותר שלא ע"י ריקוד הרבה לחכמים., ולר"י מוטב למעט השיעור ויהי' תיקון להיות מובחר ע"י הרקדה הרבה, ועפ"ז יש ליישב קושי' התוס' מה דנקט א' שבת וא' חול. דבשבת נמי פליגי דלדעת חכמים דמשלש בא מובחר ביותר שלא ע"י ריקוד הרבה. א"כ לשיטת ר"י הוי להו לומר דבשבת קוצרין רק ב' סאין ולהרבות בריקוד מ"מ שבת הוי כחול בג' סאין. וא"כ אין שבת פשוט יותר מבחול:
שם מפשיט עד החזה. בתוס' הקשו למה לא נקטי פלוגתייהו בשאר יו"ט שחל בשבת. וי"ל דבשבת (קט"ז.) אמרי' דלריב"ב אפי' לפשוט בברזא דהוי רק שבות אסור. ויש להבין מ"ט דריב"ב הלא אין שבות במקדש. ולהכי י"ל דרק בפסח דכל ישראל שוחטין ומפשיטין ויש רבים מע"ה להכי בכה"ג חוששין גם לשבות במקדש כיון דמצוי וקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא. וכעין מ"ש הריטב"א (סוכה נ':) מה שאין כן טלטול מקלות דהותר גם בשבת כדאי' בפסחים (ס"ד.) משום שא"י לבוא לאיסור דאורייתא] אבל שאר קרבן ציבור וינמסר רק לכהנים מודה ריב"ב דאין שבות במקדש:
דף סד.
בגמ' דלא אתעביד לי' צורך גבוה וצריך לאחולי שבתא. פרש"י משום דשביחא מילתא הוא. ודוחק שיהא נקרא לא אתעביד צורך גבוה כיון דקרי לי' לעיל מן המובחר. וגם לא ביאר רש"י פי' דצריך לאחולי שבתא. והגם דיש ליישב זה מכח מלאכות הרקדה טפי כמ"ש לעיל. מ"מ לולי פרש"י נראה לע"ד לפרש פי' אחר. דהחילוק היא דהכא אם נקצור באמת ה' סאין יהא קרב העומר מכל החמש סאין. נמצא דבשלשה סאין שקצר עדיין לא אתעביד צורך גבוה דמזה מוציא רק חצי עומר וצריך לאחולי שבתא על השלמת שיעור העומר. ונהי דהי' יכול לרקד טפי ולהוציא עשרון גם משלשה אבל עכ"פ באמת כשמוציא העשרון מכל החמשה הרי נעשה צורך גבוה מב' הסאין כמו מן השלשה הקודמין. אבל התם בהפשט אין שום צורך גבוה נעשה ע"י ההפשט שמחלל עליו שבת כנ"ל נכון:
וי"ל עוד דכל זמן שאינו מפשיט כולו רק עד החזה. י"ל דלאו חילול שבת הוא כיון דעדיין העור מחובר לאו הפשטה היא **בתוס' פסחים (ס"ה:) מבואר דגם בזה איכא איסור בהפשט. אבל בשבת (קי"ז. ד"ה דשקיל) כ' דלר"י לא דחי לי' הפשט כלל. משמע כנ"ל דעד החזה לאו הפשט הוא. וא"צ למ"ש שם המהרש"א בדוחק ע"ש. אכן לא משמע הכי בשבת (קל"ג:) גבי ציצין שאינן מעכבין דמייתי שם האי פלוגתא דר"י ורבנן בהפשט. וצ"ל דסוגיא דהתם ס"ל כרבה הכא דגם עד החזה הוי חילול. גם י"ל כשיטת הרמב"ם (פ"ב מה' מילה) דבחול קאי התם. ובלא"ה צ"ל הכי לפי' התוס' בשבת דבשקיל בברזי ליכא איסור גם בכל ההפשט ע"ש:** נמצא דא"צ לחילול שבת כלל בהפשטה. אבל הכא דצריך לחלל שבת בג' סאין שרי גם בה' סאין:
שם ואפי' נתכפר לו בשני'. פירש"י שנשפך דם הראשונה משמע דבלא"ה רק שניהם עומדין פשיטא דאין לפוטרו במה שנתכפר בשני'. מיהו י"ל דגם בזה איכא רבותא טפי דלא נימא דהוי כטועה בד"מ ועשה מצוה כמ"ש בתוס'. וי"ל דגם התוס' ס"ל כפירש"י דמיירי בנשפך להכי קרי לי' ועשה מצוה אבל אי דם הראשון קיים לא הוי בכלל ועשה מצוה כלל דמה מצוה נתחדש ע"י שחיטת שני' כיון דיכול ליקח מדם ראשונה. מיהו הרמב"ם שהשמיט כל הדין דנתכפר בשני' ע"ש (בפ"ב מה' שגגות) שנתקשה הלח"מ בזה. אבל נראה דהרמב"ם הבין כפשוטו דדם שניהם קיימין ונתכפר בשני'. וזה לא הוצרך להביא כיון דהביא בנמצאת ראשונה טרפה בב"מ דפטור ובכה"ג ודאי מתכפר בשני'] מוכח ממילא הא לא הוי כחושה חייב אע"ג דכיפר בשני'. ואפשר להרמב"ם דאה"נ בנשפך הדם הוי כנמצאת כחושה דחילוק התוס' בזה אינו מוכרח כ"כ דמ"מ קמי שמיא גליא דשחיטה זו לצורך היתה רק דעדיין לא נתברר הדבר. ואין דבר זה דומה לשוחט חולין ואח"כ נחלה חולי מסוכן דודאי חייב. דשאני הכא דהוא סבר בשעת שחיטה דנצרך לצבור וגם האמת כן הי' שנצרך לצבור רק דלא הי' מבורר עדיין וצ"ע בזה. ועמ"ש לקמן בזה. וי"ל עוד דרש"י מיאן לפרש דמיירי כשהדם קיים ונתכפר בשני' דאפשר בכה"ג אין מתכפר בשני' דהוי מצהב"ע **בירושלמי שבת (פי"ג ה' ג') השוחט חטאתו בשבת כיפר. וכ"פ הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות הי"ד) וכ"כ התוס' בחולין (מ') ובירוש' פסחים (פ"ו ה' א') גבי חגיגה אילו עבר והביא כו' כשר ע"ש. התם לא הוי מהב"ע כיון שהי' אפשר בהיתר להקריב בחול ואין המצוה באה ע"י העבירה. אבל הכא החטאת של ציבור זמנו רק היום בשבת. ואם נשחט באיסור שפיר הוי מצהב"ע דאחר ששחט הראשונ' שוב שחיטת השני' לא הי' אפשר בהיתר:** מיהו לפ"ז גם בנשפך הדם כיון דלרש"י חייב גם בזה מצהב"ע היא. וקשה באמת הטעם למה נתכפר לר"א. וי"ל דהא בזריקה ליכא עבירה רק שבא המצוה ע"י עבירת השחיטה א"כ כשהדם הראשון קיים לא בא המצוה ע"י העבירה דהא יכולין לזרוק דם הראשון. וודאי אי העבירה בשעת המצוה מצהב"ע דאחר ששחט שפיר הוי מצהב"ע אע"ג דהי' יכולין לזרוק דם אחר מ"מ בעשיית המצוה נעשה העבירה. אבל כה"ג שפיר לא בא ע"י העבירה וכעין זה אי' בירושלמי שבת פי"ג]. אך לרש"י דמיירי בנשפך הדם תיקשי טפי דלהוי מצהב"ע [ואע"ג דכיון שנשפך הדם הי' יכול לשחוט אח"כ בהיתר מ"מ אחר שנשחט באיסור בא עתה הזריקה ע"י העבירה] וגם אי לא נשפך הדם תקשי על מצות השחיטה דבא בעבירה. אע"ג דהשחיטה כשר בזר מ"מ מכלל מצות הקרבן הוא דהא כתיב ושחט אותו (כמ"ש רש"י בפסחים (ז':) ד"ה פסח וקדשים ע"ש] א"כ לפסול מצות השחיטה דהוא בעבירה. ול"ד לשוחט בשבת דשחיטתו כשרה דבחולין השחיטה רק הכשר הבשר להכשיר לאכילה ובכה"ג לא מצינו פסול מצהב"ע שיהי' עי"ז נבילה. אבל בקרבן י"ל דפסול כה"ג וצ"ע:
שם בגמ' כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. הלשון צריך ביאור דל"ל למימר דפטור דהא סגי בהא דאמר בסיפא דיביא לכתחלה וישחוט. מיהו בזה אפשר ליישב כיון דהוא נתכוין לשם ב' חטאות הו"א דבתר מחשבתו אזלינן וחייב קמ"ל דפטור. אכן י"ל עוד דבאמת מקשים בזה למה פטור על הכחושה ששחט בראשונה כיון דלכתחילה צריך לשחוט השמינה ולא הכחושה. כיון דהי' לפניו כחושה ושמינה יתחייב על הכחושה א"כ רבותא גדולה היא. מיהו צ"ע הטעם. והי' אפשר לפרש דמיירי ששחט הכחושה והשמינה והשלים כל עבודתם דזרק והקטיר ג"כ משניהם. ונמצא דבאמת נתכפר בראשונה ומ"מ פטור על השני' כיון דשחטה קודם זריקת הדם והי' הדין להביא שמינה ולשחוט. ולכן אע"פ שאח"כ זרק דם הכחושה מקודם אעפ"כ פטור על שניהם. והדין ודאי הכי הוא מ"מ סתימת הלשון לא משמע הכי. ולכן צ"ל דאפי' לא זרק את דם הכחושה פטור על הראשונה מטעם דעכ"פ אם יזרוק יוכשר הקרבן אין יכולין לחייבו על השחיטה אע"ג דלכתחילה לא הי' רשאי לעשות כן וצ"ע:
שם בגמ' א"ל רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים. הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות) כתב נמצאת טריפה בב"מ. וא"י טעמו כיון דמודה לרש"י דאפי' היתה כחושה מבחוץ מטעם הקריבהו נא לפחתך אומרים לו הבא שמינה ושחוט כמבואר בדבריו הקודמים ע"ש. א"כ ל"ל לפרש הכא בטריפה דוקא:
שם לאו היינו דרבה ורבא כו'. קשה לי מה מדמי הגמ' להדדי הלא י"ל דגם למ"ד התם בתר מחשבתו אזלינן היינו במחשבה על הדגים שאילו הי' נגמר זו המעשה בהעלאת דגים לבד הי' באמת איסור נמצא דמחשבתו הי' על מעשה איסור והשגגה שלו הי' שהי' סבור שצידה מותר בשבת או שכח שהיום שבת בזה שפיר י"ל דבתר מחשבתו אזלינן אבל הכא דמחשבתו הי' על מעשה היתר שסבור הי' שנצרך לצבור ובאמת מחשבתו היתה אמתית שנצרך לצבור כיון שהראשונה כחושה בבני מעיים רק שהוא סבר דמעשה איסור הוא ולא ידע האמת א"כ אין הנדון דומה לראי'. ודאי אילו הי' מכוין לצוד דבר זה וסבור שדג הוא ונמצא שתינוק הוא הי' דומה לדהכא. משא"כ בנתכוין לדגים והעלה תינוק לא דמי לדהכא. וצריכין לומר דהגמ' ס"ל דה"נ כן היא דמתכוין לצוד זה הבע"ח שיש במקום הזה וסבר שהם דגים ולבסוף נמצא בהם ג"כ תינוק. והא דנקט והעלה דגים ותינוק ולא אמר והעלה תינוק גרידא נראה דבכה"ג בלא"ה פטור דלא נתקיים מחשבתו להכי אמרו דגים ותינוק:
שם כיון דשמע אמרינן דעתי' נמי אתינוק. פי' נהי דדעתו הי' ודאי על הדגים ואפי' לא הי' שומע מהתינוק הי' צד. מ"מ עכשיו שידע ודאי עלה ברצונו דאם תעלה מצודתו גם התינוק מה טוב. ולכאורה תמוה דאי דעתי' נמי אתינוק למה בהעלה דגים חייב כיון דנתכוין לתינוק ודגים. ותו קשה מ"ט דמ"ד דמחייב כיון דנתכוין לדגים ותינוק והעלה דגים ותינוק הא מרבה בשיעורין לכו"ע עכ"פ חיוב חטאת ליכא. ולכן יש לפרש דרק מאן דפטר ס"ל דדעתו גם אתינוק כיון דשמע. אבל מאן דמחייב ס"ל כיון דלא פירש רק להעלות דגים לא אמרי' שנתכוין גם לתינוק. וא"כ י"ל דאפי' מ"ד דדעתי' אתינוק היינו בהעלה באמת דגים ותינוק וגם שמע אמרינן דנתכוין לתרווייהו. אבל בהעלה דגים בלבד לא אמרינן דדעתו הי' אתינוק. מיהו זה דוחק. ולכן נראה דאפי' נתכוין על שניהם כיון דריבוי בשיעורין אסור נהי דפטור עלה. מ"מ בשלא העלה רק דגים שפיר חייב דהרי נתכוין גם על האיסור וכ"כ בס' תוס' יוה"כ ביומא (פ"ד:) ע"ש]. מיהו בסיפא דהעלה דגים ותינוק מוכרחין לומר דמאן דמחייב לית לי' דדעתי' אתינוק. אבל ברישא נראה דבכל גווני חייב וצ"ע לדינא. והרמב"ם (פ"ב מה' שבת) השמיט הרישא דהעלה דגים בלבד והא דכתב הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור דמשמע בהעלה דגים לבד חייב כמ"ש המ"מ שם. היינו בלא שמע שטבע תינוק אבל בשמע לא נתבאר בדבריו] וצ"ע הטעם:
תוס' ד"ה שחט ב' חטאות כו' לא נקט עולות כו'. אפשר לומר דבעולות הוי טעה בד"מ ועשה מצוה כיון דכשר לעולת קיץ המזבח **לכאור' ז"א דכיון דעולת קיץ אין דוחה שבת. גם אפי' כבר נשחט אסור לזרוק הדם. כדאי' בביצה (כ':) גבי כב"ע שנשחטו שלא לשמן. אך י"ל כיון דע"י הזריקה יהי' טועה בד"מ ועשה מצוה ויפטר מחטאת הותר שבות דזריקה כדי להצילו מחיוב שבת. כמו הדביק פת בתנור ריש שבת. וכ"כ בצל"ח פסחים (ע"א:). אכן בתוספת' פ"ה דפסחים מבואר דגם בשוחט ב' עולות ציבור וא"צ אלא א' חייב על האחרונה ע"ש. ואפ"ל דבתוספתא מיירי היכי דשחט זר דאין להתיר לכהן לזרוק כדי לפטור השוחט דא"א כו' שיזכה חבירך. א"כ שוב לא עשה מצוה משו"ה חייב. והכא לא נקט עולות משום דלא פסיקא לי' דאם הי' השוחט כהן מותר לו לזרוק כנ"ל. ושוב עשה מצוה ופטור מחטאת כנ"ל. אך למאי דמשמע מדברי רש"י (יבמות ל"ג:) דבשבת לא הותר שחיטה בזר. אי אפ"ל דברי התוספתא כנ"ל:** אבל בחטאת לא חזי למידי ולא עשה מצוה והרמב"ם דהביא דין זה נמי בעולות הוא מיירי בא' שמינה וא' כחושה ושחט השמינה ואח"כ הכחושה ובזה ודאי הכחושה לא חזי למידי [ואע"ג דגם כחושה כשרה דיעבד. מ"מ כיון דלכתחילה אסור להקריב משום הקריבהו נא לפחתך. אפי' אי הוי רק איסור דרבנן. אין להתיר לציבור להקריב הכחוש בשביל לפטור השוחט מחיוב חטאת. דא"א לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. גם י"ל דאיסור דאורייתא הוא להקריב כחוש בד"ה ואפי' נתכפר כו' ול"ד נמי לטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. הכא ודאי לא דמי דבשעת השחיטה עשה איסור ולא עשה עדיין מצוה משום דאז הי' יכול לכפר בראשונה. אבל לקמן בנמצא כחושה בב"מ תמוה דשם עשה מצוה מיד בשחיטה דקמי שמיא גליא דראשונה כחושה היא. וצ"ל דלמ"ד בתר מחשבתו אזלינן ס"ל נמי בהא דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה הוא דוקא כשגם לפי מחשבתו עשה מצוה. כגון שמל:
הנולד בע"ש. בשבת דמחשבתו הי' למילת מצוה ועשה מילת מצוה עכ"פ דמילת תשיעי נמי מצוה היא. אבל בנתכוין להעלות דגים דמחשבתו לא הי' למצוה זו שעשה בהעלאת התינוק. וכמו כן הכא הי' מחשבתו להיות ב' חטאות א"כ מחשבתו הי' שאפי' הראשונה כשרה ישחוט עוד אחד ובזה ליכא מצוה. וכיון דאיהו אזיל בתר מחשבתו לא קרינן בזה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כנ"ל:
בד"ה להעלות כו' לא דמי לאופה מיו"ט לחול. פשוט להו דשייך הואיל גם בשבת (וכ"מ בתוס' בפסחים (מ"ו: ד"ה רבה) ע"ש] אבל הי' אפשר לומר דרק ביו"ט אמרינן הואיל כמו דאמרינן ג"כ מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [וכמ"ש התוס' בשבת (ל"ט:) וברשב"א שם לב"ש דלית להו מתוך לא אמרי' הואיל ע"ש] אבל לא בשבת. ויש להסביר עוד החילוק דביו"ט דכתיב אשר יעשה לכל נפש כו' לאו איסור הוא כלל משום הכי אמרי' הואיל ויוכל להיות דיעשה לכל נפש אין לוקין עליו. אבל בשבת מלאכה אסורה היא רק לצורך מקדש הותר וכל שאינו לצורך לא הותרה ואסור. ועל תירוץ התוס' מקשין מ"מ אפי' אי מקלעי אורחי' ביו"ט למה אין לוקין אי אזלינן בתר מחשבתו ואיהו לאיסורא קמכוין. ונראה דלק"מ דדוקא לענין קרבן חטאת אזלינן בתר מחשבתו. כמו דחייבה תורה חטאת אע"פ שהי' שוגג מ"מ צריך כפרה ולכן כל שחשב לחטוא נמי חייב. אבל לחייבו עונש מזיד י"ל דלכו"ע כל שבאמת לאו איסורא עביד ליכא עונש. וה"נ בצד במזיד דגים והעלה תינוק י"ל דפטור מסקילה ודוקא לענין חטאת פליגי כנ"ל. אכן לשון התוס' צריך ביאור דמה שייך בזה הואיל ופטור אתינוק לפטור נמי אדגים כיון דבאמת העלה שניהם. ויותר הי' להתוס' לדמותו לאופה ליו"ט ומוסיף גם לצורך חול דזה שרי ביו"ט לכו"ע כמ"ש התוס' בסמוך]. ולכן נראה יותר דכוונת התוס' להקשות ארישא למאן דפוטר בהעלה דגים ותינוק ומ"מ בהעלה דגים מחייב ע"ז הקשו דנימא הואיל אי איקלע לי' גם תינוק הי' פטור אדגים לפטור גם בהעלה דגים לבד.
בד"ה שתים כו'. לא מצי למיפשטא כו' ולא ניתן שבת לדחות כו'. יש להסביר דבריהם כמו שכתבתי לעיל דביו"ט דכתיב אשר יאכל לכל נפש כו' וא"כ כל דבמלאכה זו איכא אכילת נפש ליכא עבירה כלל אפי' יש בו ג"כ מה שאינו לאכילת היום. אבל מלאכה בשבת אסורה ולחולה הותרה רק משום פקו"נ וכל שיכולין להציל הנפש בלי מלאכה זו אסור. אך לשונם אינו מובן דהא משמע הכא דהיכא דיש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ א' פשיטא דאסור לקוץ השלש וביו"ט שרי כה"ג ולמה תלאו קושיתם בפשיטות האיבעיא עדיפא הו"ל לאקשויי בעיקרא דדינא]:
בא"ד דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן. והר"ן (פ"ב דביצה) הוכיח מהכא דאיסור דאורייתא איכא. דאי נימא ריבוי בשיעורין דרבנן והא ריבוי בקצירה ודאי מה"ת דבקוצר ב' עוקצין מחויב על כל חדא וחדא. וא"כ מה בעי רבא פשיטא דעושין איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא א"ו דריבוי מדאורייתא אסור. ולע"ד אין זה ראי' דלעולם ריבוי בשיעורין מדרבנן מיהו הכא בצריך לחולה ב' גרוגרות אפי' יש ב' בעוקץ א' וב' בב' עוקצין וקצץ אלו הב' בב' עוקצין לא עבר איסור תורה כיון דעכ"פ בב' אלו נתרפא החולה. אע"ג דהי' יכולין לקוץ הני ב' שבעוקץ א' מ"מ כיון דכל הקציצות בעבור החולה לא הוי רק איסור דרבנן ג"כ. ולהכי מיבעיא לרבא הי עדיף. ואע"ג דלולי החולה מרבה בתלישה מה"ת ומרבה בשיעורין דרבנן מ"מ עתה דתרווייהו דרבנן שפיר מספקא לי' דאפשר דעדיף ב' בב' עוקצין כיון דכל המעשה נצרך לחולה. אבל ג' בעוקץ א' הא יש בתוכו מקצת שאינו לצורך החולה:
דף סד:
בגמ' איבע"א משום כרמל כו'. נראה דנ"מ בהאי טעמא דאפי' כבר עבר למקום רחוק וקצר צריך לחזור ולקצור ממקום קרוב אבל מטעם אין מעבירין כיון דכבר קצר אדרבא אמרינן בזה אין מעבירין:
בתוס' ד"ה אין מעבירין ומתרצין כו'. אין דבריהם מובנים ונראה לפרש כוונתם דאין מעבירין הוא לעשות המצוה במקום שנזדמן מקודם. אבל מ"מ יוצא המצוה במקום אחר ג"כ. והתם ילפינן מקרא דאין מצוה כלל רק יסוד מערבי. ונ"מ אם א"א ליתן ביסוד מערבי לא יתן כלל. וי"ל ג"כ הנ"מ אם כבר הלך עם הדם לרוח אחרת צריך לחזור וכן הוא כוונת התוס' במגילה (ו':) בשם הר"י אך בטו"א שם האריך להוכיח דגם מטעם אין מעבירין צריך לחזור וליתן ביסוד מערבי]. אך מ"ש התוס' וכן בהך דשמעתין כו' דבריהם תמוהים דה"נ בקצירת העומר מצוה חדא היא כמו קביעות מקום לשיריים. ויותר הי' נראה דהנך מתרצים ס"ל דבאמת הכא מייתי בגמ' קרא דכרמל וגם אין מעבירין ולכן גם בשיריים צריכין קרא לבד סברא דאין מעבירין והם תירצו רק מהך דקרנות ותפילין וע"ז תירצו שפיר. ולפ"ז הי' נכון להגי' בתוס' אבל בהך דשמעתין ליטול מן הקרוב וכן לקבוע מקום לשיריים כו'. אך המשך לשון התוס' בתחילה לא משמע הכי. ועי' בתוס' מגילה (ו': ד"ה מסתבר) ששינו ממ"ש כאן:
בד"ה ארור אדם כו' ומה שלא התיר לו ר"י שמא לא הי' צורך כ"כ. וקשה דא"כ הדרא קושיא לדוכתה כיון דליכא צורך אסור בלא"ה מטעם ארור דהכא. וי"ל דמטעם צורך מלכות אין להתיר רק מה שצריך לו. אבל יתר החכמות יונית שאין בו צורך למלכות אסור מטעם לא ימוש. אבל מטעם ארור כיון שזה צריך ללמוד עכ"פ הצורך יצא מכלל ארור ומותר בכל לכן הוצרך לטעם לא ימוש. אבל של בית ר"ג משמע להו דהתירו להו כל הלימוד משום שהם הי' צריכין למלכות ביותר. ובעיקר קושיתם לולי דבריהם הי' נראה דרק ללמוד את בנו בילדותו אררו משום שיהי' אדוק בהם ביותר. אבל חכם בדעת שרוצה בעצמו ללמוד לא אררו. מיהו קושיתם אח"כ מפולמס של טיטוס שג"כ אסרו ללמוד את בנו לא יתיישב בזה. והי' אפשר לומר עוד דכיון שהי' הגזירה כאן משום האי זקן י"ל דרק על זה הזמן שנלחמו הורקנוס ואריסטובלוס גזרו אבל כשנתבטל המחלוקת הזה הותר האי גזירה:
בד"ה א"ל מרדכי פי' הקונט' דהוא מרדכי שבימי אחשורוש ותימא כו' וע"ש מרדכי הראשון נקראו כולם כו'. הא דנדחקו רש"י ותוס' ולא פירשו כפשוטו שהי' מרדכי אחר הוא משום דמסיק בגמ' והיינו דכתיב מרדכי בלשן שהוא מרדכי שהי' בימי אחשורוש אכן בב"ק (פ"ב:) כ' התוס' דאותו שהי' בימי חשמונאי הי' מרדכי אחר אבל מעשה דג' נשים ה' מרדכי ממש ע"ש] אבל אפשר לפרש כפשוטו שהי' מרדכי אחר. רק משום דמסיק הגמ' האי שבחא דבייל לישנא ודריש מסיים דכה"ג מצינו דקראו למרדכי שהי' בימי אחשורוש בלשן שהי' ג"כ בייל לישנא ודריש:
דף סה.
במשנה העיירות הסמוכות לשם מתכנסין אפשר דהיינו כשמצאו במקום רחוק אבל הקרוב לירושלים הלא כל ישראל היו שם ברגל ולקרבן פסח. ורחוק לומר דכיון דהעולים לרגל טעונים לינה אסורים לצאת מן העיר אפי' לפי שעה ולחזור מיד:
שם בגמ' איתותב חגא דשבועיא דלא למספד. רש"י גורס דלא להתענאה שלא הי' שמחה כ"כ כו'. וזה דוחק דלכאורה אדרבא הדרש דתשמרו יותר פשוט מבעצרת דצריכין כמה ראיות. ויותר הי' נראה לומר דבעצרת שהי' רק יום א' בשנה בודאי הי' יד חכמים תקיפה ולא הניחו מלשנות כפי האמת ולא חששו כ"כ לערעור השוטים. אבל תמידים בכל יום היו הצדוקים משחדים איזה כהן שוטה במעות שיקריב פ"א תמיד משל יחיד שלהם ולא היו יכולין לשמור כ"כ מהם עד שנצחום ולגי' התוס' י"ל הטעם דבתמידין לא הי' שמחה כל כך. דבלא"ה בכח חכמים להפקיר נכסיו של זה המתנדב ולמוסרו לציבור וליכא תקלה על ידיהם. אבל בעצרת ימשכו אחריהם איזו אנשים ויעשו החג שלא בזמנו לכן הי' השמחה ביותר:
בתוס' ד"ה בעלי כשפים פי' רה"ג כו' והיינו דקאמר ר"א שאני שונה ש' הלכות כו'. לכאורה אינו מובן דלפי' רש"י נמי א"ש הך דר"א דשונה כדי שאם יהא הנידון מכשף כו'. ודוחק לומר לפי שלא הי' דנין דיני נפשות בימי ר"א דאטו בד"מ לא שייך זה דשופטים ושוטרים תתן הוא מ"ע כמו ובערת הרע מקרבך. וי"ל כוונתם דלפירש"י סגי שידעו רק איזה כישוף להרוג ולנצח הרשע. אבל ל"ל ללמוד ש' הלכות בנטיעות קשואים. ותו דענין כישוף דנטיעה א"צ כלל לפירש"י. ולפי' רה"ג מיושב שפיר דצריך שידע כלל עניני כשפים:
בד"ה ויודעים כו' א"נ התם לדיני ממונות כו'. הלשון אינו מובן ובקצור הו"ל לתרוצי דהכא בסנהדרי גדולה . שבמקדש מיירי והתם בסנהדרי קטנה שבכל עיר:
בד"ה אילן יומיא. בסוה"ד למה לי שיהא מוטל בין שני י"ט. נראה דזה לשיטת התוס' לקמן דמריש ירחא דלא למספד. אבל לפירש"י דלא להתענאה א"כ י"ל דלפניו דידי' לא עדיף מגוף היו"ט דמותר בהספד. להכי צריך להיות מוטל בין ב' יו"ט. אך לשיטתייהו לקמן אתי שפיר הראי':
בד"ה מריש ירחא ואי כגירסא דשמעתין כו' א"כ אפי' לר"י לא כו'. ויש ליישב דלר"י כיון דצריך עכ"פ חיזוק נהי דסגי בלפניו מ"מ כאן דלפניו בל"ז יו"ט היא ואין בזה היכר לחיזוק עשו חיזוק לאחריו. ולכן לר"י א"ש אבל לחכמים דא"צ חיזוק כלל קשיא. עוד אפ"ל דנהי דהתקנה הי' דלא להתענאה מ"מ הא באמת מועד אסור בהספד ג"כ א"כ לאחריו אינו בכלל כל לאחריו דשלא להתענאה וכן יש ליישב בזה קושיא אחרונה שבתוס':
דף סה:
בתוס' ד"ה כתוב כו' תספרו חמשים יום וא"ת והלא אין סופרין אלא מ"ט. י"ל סמיכות קושיתם כאן דבאמת יש להשיב דקידוש היום דחג השבועות הוי כמו ספירה שאומרים חג השבועות הזה בתפלה וקידוש. רק דא"כ מה ראי' מייתי ריב"ז דהא צריך קרא לגופי' דגם יום הנ' מחויבים לספור א"ו דמצות ספירה הוא רק מ"ט יום והקשו התוספות שפיר. ומ"ש התוספות א"נ י"ל חמשים יום אוהקרבתם כו' קשה דא"כ מאי השיב ריב"ז כיון דחמשים יום לא קאי אספירה. וצ"ל דמ"מ פשטא דקרא משמע גם על הספירה ללמד לן דפעמים אינם שבועות שלמים רק מ"ט יום:
דף סו.
בגמ' מצה שא"א יכול לאוכלה ז' מן החדש אתה אוכלו ששה. אין להקשות דגם אי מחרת שבת בראשית א"ש. דמן החדש לעולם א"י לאוכלה ז' אבל ששה לפעמים יכול לאוכלה כגון דחל יום ראשון בשבת. דא"כ למה לי קרא ע"ז דהא איסור חדש מפורש בתורה **במנחת יהודה עה"ת פ' ראה תי' דצריך האי קרא לאסור חדש בלאו הבא מכלל עשה ושוב אין עשה דמצה דוחה לתו"ע דחדש. אבל למ"ש התוס' בקידושין (ל"ח.) בלא"ה לא דחי משום דהוי עשה דקודם הדיבור וע"ש בגור ארי' שכ' ג"כ כנ"ל ובאופן אחר ודבריו אינם מובנים כיון דמסיים דמשו"ה לא דחי דהוי אפ"ל שניהם א"כ שוב לא צריך קרא להכי:** רק להכי כתיב ששת ושבעת לומר דלעולם נאכל ששה מהחדש להודיע דשבת דהכא לאו שבת בראשית הוא רק יו"ט:
שם בגמ' מיום הביאכם תספרו יכול כו' ואימתי שירצה יספור. פירש"י דחוק מאוד כיון דכתיב מיום הביאכם וודאי חיובא היא ביום זה. ולולי פרש"י נראה דעיקר המשך הברייתא הוא אילו לא כתיב מיום הביאכם דכך שכיח בתורת כהנים דבא לבאר למה נצרך כל הפסוקים. רק התנא . מסדר הברייתא על הפסוק דמיום הביאכם כיון דמהחל חרמש אינו בס' ויקרא. ועיקר כוונת הברייתא דספירה מוכרח להיות משעת קצירה וזה הוי ידעינן מקרא דהחל חרמש. אבל אכתי לא הוי ידעינן זמן הבאה אימת לכן כתיב מיום הביאכם. וכ"ת למה לי השתא קרא מהחל חרמש ז"א דלא הוי ידעינן דקצירת העומר בט"ז דילמא הקצירה קודם יו"ט להכי נצרך מהחל חרמש כנ"ל ושוב ראיתי בתו"כ בפי' הר"ש משאנץ משמע ג"כ שהבין הברייתא כמ"ש ע"ש. ומה דמסיים יכול כו' ואימת שירצה יביא ת"ל מיום הביאכם. א"י לפרש הס"ד אימת שירצה יביא הלא כתיב ממחרת השבת יניפנו [לפירש"י גם כאן י"ל כן דממחרת השבת ואילך הוכשר להנפת העומר. רק לפי' הנ"ל קשה]:
שם בגמ' אי מדריב"ז דילמא כדאביי מצוה למימני יומי ולמימני שבועי. נראה דודאי ריב"ז מודה להך דאביי ומ"מ שפיר הוכיח מזה עצמו כיון דמצוה למימני שבועי מוכח דשבועות הללו שבועות של הספירה הם. דלדעת השוטים הני שבעה שבתות שבתות דשבת בראשית הם. כיון דלעולם מתחילין ביום א' א"כ יום הז' שבת וכמו כן יום י"ד שני שבתות. ומה תועלת לומר שהם ב' שבתות או ג' הלא זה מעולם הוא דז' ימים שבת וי"ד ימים ב' שבתות. אלא ודאי דהתורה עשתה כאן מימי הספירה ז' שבתות אע"ג דמתחילין ביום ב' או ג' ביום ז' לספירה נקרא שבת למצות הספירה. לכן צריכין לומר שהם שבוע א' או ב' להודיע דמספר שבעה שבועות הם. ולא נימא דהכוונה נ' יום ה' עשירות רק דוקא ז' שבתות שהוא סדר חדש בימי הספירה דז' ימים שבת הם. ודוק כי נכון הוא. רק רבא אמר דאינה ראי' מוכרחת אבל ודאי מודה ריב"ז לדאביי ומ"מ מייתי ראי' שפיר. ומה דאמרי' ר"י עצמו חזי לי' פירכא. נראה דהפרכא הוא דכיון דכתיב וקצרתם את קצירה א"כ החיוב בתחילת הקציר והיא בפסח דאז היא זמן קצירת שעורים:
שם בגמ' אמימר מני יומי ולא שבועי אמר זכר למקדש הוא תמהני דלא מצינו כזה דמה בכך דזכר למקדש היא למה לא נעשה בשלימות כמו שעשו בזמן המקדש. ואפשר לפרש דבאמת בפרשת ראה כ' סתם שבעה שבועות תספר לך ועשית חג שבועות כו'. ושם לא נזכר מעומר ושתי הלחם כלל א"כ משמע דמצות ספירה זו היא לצורך חג השבועות בעצמו שבאמת נקרא כן שבועות. רק בפ' אמור גבי עומר והכבש כ' מיום הביאכם תספרו חמשים יום. ולכן י"ל דהני ב' מצות ספירת הימים מצד הקרבת העומר ושתי הלחם. וספירת השבועות לשם החג בעצמו והשתא אמר אמימר דכל המצות שאין נוהגין בזמן הזה לא מצינו להם זכר. רק מצות שהי' נוהגין במקדש עשו זכר למקדש ולהכי מני יומי זכר למקדש. אבל מצות ספירת שבועות לית בהו זכר למקדש. ואין להקשות לפי"ז אדרבא נימא דמצות ספירת שבועות יהי' מדאורייתא גם האידנא כיון דהם לצורך חג השבועות. ז"א דהא כתיב מהחל חרמש כו' והיא קצירת העומר וכיון דאין לנו עומר ליכא מה"ת ספירה כנ"ל. אח"כ הראו לי ברבינו ירוחם שמאריך בזה ע"ש (נתיב חמישי חלק ד') שאין דבריו מובנים והם קצת להיפוך ממה שכתבתי והנלע"ד כתבתי:
והנה הרמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) נראה דהבין דרבנן דבי ר"א פליגי וס"ל דספירה בזמן הזה דאורייתא. וקצת נראה כן מדלא אשתמיט התנא להשמיענו דמשחרב בהמ"ק תקנו לספור זכר למקדש וגם בודאי הי' ריב"ז המתקן דביהמ"ק נחרב בימיו ויהי' טפי מתשע תקנות שהתקין ריב"ז כדאי' בר"ה (ל"א:) ע"ש]:
בתוס' ד"ה ואימתי שירצה יביא והא דכתיב כרמל כו'. איני מבין דבריהם דבאותו יום שהיו קוצרין היו קולין אותן ג"כ ואחר שנעשה קלוי באש תו לא נשתנה. [והא דאי' לקמן (פ"ד.) בעינן כרמל בשעת הקרבה. ע"כ לאו דוקא אלא בשעת קלוי לצורך הקרבה דהשתא]:
בד"ה זכר למקדש. ונראה דיכול לברך כו'. אין דבריהם מובנים דמ"מ הוי ספק ברכה לבטלה דילמא יום הוא ולא קיים אפי' מצוה דרבנן. ויותר הי' אפשר לומר כיון דזכר בלבד היא אפי' קרוב לחשיכה הוי שפיר זכר וכ"מ בלשון הר"ן סוף פסחים] אך לשון התוס' דס' דרבנן לקולא לא אתי שפיר. ואפשר דיכול לברך שכתבו לאו דוקא. וכוונתם דיכול לספור ואה"נ דסופר בלא ברכה וצ"ע:
בא"ד ואם נקצר ביום כשר. יש לגמגם בראי' זו די"ל דנקצר ביום היינו ביום הקודם ולא מיירי ביום הט"ז כמו שהקשו התוס' בעצמם לקמן (ע"ב. ד"ה אף) ותירוצם שם אינו מוכרח ע"ש] ויותר נראה להביא ראי' דספירה ג"כ ביום אפי' למ"ד נקצר ביום פסול] מדלא תנן לה במתני' התם בין הני דכשירין כל הלילה כדתני קצירת העומר ליתני נמי ספירת העומר. בשלמא אי כשר גם ביום א"ש דשם לא תני רק הנוהגין בלילה בלבד וביום בלבד אבל מצות הכשרות כל מעל"ע לא תני להו. אבל אי דוקא בלילה ליתני. וגם בעיקר הדין אפי' לכתחילה דיהי' ספירה דוקא בלילה אין ראי' ברורה דהכא אמרינן רק דתחילת ספירה מתחיל בלילה דאם יחסר עונת הלילה משבע שבתות לא יתקיים תמימות. אבל בכל הלילות מנ"ל דספירה היא בלילה הא חמשים יום כתיב. ולפי"ז אתי שפיר דלא תני להו התם במשנה משום דספירת כל המ"ט ימים כשרים אפי' ביום להכי לא פסיקא לי' למיתני אפי' אי לילה ראשונה דוקא היא. והרמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) כתב דספירת כל הלילות בלילה ודיעבד (גם ספירת לילה ראשונה] יוצא ביום ע"ש:
דף סו:
בגמ' אומר הי' רע"ק מירוח הקדש אינו פוטר. הקשו בתוס' דא"כ לא הוי ממשקה ישראל. ואפשר לומר כיון דבלא"ה אסור משום חדש וע"כ התיר הכתוב כאן כדאי' לעיל ה'] אף דאסור להדיוט א"כ אפי' יש עליו גם איסור אחר לית בזה דין ממשקה ישראל. וצ"ע לדינא בזה אם הי' העומר מדבר הנאסר להדיוט אי שרי לגבוה מה"ט שכתבתי וכזה כתבו התוס' לקמן (פ"ד. ד"ה שומרי) דמשו"ה מצי להביא עומר בשביעית גם לרע"ק דספיחים אסורין. אלא דהתם שאני דמצותו בכך בשביעית ודמי לאיסור חדש דג"כ מצותו בכך ע"ש]:
שם בגמ' תנאי היא דתניא תורמין משל כל על של כל. יש להקשות כיון דפליגי אי מירוח עכו"ם פוטר למה נקטו מחלוקתן בכהאי גונא ליפלגי בשל עכו"ם אי מחויב בתרומה או לא. ומשמע מזה דעכ"פ מדרבנן חייב וכדמסיק הגמ' לקמן משום בעלי כיסין. ובהכי יש ליישב קושית התוס' דלמא פליגי ביש קנין לעכו"ם או לא. ולמ"ש א"ש דאי יש קנין גם מדרבנן הי' פטור. דלא שייך גזירת בעלי כיסין רק למסור התבואה ביד עכו"ם לפוטרו ע"י מירוח שלו אבל להקנות הקרקע לעכו"ם לא שכיח ולא גזרו בזה. והנה גם ממאי דאמרי ר"י ור"ש תורמין משל עכו"ם על של כותים אבל לא משל ישראל כו'. משמע דעכ"פ גם בשל עכו"ם תורמין. א"כ מוכח להדיא דמדרבנן מיהו חייב כדמסיק רבא לקמן וקשה לר"פ ורבינא דס"ל דמדרבנן נמי פטור. ובפרט למאי דפסק הרמב"ם (פ"א מתרומות) דאם התבואה בשדה של עכו"ם ומרחו עכו"ם פטור לגמרי קשה כנ"ל. וצריכין לפרש דתורמין משל עכו"ם תבואה הנמצא אצלו וספק שמא באה לידו מיד ישראל ומ"מ תורמין מזה על של כותים אע"ג די"ל דחדא מהם חייבת וחדא פטורה מ"מ אפשר דהוי ספק ספיקא. וצ"ע בזה [עי' בדמאי סופ"ה ובתוס' הגרעק"א שם]:
בתוס' ד"ה שלא ניתנו מעות כו'. אפשר ליישב קושיתם כיון דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה לכן לקולא לא נוכל לסמוך ע"ז שלא ניתן מעות רק לצורך וצריך פדיון משום אין ברירה איזו הי' לצורך. ולחומרא חייב במעשר מיהת דלמא יש ברירה ואפי' אין ברירה ספק מיהא הוי כמ"ש התוס' בגיטין מ"ז: ע"ש]:
בד"ה מירוח עכו"ם תנאי היא. תימא דלמא ביש קנין לעכו"ם פליגי. אפשר ליישב דהא אמרי' בעלמא סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו כדאי' בסוכה ()ל'.) א"כ מטעם יש קנין לא הוי ודאי פטור דלמא קרקע זו גזלה מישראל הוא או אבותיו וא"כ למה תורמין משל עכו"ם על של עכו"ם דלמא זו פטורה וזו חייבת כי היכי דחיישינן בהדם באוונכרי להכי מכ"ש לחשש טבל דבמיתה דהו"ל למיחש שמא תורם מן הפטור על החיוב. (גם למ"ש לעיל דבכה"ג הוי ספק ספיקא אין להתיר לתרום. להפוסקים דאין עושין ס"ס לכתחילה] א"ו דמטעם מירוח עכו"ם פטור ובזה ליכא לספוקי בשום חיוב:
בד"ה ר"י ור"מ כו' בסוה"ד וא"ת לר"מ היאך הוי מי"ח דבר הא חייש למיעוטא ומה"ת היא. יש ליישב דעכ"פ הגזירה נדות מעריסתן היא אפי' נולדה בפנינו ויודעין שעדיין לא ראתה דם אעפ"כ גזרו בהו טומאה. והטעם משום דבאינו לפנינו הוי חשש מיעוט גזרו בכל גווני אפי' אי ודאי לא ראתה. וכעין זה ס"ל לר"מ בע"ז ר"פ כל הצלמים ע"ש:
דף סז.
בגמ' גמרי ראשית ראשית מהתם. קשה א"כ למה לי עריסותיכם למעט הקדש נגמור נמי מגז"ש דראשית. ואולי נימא דלפ"ז עריסותיכם אתא לדרשא אחרינא. ולמ"ש התוס' ריש קדושין (ג'. ד"ה ואשה) דמיעוט קנינים לא גמרינן בגז"ש י"ל דדוקא לרבות עיסת עכו"ם ילפינן ראשית ראשית ולא למעט עיסת הקדש. מיהו א"י אי הוי כללא בכל מקום דברי התוס' דשם דלכאורה מצינו כמה גז"ש למעט ג"כ:
שם בגמ' עכו"ם שהפריש פטר חמור פירש"י שהפריש שה וכן משמע לשון הפריש וקאמר דמודיעין אותו שהוא פטור משה וגם יכול לגזוז ולעבוד בפטר חמור שלו בלי פדי' בשה. אבל לפי' התוס' קשה הלשון שהפריש:
בתוס' ד"ה חד עריסותיכם כו' וי"ל כיון דגלי קרא הכא בחלה דעכו"ם והקדש שוין כו'. תמהני ע"ז הא גבי מירוח גלי קרא דאינם שוין דמירוח עכו"ם אינו פוטר לר"מ ור"י ומירוח הקדש פוטר. ובאמת מה"ט תמוה ג"כ הגירסא שלנו דמחד עריסותיכם ממעט הכא תרווייהו הקדש ועכו"ם והלא גבי מירוח ממעטין הקדש טפי. מטעם שכ' רש"י דאין לו היתר בלא פדיון. א"כ מה"ט ג"כ נימא דעריסותיכם ממעט הקדש בלבד:
בד"ה גזירה כו' וי"ל דהנך דהכא משמע להו מדאורייתא כו'. דבריהם תמוהים דא"כ באמת מדרבנן חייב ג"כ בחלה הא בפי' אתמר וחלתו נאכלת משמע אפי' מדרבנן וצ"ע. ובעיקר קושיתם הרמב"ם בפי' המשנה (שם בדמאי] כתב דטעמא דר"ש משום דשמא החליף בתבואות אחרות דישראל ע"ש. והגם דפי' הרמב"ם שם תמוה מהסוגיא דבכורות שם ע"ש וכמ"ש בתוס' רעק"א. וכבר קדמו בשו"ת ר"ב אשכנזי] אבל עכ"פ ר"פ ורבינא י"ל דפירשו כפי' הרמב"ם. וסוגיא דבכורות אתיא כמסקנא דרבא הכא דמדרבנן חייבת:
בא"ד וא"ת הא דאמרינן בספ"ק דבכורות כו' ולשיטת הרמב"ם דס"ל דהגזירה לחייב מירוח עכו"ם הוא דוקא בתבואות ישראל שמירחו עכו"ם אבל בתבואת עכו"ם עצמו לא גזרו. א"ש הכל דכיון דאפי' אי אין קנין לעכו"ם מ"מ אין צריך ליתנו לכהן. א"כ א"ש דאם התבואה של ישראל רק שמירחו עכו"ם בזה גזרו משום בעלי כיסין גם ליתנו לכהן דהא כל כוונת בעלי כיסין להרויח הממון [ועל זה גזרו לבטל מחשבתן]. ואין לפרש דהא דמעשרן והן שלו הוא גם מתקנת חכמים רק מיירי בתבואה שדה עכו"ם ובזה ליכא גזירה. ומ"ש התוס' דאפי' בגר שמירח קודם שנתגייר מסקינן הך גזירה. היכן נזכר זה בגמ' אבל כוונתם לפי' רש"י לעיל דעכו"ם שהפריש היינו בגר שהפריש על פט"ח שנולד לו בהיום עכו"ם. וע"ז מסקינן הא תרומתו אסורה:
דף סז:
במשנה קמץ והקטיר. תמהו בתוס' דלא תני מלח ומ"ש התוי"ט ע"ז דחשיב רק מילי דמנחות ומלח הוא בכל הקרבנות] אינו מספיק דהא לא תני נמי ליקוט לבונה והנחת הקומץ בכלי שרת. ומ"ש התוס' ד"ה יצק שכך הוא הסדר כו' ולש בפושרין כו' איני מבין דבריהם דהכא מנחת סולת לית בהו לישה **ומתחלקת לכהנים סולת כמ"ש ברמב"ם (פ"י ממעה"ק ה' ט"ו). אכן לקמן ר"פ ואלו מנחות פרש"י דנקמצת עיסה. וברש"י כתי' לקמן (ע"ו.) דהיתה עשר חלות. ועי' ברש"י פ' ויקרא שכ' דרק האפויות היו עשר חלות ומ"ש עליו המזרחי. ובמל"מ (פי"ג ממעה"ק) השיג על המזרחי מדברי הרמב"ם הנ"ל דלא הי' בה לישה כלל. ובחנם השיג דרש"י לא ס"ל הכי כנ"ל. וגם מדברי התוס' כאן נראה כן:** בפושרין כלל. דמנחות דנילושות בפושרים הם באפיות בלבד:
דף סח.
בגמ' הא דר"א בדותא היא אפשר דר"א ס"ל דדוקא בלחם דהוא עיקר אכילת אדם כמ"ש הש"ך (ביו"ד סימן פ"ח) דעל לחם יחיה האדם חיישינן דלמא אתא למיכל. אבל קמח קלי וגם חטים הגם דלפעמים כוססים חטין מ"מ לאו עיקר אכילה היא ולא חיישי' בזה דלמא אתי למיכל: שם במשנה משקרב העומר הותר חדש מיד אפשר הפי' מיד אפי' קודם הקרבת הכבש דאי' ברמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) העומר קודם לכבש [כפי פי' הכ"מ שם]. והטעם י"ל אע"ג דבהמה קודם למנחה מ"מ עומר דבא להתיר הוא קודם. ובזה י"ל מה דקשיא לי למ"ש רש"י בפסחים ר"פ תמיד נשחט דמוספין אין קריבים קודם חצות משום דכתיב בהו ביום וא"כ האיך הרחוקין מותרין מחצות היום הא מוספין אחר חצות. ולמ"ש י"ל דהעומר הקדימו קודם המוסף ג"כ מה"ט דאתי להתיר. [הגם דמפורש ברמב"ם שם דלאחר המוספין קומצין העומר. י"ל דרש"י לא ס"ל הכי]:
שם והרחוקים מותרים מחצות היום. קצת קשה נהי דאין בי"ד מתעצלין מ"מ שמא הי' איזו פסול בעומר [הגם דמבואר (פ"ה דאבות) דלא נמצא פסול בעומר. אניסא לא סמכינן למשרי איסורא] או שלא מצאו כלל עומר לקצור דלר"י כשאין עומר אסור מה"ת חדש כל היום א"כ הוי ספיקא דאורייתא וצ"ל שסמכו על הרוב דמסתמא לא אירע בו פסול אך צ"ע כיון די"ל מתירין לא אזלינן בתר רובא כמ"ש הר"ן סוף פ"ג דביצה ועי' במל"מ פ"ז מה' מעילה]:
שם בגמ' האיר המזרח מתיר. פירש"י הנץ החמה אע"ג דבכל מקום עמוד השחר יממא הוא. וגם לשון המשנה במגילה (פ"ב) דכל היום כשר להגשה ולקמיצה. משמע מעמוד השחר ככל הני דתני התם ע"ש. מ"מ איסור חדש ס"ל לרש"י כיון דכתיב עצם היום הוא הנץ החמה. ועי' ביומא ריש פ"ג ודימו שהאיר המזרח. משמע קצת דעלות השחר נקרא האיר המזרח:
בתוס' ד"ה קוצרין כו' עי' ברמב"ם בפי' המשנה משמע מלשונו דבית השלחין בלבד נמי קוצרין ובחיבורו (פ"ז מה' תו"מ) משמע דוקא בבית השלחין שבעמקים הוא דמותר וצ"ע:
בד"ה והא כתיב כו' ותימא כו'. ויש לחלק דלתקן גזירה משום מצוה לכתחילה אין סברא והיינו דאמרו הכא משום מצוה ליקום ולגזור. אבל התם קודם תקנת ריב"ז הי' ביצה אסורה רק דנתיר הביצה אחר תקנת ריב"ז ע"ז אמרו מהרה יבנה ביהמ"ק ואין להתיר מה שכבר נאסר. עוד י"ל דעיקר כוונת הגמ' דבאמת מצינו כמה איסורים בביהמ"ק שלא הי' קודם הבנין ולא שייך בזה גזירה. דכשיתחדש מצות העומר ידעו כל ישראל הדינים הנולדים מכח העומר. רק אי עיקר איסור חדש תלוי בעומר ובזמן שאין מקדש היום מתיר בזה יטעו כיון דגם באין מקדש חדש אסור מ"מ היום מתיר מסברא גם בזמן המקדש היום מתיר וכדס"ל באמת לר"י ולר"ל ולכן לרב ושמואל א"ש דיטעו בזה. אבל לר"י ור"ל דבאמת איסור חדש היום מתיר רק בזמן דאיכא עומר הוא מצוה חדשה שנולד מכח העומר שלא לאכול עד הקרבת העומר משום דכתיב עד הביאכם]. בזה לא יטעו כלל כיון דמצוה זו לא הי' לה מקום כלל בזמן שאין עומר ולא שייך לומר השתא נמי ניכול ודו"ק:
דף סח:
במשנה קודם לשתי הלחם כו' ואם הביא כשר. עי' בתוי"ט שכ' דבגמ' נשאר הטעם בקושיא. והי' נ"ל דבאמת בשתי הלחם אין מפורש דאסור להקריב מקודם. ועיקר איסור דהקרבה קודם שת"ה הוא משום דצריך להיות שת"ה מנחה חדשה. א"כ אין הפסול בהקרבה שהקדימו רק שנעשה חסרון במצות שתי הלחם. ואפשר נמי אם כבר הקריבו מקודם דקיי"ל דכשר שוב רשאין אפי' לכתחילה להביא עוד מנחות קודם לשתי הלחם כיון דשוב בלא"ה לא תהי' מנחה חדשה. אבל בעומר יש איסור בפ"ע דכתיב ולחם וקלי כו' לא תאכלו וממילא להקרבה נמי מיפסל ולכן אם הביא פסול דהפסול היא בגוף הקרבן. עוד י"ל דהא בקדשים בעינן קרא לעכב ולכן קודם לעומר דאיכא ב' איסורים קודם לעומר וקודם לשת"ה משו"ה פסול בדיעבד אבל קודם שתי הלחם דאיכא רק חד קרא אין לנו ראי' לעכב. ולכאורה קשה מה דאי' בגמ' מה בין קודם לעומר לקודם שת"ה. הא י"ל כנ"ל דקודם שת"ה דלא שינה עליו הכתוב לעכב כשר. אבל קודם העומר הוי כמו שינה הכתוב שהרי אסור מצד העומר ומצד שת"ה כיון דכתיב בעומר מנחת ביכורך משמע דאסור להקריב מנחה מקודם. מיהו אפשר דביכורים וחדשה דכתיב גבי שתי הלחם הוי נמי כמו ב' קראי. גם י"ל למאי דמיבעי' בגמ' דשתי הלחם מתירין שלא כסדרן. א"כ לפי הטעם הנ"ל יהי' מנחה קודם לעומר ג"כ כשרה אי עבר עליהם שתי הלחם ולא העומר דליכא בזה שינה עליו הכתוב ובמשנה תנן כללא דקודם לעומר פסול לכן מקשה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם:
שם בתוס' ד"ה בשיטת כו' ותימא כו'. י"ל דהא פלוגתא אי עד בכלל פליגי בה תנאי בעלמא בכמה דוכתי בערכין (י"ח.) ובנזיר (ו':) ועי' בטו"א בר"ה (דף ל') בקונטרס אבני שהם]:
בד"ה לא אם אמרת כו'. תמהו למה לא אמרו הטעם משום דבעינן ממשקה ישראל. ויש ליישב דהא עכ"פ תנן במתני' ביכורים ואפי' למה דארנב"י דביכורים של יין אם הביא כשר צ"ל דביכורים דתנן במתני' היא של דגן. ובביכורים שאין מהם למזבח אפשר דא"ל בזה ממשקה ישראל **בזבחים (ד' פ"ח) איתא אין מביאין מנחות כו' ובכורים מן המדומע ואצ"ל מערלה וכה"כ. אכן ברש"י שם לא גריס בכורים וכן בתוספתא פ"ח דמנחות ופ"א דמעילה לא נזכר בכורים ע"ש. וברמב"ם לפ"ה מהלכות איה"מ) הביא ג"כ רק מנחות ונסכים:** וקשיא להו על ביכורים למה נפסלין קודם לעומר: שם בגמ' מי סברת ביכורים לפירא כו' קשה להבין פי' הגמ' דהא מנחות דאסור להקריב קודם שת"ה הוא נמי מה"ט דלהוי שתי הלחם מנחה חדשה. א"כ שפיר לא יתירו שלא כסדרן מה"ט גופא דבכורים למזבח קאמרינן ומה לי הקדמת עומר או הקדמת מנחה אחרת. ובאמת צריך עוד עיון בהא דקאמר אי עומר מן החטים אין שת"ה בכורים. והלא מן השעורין נמי אסור להביא מנחות קודם לשת"ה כדמרבינן לקמן (פ"ד:) חדשה חדשה מן החטים ומן השעורים ע"ש. וא"כ עומר ע"כ גזה"כ הוא דשרי. וע"כ צ"ל דנהי דגזה"כ הוא ולהכי הא דמנחה חדשה אתי למעט שאר מנחות ולא עומר מ"מ צריך להיות מתקיים עכ"פ בכורים לענין מינו דחטין ולהכי אמרינן דעומר מן השעורים הוא. מיהו לתרץ קושיא ראשונה ג"כ אפ"ל בדוחק דבכורים משמע לגמ' למזבח. ודייקא מאותו מין דחטים אבל שעורים דאימעוט ממנחה חדשה הרי חדשה היא לפרי ולהכי מתיר שלא כסדרן עכ"פ לשעורים ושאר מינים אבל לא לחטים. אבל זה דוחק וגם הרמב"ם הביא סתם דהוי ספק אם מתירין שלא כסדרן משמע אפילו לחטים וצע"ג בזה:
דף סט.
בגמ' חנטה דעלה הנצה דעלה. משמע דעכ"פ חנטה דעלה פשיטא להו דהוי כמו השרשה. והרמב"ם (פ"ז מה' תו"מ) כתב דהנצה וחנטה שניהם בספק. ואולי גירסא אחרת הי' לו. מיהו בגוף הענין נמי חולק הרמב"ם עם רש"י. דהרמב"ם פי' הך בעיא בתבואה ע"ש שכתב תבואה שחנטו עלי' או הנצו עלים שלה ספק אי מותר להביא ממנה מנחות ואם הביא הורצה. ויש לתמוה טובא אפי' אם הי' לו גירסא אחרת והבין דגם בתבואה שייך הנצה וחנטה מ"מ ממ"נ הלא לא עבר עלי' העומר ופסול למנחות. ואי מיירי שכבר עבר העומר אחר שתי הלחם. א"כ קשה תרתי. חדא א"כ בעי' זו קאי באת"ל דשת"ה שריין שלא כסדרן והוא עצמו פסק דשלא כסדרן ספק הוא. שנית למה הוצרך לומר אם הביא כשר בלא"ה כיון דעבר עלי' העומר הרי קודם לשת"ה אם הביא כשר אפי' בודאי מכ"ש הכא דהוי ספק. וא"י להלום דבריו. והלח"מ לא הרגיש בזה. גם מה שמקשה שם על פירש"י תמוה ע"ש:
שם בגמ' חטין שזרען בקרקע משמע מפירש"י דעיקר הבעיא בלא השרישו בקרקע דמכל מקום י"ל דבטלי לגבי קרקע. אבל בהשרישו י"ל דממ"נ העומר מתירן בין אי הוי כמונח בכדא בין אי חשיב כגידולין. אבל מסתימת לשון הרמב"ם (פ"י מה' מ"א) משמע דאפי' בהשרישו קמבעיא לן. והטעם משום דבטלין לגבי קרקע אין העומר מתיר אותן. ולהתיר מטעם השורש שבקרקע זה שייך רק להתיר הגדולין שנצמחו מהן ולא להתירן כשחזר ולקטן (פע' בכ"מ שם מדייק מלשון הרמב"ם דמיירי בלא השרישו בקרקע וכ"כ הרדב"ז. ועי' בב"מ (נ"ו) ושם מפורש בלשון הבעי' ולא אשרוש קודם לעומר] ומ"מ צ"ע בזה. והראב"ד יש לו שיטה אחרת דבעבר על החטין הקרבת העומר קודם שזרען מיבעיא להו. וזה תמוה וע"ש במגדול עוז ובלח"מ ובמל"מ:
שם בגמ' היכי דמי אי דא"ל שדי בה שיתא כו'. הא דלא פי' הגמ' דהאבעיא הוא דהי' אונאה בשומת המעות כי שילם בעד הזרעת החטים יותר מן השיווי. משום דאי הי' השואה גם על טורח הזריעה פשיטא דהוי כקרקע לכן בעי לאוקמי דכל האונאה הי' בגוף החטים בלבד **כן י"ל לפירש"י. אבל הרמב"ם (פי"ג מה' מכיר') פוסק דבכה"ג הוי ספק אי י"ל אונאה. ועי' במ"מ ובכ"מ שם דהיינו איבעיא דהכא ולא איפשטא:** מ"מ צ"ע דמצי לפרושי דהאונאה הי' בגוף החטים דהא איכא שמנים וכחושים והטעהו בשיווי ממון דהחטים האלו לא היו שוין כל כך. וצ"ל דס"ל להגמ' דכה"ג והאונאה הי' בחטים עצמם ודאי לא חשיב כקרקע**כן צ"ל לפירש"י. אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דאין ה"נ דבכה"ג נמי מיבעיא להגמ' אי הוי כקרקע. ע"ש בה"ה (פי"ג מה"מ) שהביא גירסא אחרת בשם ר"ח. ועי' בשטמ"ק (ב"מ נ"ו:) דגם לגי' שלנו י"ל כן:** דהגריעותא דהחטים הי' גם קודם הזריעה להכי מיבעיא להו רק כשאונאה הי' בהזריעה וצ"ע לדינא בזה. ועי' בנתיבות בחו"מ (סי' רכ"ז ס"ק כ') מ"ש לדינא]:
שם בגמ' חטין שבגללי בקר כו' למאי אי לטומאת אוכלין כו'. צ"ע למה לא מוקי נמי כדלעיל. לענין אי עבר עליהם העומר בהיותם בתוך הבהמה ואסור לאכלם אח"כ קודם עומר הבא:
שם בגמ' או דילמא משום כחישותא כו'. הרמב"ם (בה' איסורי מזבח פ"ו) כתב דהוי ספק שמא עדיין מאוסין והוא היפך הסוגיא. וצ"ל דהי' לו גירסא אחרת כאן וכמ"ש הלח"מ שם. עוד י"ל דמשמעות לשון הרמב"ם שם נראה שהבין פי' האיבעיא שהוציא אותן החטים בעצמם מן הקרקע והספק היא שע"י שנזרעו בקרקע אזלא מאיסותייהו או לא. ולדבריו החטים הצומחין מחדש פשיטא דכשרים. ובאמת לגירסתו דהספק היא שמא עדיין הם מאוסין א"א לפרש כלל על החטים הנצמחין החדשים. אבל רש"י פי' כפשוטו ומשום כחישותא. ולפי' זה אותם החטים עצמם פשיטא דאסורין ואין סברא כלל שיתכשרו ע"י הזריעה דכבר נמאסו:
שם בגמ' דבלעה הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית. פי' אחר שהקיאה עשה מההוצין כפיפה מצרית. משמע אבל אי בלעה כפיפה מצרית והקיאה לא מהני למיחשב ככלי גללים. אבל הרמב"ם (פ"א מה' כלים) כ' כשנטמאה כפיפה מצרית ובלעה פיל והקיאה אין נטהרין מטומאתן משמע אבל לקבל טומאה מכאן ולהבא לא וצ"ע הטעם. וגם בגמ' לא משמע הכי. דא"כ למה הוצרך לומר דבלע הוצין]. ומזה קשה לי גם על התוס' ד"ה דבלע שהקשו מי גרע מחטים שבגללי בהמה כו'. והלא התם כבר הי' אוכל ולא פקע שם אוכל ממנו כמו הכא אי כבר הי' כלי דלא פקע שם כלי. אבל קודם שנעשה כלי קמבעיא להו כנ"ל:
בתוס' ד"ה והאמר רבא כו' דחי שיטת הרשב"ם דמודה רבא בקרקעות דלא נתבטל המקח דא"כ אכתי נ"מ בבעיא זו אי הוי כקרקע. ולע"ד יש ליישב שיטת הרשב"ם דעיקר טעם הרשב"ם משום דנהי דבמדה ומשקל אפי' בכל שהוא לא מחיל. אבל לבטל המקח כיון שחפץ בקרקע ומחזיר לו הטעות למה יתבטל המקח. והיא כעין סברת התוס' בעצמם היכא שרואה הקרקע ויודע שיש שם פחות] כן ס"ל להרשב"ם בכל הקרקעות. והכא נמי בהטעהו ושדא בה פחות כיון דרוצה השתא להוסיף ולשדות בה מה שחיסר מהיכי תיתי יחפוץ בעל הקרקע לבטל המקח לפמ"ש הה"מ (פי"ג מה' מכירה) בשם הראב"ד דהכא א"י לתקן ולהוסיף זריעה. ליכא למימר הכי אך אין הכרח לדברי הראב"ד רק למאי דמפרש הכא ששכרו לזרוע קרקע כפי' הרמב"ם ע"ש. אבל לפרש"י אין צ"ל כן] וגם אין טעם לומר לו שיחזור וילקט החטים שכבר זרעם בקרקע. ואפי' אי דינם כמטלטלין מ"מ טעם הרשב"ם שייך גם הכא כמו בקרקע. ורק לולי דברי רבא הי' נ"מ בדיני אונאה אי חייב להשלים דאי כמטלטלין בשתות מחזיר אונאה ואי כקרקע אין אונאה לקרקעות. וע"ז מייתי הגמ' הך דרבא דבדבר שבמדה אפי' בכל דהו עכ"פ מחזיר המעות אפי' בקרקע דזה מקח טעות הוא ולא אונאה ודו"ק:
דף סט:
בגמ' חטים שירדו בעבים. ערש"י ותוס' ולפי' התוס' קשה אמאי פשיטא להגמ' דלמנחות כשרים מנלן דהוי כסולת מחטים שבארץ. והא דלא מפרשין האיבעיא לענין אי אסורין קודם לעומר. י"ל דפשיטא דלחם איקרי דאפי' מן נקרא לחם מן השמים רק לענין שתי הלחם מספקא לר"ז משום דכתיב ממושבותיכם. ולפי' רש"י שבלעו ספינה ק"ק דבזמן שתי הלחם תחלת קציר חטים רחוק לתלות שבלעו מחטים חדשים. ואפשר מיירי כגון שראו שנטבע ספינה חטים מן החדשים. או דס"ל כמ"ד דדיעבד עם הביאם מישנים כשר כדלקמן (ד' פ"ג)
שם בגמ' שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר. פשט הגמ' הי' נראה לפרש דעיקר הבעי' משום דכבר הביאה שליש לא חשיב שתילה זו כזריעה ובטל התוס' לגבי העיקר. אבל בשתלה קודם הבאת שליש ודאי שתילה חשיב כזריעה חדשה. ולפ"ז אפי' הביאה שליש אחר העומר רק שהשרישה קודם לעומר ועקרה אחר הבאת שליש וחזרה ושתלה ג"כ מיבעיא להו. ולשון הגמ' הביאה שליש קודם לעומר י"ל דלאו דוקא רק דבא לומר דהביאה שליש קודם שעקרה. גם מ"ש רש"י עקרה קודם לעומר. אין לו הבנה דמה בכך דעקרה אחר העומר. ולשון הגמ' משמע ג"כ דעקרה ושתלה תרווייהו אחר העומר וצע"ג בזה:
שם מפשיט פשיטא להו כו' או דילמא מספקא להו. צ"ע דלמה לא יהי' גם זה בכלל הספק דשמא תרווייהו לחומרא דבין העיקר ובין התוספות אוסרין:
דף ע.
בגמ' דאמדינהו ועשרינהו. פירש"י שהשבולת חזר ושתל. וכן משמעות לשון הגמ' דאמדינהו דא"א להפריש רק באומד כיון שלא מירחן. אבל הרמב"ם (פ"ו מה' מעשר) פירש שכבר מרחן והפריש כדין ואח"כ נטען. ולפירושו קשה דחטים כה"ג הוי זרעו כלה רק הרמב"ם כ' זרעונים ע"ש. וכמדומה שהבין שיש מינים שנזרעים ואין זרען כלה ומ"מ ל"ד לבצל. וע"ש שמסיק דבצל אין דרכן לזרען ע"ש וצ"ע ובבה"ז מגי' וכ' דט"ס הוא ברמב"ם ואין נראה כן:
שם בגמ' שבולת שמרחה ושתלה וקרא לה שם במחובר הרמב"ם (פי"א מה' תרומות) הביא בעיא זו והוסיף דאם קרא לה שם ואח"כ, שתלה ודאי תרומה הוי וכן משמעות האיבעיא. מיהו לכאורה קשה לפ"ז מאי דמקשה הגמ' א"כ מצינו תרומה במחובר. והלא גם אי שתילה מבטל שם טבל מצינו תרומה במחובר היכא דקרא שם מקודם השתילה דלא מבטל לכ"ע. מיהו י"ל דאה"נ דהמקשה בעי להוכיח דגם בקרא שם קודם השתילה מבטל שם תרומה אבל למסקנא אינו כן כנ"ל:
שם בגמ' עציץ שאינו נקוב. לפירש"י מה שנתוסף ודאי מחויב רק האיבעיא הוא אי תרם מזה על זה. אבל הרמב"ם (פ"ה מה' תרומות) פי' דהספק היא על מה שנתוסף דכיון דכבר הוי שליש חשיב כנגמר ולא חשיב תבואת הארץ במשהו שנתוסף אח"כ. ולשון הגמ' חיבורא הוא דקמחבר ועולה מסייע לזה הפי'. מיהו צ"ע מה דסתם הרמב"ם בפשיטות דפטור ע"ש. והכ"מ כתב דפסק כן מכח הירושלמי ע"ש ואין הכרע בלשון הירושלמי בזה. ויותר נראה דהרמב"ם מפרש דבדרך פשיטותא השיב לו דל"ד להתם דחדא זריעה הוא חיבורא מחבר ועולה ופטור והטעם נראה דמשו"ה חשיב דרך זריעתו בכך. אבל ב' זריעות לא חשיב דרך זריעה בכך:
שם בגמ' מאי קמ"ל דמדרבנן הוי זריעה תנינא כו'. קצת קשה מאי ראי' מתרומה לכלאים אפשר דרק בתרומה תקנו משום גזל השבט. ויותר הו"ל להגמ' להביא ראי' מכלאים דאמרו שם (פ"ז דכלאים מ"ח) באינו נקוב לא קידש משמע דאסור. ועי' ברמב"ם (ריש פ"א מכלאים) הביא הך דינא דהכא וכתב דלוקה מ"מ. (ובפ"ה מכלאים ה' ט"ז) הביא בכלאי הכרם דלא קידש ולוקה מכות מרדות. וכתב שם הכ"מ דהיא מהך משנה דכלאים הנ"ל. ובאמת י"ל דרק ר' שמעון ס"ל דאסור אבל לת"ק י"ל דמותר ואיידי דתנא רישא בנקוב קידש תנא באינו נקוב לא קידש] ולכן מביא הגמ' כאן ראי' רק מתרומה אלא לבתר דמסיק הגמ' הכא דלוקה מ"מ א"כ ע"כ הפי' במשנה שם דלכו"ע אסור עכ"פ רק דר"ש ס"ל אפי' בנקוב לא קידש ע"ש:
שם במשנה ומלקצור לפני העומר. צ"ע אי גם עכשיו אסור לקצור קודם ט"ז ניסן. או נימא דרק כשיש עומר אסור. ומ"מ נראה דאסור משום שמא יבנה בהמ"ק במהרה ונמצא דביטל הכתוב ראשית קצירכם:
דף ע:
בגמ' והתניא חטה בין קלופה כו'. הרמב"ם (פ"ה מה' טו"א) פי' היפוך מפירש"י דבלחה אין הקליפה מצטרפת ויבשה מצטרפת עיי"ש. מיהו צ"ע לאיזו קליפה נתכוין הגמ' אי הדקה הנדבקת בהקמח או הקליפה שעליה. ולכאורה נראה כיון דכתב הרמב"ם דשומר של השומר אינו מצטרפת רק הקליפה הדבוקה באוכל א"כ מיירי הכא בקליפה הדקה. אכן מדברי התוס' שהקשו מהא דחטה נקברת ערומה. נראה דהבינו דמיירי הכא בקליפה הגסה שעל כל החטה. וצ"ל דלפעמים זורעין אותה עם זו הקליפה. ומ"ש הרמב"ם הדבוקה עם האוכל היינו בכל הפירות. אבל חטה הקליפה הדקה בכלל אוכל עצמו יחשב. כיון דטוחנין אותה כך ונשאר מעט סובין לעולם מזו הקליפה. לכן קליפה שעלי' נקראת שומר ראשון כנ"ל ועדיין צ"ע בזה:
שם בגמ' אם השרישו קודם לעומר כו'. ר"י אומר קודם קצירת העומר. נראה הטעם דהעומר שנקצר היא ראשית לפטור כל הנשרשים אז בקרקע. אע"ג דעיקר המתיר היא ההקרבה. מ"מ מה שנשרש אחר הקצירה נמצא דלא ניטל העומר מן השדה בעת שהי' שם מושרשת תבואה זו לכן אינו מתיר. ולפ"ז הה"נ אי קצרו העומר קודם יו"ט כדאמרינן לקמן לא מצא מן הקמה מביא מן העומרים לא הותר ג"כ כל הנשרש אחר קצירת זו התבואה שבאה ממנה העומר. ויש לעיין לשיטה זו בזמן דליכא עומר למ"ד האיר המזרח מתיר וודאי דכל הנשרש קודם האיר המזרח מותר. וכן למ"ד קודם הבאת העומר נראה דבזה"ז כל הנשרש קודם האיר המזרח מותר והנשרש אח"כ אסור. מיהו למ"ד עד עצם היום ועד בכלל ולא הותר חדש עד הלילה צ"ע הנשרש בחצות היום אי סוף היום מתיר או כיון דעד בכלל כל היום הוא המתיר וצריך להיות נשרש קודם שהאיר המזרח וצ"ע בזה. והרמב"ם (פ"י מה' מ"א) פסק קודם הבאה לקולא ולא נתבאר הטעם, אולי משום דסתם לשון הסוגיות דנקטו קודם לעומר משמע יותר הבאה. אבל אין זה מספיק. והנה דברי הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב כאן תמוהים. מלבד מה שפירשו קודם קצירה דלא כמ"ש בעצמו בחיבורו כנ"ל. הוסיפו עוד לומר דהנשרש אחר הקצירה קודם הבאה אסור לקוצרו בשנה הבאה עד קצירת העומר. וזו מנ"ל דנראה פשוט דעומר שבשנה הבאה אסור להביא מזו התבואה שנשרשה אחר קצירה וקודם הבאת העומר דעכ"פ הקרבן כבר הובא מזו התבואה ואנן אמרינן רק דהקצירה והבאה מתירין עיקר המתיר היא ההבאה וכן מבואר בירושלמי (פ"א דחלה ה"א) דלכתחילה אסור ויליף לה מקראי. ואם עבר והביא פליגי אמוראי ע"ש] וכיון דאסור להביא מזה העומר נראה שמותר לקצרו קודם העומר הבא וצע"ג בזה:
והנה בס' טורי אבן פ"ק דר"ה תמה על סוגיא דהכא דהא מבואר שם דהשרשה תליא בימים ולא במעל"ע ובתבואה דהשרשה ג' ימים לעולם תחילת ליל ג' נשרש ולא שייך כלל להיות נשרש בין קצירת העומר להבאה. ולפענ"ד נראה פשוט דהאי כללא דהתם הוא דוקא שאין יכול להשהות יותר כדאמרינן התם כל הרכבה שאינה קולטת לשלשים יום שוב אינה קולטת. וה"ה לדידן בב' שבועות ובתבואה ג' ימים. וכן משמעות לשון הרמב"ם בה' נטע רבעי (פ"ט). ובהלכות שמיטה (פ"ג) שכ' סתם קליטה בב' שבועות ולכן אסור לנטוע תוך ט"ו יום קודם ר"ה דשמיטה דשמא תקלוט בשביעית אבל קודם ט"ו יום מותר דודאי נקלט קודם שביעית דאי לא נקלט שוב אינה קולטת כנ"ל ומדדייק הרמב"ם בלשונו לומר סתם קליטה משמע בפי' דמקודם ג"כ יכול לקלוט ולהשריש וא"כ נראה דאיכא הבחנה וסימן להבקיאים בעבודת האדמה לראות אימת נשרש. ואפי' ביום א' יכול להשריש רק באינו ידוע נתנו הכלל ג' ימים. קק כתב בטו"א שם בשם הירושלמי (פ"ב דשביעית ה' ד'). אולם המעיין בירושלמי שם יראה שאין דבריו מוכרחין. ובפני משה שם פי' באופן אחר ע"ש] וכן מסתבר ודאי דלמה לא נוכל לראות שנתדבק בקרקע היטב וזה הוי השרשה. דהא לימוד הגמ' דהשרשה מתיר מדכתיב אשר תזרע בשדה שיהי' מתדבק בקרקע וא"כ משכחת שפיר כשרואין קודם קצירת העומר שעדיין לא נשרש ואחר הקצירה רואין שנשרש כנ"ל פשוט:
והנה למ"ד נקצר ביום כשר נ"מ טובא רק די"ל עוד דהא בעציץ שאינו נקוב לא חשיב לחם מה"ת **הגם דחשיב לחם לצאת בו חובת מצה כדאי' בפסחים (ל"ה:) מ"מ אינו לחם מן הארץ ומה"ט פטור מתרומה ומעשר מה"ת. ה"ה איסור חדש דהוא מצוה התלוי' בארץ וחובת קרקע ג"כ אינו נוהג בו מה"ת. ועי' בירושלמי (פ"ז דכלאים) לענין ברכת המוציא:** א"כ כשנוקב העציץ נראה דאם כבר שהה הזרע בעפר ג' ימים כדין השרשה חשיב מושרש מיד כשנוקב העציץ וא"כ נ"מ כשניקב העציץ בין קצירת העומר להבאתו כנ"ל. עוד י"ל הנ"מ בפלוגתא זו לענין הבעיא לעיל בחטים שזרען בקרקע אי לא הוי כמנחי בכדא ובטלי לגבי קרקע ולא שרי' להו העומר וא"כ אי לקטן מן הקרקע אחר:
קצירת העומר קודם הבאה שפיר תליא בדין זה:
דף עא.
במשנה קוצרים ביה"ש כו' ובגמ' ילפי' מדכ' אחד אומר וקצרתם כו'. ולכאורה קשה נימא אפכא דממין שאי אתה מביא קוצר. ואי משום גז"ש לחלה דנוהג בחמשת המינים. הלא גם ממקום שא"א מביא דמותר ולא גמרינן מחלה. ומה ראית. ונראה דהא באמת קציר שעורים קודם לקציר חטים. א"כ אין לפרש דמה דהתיר הכתוב קצירה קודם לעומר הוא בחטים דזה אינו ראשית קציר לכן מסתבר טפי למעט מקום שאין אתה מביא ומיירי בשעורים של בית השלחין. ועי' בהרע"ב במשניות שכתב הטעם דלא גודשין דמה דאפשר לשנויי משנינן. ואינו מדוקדק דאיסור גדישה אינו מטעם איסור קצירה אלא גזירה בפ"ע הוא משום דלמא אתי למיכל מיני':
שם קוצר לשחת ומאכיל לבהמה, בתוס' יו"ט מביא ע"ז הגמ' דפסחים דחדש מותר בהנאה משום דכתיב קצירכם. והנה התוס' שם הקשו מה מקשה הגמ' משחת הא חדש לא נאסר רק בתבואה גמורה. ותי' דהגמ' דייק מסיפא דר"ש ע"ש. א"כ דברי התוי"ט אינם בדקדוק שפיר (דהא ארישא לא איצטריך האי טעמא]. מיהו מעולם תמהני על דברי התוס' דפשיטא להו דקודם הבאת שליש לית בהו איסור חדש מנ"ל הלא קלי כתיב בקרא וקלי נעשה אפי' משחת כמו דפירש"י כאן בגמ' **בירושלמי בחלה (פ"א ה"ג) בעי מה שחייבין על לחם שלו [מתבואה של"ה שליש] משו' חדש. אר"י כתי' ולחם וקלי כו' את שחייבין על קלי כו' חייבין על לחם שלו. ופי' כנ"ל כיון דבקלי אין הפרש בין הביא שליש כן גם בלחם. ואפי' לר"א דפוטר מחלה וליכא למילף מחלה. מודה בחדש משום דאיתקש לקלי. וכן פי' בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' ס"ח). דלא כפי' הפני משה לפטור משום דאין קלי בתבואה של"ה שליש. דהא ברש"י ותוס' כאן מפורש דשחת ראוי לקליות:** וגם הלא בחלה חייבת אפי' קודם הבאת שליש כדאי' (בפ"א דחלה) א"כ ה"ה איסור חדש דילפי' מחלה. ואפשר כוונת התוס' כיון דמיירי בשחת י"ל דהשחת הזה עדיין אין בו כלל קמא דודאי שחת גמור לית בי' איסור חדש אבל אי אית בה קמח מודין התוס' דאפי' קודם הבאת שליש אסור משום חדש וצ"ע לדינא. ועי' ברמב"ם בפיהמ"ש ובהרע"ב שפי' לא הביאה שליש שנחסר גמר שליש האחרון. ותמהני למה מיאנו בפי' הפשוט דלא גדל שליש הראשון. וכמ"ש הרע"ב עצמו גבי תרומה ושאר מקומות:
שם במשנה קוצרין מפני הנטיעות כו' הטעם דקצירכם של רשות ולא של מצוה כדאי' בגמ'. ונראה דאין עיקר החילוק בין רשות למצוה רק קצירכם מה שקוצרין לכם לאכול. ולא מה שנקצר לצורך המקום ולסיבה חיצונית שאינו בגוף צורך התבואה ומיושב בזה מה דממעט נמי לצורך ברכת רחבה באבל. דאינו אלא מצוה דרבנן]:
שם במשנה לא מצא יביא מן העומרים כו' נקצר ביום כשר אין מובן תרתי למה לי דהא מן העומרים פי' ג"כ שנקצר שלא לשם מצוה ואפי' אי נקצר בלילה כיון דשלא לשם מצוה היא הוי כמו נקצר ביום. והרמב"ם הביא הדינים מהופכים. דמקודם כ' נקצר ביום כשר אח"כ כ' מן העומרים וזה הוי רבותא קצת דאפי' לא נקצר כלל לשם מצוה כשר. אבל לשון המשנה הוי זו ואצ"ל זו. ואולי כונת המשנה דבנקצר ביום אפי' יש עוד תבואה לקצור א"צ דגם זה כשר כיון דנקצר לשם עומר הוי זה ראשית קצירכם ולא יקצור עוד. ועפ"ז י"ל סוגית הגמ' דדייק מזה דאינו דוחה את השבת. וגם מקשי' ממתני' דמגילה דקתני לילה דומיא דיום דכל הלילה כשר לקצירת העומר אבל לא ביום. ולכאורה יש לתמוה ע"ז דנהי דנקצר ביום כשר לעומר. מ"מ י"ל דמצות קצירתו בלילה נתבטל והוי שפיר דומיא דיום דהיינו זריקה דאי עביד בלילה הזריקה פסול וכמו כן בנקצר ביום פסול הקצירה וביטל המצוה ולהכי נמי דוחה שבת אבל כשר עדיין לעומר. ולמ"ש י"ל דכונת הגמ' דע"כ נקצר ביום כשר היינו מצות הקצירה דא"צ תו לקצור בלילה דאי לומר דכשר לעומר כבר תני יביא מן העומרים ולכן מוכח דמצות קצירה נמי עביד וא"כ אינו דוחה שבת וגם לא הוי דלילה דומיא דיום:
ועפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם דפוסק נקצר ביום כשר ופוסק ג"כ דדוחה שבת. משום דכוונת הרמב"ם כשר להביא העומר ממנו אבל לא קיים מצות קצירה ולהכי העתיק הרמב"ם דין נקצר ביום כשר קודם הדין דמביא מן העומרים. מיהו כ"ז דוחק בעיני לומר דאפי' נמצא עוד לקצור לא יתחייב לחזור ולקצור בלילה כמצותו. ואפשר דהפי' נקצר ביום היינו ביום הבאת העומר ופי' כשר גם גוף מצות הקצירה. דודאי הא דמביא מן העומרים היינו להקרבה משום דכתיב תקריב מ"מ אבל מצות קצירה ביטל. אבל בנקצר ביום כשר וגם מצות הקצירה קיים ונ"מ בזה דאפי' יש מן העומרים מ"מ כשמוצא ביום הבאת העומר שעורים בשדה מצוה לקצור כנ"ל. ובזה יש ליישב ג"כ לקמן הסוגיא מה דמקשה אהא דנקצר ביום כשר מהך מתני' דכל הכשר בלילה דמשמע ביום לא ותמוה דהתם ממצות קצירה מיירי דביום לא קיים. ולמ"ש א"ש דממתני' מוכח דאפי' מצות קצירה קיים ביום כנ"ל. מיהו קשה מנ"ל, באמת מדכתיב תקריב דגם מצות הקצירה כשר ביום דלמא לא ריבה הכתוב אלא דכשר להקרבה וצ"ע:
דף עא:
בגמ' אימור דשמעת לי' לר"י לבהמה לאדם מי שמעית לי'. וקשה לעיל דאמר ר"ש היא נמי תקשי הכי. והתוס' תירצו בזה דהכא מקשה רק מכח דא"כ הו"ל תלתא תנאי. ותמהני על דבריהם דהא ר"ש ודאי מיירי לבהמה דבפירוש אמר יקצור ויאכיל. ובדר"י דקאמר סתם הוצרך הגמ' לדייק דהוי ג' תנאי אבל ר"ש קאמר בהדיא ויאכיל. ומ"ש הרע"ב טעמי' דר"ש דכל לשחת לאו קצירה היא צ"ע די"ל טעמא דר"ש דקצירה לבהמה לאו קצירכם הוא אבל לשחת לאדם קצירה הוי. לכן נלע"ד דמה דפשיטא להגמ' דר"מ מיירי גם לאדם ג"כ אין מובן. ומ"ש רש"י משום דתני סתמא זה דוחק די"ל סתם לשחת לבהמה קאי. ע"כ י"ל דהוכחת הגמ' דע"כ אי מיירי קודם הבאת שליש ע"כ הפי' אפי' לאדם דאי לבהמה גם חכמים מודים דקודם שליש ולבהמה ודאי לאו קצירה היא לכו"ע ולהכי מקשה שפיר. אבל לעיל דבעי לאוקמי אחר הבאת שליש וכר"ש באמת הפי' בדברי ר"מ לשחת לבהמה וחכמים פליגי משום דהוא אחר הבאת שליש וכר' יהודא. ומיושב בזה ג"כ לקמן דמסיק ס"ל כר"ע בחדא ופליג בחדא וקשה ג"כ כמ"ש התוס' שם דא"כ י"ל נמי בשיטת ר"ש ופליג עלי' בחדא. ולמ"ש א"ש דרע"ק מיירי בהדיא לאדם שפיר י"ל דר"מ פליג בחדא דדוקא בלא הביא שליש. אבל ר"ש דמיירי לבהמה אי ר"מ פליג גם בבהמה בהביא שליש ומיירי קודם הבאת שליש א"כ מאן חכמים דפליגי עלי' דלבהמה קודם שליש לכו"ע לא הוי קצירה כמ"ש. וא"ש הכל בפשיטות. ודברי התוס' צע"ג:
בתוס' ד"ה אימר כו' הקשו על פירש"י בפסחים דפי' קוצר לשחת לאדם ומאכיל לבהמה אפי' חטים גמורים והכא מפורש דשחת לאדם לא ע"ש. ותמהני ע"ז דהוסיפו בלשון דהא אין מפורש שם ברש"י דלשחת מיירי לאדם. וי"ל דמודה רש"י דקוצר לשחת מיירי ג"כ לבהמה רק ס"ל לרש"י דמאכיל לבהמה מילתא בפ"ע היא דקמ"ל התנא דחדש יכול להאכיל לבהמתו. והוכרח רש"י לפרש כן משום דהי' קשה לו דקוצר לשחת י"ל פי' דקוצר לאוצר ויאכילום לבהמתו כמה ימים אחר הקרבת העומר ומנ"ל דחדש מותר בהנאה. א"ו דמאכיל לבהמתו קמ"ל דמצד איסור חדש רשאי להניח להאכיל לבהמתו א"כ ה"ה אפי' חטים גמורים. כנ"ל ברור בכונת רש"י. וצ"ע על התוס' בזה. ומ"מ עדיין קשה לרש"י מנ"ל לסוגיא דגמ' הכא דקוצר לשחת דוקא לבהמה בפרט קשה מאי דרש"י בעצמו פי' הכא במתני' דקוצר להאכיל לבהמה:
דף עב.
בגמ' מנין שאם נקצר ביום כשר כו'. נראה הפי' ביום תנופת עומר דאי ביום הקודם כבר למדו דאפי' מן העומרים מביא רק דהו"א כיון דמצוה בלילה שיהי' תמימות לכן אם לא נקצר קודם היום הי' פסול קמ"ל. ומיושב קושי' התוס' ד"ה אף דלילה ביום לא ע"ש:
שם בגמ' ואי ס"ד נקצר ביום כשר אמאי דוחה את השבת. יש לתמוה כיון דמפיק מקרא דקציר מצוה דוחה שבת א"כ מה בכך דכשר מ"מ מצות קצירה דוחה שבת. ומ"ש התוס' דמסתבר דצריך להיות דומיא דתמיד מנ"ל הא. ותו קשה מסוגיא דריש פ"ב דמכות דדייק רבא דכיון דמצא חריש אינו חורש לאו מצוה היא דאלת"ה חרישה נמי מצוה היא ולא דחי שבת. ולפי הסוגיא דהכא אין ראי' כלל דמ"מ חרישה לא הוי מצוה שיפסול העומר ע"י אם יחרוש קודם שבת ולא דמי כלל לקצירה. ולכן אפשר דע"ז סמך הרמב"ם דרבא לית לי' שיטת הגמ' כאן וס"ל דאפי' אי נקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת מהאי קרא דחריש וקציר:
דף עב:
בגמ' אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכותה גבי עומר לקצירה. ק"ק למה הוצרך לסיים ודכותי' גבי עומר. בלא"ה מטחינה והרקדה דשתי הלחם מוכח דל"ל לרבי כר"ע דמכשירין אינן דוחין דהא טחינה והרקדה ודאי אפשר לעשותן מקודם שבת. והנה מסקנת הסוגיא דלר"ע דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין שבת א"כ אי נקצר ביום כשר אין קצירת העומר דוחה שבת. ותמהו על הרמב"ם שפוסק כר"ע. ופוסק נקצר ביום כשר. ופוסק דקצירת העומר דוחה שבת. ואפשר לומר דלכאורה קשה מאי מקשה הגמ' כיון דילפינן מוידבר משה את מועדי. דכל המצות דנאמר בפ' מועדות בתו"כ דוחה שבת א"כ ראשית קצירכם ג"כ נאמר התם וקאי גם ע"ז מועדי ה' וא"כ מצוה זו דקצירה בעצמה דוחה שבת. וי"ל דמשמעות הברייתא דאי לאו במועדו דחומש הפקודים לא הוי דרשינן שדוחה שבת דדוקא במועדו משמע אפי' שבת וטומאה. רק דילפינן בגז"ש הך מועדי דתו"כ מבמועדו דחומש הפקודים. וא"כ י"ל דזה תליא בפלוגתא אי אמרי' דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה. וסוגיא זו ס"ל דון מינה ומינה ולכן אין ללמוד רק על הקרבנות הנאמרים בפ' אמור (דא"א לעשותן מאתמול] לא על מצות קצירה דאפשר מאתמול. אבל הרמב"ם דפוסק דון מינה ואוקי באתרה שפיר י"ל כיון דהך מועדי ה' לעיכובא היא שוב כל הנאמר בפרשה דוחה שבת וקצירה עצמה דוחה כמ"ש. והגם דבאמת רבי ס"ל ג"כ דון מינה ואוקי באתרה. מ"מ ר"פ מעיקרא הוי ס"ל דלרבי נמי דון מינה ומינה כמ"ש (לעיל ס"ב:) ע"ש ובתוס'. א"כ י"ל דסוגיא דהכא נמי ס"ל הכי ולכן דחקו לתרץ אליבא דרבי אבל למסקנא אינו כן. וקצת דוחק הוא: