אור ברסלב

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק חמישי

פרק רביעי

בד"ה חסירה או יתירה כו' ועוד דאמרינן לקמן גודשא תילתא. אין לפרש כוונתם דאם יכולין לדחוק יש בתוכה הרבה יותר מן הגודש דזה אינו דגם הגודש יכולין לדחוק ולעשות עליו כהר גבוה. ואדרבא יותר יכולין להרבות על הגודש על ידי הדחק ממה שיעשה גודש בלי דחק שהקמח נופל מעצמו מן הגודש. לכן נראה כוונתם דהא דאמרו גודש תילתא ע"כ כשמודדין בלי דחק כן הדרך שעל הגודש מתקבץ שליש. אבל אי דוחקין הקמח לא שייך לעשות שיעור על הגודש דיכולין לגדוש עליו כמה שרוצין מעט או הרבה. מזה מוכח דהמדידה בלי דחק עושה מעצמו גודש תילתא. שוב ראיתי בס' טהרת קודש תמה דלא נזכר כלל לקמן הך דגודש תילתא ע"ש שגורס גירסא אחרת ולפי פירושו ג"כ עולה דע"י הדחק הגודש פחות. ואין מובן לי דגם הגודש יכולין לדחוק כמ"ש וצ"ע:

דף נג.

בגמ' אלא דר"י לר"י. פי' אע"ג דלר"י לאו חמץ היא כלל ולכתחילה נמי מותר בפסח מדאורייתא כמ"ש התוס' לקמן (נ"ד.) סוף ד"ה אין מחמיצין] מיהו לאו מצה היא ג"כ וא"י בו ידי חובת מצה. אבל איני יודע מנ"ל להגמ' זה. ואפשר מדתני ר"י שיאור ישרף והאוכלו פטור ולא אמר רבותא טפי דיוצא בו ידי חובת מצה מדאורייתא. א"ו דעכ"פ מצה לא הוי:

שם מתקיף לה כו' לא תאפה חמץ אלא חלוט. משמע דחלוט לאו מצה היא. ותמוה טובא חדא דהא ממעטין חלוט מלחם עוני כדאי' בפסחים (ל"ו:) א"כ משמע דמצה היא. ותו דהני מנחות דהם ברבוכה הא ג"כ דינייהו במצה ולא בחמץ דהא מצה תהי' קאי על כל המנחות. מיהו זה יש ליישב קצת דחלוטה היינו ברותחין הרבה שא"י להתחמץ ובזה ס"ל להגמ' דלא מיקרי מצה כיון דלא יכול לבוא לידי חימוץ. אבל רבוכה דקרא י"ל ברותחין קצת אבל יכול לבוא לידי חימוץ. וביבמות (מ'.) משמע בגמ' דחלוט נמי מצה היא וממעט לגבי מנחות מיתורא דקרא כמו שהובא בתוס' כאן. ולפ"ז ג"כ תמוה דמאי מקשה רנב"י דלמא אה"נ דחלוט בדיעבד כשר במנחה. וצ"ל דלאו מסברא מקשו הני אמוראי רק אברייתא סמכו דמרבה ממצה תהי' וצריך האי ריבויא לכל אמוראי לכל חד] כדס"ל. ולהכי מתקיף אדר' פרידא דלא סגי לן בהך דלא תאפה רק לדרשא דברייתא מצה תהי'. וצ"ע לדינא למ"ש התוס' דהך דיבמות לכתחילה קאי ומרבה הברייתא הכא עיכוב בחלוט. א"כ י"ל דהיינו דוקא לרנב"י. אבל לרבינא דצריך ריבוי לעכב בחמץ א"כ אפשר דחלוט באמת לא מעכב במנחה. ומהתימא על הרמב"ם שהשמיט כל הדין דחלוט למנחות לא למצוה ולא לעכב וצע"ג בזה:

שם דילמא למיקם בלאו ואיפסולי לא מיפסלו. לכאורה תמוה כיון דהמקטיר חמץ עובר משום כל שאור כו' לא תקטירו א"כ הוי מהב"ע **לכאורה כה"ג דאין המצוה באה ע"י העבירה לא הוי מהב"ע כמ"ש התוס' בסוכה (ל'.) גבי לולב של אשירה. אכן לשיטתי' אזיל שהקשה ע"ד התוס' הנ"ל מהא דאי' בר"ה (כ"ח.) לר"י בשופר של שלמים לא יצא והתם נמי אין המצוה ע"י העבירה. ותי' דדוקא היכי דהעביר' נעשית קודם המצוה כ' התוס' הכי. אבל אם המצוה והעבירה בבת אחת אפי' אם הי' אפשר לעשות המצוה בלי העבירה הוי נמי מהב"ע. ולפ"ז שפיר הקשה הכא. וגם אין לומר דנהי דא"י המצוה משום מהב"ע מ"מ אין הקרבן נפסל. דהא כיון דילפי' מהב"ע מדכתי' גזול דומיא דפסח איכא למילף נמי דהקרבן פסול כמו בפסח וז"ב:** וגם כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני. וי"ל דקשיא לי' לרבינא על הא דמייתי קרא דלא תאפה דמצד זה ליכא עיכובא אבל מקרא דלא תקטירו שפיר מוכח עיכוב ולפ"ז י"ל דלרבינא נמי קרא דמצה תהי' אתי למעט חלוט אבל לר"ח אכתי אין לנו קרא לחלוט כיון די"ל דלמעט שיאור אתי:

שם מנין וכו' נלמדנה מפסח. לכאורה אי הוי ילפינן מפסח הי' צריך שימור לשם מנחה כמו התם לשם מצה. אבל מהאי קרא דכתיב במנחה עצמה מצה תהי' אין מזה הוכחה דצריך שימור לשם מנחה וצ"ע באמת לדינא בנשמר לשם מצות מצוה אי יוצא בה ידי מנחה **במנחת מאפה דא"צ מתן שמן בכלי לדעת הרמב"ם כמ"ש הלח"מ והמל"מ (פי"ג מה' מעה"ק) ואליבא דרבי (לקמן ע"ה.) דחלות בוללן אחר אפי'. אבל לרבנן דבוללן סולת א"כ הוי מצה עשירה ואינה ראוי' למצת מצוה בפסח. אך י"ל לדעת מהר"ל והב"ח (או"ח סי' תע"א) דבדיעבד יוצאין גם במצ' עשיר' ולמ"ש התו' (לקמן צ"ו.) דלישת ואפיית מנחות בפנים. צ"ל דה"נ נעשית בפנים כמ"ש התוס' (לקמן פ':) דשרי להכניס חולין בעזרה היכי דלא הוי כעין עבודה:** כדאמרינן בפסחים (ל"ח:) גבי לחמי תודה שנשמרו לשם תודה דפסולי למצוה דפסח עיי"ש:

בתוס' ד"ה אלא ותימא כו' ושמא יש שום יתור כו' וגם ע"ז יש לתמוה דאי איכא יתור א"כ מנ"ל דגם ר"י דמתיר נוקשה בפסח דלית לי' האי יתורא במנחות וצ"ל בדוחק דכמו דלא מסתבר לר"י למידרש כל מחמצת לענין נוקשה בפסח כן גם במנחה לא דריש האי יתורא להכי וכ"ז דוחק. ולענ"ד נראה דשיטת הגמ' היא דכיון דלקי עלה ודאי חמץ היא. פי' שיש בעיסה חלק חמץ ומ"מ כיון דלאו כולה חמיצה הוי כתערובת חמץ ולהכי לית בה כרת א"כ עכ"פ יש בו תערובת חמץ ולקמן מרבינן עירובו מכל שאור לאיסור הקטרה י"ל דה"ה באיסור דלא תאפה חמץ] ולכן לר"מ גם במנחות אסור אבל ר"י ס"ל דלא הוי אפי' תערובת חמץ כנ"ל:

לבאר דברי התוס' נראה דודאי פלוגתא דר"מ ור"י בשיעור אינו מצד נוקשה. דנוקשה שייך גם בחמץ גמור שנתקלקל אח"כ כגון תכשיטי נשים. רק עיקר פלוגתייהו אי שיאור זה הוי חמץ או לא הגיע עדיין לשיעור חימוץ. ולר"מ דלקי עלי' מוכח ממילא ג"כ דנוקשה בלאו. אבל ר"י דס"ל לאו חמץ הוא אין טעמו משום נוקשה רק דעדיין לא בא לשיעור חימוץ **כן כתב באהעו"ז או"ח (סי' תמ"ב). וכ"מ מדברי התוס' ריש פסחים שכ' דאפי' לר"י דחמץ אח"ז בלאו. בנוקשה דליכא אלא חד קרא מוד' דשרי אחה"פ. משמע דבתוך הפסח גם לר"י נוקשה בלאו. וע"כ צ"ל דהא דפוטר ר"י בשיאור טעמא אחרינא הוא כנ"ל. אבל לקמן (נ"ד.) כתבו התוס' דמשיאור דר"י נשמע דלית לי' נוקשה גם במי פירות. וחד טעמא הוא: וכן הוכיח הפנ"י בפסחים (מ"ג.) מדברי הפוס'. והניח דברי התוס' בצ"ע ע"ש** וא"כ מה דאמרו מדלקי עלי' חמץ הוא זה ודאי אמת. רק בתוס' הוקשה להם דנהי דהוי חמץ מ"מ נוקשה הוא. ומנ"ל להגמ' דנוקשה אסור במנחה כיון דבפסח צריך קרא. וע"ז כ' דהי' להם שום דרשא ובמ"א נתקשיתי בדבריהם ולק"מ. ואדרבא נראה לתרץ עוד דדוקא לענין פסח לאכילה צריך קרא לרבות נוקשה כיון דאינו ראוי לאכילה בטוב. אבל באיסור חימוץ למנחה לא תליא באכילה וא"צ קרא לרבות נוקשה כלל כנ"ל:

דף נד.

בגמ' כמאן אזלא הא דתנן תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה אסורה. לכאורה יש לתמוה מה ענין איסור דתרומה לשם חימוץ אטו התם לא נאסר רק כשנעשה חמץ. והלא גם עיסה דאורז ודוחן ושאר מינים שאינם באין לידי חימוץ מ"מ חשיב מעמיד מה שנתקשה ונעשה השתנות בעיסה ע"י התפוח. וא"כ נהי דמי פירות לא חשיב חימוץ אבל מעמיד שפיר מיקרי. וע"כ צ"ל דסברת הגמ' דכל שאינו מחמץ חשיב קיוהא בעלמא וה"ה באורז ודוחן שחימצה בתפוח מותרת. וצ"ע לדינא דאפשר לדחוק דהיא כוונת הגמ' בתירוץ דנוקשה מיהא הוי. פי' דלאסור שפיר חשיב מעמיד רק שם חמץ ליכא עלה דנוקשה היא. והנה הרמב"ם לא הביא כלל דין דאין מחמיצין במי פירות ותפוחים. וצ"ל דסמך על מ"ש (פ"ה מה' חו"מ) דמי פירות ומי תפוחים אין מחמיצין:

שם לימא בהא קמיפלגי כו'. נראה דנ"מ בהני טעמי דאי הטעם משום דלכמות שהיו משערין אסור ליתן מים במקום הקמיצה אבל בשאר המנחה לית לן בה. אבל אי הטעם דצריך להיות חריבה אסור ליתן כלל מים קודם הקמיצה:

בתוס' ד"ה דמעיקרא לא הוה כו' תימא כו'. לכאורה הי' נראה ליישב דדוקא לענין טומאה ואיסורים כיון דמעיקרא לא הוי בה שיעורא מותר. אבל שבת דשיעור הוצאה בכגרוגרת משום דדרך חשיבות אכילה בהכי וכיון דניתוסף ויש בה שיעור אכילה חשיב היא שפיר לאכילה. (וכן תי' בחי' הרשב"א בשבת שם] אכן נראה דס"ל להתוס' מדבעי רבא שם דוקא בתפחה. ולא נקט בפשיטות האיבעיא אי בין עקירה להנחה נתן א' על ידו עוד חצי גרוגרות להשלים השיעור לכן משמע דכה"ג פשיטא לרבא כיון דאותו דבר שניתוסף לא הי' כלל בשעת עקירה פטור עלה. ודוקא בתפחה מיבעיא לי' משום דהוא עצם הדבר הראשון. וע"ז מקשו התוס' שפיר דהכא מוכח דתפוח אינו כאותו דבר עצמו ולהכי מותר מה"ת. א"כ אפי' אי נימא דלענין הוצאה חשיב מ"מ פנים חדשות באו לכאן ואותו דבר לא הי' בשעת עקירה ואין להסתפק בזה כמו בנתן א' על ידו דבר חדש להשלים השיעור:

דף נד:

בגמ' תיובתא למ"ד יש דיחוי באיסורים. ויש להסתפק כיון דלאוקימתא דרבה הוי נמי מ"ד לכמות שהי' בתיובתא. א"כ למה נדחק להוציא מחלוקתן מפשטן. ומסתבר טפי לפרש כפשוטו דפליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא דהא השתא נמי לא יקשה על מ"ד כמות שהן עתה רק על מ"ד כמות שהי'. ויהי' בתיובתא גם ממשנה קמייתא ומה נ"מ בזה. ולפ"ז יהי' פי' המשנה הניחו בגשמים ותפחו מילתא בפ"ע אפי' לא הי' מעולם כשיעור משום דבתר השתא אזלינן. אכן הרמב"ם (פ"ד מטומאות אוכלין ובה' מאכלות אסורות פי"ד) פוסק כרבה דמה"ת לקולא אזלינן רק כ מדרבנן אזלינן בתר השתא לחומרא ואי נתקטן וחזר ונתגדל אין דיחוי באיסורין ואסור מה"ת. א"כ נראה דרבה מסברא פוסק כן ומסתבר לי' לאוקמא פלוגתייהו בהכי. מיהו תמהני על הרמב"ם שהעתיק שם לשון המשנה כפשטה בשר עגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משערין כמות שהן והוי לי' לבאר דהיא רק מדרבנן ע"ש וצ"ע גם בפי' המשניות דעוקצין:

דף נה.

במשנה שנה כל המנחות נילושת בפושרין. היינו הנאפות וכ"כ הרמב"ם כפיהמ"ש. מיהו קצת קשה הסיפא ואם החמיץ שירי' דשירים של המנחות הנאפות לא שייך בהו חימוץ דאין חימוץ אחר אפי'. וצ"ל דלצדדין קתני וסיפא מיתוקים במנחת סולת. ומה שהקשו התוס' מלחם הפנים י"ל כיון דהי' אומנים גדולים ללחם הפנים שייך ג"כ זריזים הם כמו כהנים זריזים:

דף נה:

בגמ' אפיי' בכלל היתה כו'. לכאורה קשה מנ"ל לרבות לחייב על כל מעשה דאם לש יערך וקטף יתחייב שלשה מלקות. הלא י"ל דמלא תעשה בלבד הו"א דוקא כל העשי' ויצאתה אפי' ללמד שגם הלש בלכד או המקטף או העורך חייב. אבל מ"מ בעשה כולן י"ל דאינו חייב אלא אחת. ולכן הי' נראה לענ"ד דהא התוס' הקשו ל"ל קרא לחייב על כל מעשה הלא אפי' אפה וחזר ואפה חייב שתים כמו אל תשת אל תשת. ותירוץ התוס' דחוק בלשון הברייתא דלא צריך בזה למידת ללמד על הכלל כולו. רק מדגלי קרא דחייב על אפי' אע"ג שכבר נפסלה ממילא ה"ה בלישה ועריכה. לכן י"ל דאה"נ דעיקר לימוד הברייתא לחייב על מעשה יחידי אחת. על הלישה בלבד ועל עריכה בלבד. וממילא בעשה כולן חייב על כל אחת ואחת כמו אל תשת אל תשת. והתנא דנקט יכול לא יהא חייב אלא אחת היינו בעושה כל המעשים. ושוב ראיתי בלשון הרמב"ם (פי"ב מה' מעה"ק) משמע כן בהדיא שכ' דלש או עורך או מקטף חייב שנאמר לא תעשה חמץ ונאמר לא תאפה חמץ ללמד דחייב על מעשה יחידי. ואח"כ כתב הלש והעורך והמקטף חייב על כל א' ע"ש:

שם כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט נראה לע"ד דהוא תנאי במדת כלל ופרט דהמדה דוקא בסמוכין. ואיכא מאן דס"ל דדנין. ובתרי עניני דאמרי' בפסחים (ו'.) דלכ"ע אין דנין והוא משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה ענין בפ"ע דלא נודע אי כלל ופרט הוא או פרט וכלל הוא. אבל בחד ענינא לכ"ע יש מוקדם ומאוחר בתורה. ומ"מ ס"ל לחד מ"ד דאין דנין אותו במדת כלל ופרט. והנה התוס' תמהו לרבא דס"ל בנדה דדנין האיך מיישב הכא. ותי' דבתרי עניני לכו"ע אין דנין. ולע"ד אכתי קשיא הכא דהא דבתרי עניני אין דנין משום ספק שמא לאו כלל ופרט הוא רק פרט וכלל הוא, בזה לא נתיישב הברייתא דדנין אותו במדת יצא מן הכלל ללמד על מעשה יחידי. ואמאי ונימא דלמא כלל ופרט הוא או פרט וכלל ולהכי ברייתא זו לא מיתוקם רק למ"ד דמרוחקין אין דנין אותו בכלל ופרט אפי' בחד ענינא. ומה שתמהו התוס' לרבא. יש ליישב דרבא אמר שם בנדה דלעולם אותו ברייתא מצי סבירא דדנין והתם כל ריבויא הוא ע"ש. אבל מודה רבא דמהך ברייתא דהכא שפיר יש להוכיח דאין דנין. ומה"ט לא פירש"י בפסחים שם דרבא הוא דס"ל דנין דרבא רק דחויי מדחה דמשם אין ראי'. ומ"ש רש"י שם דהוא ר"א ב"א דהכא א"ש ול"ק קושי' התוס' הא הכא הם בב' ענינים. דמ"מ שפיר מקשה ר"א ב"א כיון דמצד המדה דכלל ופרט אפי' מרוחקין דנין רק משום דבב' ענינים אין מוקדם ומאוחר בתורה בזה לא נתיישב הברייתא הכא, דמנ"ל ללמד על הכלל נימא כלל ופרט הוא או פרט וכלל הוא כדכתיבנא. ומיהו מעיקר ראיית ראב"א מהך דשחיטת צפון דשם נמי ב' ענינים הם. נראה דלק"מ דשם לא שייך אין מוקדם ומאוחר דבפ' ויקרא כ' מצות החטאת ובפ' צו כתיב זאת תורת החטאת ודאי כה"ג יש מוקדם ומאוחר כנ"ל פשוט:

שם מתקיף לה ר"א כו' פרט וכלל הוא. ותמוה טובא מאי הוי ס"ד דר"א ב"א בזה אטו לא ידע דפרט וכלל הוא ומהתימא שהתוס' ושאר מפרשים לא עמדו בזה. ולפמ"ש לעיל נראה ליישב קצת שיטת ראב"א. לפי מה דמשמע בתוס' דבתרי ענינים כי הכא שייך נמי אין מוקדם ומאוחר בתורה. אע"ג דבפרשת ויקרא כתיב מצות החטאת ובפ' צו תורת החטאת מ"מ י"ל אין מוקדם ומאיחר. א"כ י"ל דכיון דהכא באמת פרט וכלל הוא ודרשא דאותו לא ידע ראב"א. לכן הוכרח לפרש הברייתא הכי דאי לאו כתוב השלישי ושחט את החטאת הו"א כיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה שמא כלל ופרט הוא ומידי ספיקא לא נפקא. וה"ו מסופקין אי בכל חטאת נמי צריך צפון דפרט וכלל היא ונעשה כלל מוסיף על הפרט, או שמא כלל ופרט היא. להכי כתיב ושחט את החטאת כדי שנדע בודאי דצריך צפון. והשתא דייק ראב"א דעכ"פ אי כלל ופרט הוא אע"ג דהוי מרוחקין מ"מ דנין אותו בכלל ופרט. דאל"ה לו יהי' כלל ופרט נמי אין לנו לבטל הכלל וצריך צפון בכל החטאות. אלא ודאי דאי הוי כלל ופרט הי' דנין אפי' במרוחקין וכבר בארתי דלמ"ד אין דנין היא משפט המדה לא מצד אין מוקדם ומאוחר. ואדרבא על רב אשי יש להקשות דמצריך דרשא דאותו הלא בלא"ה נהי דפרט וכלל הוא מ"מ כיון דאין מוקדם ומאוחר שמא כלל ופרט הוא והי' נשאר ספק בדין צפון אי צריך בכל חטאת. אך באמת נראה דרב אשי ס"ל כמ"ש לעיל דבהך דפ' ויקרא ופ' צו לא שייך אין מוקדם ומאוחר אבל עכ"פ אין תימא על ראב"א דאיהו ס"ל כשיטת התוס' דשייך גם בזה אין מוקדם ומאוחר. ודוק בכל זה כי נכון היא. וידעתי כי יוכל החולק לדחות הבנין שכתבתי ויאמר דכיון דאין מוקדם ומאוחר לית בי' כלל דין כלל ופרט ולא פרט כל אבל הנלע"ד כתבתי דהוי ספק שמא כלל ופרט הוא ושמא פרט וכלל הוא:. י:

בתוס' ד"ה א"כ כו' תימא כו'. יש ליישב תמיהתם דהכא אין להקשות דליכתוב לא תעשה חמץ חלקם. דהו"א דלא מיתסר בשיריים רק הני עשיות דהם גם בגוף המנחה אסר הכתוב גם בשיריים. אבל מנחת סולת דליכא בה לישה ואפיי' אפשר דרשאי הכהן לאפות השיריים חמץ. להכי כתיבי לא תאפה חלקם דאפי' במנחת סולת אסור. וצ"ע באמת לדינא במנחת סולת אי לש או אפה אותו סולת [כל המנחה יחד] אי לקי. די"ל דלא תעשה חמץ היינו עשיות דצריך לעשות בהם אבל לישה ואפי' במנחת סולת אינו בכלל האיסור. ואי נימא כן ודאי רבותא גדולה דאסר הכתוב אפי' בשיריים אע"ג דלא נאסר בגוף המנחה. רק אפי' אי אסור גם בהמנחה ג"כ רבותא היא כמ"ש לעיל. והנה תירוץ התוס' תמוה מאוד דכמו כן נוכל לומר בהבערה דלא אסרה התורה מיתת ב"ד בשבת רק הבערה ושאר מיתות מותרת כמו דתי' התוס' כאן דמחלקם, לא נאסר רק אפיי' וצע"ג בכוונתם:

בד"ה כלל ופרט כו' וא"ת בפ' נגמר הדין כו' יש ליישב קושיתם דרבא נמי דאמר דנין אין הפי' ככל כלל ופרט רק למעט עכ"פ קצת מן הכלל כדאמרי' בסנהדרין. ולהכי התם בנדה דמרבה מן הכלל דמטמא כל הטומאות שהרי צריך שם קרא למעט טומאה חמורה ע"ש. א"כ משמע דהוי ממש ככלל בלי פרט. וע"ז אמר רבא דאפי' במרוחקין כלל ופרט היא ואין לנו לרבות הכל רק מכח וכל ריבויא היא ע"ש. אבל מודה דאין דנין לגמרי ככל כלל ופרט כנ"ל:

דף נו.

בגמ' דר"א לאו למעוטי כו' אלא ה"ק כו'. אין מובן כלל איך נלמד מאותו דמקבל בצפון. ואפשר לפרש דבאמת עיקר הראי' מדצריך קרא למעט דאין שוחט בצפון מוכח דגבי קבלה המקבל בצפון כמ"ש תוס' ד"ה אלא. והשתא אי הוי כתי' רק פסוק אחד אותו הו"א דקבלה לכתחילה מקבל בצפון אבל עיכובא אין לנו. לכן כתיב פעם ב' אותו משום דבקבלה אפי' דיעבד פסול. לכן אי הי' כתיב: אותו פעם א' הו"א דבא לומר דשוחט אין מעכב אי לא עמד בצפון אבל לכתחילה צריך להיות בצפון לכן כתיב פעם ב אותו א"כ מהני ב' פסוקים נלמד דמקבל בצפון לעיכובא ג"כ כנ"ל:

שם בגמ' אר"פ אפאה לוקה שתים כו' פרש"י תמוה כמ"ש התוס'. ופשוט הי' נרא' לפרש דס"ל לר"פ דשימת הפת בתנור חשיב עריכה דע"י התהפכות העיסה ממקום למקום נעשה בה שינוי וחשיב עריכה. לכן משני הגמ' דמ"מ מוכח מלא תאפה דודאי אפי' אם שם אחד העיסה בתנור צונן ואח"כ הסיק השני התנור עובר השני בלא תאפה דזה עיקר האפיי' והיינו מעשה יחידי אבל לעולם אופה כדרכו ונותן הפת בתנור שהסיקו כבר לוקה שתים כ"נ פשט הגמ'. אכן הרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) שהשמיט לגמרי דברי ר"פ. צ"ל שהבין כפי' התוס' דר"פ מיירי בעשה קצת עריכה ג"כ ובכה"ג לא חש הרמב"ם להביאו דמילתא דפשיטא היא. (או כמ"ש הלח"מ ע"ש] וצ"ע:

בתוס' ד"ה שוחט מדר"א נפקא תימא כו'. הגם דלכאורה לק"מ כיון דכל ס"ד דשוחט צריך להיות בצפון דומיא דמקבל וא"כ כיון דחזינן בעולה דאע"ג דמקבל צריך להיות בצפון מ"מ השוחט א"צ צפון א"כ ה"ה חטאת. אך לקמן מוכרחין לומר דאפי' לא הי' לימוד ממקבל. מעצמו י"ל דשוחט צריך להיות בצפון כמ"ש התוס' ג"כ בד"ה אלא אין השוחט כו' וא"כ תמהו שפיר.

דף נו:

בגמ' ה"מ במחמץ אחר מחמץ כו' פרש"י זה לש וזה עורך כו' ותמהו דאין זה דמיון כלל למטיל מום בבע"מ דלישה ועריכה ב' מילי נינהו. וגם לשון מחמץ אחר מחמץ לא משמע על לישה ועריכה רק שכבר נתחמץ והוסיף בו שאור. אך גם ע"ז קשה איך נלמד זה מלא תעשה ולא תאפה וצ"ע גם הרמב"ם (פי"ב מה' מעה"ק) כתב מחמץ אחר מחמץ לוקה ואח"כ הביא דלוקין על כל מעשה שבה משמע דשני דינים הם. ומחמץ אחר מחמץ כפשוטו שהוסיף שאור וחימץ. והקושיא דלעיל י"ל דזה הי' פשוט לר"י דאסור להוסיף חימוץ. רק דהו"א כיון דכבר נפסלה אין המחמץ לוקה לכן הוכיח מלא תאפה דמה דפסול מחמת חימוץ אינו פוטר המחמץ אח"כ כנ"ל:

שם בגמ' לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום. פירש"י ותוס' כיון דעומד למות הוי כמום. ותמהני טובא ע"ז למה חשיב מום כיון דיש לו תקנה ע"י הקזה. ומה שהוסיפו התוס' כיון שאין לו רפואה רק להקיז במקום שיעשה מום חשיב כמו שיש בו מום. קשה דא"כ למה לא ישחטנו מיד על מום הראשון בלי הקזה כלל. וממילא גם אי עשה בו מום ע"י הקזה למה לא ישחוט עליו הרי הותר כבר לשחוט ע"י מום הראשון. ואי נימא דכשמקיז נתבטל מום הראשון א"כ הוי כמטיל מום במידי דלית בי' מום. וגם יש לפקפק [בפרט לפי' רש"י דר"ש מתיר משום דהוי דשא"מ] דמשמע דהקזה לא הוי פסיק רישא דיוכל להיות שלא יעשה מום כלל א"כ אכתי נחשב כמום עובר. והי' אפ"ל דס"ל לחכמים דגם במום עובר רשאין להטיל מום קבוע כיון דאימעוט מתמים יהי' לרצון וכיון דעתה יש בו מום אפי' הוא עובר אינו עתה לרצון ומותר להטיל בו מום. והי' מיושב שפיר דלשוחטו לא חשיב מום רק להטיל בו מום שרי. [וכן כ' הרא"ש שם בבכורות וכ"פ בטור ושו"ע יו"ד סי' שי"ג] אך צע"ג בזה לדינא והרמב"ם (פ"א מה' אסוה"מ) סתם וכתב הטיל בו אחד מום ובא שני וכו'. משמע דוקא מום קבוע. וגם קשה לפי' זה מנ"ל להגמ' דר"מ אוסר אפי' להטיל בו מום בבעל מום קבוע דילמא מודה בזה ר"מ מקרא דלרצון רק במום עובר אוסר מקרא דכל מום ולמה דחיק הש"ס לאוקמא בפסולי מוקדשין שנפדו:

והנה הרמב"ם שם כתב הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר השני אינו לוקה. ובפ"ב מה' בכורות כתב דבכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום. וקשה כיון דמטיל מום בבע"מ פטור מה בכך שיתכוין. ואפ"ל בדוחק כיון דכ' השני אינו לוקה משמע דלכתחילה אסור וכאן מתירין לכתחילה להקיז הוא דוקא משום שאינו מתכוין. ואפ"ל עוד לפמ"ש לעיל בשיטת התוס' דדוקא אם א"א להתרפאות רק ע"י מום אז חשיב מטיל מום בבע"מ. א"כ י"ל דהקזה זו לא הוי תמיד באופן אחד דיוכל להיות פסיק רישא דודאי יעשה מום. ויוכל להיות פעמים הקזה אחרת שתהי' נעשה בלי מום. והשתא אי מתכוין הי' אסור בהך הקזה דלאו פסיק רישא. אבל באינו מתכוין לעולם מותר [מטעם ממ"נ]. דאי הוי הקזה דפסיק רישא א"כ הוי כבע"מ ומותר להטיל בו מום ואי הך הקזה לאו פ"ר א"כ נהי דבזה לא חשיב כבע"מ שוב שרי מטעם דבר שאין מתכוין כנ"ל ע"ד פלפול. אבל מלשון הרמב"ם במשנה דבכורות משמע דלעולם לאו פסיק רישא הוא וצ"ע:

שם ר"מ סבר כל מום כו'. ויש להקשות דלמה לי' לר"י להצריך דרשא דקרא לכל א'. דאי מסברא שרי להטיל מום בבע"מ למה לי' לומר דרבנן דרשו תמים יהי' לרצון נימא דלא נפקא להו לאיסורא מקרא דכל מום דאתי לגורם כדלקמן. ואי מסברא אסור להטיל מום בבע"מ א"כ לר"מ למה לי כל כיון דתמים יהי' לרצון מוקי לפסוהמ"ק שנפדו. ואפ"ל דבאמת יש לדקדק מה דמדמי ר"י אחזו דם למטיל מום בבע"מ הא י"ל דאפי' אי אסור להטיל מום בבע"מ היינו דמוסיף בו מום אחר לבד הראשון. אבל הכא דבעשיית מום זה שע"י הקזה מסלק מום הראשון בכה"ג שרי טפי. וא"כ י"ל דבאמת הכי הוא דמסברא הי' כן דלהוסיף מום על בע"מ אסור אפי' בלאו קרא דכל. וחכמים דס"ל מטיל מום בבע"מ מותר אפי' במוסיף לזה צריך קרא דתמים כו'. אבל ר"מ נהי דלית לי' דרשא דתמים ואסור להוסיף מום מ"מ אכתי בהקזה דמסלק מום הראשון מנ"ל דאסור ולזה צריך קרא דכל מום. מיהו אכתי קצת קשה מנ"ל באמת לר"י דלרבנן מותר להוסיף מום דילמא דוקא הקזה דמסלק מום הראשון שרי. ואולי גמרא גמיר לה דלרבנן אפי' להוסיף מום שרי וצ"ע:

שם אמר ר"א הניח שאור על גבי עיסה כו'. מלשון רש"י משמע דעיקר הרבותא אע"ג דלא עשה מעש' החימוץ בידים ולפי"ז הו"ל למימר בפשיטות לש עיסה והניחה עד שנתחמצה דנראה ודאי דכה"ג לוקה ג"כ. דהרי כן סדר כל חמץ כשנותנין בו מים ואינו ממהר לאפותו מתחמץ. וכן נלע"ד פשוט בחמץ בפסח לשיטת הרמב"ם דאין לוקין על ב"י רק כשקנה חמץ בפסח מ"מ בלש עיסה ונתחמצה מאלי' לוקה דהלישה הוי מעשה חימוץ. ונהי דהי' יכול לאפותה קודם שתחמיץ מ"מ אם לא אפה נגמר החימוץ ע"י מעשה הלישה כנ"ל פשוט [וכ"כ הפמ"ג בפתיחה לה' פסח] והא דנקט הכא בהניח שאור. לפי' התוס' א"ש דהניח רק במקום אחד ולא נחמץ שפיר. ואפי' לפירש"י אפשר דהוי רבותא טפי מלש והניחה דכן דרך חימוץ. אבל אם מחמיץ ע"י שאור הדרך להניח בה השאור קודם הלישה ובתוך הקמח ולא ע"ג העיסה וקמ"ל דאפ"ה חייב]. ולשיטת הרמב"ם הנ"ל הא דלא נקט ר"א האי דינא בהניח שאור ע"ג העיסה בפסח דלקי משום בל יראה. י"ל דהתם פשיטא טפי כיון דעיקר הלאו עבר במה שהחמץ בביתו רק דבאין בו מעשה אין לוקין והכא איכא מעשה עכ"פ. אבל במנחה דכל הלאו רק עשיית החמץ והוא לא עשה כל החימוץ רק הגרם ע"י הנחת השאור מ"מ לקי:

דף נז.

בגמ' והתנן הקודח כ"ש כו'. משמע משיטת הגמ' דלמסקנא דאפי' בב' מקומות חייב כאן ה"ה הקודח בשבת מהני הצירוף. וא"כ י"ל דקודח לא מחייב בכ"ש ממש רק כשיש כדי לצרף. והרמב"ם (פ"י מה' שבת) פוסק סתם דחייב קודח בכ"ש. ולכאורה יש לפקפק ע"ז נהי דהגמ' דחה משום דחזי לבבא מ"מ כיון דבאמת הלכה דאפי' בב' מקומות י"ל דפי' המשנה כס"ד דגמ' רק דדחי, דמהכא ליכא סייעתא לרבא. אכן נלע"ד דבאמת יש לתמוה מה ענין צירוף דהכא לקודח. דהכא שפיר כיון דבצירוף נצלה כגרוגרות א"כ יכול לחתוך כל מקום הנצלה לאכול ממנו כשיעור אבל התם בקודח כל זמן שלא יעשה עוד נקבים ליכא שום צירוף א"כ לא עשה עדיין מלאכה כשיעור. ע"כ צ"ל דקושית הגמ' או הסייעתא ללישנא בתרא הי' בדרך ק"ו דאפי' צירוף כזה מהני מכ"ש הכא דמהני צירוף. אבל למסקנא נהי דהכא מהני צירוף אבל לא בקודח בשבת והתם הטעם דחזי לבבא. ונ"מ בזה לצירוף דשאר מלאכות בכה"ג:

שם בגמ' ת"ר אילו נאמר אשר תקריבו כו' קומץ בלבד מנחה מנין ת"ל מנחה. פירש"י שהחמיץ את הקומץ ומנחה מנין פי' קודם שקמצה חימצה. וצ"ע על פי' זה דא"כ אם החמיץ מקצת המנחה והניח מקום הקמיצה מצה וקמץ משם יהי' פטור. ובאמת פשיטא דגם בכה"ג לוקה. ופשט הברייתא נראה דמתקריבו בלבד הו"א דאינו חייב עד שיחמיץ הקומץ שהוא לגבוה לאפוקי כשהחמיץ מקצת מנחה כמ"ש כנ"ל ת"ל מנחה דאסור להחמיץ המנחה אפי' שלא במקום הקומץ. וכן נראה שהבינו התוס' בד"ה מנחה מנין. וטעם פירש"י איני מבין דמה לי קודם קמיצה או אח"כ שפיר מתקיים אשר תקריבו. ותו שמעתי להקשות לפירש"י דהו"א שהחמיץ אחר קמיצה הא קרא במנחת מאפה ומרחשת כתיב והקמיצה אחר אפי' ולא שייך בה חימוץ כלל. וזה אפשר ליישב דאי הוי כתיב רק אשר תקריבו והי' פירושו על הקומץ הי' מוכח מקרא דקאי על מנחת סולת הקודמת בפרשה. רק אחר דמרבינן גם קודם הקמיצה תו צריכין ללמוד לרבות שאר מנחות:

שם בגמ' מנחה מנין כו'. וקשה הא כתיב חלקם ותירוץ התוס' דחוק דנימא דשיריים אחר קמיצה איתסרי טפי מקודם קמיצה. ויותר יש ליישב דאי לאו האי קרא דמרבינן כל המנחה. הו"א דחלקם הפי' שאר המנחה העומד להיות חלקם. ודוקא קודם קמיצה להכי צריך לרבות כל המנחה. וממילא חלקם הפי' אפילו אחר קמיצה מה שנשתייר כנ"ל:

שם בגמ' לה' כשרה ולא פסולה, נלע"ד דעל השיריים חייב אפי' ביצאו לחוץ ונפסלו. דכל המיעוט הואיל ואינו ראוי להקריב לה' ובשיריים הלא כבר נקרב ממנה לה' כנ"ל פשוט. ובזה עלה בדעתי לפרש הבעיא דר' מרי חימצה בראשו של מזבח דיש לתמוה לפירש"י דאמאי יהי' פטור משום דהוי כהקריב כבר מ"מ הא עדיין צריכין להניחו על האש ושייך בה שפיר אשר תקריבו דזה עיקר הקרבה. ומאיזה טעם מסופק הגמ' לומר דמחוסר הקטרה לא הוי כמחוסר מעשה מ"מ הא שייך בה אשר תקריבו על הקטרה זו. ובלי ספק דלהקטיר על המזבח אחר החימוץ עוברין בכל שאור לא תקטירו אע"ג דכבר העלוה על גבי המזבח. א"כ מאיזה טעם לא יתחייב על החימוץ. וגם יש לדקדק מה שייכות לבעיא זו הכא. ולכן הי' אפשר לפרש דקאי אהא דכשרה ולא פסולה משום דאינו ראוי להקריבה לה'. על זה מיבעיא חימצה בראשו של מזבח פי' דנפסלה שם ואח"כ חימצה. מי נימא דשפיר לוקה על החימוץ דאע"ג דנפסלה הא כבר נקרבה על המזבח קודם הפיסול. וכמו על השיריים דחייב אפי' נפסלו אח"כ. או דלמא מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי וליכא שם הקרבה במה שהעלה על גבי המזבח. מיהו רש"י ותוס' והרמב"ם פירשו כפשוטו אבל הדין שכתבתי לענין השיריים נראה ברור:

שם בגמ' רעק"א לרבות לחם הפנים לחימוץ. תמהני איך מתרבי לחה"פ מאשר תקריבו אדרבא אשר תקריבו משמע מה שיש ממנו לגבוה ומלחה"פ ליתא לגבוה. דמה"ט כתב רש"י דהו"א דלה"פ לית בה איסור חימוץ א"כ מה מקום לרבות מאשר תקריבו עי' בפי' הראב"ד בתו"כ שכ' כיון דאיכא בזיכין דקרבי. אשר תקריבו קרינא בי']. ומתוך הדוחק אפשר לומר כיון דבלאו קרא נמי הוי ממעטין מה שאין בו לגבוה כדפירש"י. ולכן אשר תקריבו דהוי ג"כ מיעוט. הוי מיעוט אחר מיעוט והיא לרבות. ובאמת הרמב"ם (פי"ב מה' מעה"ק) הביא לרבות לחם הפנים מכל המנחה. וע"ש בכ"מ שהקשה עליו:

שם בגמ' מנחת נסכים מי פירות הם. פי' רש"י דשאר מנחות שאין שמנן מרובה נותן בהן מים. ותמוה לי כיון דבס"ד דגמ' ס"ל דנפסלה בנתינת מים וכן פסק הרמב"ם באמת דרע"ק דלא דרש לרבות מנחת נסכים ס"ל דאי מגבלה במים פסולה והוי כמחמץ מנחה פסולה דפטור. וא"כ למה מתכשר במנחת סולת עם מים מה בכך דמעט שמן יש בה. ובאמת הרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) הביא ג"כ הדין במנחת נסכים בלבד דאם גיבלה במים פסולה ובמנחת סולת לא דיבר מזה אבל הטעם נעלם ממנו:

דף נז:

בגמ' כך הצעה של משנה ואיפוך. והרמב"ם (שם) פסק דבלחם הפנים לוקה המחמץ ובמנחת נסכים פטור. וכתב הכ"מ דפסק כרע"ק לגבי ר' יוסי הגלילי. ודבריו תמוהים דהא ר"י מסיק איפוך (דר"י לרע"ק]. ע"כ נראה דהרמב"ם לא פסק כרע"ק משום דת"ק דמתני' לקמן פרק שני מידות (צ'.) חולק על רע"ק וס"ל דמדת יבש נתקדשה. ולהכי י"ל דקרא אתי ללחה"פ ולא למנחת נסכים כר' יוסי דס"ל מגבלה במים פסולה כנ"ל:

שם בגמ' כגון שלש ע"ג קטבלא. וקשה דמ"מ משכחת שפיר חימוץ בלחה"פ בלש בביסא דקודש. ונראה דמהאי קרא דיליף ר' יונתן מחמץ תאפנה דלא קדש עד אחר האפי' משם מוכח דאין לשין שתי הלחם בביסא של קודש וה"ה לחה"פ דאיתקש להדדי לקמן. רק ע"ג קטבלא. וכדקיי"ל דלשין אותן בחוץ ולהכי לית בה איסור חימוץ:

שם בגמ' ת"ר כו' וממותר שתי הלחם. לכאורה קשה דמותר שתי הלחם בלא"ה אסור משום שאור בל תקטירו. ואפשר לומר דנפ"מ אם אתרו בי' בלאו דכל שממנו לאישים לקי עלה. ותו נפ"מ לענין צירוף חצי זית ממותר שתי הלחם וחצי זית לחה"פ וכדומה. והנה מלשון מותר שתי הלחם משמע דכל שלא הותר הלחם שלא זרק דם הכבשים לית בהו משום ממנו לאישים. ומלשון רש"י משמע דתליא בהקטרת אימורים וזה תלי בבעיא דרמב"ח ופלוגתא דתנאי לקמן אי בעינן ממנו לאישים דוקא או ששמו קרבן אבל קודם הזאת הדם נראה דפטור ולהכי נקט מותר שתהל"ח:

דף נח.

בגמ' דבש הותר בשירי מנחות. קצת קשה הלשון דהא שירי מנחות היינו לענין איסור לא תעשה חמץ. א"כ הו"ל למימר במנחה עצמה דדבש לית בה משום לא תעשה רק בהקטרה אסור. ושאור יש בו איסור אפי' קודם הקטרה:

שם בגמ' שאור דהותר מכללו מה היא לאו שתי הלחם דקרבה נדבה. וקשה דהא גם בלא נדבה שפיר הותר מכללו דהא לחה"פ אסור בחמץ אע"ג דאינו לגבוה ושתי הלחם מותר. ומה בכך דאינו לגבוה הלא היתר דדבש בשיריים נמי אינו לגבוה. ונראה דעיקר כח המקשן הי' מטעם בכורים כדמסיק הגמ'. אך הא גופא תמוה דמה לבכורים שאינו נקרא מנחה ולאו הותר מכללא דאיסור הוא וצ"ע. וגם צ"ע מה סברא הי' להגמ' דאי צבור מביאין שתי הלחם נדבה יהי' מהם לגבוה הא כל הס"ד הי' דכשם שמביאים חובה מביאים נדבה וחובה אינו לגבוה ה"ה נדבה וצ"ע:

שם בגמ' בעי רמב"ח כו' כל ששמו קרבן כו' ותמיהא מלתא קרבן מאן דכר שמי' הכא. ורש"י פי' דקרבן ראשית נדרש למעלה. מ"מ קשה הלא עיקר הלאו כל שממנו לאישים והכא לא הקריב ממנו כלום ובפרט בלוג של מצורע. ונראה לי שמכאן הוציא הרמב"ם לפרש הברייתא דלעיל לענין הקרבת שאור ודבש עם הני דממנו לאישים ע"ש (פ"ה מה' איסורי מזבח) והכ"מ והלח"מ האריכו בזה. ולפי שיטת הרמב"ם דעיקר האיסור משום שאור רק אע"ג דלשם עצים שרי מ"מ עם הקרבן אסור ולהכי כל ששמו קרבן חייב עלה. וכן משמע בלשון הרמב"ם שם שכ' מותר חטאת העוף ולוג של מצורע עם שאור ודבש לוקה כיון ששמו קרבן ע"ש. ואח"כ באיסור דממנו לאישים. בלי שאור לא הביא לוג שמן ותלה רק בממנו לאישים ע"ש. והכ"מ לא הרגיש בזה. והדברים ברורים בשיטת הרמב"ם דאיסור ממנו לאישים ליכא רק בחטאת בהמה וכמ"ש וצ"ע שם ברמב"ם דמשמע מדבריו דממנו לאישים בלי שאור ליכא מלקות רק איסור בעלמא וכ"כ הכ"מ ג"כ שם. ואיך יפרנס פלוגתא דר"י ור"א במעלה על הכבש דר"א א' פטור. והלא בלא"ה ליכא מלקות והו"ל למימר ר"י אוסר ור"א מתיר ותו דחיק שם הכ"מ מ"ט פוסק הרמב"ם כר"א לגבי דר' יוחנן ותו יש להקשות דלשון הגמ' איתמר המעלה מכולן על גבי הכבש. משמע דקאי על הברייתא דלעיל ושם מפרש הרמב"ם בתערובת שאור. ע"כ נלע"ד דהרמב"ם פי' ג"כ הך פלוגתא דר"י ור"א בתערובת שאור. וה"ק ר"א דדוקא שאור שמקטיר בעצמו לשם הקטרה בזה ריבה קרא כבש כמזבח דהך קרא ואל המזבח מיירי בשאור בפ"ע. אבל הא דמרבינן כל שממנו לאישים חייב אפי' בהקטיר השאור לשם עצים בצירוף הקרבן בזה לא אתרבי כבש כמזבח. והשתא פסק הרמב"ם כר' יוחנן ולהכי מביא גם כבש בתערובת שאור. אבל בממנו לאישים בלבד בלי שאור י"ל דגם ר"י מודה דליכא איסורא. דבהך ואל המזבח לא מיירי באיסור דממנו לאישים כלל. ודוק כי נכון היא:

בתוס' ד"ה חצי כו' אבל לרבא ל"צ קרא לעירובו דכזית לא בטיל כו'. סברא זו אינה מוכרחת. וגם א"י למה הוצרכו לזה דבלא"ה א"ש הסוגיא דפסחים. דלרבא מצי מוקי עירובו להיתר מצטרף לאיסור כיון דבעי כזית. אבל לאביי א"א לאוקמי כלל להיתר מצטרף לאיסור כיון דא"צ שיעור כלל:

בד"ה אביי סבר כו' וא"ת כו'. ולע"ד נראה ליישב דלאביי דיש קומץ פחות מב' זיתים. הפי' דאין שיעור כלל לקומץ וה"ה נמי דהוי פחות מכזית ג"כ רק פחות מכזית מסברא לאו שם הקטרה עלה כמו אכילה. דהא אכילת מזבח מדמי בתורה לאכילת אדם [מדכתיב האכל יאכל] ולהכי צריכין לרבות חצי זית. אבל זית ל"ל לרבויי כיון דאין שיעור לקומץ:

דף נח:

בגמ' המעלה משאור ומדבש ע"ג המזבח כו'. עי' פירש"י ותוס'. ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה יותר לפרש דתרי מילי נינהו. דהמעלה שאור ודבש לוקה משום שאור ודבש. ובמעלה עירובי שאור וערובי דבש לוקה נמי תרתי משום עירובי שאור וערובי דבש. וע"ז פליג אביי ואע"ג דהמימרא מתחיל מעלה משאור ומדבש מ"מ סיפא מילתא בפ"ע ומיירי במעלה עירובי שאור וערובי דבש כנ"ל פשוט:

בתוס' ד"ה אין לוקין כו' וא"ת ולר' יאשי' כו'. ויש ליישב דא"כ לכתוב כל שאור ודבש ל"ת וכיון דכתיב וכל דבש מילתא באפי' נפשי' היא. ועוד י"ל דהא פשטא דקרא יהיב טעמא מה דאסור לעשות המנחה חמץ משום דכל שאור לא תקטירו א"כ משמע דשאור בפ"ע אסור וה"ה לדבש. ובנא ומבושל י"ל משום דסיפא דקרא כ"א צלי אש מוכח דכל א' בלבד בפ"ע אסור. ואין להקשות דא"כ אי אפשר למידרש כי אם צלי אש ללאו בפ"ע דצריך לפרש לחלק. דלחלק הוי שפיר טפי למכתב נא או מבושל מלפרוט לאו בפ"ע מש"ה דרש מיני' דרשא אחרינא ללאו בפ"ע:

בד"ה איכא דאמרי כו' לא כפי' הקונטרס הא אצטריך לחי וחמי טברי'. צ"ע לתוס' נמי הא עכ"פ איסורא איכא בחי וחמי טברי' כדמפורש בברייתא ת"ל כ"א צלי אש א"כ איצטריך קרא להא. ותו קשה על פי' רבינו תם דמודה אביי אם התרו בו משום צלי אש לחודה לקי. א"כ מה קאמר רבא צלי אש למאי אתא הא צריך לענין זה דבהתרו בו גרידא לקי. ויש ליישב דאין סברא דלזה כתבה התורה דאי לא הוי כתיב כ"א צלי אש לעולם הי' מתרין בי' משום נא אבל לרבא איצטריך למלקות יתירא:

דף נט.

במשנה יש טעונות כו' לחם הפנים. כתב התוי"ט להקשות דלחם הפנים לא מצינו דנקרא מנחה. והנה כאן לק"מ דלא נזכר מנחה רק יש טעונות כו'. מיהו בגמ' (מ"ו:) דמייתי הא דאמרו הכהנים אי לחם הפנים ועומר משלנו האיך נאכלים ומסיק שם דלחמי תודה לא איקרי מנחה משמע דלחם הפנים מיקרי מנחה ע"ש. לכן נראה דלעולם כל דבר הבא מן הסולת נקרא מנחה והא דלחמי תודה לא איקרי מנחה הפי' דהקרבן לא נקרא מנחה דעיקר היא התודה ונקרא גם הלחם בכלל קרבן תודה ולא בכלל קרבן מנחה ובשתי הלחם נמי הוי לן למימר הכי. אך הכתוב קראו בפי' מנחה חדשה. אבל לחם הפנים דאין עמו זבח נקרא מנחה כמ"ש כנ"ל ברור:

שם בגמ' מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונה. קצת קשה דכתיב בפ' שמיני וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח ולא כתיב הקטרת לבונה. וביותר קשה דמסיק הגמ' דצריך קרא דהו"א שעה מדורות לא ילפינן. בלא"ה הו"ל למימר דהו"א מדלא כתיב הקטרה דלבונה. מיהו זה יש ליישב דהא אין כוונת הברייתא ללמדנו דהי' לבונה במנחת שמיני. דמה נ"מ לנו בזאת מאי דהוה הוה. רק הפי' שנאמר הפרשה למשה באותו יום דפ' הקרבנות בא' בניסן נאמרה ללמדו דמנחת שמיני צריך לבונה דמעצמו לא הי' לומד מצות שעה מדורות ולהכי צ"ל הטעם דשעה מדורות לא ילפינן. רק מה דבאמת לא כתיב הקטרה דלבונה צריך טעם:

שם היא להוציא שתי הלחם. וקשה דהא בלאו קרא נמי מנ"ל הא מקודם אמרו שיכול והלא דין היא. משמע דבלאו ק"ו אין ללמוד שאר מנחות מעומר. והתוס' כתבו משום שנקרא מנחה. וגם ע"ז קשה דהא מנחת נסכים נמי אקרי מנחה ומ"מ הוצרך להביא בק"ו. ואפשר דשתי הלחם הו"א טפי דצריך שמן ולבונה כיון דאתי להתיר כל המנחות במקדש צריך להיות כדין כל המנחות:

שם אדרבא מנחת נסכים הו"ל לרבויי וכו'. נראה דהמ"ל ג"כ מנחת נסכים הו"ל לרבויי מהאי ק"ו גופא דברייתא כיון דבמנחת כהנים ליכא ק"ו (דהא לא כתיב בה שמן] ובנסכים איכא ק"ו רק עדיפא מינה מקשה ולמסקנא דנפש כתיב הכל מיושב:

שם ואימא להוציא. לכאורה אינו מובן דהא מנחה לאו מיעוטא היא. אכן כוונת הגמ' כמו מה ראית. פי' אימא דהיא להוציא מנחת שמיני ומנחה לרבות שתי הלחם. [ הגם דשתי הלחם נקרא מנחה צריך ריבוי דהא מנחת שמיני נמי נקרא מנחה ואפ"ה צריך ריבוי. וא"ל דמנחת שמיני שאני דהוי קדשי שעה. דהמקשה כאן לא אסיק אדעתי' האי טעמא]:

בתוס' ד"ה כלי פי' בקונטרס כו' וקשה כו'. אין דבריהם מובנים דהא מה"ט מייתי רש"י הסוגיא דשתי הלחם דמפיק מקרא דמנחה צריך כלי א"כ אי אפי' לא נתקדשו כלים דמדות מ"מ בע"כ מנחה צריך להתקדש בכלי משא"כ לחם הפנים. ומ"ש בסה"ד ומיהו גבי לבונה לא יתכן לומר כן, דבריהם סתומים. ונראה דט"ס היא וצ"ל מיהו גבי שתי הלחם א"א לפרש כך. דשם מייתי הגמ' ג"כ פירכא דכלי ושם צריכין לפרש כפירש"י:

דף נט:

במשנה וחייב על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע. פשוט נראה דמיד בנתינת השמן או הלבונה חייב. והרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) כתב נתן והקריב לוקה על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע. משמע דכל שלא הקריב פטור וא"י מנין לו. והמפרשים לא עמדו בזה. מיהו בלבונה אפשר סברתו נכונה כיון דיכול ללקטו אין סברא לחייבו בנתינה בעלמא רק כשהקטיר הקומץ קודם סילוק הלבונה. וממילא י"ל דמשמע לי' דשמן דומיא דלבונה ואינו חייב בלי הקטרה וכ"ז דוחק וצ"ע. והנה בפי' המשנה כתב הרמב"ם בנתן כלי ע"ג כלי לא פסלה ואין אנו אומרים כבר עבר על מה שאמר הכתוב ל"י עלי' שמן ע"ש. גם בחיבורו כתב דאינו עובר בכלי ע"ג כלי. ולכאורה קשה כיון דאינו עובר רק כשהקטיר ואיך שייך להיות כלי ע"ג כלי בהקטרה. מיהו זה לק"מ דכשקומץ בעוד הכלי מונח ע"ג הכלי ומקטיר הו"א דנתחייב קמ"ל דלא:

ובעיקר הדין דאינו עובר יש לדקדק דבמשנה איתא לא פסלה א"כ משמע דעובר מדלא קתני דאינו עובר [וכמ"ש הלח"מ שם] והג' רעק"א ז"ל בתוספותו למשניות כתב דמוכח מדרשא דעלי' בברייתא. דלענין פסול פשיטא כיון דיכול ליקח הכלי כשר כמו בלבונה דיכול ללקטה ע"ש. ואין זה נכון דמ"מ צריך קרא אם קמץ המנחה והקטיר בעוד הכלי עלי' דכשר וכה"ג בלבונה ודאי פסול. למאי דמסקי' בגמ' דמה"ט לא פסיל בה מחשבה קודם לקיטה]. מיהו באמת הדין ברור דאינו עובר כיון דכתיב עלי'. וכמו דמוכח מכאן דכשר ה"ה דלא עבר כיון דאינו בכלל לא יתן עלי'. גם צ"ע לשון המשנה נתן כלי ע"ג כלי. דאפי' כלי ע"ג המנחה נמי לא פסלה:

שם במשנה נתן שמן על שירי' אינו עובר בל"ת. משמע דאיסורא מיהא איכא. ואפשר מדיהיב רחמנא טעמא כי חטאת היא ולא יהי' קרבנו מהודר. א"כ גם אכילת כהן דמכפרת לא יהא מהודר. או דמדרבנן אסור משום גזירה דקודם קמיצה. ואפשר דממדת דרך ארץ היא דחלק גבוה הוי חריבה ושל כהנים יהי' בו שמן אבל איסור תורה אין לנו:

שם בגמ' מאי הוי עלה ארנב"י תניא כו' והרמב"ם (פי"א מה' פסוהמ"ק) כתב דפסולה מספק. וכ' הכ"מ דלא גריס מאי הוי עלה אלא תניא ומייתי הברייתא להקשות עלה ותהוי פך כו'. ואין דבריו מובנים דלמה לא תהי' פיגול אי כשרה אפי' לא ליקט הלבונה. והרמב"ם עצמו (בפט"ז מפסוהמ"ק) הביא האי ברייתא דפסול ואין בו כרת. והי' אפ"ל קצת ולומר דס"ל להרמב"ם דכל הבעיא בלבונה שחוקה שהי' על המנחה אבל בקומץ שהקטיר לא הי' עליו לבונה. אבל להקטיר עם הלבונה פשיטא דפסול ולהכי אין הוכחה מן הברייתא דחישב להקטיר עם הלבונה שעליו. ובס' קרית ספר כ' דבעי בגמ' לבונה שחוקה ובעי למיפשט ולא איפשטא. ואין דבריו מובנים. ונראה שהבין בגמ' דמה דאמרי' ותהוי פך הוא סיום הפשיטות דרנב"י. פי' אי נימא דקודם ליקוט פסולה א"כ הוי דיחוי ולא יהי' פסול כלל במחשבה דהוי כמו דבר שאינו ראוי לעבודה. ודחי לה משום דבידו ללקטו. והנה הפי' הזה מיושב לפי גי' רש"י. ומה שהקשו התוס' דבלא"ה פסול מטעם דעדיין הלבונה עלי'. י"ל כמ"ש בס' טה"ק דהי' יכול להחזיר הקומץ ולהסיר הלבונה ולקמוץ שנית ע"ש. וא"ש נמי מה שהקשו בתוס' אטו לא ידע דחטאת כתיב. דאדרבה על גוף הדין דלא נדחה להיות פסול אחר הליקוט ע"ז ידע דחטאת כתיב. רק ליפסל במחשבה פסולה הוי ס"ד כיון דאכתי לא ראוי לעבודה לא פסלה בי' מחשבה ולהכי מקשה רק על הברייתא ולא על המשנה. וכן צ"ל שהבין הכ"מ דכ' דמביא הברייתא להקשות ותהוי פך. משמע דעל המשנה א"י להקשות כנ"ל. מיהו הא תמוה לי דהרמב"ם עצמו כ' (בפי"ד ה"ג) דחישב עלי' בעוד הלבונה עלי' אין המחשבה פוסלת דאינו ראוי לעבודה. ובסוף פט"ז כ' דפסול ואין בו כרת. והמל"מ שם רמז על מ"ש פי"ד אבל לא ביאר הדברים. ואם נדחק לפרש דפסול מטעם דהקמיצה הי' כשהי' הלבונה עלי' כמ"ש התוס' א"כ אי אפשר לקיים תו פי' הקרית ספר הנ"ל. וצ"ע ליישב שיטת הרמב"ם:

שם ותהוי פך כו'. מה שתמהו בתוס' הא בפי' דריש לה בברייתא מדכתיב חטאת היא. נראה ליישב דקושי' הגמ' דנילף מהאי קרא דחטאת היא דכשרה אפי' עדיין הלבונה עלי' כיון דא"א לחזור ולהכשיר כשנדחה:

דף ס.

בתוס' ד"ה מי בעינן כו'. בעיא דהכא ניחא לתרווייהו כו'. מ"מ עדיין צ"ע למה הכא פשיטא לכולהו דנתינה ילפינן מנתינה דעלמא. רק מספקי אי שימה דומיא דנתינה ושם בכריתות להיפוך דסיכה לכ"ע לא ילפינן מנתינה רק בנתינה פליגי אי הוי דומיא דסיכה או דומיא דנתינה דעלמא:

בא"ד וקצת קשה בתרומה כו'. אפשר ליישב דאה"נ דלכהן צריך ליתן כדי נתינה ומ"מ חטה אחת פוטרת להוציא מידי טבל דע"ז ליכא שיעורא. וכשמצטרפין בידו עד כדי נתינה מכמה הפרשות אז נתנו לכהן. כן נראה כפי' הרא"ש (פ"ח דפאה מ"ו) וכ"כ להדיא בתוס' רי"ד בקידושין (נ"ח:) ועי' במל"מ (פ"ו מה' מת"ע) שהאריך בזה]:

בד"ה יכול כו' ונראה לפרש כו' ומ"מ אפשר דאפי' לפי' זה דמרבינן אפילו נתן לבונה על גבי שמן חייב. מ"מ בנפסלה ע"י פיסול אחר אפשר דשפיר פטור כיון דכבר נפסלה. רק פסול דשמן ולבונה חדא היא דבחד קרא כתיבי וכמו דחייב מחמץ אחר מחמץ אבל בנפסלה מטעם אחר אין לנו לרבות וצ"ע בזה: ] בד"ה מנחת חוטא כו' ודבר תימא כו'. נראה ליישב דמאיזה טעם לא יהי' מנחת נסכים וכהנים בכלל כיון דהיא אחד מהני מנחות שפרט הכתוב אשר יעשה מאלה וגם הם מאלה נעשית ולא צריכין כלל ללמוד בתורת מה מצינו ובנין אב דהא בפירוש קאי על כל אשר יעשה מאלה. אבל מנחת חוטא דלית בה שמן אינו בכלל הני מנחות כלל. ולהכי נמי ר"ש דממעטם מצריך קרא דוהקריבה למעט מנחת כהנים ונסכים. מיהו מנחת נסכים קשה קצת כיון דלית בה לבונה אינו בהני מנחות מיהו שוב יש ללמוד ממה הצד ממנחת כהנים ושאר מנחות דליכא שוב פירכא:

בא"ד וגם צריך לדקדק אמאי לא יליף מזאת תורת המנחה כו'. אפשר לומר דמזאת תורת לא מקשינן רק מילתא דמעכב במנחה. אבל הגשה דלא מעכב לא דהא תורת קצת עיכובא היא. אע"ג דמסקינן לעיל (י"ט.) דתורה בעי חוקה מ"מ היקשא דזאת תורת י"ל דקאי רק אמידי דמעכב. (ומה דילפי' בריש זבחים מהיקשא דזאת התורה דבעי לשמה. י"ל כיון דאם שוחט שלא לשמה לא עלה לבעלים לשם חובה הוי קצת עיכוב] מיהו יותר נראה לומר דאה"נ דכל המנחות אתרבי להגשה מזאת תורת המנחה. אך מנחת חוטא חטאת קריא רחמנא ועיקרה חטאת היא וכתיב והיתה לכהן כמנחה. משמע דעיקר שם חטאת עלה. להכי י"ל דאינו בכלל תורת המנחה להכי צריך ריבוי כנ"ל נכון:

דף ס:

בגמ' והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכה"א והקריב אותה אל המזבח. לכאורה תמוה כיון דמפורש והקריב אותה היינו הגשה ולמה לי והקריבה. וצ"ל בדוחק דהו"א להקריבה אצל המזבח אבל לא הגשה ממש כיון דשינה קרא דבכל מנחות כתיב והגישה והכא כתיב והקריב ועי' רש"י בחומש דפי' והקריב זה הגשה וצ"ע:

שם בגמ' והלא מנחת נסכים לאישים כו'. ודריש ר"ש והקריב והקריבה והגיש והגישה למעט מנחת נסכים ומנחת כהנים. ואנן ס"ל דמנחת כהנים טעון הגשה ומנחת נסכים א"צ הגשה וצריך טעם. ואפשר לומר דהגיש והגישה ס"ל גם לחכמים למעט מנחת נסכים. אבל והקריבה לא ס"ל לחכמים למידרש למעט הגשה דהא קריבה זו אינה הגשה משום דאח"כ כתיב והגישה לכן לא ס"ל האי מיעוט כנ"ל: בתוס' ד"ה מנחת סוטה כו' אך תימא כו'. יש ליישב דהני לאו שם מנחה עלה ולית בזה תוכיח דבנין אב דהכא רק במנחות נשנו, (כדאי' בחולין (קט"ו:) דעל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן. ועי' בזבחים (ט"ז. תוד"ה זר) וגם שם יש להעיר מסוגיא דחולין הנ"ל. וכבר האריך בזה בגינת וורדים (כלל י"ח) ע"ש]:

דף סא.

במשנה תנופות קודמות להגשות. יש לעיין אם הגיש מקודם והניף אח"כ אם צריך לחזור ולהגיש ועמ"ש בסמוך:

שם בגמ' ומנין שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ת"ל כו' והניף. לכאורה אינו מובן דהא תנופה כולה לא מעכבת. וצריכין לפרש יצא ידי תנופה שא"צ לחזור ולהניף אותם ביחד. מיהו לא מצינו כזה כיון דמצוה מה"ת להניפם ביחד מה בכך דכבר הניף זא"ז למה לא יניף שנית. והא דדרשינן תנופה ולא תנופות היינו דלא חייבה התורה ב' תנופות אבל כיון דתנופה הראשונה לא הי' כתקונה למה לא יחזור ויניף. וע"כ אפשר לפרש דאה"נ דמצוה לחזור ולהניף ביחד. והא דגלי קרא דבתנופה בפ"ע נמי יצא היינו אם כבר שחט הכבש ולא הניף הלוג עמו דהו"א דלא יניף הלוג כלל דלאו מצוה היא קמ"ל קרא דגם תנופת הלוג בעצמו נמי מצוה היא וצ"ע לדינא דלשון הברייתא יצא לא משמע כן:

שם בגמ' יכול יניף ויחזור ויניף. פירש"י לקיים ב' הכתובים. וקשה קצת לפירושו מה משני תנופה ולא תנופות ודאי המצוה דתנופה ביחד הוי תנופה אחת ומ"מ אח"כ מניף כל א' בפ"ע לקיים קרא אחר. ויותר הי' נראה לפרש דמשום דכתיב לוג השמן והניף י"ל דהמצוה זו בפ"ע וזו בפ"ע. והא דכתיב אותם לומר דגם האשם צריך תנופה אבל לא ביחד. להכי קמשני תנופה ולא תנופות דע"ז כתיב אותם בתנופה אחת ולא כל א' בפ"ע. ולוג השמן והניף אתי רק לדיעבד כנ"ל:

בתוס' ד"ה ובאות בגלל עצמן כו'. וי"ל עוד דנסכים כיון דבאים עם הזבח ומן הזבח יש לכהן חלק להכי ל"ד למנחת כהן דאין לכהן שום חלק:

דף סא:

בגמ' ולימא נמי כדברי ר"י כו'. והנחתו זו תנופה. לכאורה יש לעיין דלר"י אפשר דא"צ להיות תנופה בכהן דוהנחת על הבעלים קאי **והא דתנן בבכורים (פ"ג מ"ו) וכהן כו' ומניפו י"ל דקאי את"ק דר"י התם. וע"כ צ"ל הכי מדלא מייתינן הכא מתניתין דהתם. אכן התוס' במכות (י"ח:) כתבו דלת"ק דר"י ליכא תנופה כלל וסיפא דמתני' ר"י היא. א"כ מוכח דר"י בעי כהן בתנופה. וע"ש שהניחו בקושיא מנ"ל לר"י הכי. ולדבריהם צ"ל דמשו"ה לא מייתי הגמ' כאן משנה הנ"ל משום דהו"מ לדחויי ולומר דסיפ' דמתני' לאו ר"י היא:** א"כ במתני' דמשמע דהוי ככל תנופות דהכא דהם בכהן להכי אמרו כדברי ראב"י וע"כ מוכח מקושי' הגמ' דלר"י נמי בעי כהן וצ"ע מנ"ל:

ועיקר קושי' התוס' דל"ל קרבנו ולא קרבן עכו"ם אפ"ל דמיירי בעכו"ם שנתגייר דא"י לסמוך על קרבן שהקדיש בהיותו עכו"ם אע"ג דעכשיו בר סמיכה הוא מ"מ לאו קרבן ישראל הוא כיון שהקדישו בהיותו עכו"ם וצ"ע לדינא:

דף סב.

בגמ' מניח אימורין על פיסת היד. עי' ברמב"ם (פ"ט מה' מעה"ק) שכתב דעל החזה והשוק מניח יותרת הכבד והכליות. והכ"מ נדחק מנ"ל הא. אך בתו"כ (פ' צו) איתא כן בהדיא ע"ש:

שם בגמ' על בסמוך כו' וסכות על הארון. הקשה בני מ' אברהם מרדכי נ"י דודאי עכ"פ מצינו ג"כ על ממש כמו ונתת על השלחן. על המנורה. וכדומה. והגם די"ל דשאני התם דמוכח דהפי' כפשוטו מ"מ אפשר לומר דבאמת מה"ט כתיב הכא על הלחם ועל הכבשים ללמד דעל דהכא בסמוך הוא וגבי לחם הפנים ובזיכין **בתוס' (סוטה ל"ו) כ' כדי שלא יפרוס הלחם. ועוד דבסמוך הוי דרך כבוד טפי כו' אמר רבי כו' ע"ש. ונראה מדבריהם דהא דא"ר לפני מלך כו' קאי אכולהו תנאי דלעיל. ולא כפרש"י דקאי אדר"ח בן חכינאי ומשו"ה אמר הכא נמי על בסמוך:** נמי יש הוכחה לרבי דעל בסמוך משום דס"ל דרוחב החלות לא היו ממלאים כל השלחן כדאיתא לקמן (דף צ"ו.) ע"ש:

שם בגמ' שירי מצוה מעכבין את הפורענות כו' פי' אע"ג דאי' בר"ה (ט"ז.) הביאו לפני שתי הלחם שיתברכו לכם פירות האילן. שם בגמ' אבל לא באחרים מאי קאמר אר"י ה"ק כו'. לא זכיתי להבין פי' הגמ' מה קשיא להו לפרש כפשוטו בישראל ולא באחרים עכו"ם כדמצינו כמה פעמים כן בש"ס. ומה פסיקא לי' דאחרים היינו נשים וצ"ל דר"י ידע מהאי ברייתא דלקמן דמן בנ"י ממעט נשים ועכו"ם וקשיא לי' אי פליג תנא דמתני' על ההיא דרשא א"כ עכו"ם נמי ואי ס"ל האי דרשא נשים נמי לא. הגם דבכמה מקומות בגמ' ממעטין עכו"ם מן בנ"י ולא נשים מ"מ כיון דהברייתא דריש הכי מסתמא לא פליג במתני' ע"ז. וצ"ע:

שם בגמ' שהתנופה בכהנים. ופירש"י דהנשים ועכו"ם עושים הכהנים שליח. וא"י להלום דבריו דא"כ אנשים נמי יעשו שליח. ולא משמע הכי דדוקא א' מן החוברים מניף על כולן ולא שליח דעלמא. ותו מידי דהוא לא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח. ותו מקשין דאין שליחות לעכו"ם. ויותר על כולן מי הכריחו לרש"י בזה דבלא"ה א"ש כיון דמצות תנופה בכהן ובבעלים נהי דממעט קרא נשים ועכו"ם בתנופה דבעלים מ"מ תנופה דכהן במקומו עומד. וצ"ל דלשון מניף על ידה קשיא לי'. אבל אין זה הוכחה דלישנא בעלמא נקט דסגי תנופה דכהנים כאילו הי' שניהם מניפין וצ"ע:

בתוס' ד"ה מצינו וכו' וא"ת תיפוק לי' כו' קרבנו ולא קרבן עכו"ם וי"ל דאיצטריך קרבנו דהו"א שיסמוך ישראל בשבילו וכו'. נראה דדבריהם מוכרחים ממקומם דאל"ה תמוה איך אימעט קרבן עכו"ם מקרבנו כיון דעכו"ם נודרים כישראל הוי שפיר בכלל קרבנו. רק עיקר הפירוש קרבנו ולא קרבן חבירו וכיון דחבירו ישראל כבר אימעט מידו ולא יד חבירו ע"כ איצטריך רק לקרבן עכו"ם וה"ה קרבן נשים וחדא מינייהו נקט. דעיקר הדרש דאפי' מי שאינו בר סמיכה אין אחר סומך בשבילו. ומיהו מה שהקשו התוס' אח"כ למה לי ידו ולא יד שליחו ת"ל מקרבנו. זה תמוה בעיני דאי לא הוי כתיב ידו הו"א דאתי למעט קרבן חבירו [שיכול לסמוך בעצמו ולא קרבן עכו"ם] רק עתה דאימעט חבירו מידו שפיר דרשינן ולא קרבן עכו"ם אע"פ שא"י לסמוך כמ"ש וזה פשוט: מ"מ עיקר המצו' להביא לפניו לקיום מצותו וממילא יתברכו לכם וזה שיורי המצוה ולא שעיקר המצוה יהי' לשם זה:

שם בגמ' ורבי סבר דון מינה כו'. תמהני לרבי (אליבא דר"פ] מנ"ל באמת דתנופה דכתיב בכבשים הוא מחיים כיון דגמר מזבחי שלמי יחיד ואעפ"כ מניף כל הכבשים א"כ נימא דתנופה דקרא לחם עם הכבשים הוא לאחר שחיטה וליכא כלל תנופה מחיים. ותו קשה בעיקר הדרש מה מצינו ביחיד כיון דהכא נמי איכא תנופה רק מחיים והתם ליכא מחיים רק אחר שחיטה למה נרבה ב' תנופות. מיהו לרבנן זה מיושב קצת דתנופה דילפינן מהתם הוא לחזה ושוק ול"ד לתנופה מחיים אבל לרבי קשה. ואפשר דמה"ט נד רבינא מהאי בנין אב ודרש משלמיהם. ובאמת מפורש בתו"כ (פ' צו) האי ריבוי דשלמיהם. ולכאורה קשה לומר דרבי לא דריש האי שלמיהם כדאי' בתו"כ. ולכן נלע"ד דלכו"ע דון מינה היא מהך דשלמיהם ומ"מ גם בזה ס"ל לרבי דון מינה ואוקי באתרא. וע"ז קאמר רבינא דבעלמא לכ"ע דון מינה ואוקי באתרא רק שלמיהם ריבויא היא ולא דמי לבנין אב. ורבי ס"ל אפי' בזה דון מינה ואוקי באתרא. והנה הרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) פסק כרבנן והקשו עליו דבמ"א פוסק כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא. ולק"מ דס"ל כרבינא וכמו דמפורש בתו"כ. והא דתנן במתני' ואימורי שלמי יחיד. אע"ג דגם שלמי ציבור אימוריהם טעונין תנופה מ"מ לא כללינהו התנא הכא כיון דמביא אח"כ כבשי עצרת בפ"ע דבעי תנופה היינו ב' תנופות. החיים והאימורים:

דף סב:

בתוס' ד"ה ויהא אשם מצורע כו' תנופה ולא תנופות לכאורה תמוה אמאי לא קשיא להו בכבשי עצרת אליבא דאמת דצריך ב' תנופות. וי"ל דס"ל דתנופה לאחר שחיטה היא בלי לחם ולכן לא חשיב ב' תנופות כיון דלא דמי להדדי מיהו הרמב"ם פוסק דהיא עם הלחם וקשה כנ"ל. ולכאורה הי' נראה דלרבי דמניף כל הכבשים משום דאמרי' דון מינה ואוקי באתרא לכן מניף גם הלחם אבל לרבנן א"צ להניף עם הלחם. מיהו שיטת הרמב"ם בלא"ה תמוה דמשמע מדבריו דבחיים מניפין בלי לחם רק תנופה דאחר שחיטה הוא עם הלחם. וזה תמוה. וע"ש בלח"מ מ"ש בזה]:

בתוס' ד"ה וכן כו'. אפשר ליישב קושיתם דבחטאת מעכב הסמיכה ביותר כיון דהוא לכפרה ומתודה בשעת סמיכה. ואע"ג דכל הקרבנות מכפרין מ"מ חטאת עיקרו לכפרה ומעכב טפי הסמיכה שלא לשחוט בלי סמיכה לכתחילה עוד אפשר ליישב דסמיכה בשתי ידים כדלקמן (צ"ג) וא"כ י"ל באין לו רק יד אחד אין בו סמיכה אבל תנופה שייך בי' ומשכחת לה בכה"ג:

דף סג.

בגמ' מרחשת עמוקה דכ' וכ"נ במרחשת וגו' ועל מחבת. ונראה דלר"י ה"נ כיון דמרחשת יש לה כיסוי להכי שייך במרחשת אעפ"י שלדבריו היא נמי צפה כמו מחבת רק משום הכיסוי לא כתיב על מרחשת רק במרחשת היינו תחת הכיסוי:

שם בגמ' ת"ר בש"א האומר הרי עלי מרחשת יהי' מונח וכו'. לולי פירש"י ותוס' הי' נראה דלאו דוקא הרי עלי רק ב"ש מספקי במעשה מרחשת. דשם מחבת ידוע ושכיח בתורה אבל מרחשת לא ידעי אי כלי אחרת הוא אי לא ולהכי א"י להקריב מרחשת עד שיבא אלי':

במשנה הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח. הלשון צ"ע דאפי' אמר סתם הרי עלי מנחת מאפה נמי כופח לא לת"ק דממעט כופח. וצ"ל דלרבותא דר"י נקט דלר"י אפי' פירש בתנור יכול להביא מעשה כופח. וצ"ע לר"י אי פירש כופח דאפשר אינו יכול להביא בתנור כיון דהם ב' שמות רק התורה מרבה מאפה כופח דהיא בכלל תנור אבל תנור בכלל כופח לית לן וצ"ע:

שם בגמ' אמר רבא שיהא הקדישן לשם תנור. והרמב"ם לא הביא מזה כלום אע"ג דפוסק כר"ש דלא יביא מעשה כופח. נראה טעמו משום דהוא פוסק תנור מקדש דלא כר"ש בזה א"כ א"ש לקדוש התנור כס"ד דגמרא:

בתוס' ד"ה מספקא להו כו' ומיהו קשה כו'. משמע כוונתם דיביא כמו סך מעות אלו מן החולין ויקנה בשתי הסכומים כלי ומנחה ויאמר אי מעות שהקדשתי לכלי הי' יהי' המנחה ממעות החולין וכמו כן להיפוך. ולפ"ז אין מובן תירוץ התוס' דאמר מעות אלו יהי' כו' מה בכך אכתי איכא תקנתא הנ"ל וצ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה