אור ברסלב

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק רביעי

פרק שלישי

דף לח.

בתוס' ד"ה התכלת כו' ומיהו יש לדחות כו' דבריהם תמוהים דמה בכך דליכא איסור בל תוסיף מ"מ כיון דליכא מצוה בהוספה זו למה יהי' מותר כלאים בשלמא אי גם ב' לבן הם כלאים אפשר דגם להוסיף אין איסור דאשתרי כבר אבל מסתמא ב' לבן בסדין הם של פשתן וא"כ הב' דקלא אילן הם כלאים שלא במקום מצוה כלל. דנהי דבל תוסיף לא הוי מ"מ כיון דמקיים המצוה בלא הנך למה לידחי איסור כלאים. ועיקר הטעם צ"ל דמי מפיס דמקיים המצוה בהני דלבן. הוא אומר דעיקר המצוה הני דקלא אילן ואינך כמאן דליתנייהו. מיהו לכאורה הי' נ"ל קושיתם ברווחא דלשון הברייתא דכל המטיל תכלת אינו אלא מן המתמיהין משמע אפי' לא הי' לו ירק תכלת וע"ז מקשה הגמ' שפיר דכה"ג ליכא חששא דקלא אילן דלא יהא אלא לבן אך ז"א מדמשני התם דאפשר במינו א"כ מיירי ביש לו לבן. אך עדיין י"ל דנהי דאית לי' לבן מ"מ כיון דהשתא ס"ל דא"ל להטיל ממין א' רק ב' חוטין א"כ שפיר מקשה הגמ' למה המטיל תכלת מן המתמיהין. כיון דנאסר לו תכלת יתן רק ב' חוטי לבן וכמו כן אותם השנים יטיל מתכלת ויהי' במקום לבן. שוב נראה לי דכל ספק התוס' אי נותן שני חוטין היינו בדלית לי' תכלת כמו אנן. אבל בלית לי' לבן רק תכלת נראה דפשיטא דנותן ד' שנים משום לבן ושנים משום תכלת דהא ציצית דקרא לא מפורש מה הם וגם תכלת בכלל. ונהי דביש לו לבן צריך ב' לבן היינו לקיים מין כנף. ועדיין צ"ע בזה:

בד"ה ואם הקדים כו' כמו גבי חליצה. צ"ע דבשלמא התם דמצרכינן קרא דככה לעיכובא. והטעם נראה דנהי דבכ"מ לבד מקדשים א"צ שינה הכתוב עליו לעכב היינו דלא יצא עשיית המצוה כדאמר הכא בס"ד חיסר מצוה. אבל היבמה היתה מותרת לשוק לכן הוצרך ככה. וא"כ שייך לומר דככה יעשה העיכוב רק במעשה. אבל הכא דהקשו תוס' דבלי קרא יהי' חיסר מצוה מה תירצו על זה:

דף לח:

בגמ' טלית שכולה תכלת כו'. יש לתמוה מנ"ל דצריך לעשות לבן מלבד התכלת כיון דבתכלת הוי מין כנף וגם מצות תכלת למה לא יצא בד' חוטי תכלת. והי' נראה דזה באמת כוונת רבא אטו ציבעא גרים דצריך להיות מין כנף נשתנה מצבע התכלת. כל עיקר מצות התורה להיות מין כנף וגם תכלת ואם כולו תכלת יוצא בתכלת ידי שניהם. אך רש"י ותוס' פירשו דצריך גם לבן והוכיחו מהא דלקמן כל הצבעונים כשרים. משמע דצריך להיות לבן. ולדעתי אין זה ראי' ברורה דודאי רשאי לעשות ממין אחר רק שיהי' ב' תכלת סגי בב' הנשארים מאיזה מין שירצה חוץ קלא אילן ומ"מ אי בעי לעשות כולן תכלת נמי כשר. ונראה שזה הי' דעת המקשה על הרמב"ם שהביא הראב"ד פ"ב מציצית ע"ש:

שם מידי ציבעא קגרים. פירש"י דחוק קצת ויותר נראה לפרש כיון דכתיב ונתנו על ציצית כו' פ' תכלת משמע דתכלת יהי' בסוף רק דבכולו תכלת הוי ס"ד דצריך להקדים תכלת לפי שהיא מין כנף. וע"ז השיב רבא מידי ציבעא קגרים להיות מין כנף במראה עיקר הפי' מין כנף במין הבגד דהיינו פשתן בפשתן משי במשי אבל בטלית של צמר אפי' היא תכלת מ"מ לבן בצמר חשיב מין כנף וממילא יש להקדים הלבן ואח"כ תכלת וכן נראה שהבין הראב"ד הנ"ל בהשיגו על המקשה ע"ש:

שם איגרדם תכלת וקאי לבן כו'. עי' ברמב"ם (פ"א מה' ציצית) דכתב זה הדין ואח"כ בפ"ב כתב דצריך כדי עניבה ואי נפסק חוט מעיקרו פסול ונדחק הכ"מ בישוב דבריו ולענ"ד נראה דהרמב"ם הבין לפי שיטתו דחוט א' מקצתו לבן ומקצתו תכלת ע"ש. א"כ הפי' דאי איגרדם כל חצי החוט דתכלת ונשאר חצי לבן שבו חשוב זה גרדומין דנשאר חצי אע"ג דב' מינים הם חשיבי שפיר גרדומין דנשאר חצי חוט אבל נפסק חוט מעיקרו כוונתו כל החוט הנחלק לב' כולו נעקר לכן פסול דליכא גרדומין. ובאמת לשיטה זו עולה לשון הגמ' שפיר ודו"ק:

שם כ"ש דמינכר מצותייהו. לכאורה משמע מכאן דס"ל כדי לענב כל חד בדידי' דאי לענב הנשארים שלימים מה כ"ש היא. מיהו לפי' ב' שבתוס' דר"ח מיירי דכל הציצית נחסרו וסגי גרדומין בכולהו א"ש כ"ש דאילו הוי נחסרו גם בעוביין הי' מתכשרי דהוי בהו כדי עניבה כ"ש עתה. דמינכר טפי:

שם האי תנא היא כו' אין לו תכלת מטיל לבן. לכאורה משמע דמ"מ אם אין לו לבן אינו מטיל תכלת דמסברא נמי הכי הוא דכתי' ונתנו על ציצית פתיל תכלת. אבל באין ציצית אין תכלת. ולפי"ז י"ל דא"צ תו לפרש המשנה לענין גרדומין. רק התכלת א"מ הלבן כפשטא. ולבן א"מ תכלת לענין להקדים כדלעיל. מיהו לשון הברייתא וחכ"א אין מעכבין משמע דאפי' לבן א"מ. והא דנקט אין לו תכלת מטיל לבן מידי דשכיח נקט. אבל מלשון הרמב"ם משמע לי שהבין דדוקא תכלת אין מעכב את הלבן אבל לבן מעכב את התכלת מטעם הנ"ל כיון דכתיב ונתנו על ציצית כו' פ' תכלת צריך להיות תכלת על הלבן וכן העתיק הרמב"ם שם דין משנתינו בתרי אנפי התכלת אין מעכב את הלבן כיצד אם אין לו תכלת עושה לבן והלבן אינו מעכב את התכלת לענין גרדומין ע"ש:

בתוס' ד"ה לא נצרכא כו' וקשה וכו'. הא נמי משכחת לה דהא תכלת וצמר חד מינא היא ואינה מעכבת חוטי לבן א"נ חוטי פשתן כו'. א"י להלום דבריהם דמה בכך דתכלת וצמר חד מינא מ"מ מה קדימה יש לתכלת על הלבן אדרבא קרא משמע דתכלת בסוף על הציצית. והבה"ז והצ"ק הבינו בפשיטות כן ופי' בתחילת מ"ש התוס' דיש מפרשים דצמר ותכלת חד מינא ממילא צריך להקדים תכלת ע"ש. ואיני מבין דעת שניהם בזה ולע"ד נראה דטעות סופר נפל בתוס' בתיבת אי נמי דחדא קושיא היא וצ"ל חוטי לבן היינו חוטי פשתן למ"ד כו' וזה קושיא נכונה. דודאי לפשתן דלאו מינא דצמר היא צריכין להקדים תכלת ונכון היא בעיני. דלגירסא דידן אין מובן למה הוסיפו א"נ למ"ד כו'. דבלא"ה קשיא לכו"ע:

בד"ה אלא לגרדומין כו' ועוד י"ל כו'. לשונם מגומגם ונראה כוונתם דלר"ח עצמו אפי' כל הד' נחסרו ונשתייר מהם כ"ע כשר. והגמ' מדמי דה"ה בנחסרו שנים לגמרי ונשאר שנים שלימין הוי אלו ב' כגרדומין לגבי הנשארים שנחסרו. אך לפי"ז נדחה ראיות תוס' (בד"ה כדי לענבן) לדחות מנהג ר"ת ע"ש:

דף לט.

בגמ' חוט של כרך עולה מן המנין. לולי פירש"י הי' נראה לפרש דעולה מן המנין אפי' לא נשתייר בו למטה כלום רק מה שכרך בו ובהכי יש לפרש גם מה דמסיק הגמ' תכלת שכרך רובה. ופירש"י שכל הציצית קרוי תכלת. וזה דוחק. וי"ל ג"כ דקאי על החוט שכורך בו דהוא מן התכלת ולא נשתייר רק מיעוט כשר ובזה יהי' מיושב לשון הגמ' דבמימרא קמא אמר ר"י שמואל אמרה ולא רב. ובשני' אמר רב אמרה ולא שמואל. ולא מצינו כזה. וגם מנ"ל דרק רב אמרה שמא גם שמואל אמרה רק משום דהני ב' דינים סותרים זא"ז דמ"ד חוט של כרך עולה מן המנין משמע אפי' לא נשאר כלל ומ"ד תכלת שכרך רובה משמע אבל מיעוט צריך להיות נשאר וא"כ א"ש הכל:

שם רמי לי' תכלתא וגדילא מיגדל. פירש"י הציצית קרוי תכלתא ויותר נראה לפרש דרק התכלת לא הי' בו ענף אבל בלבן הי' ענף. ומיושב מה דהקשו התוס' דבספרי ולקמן איתא ציצית דבר היוצא שצריך להיות ענף. ולמ"ש א"ש דציצית כתיב רק בלבן ואח"כ כתיב ונתנו על ציצית וגו' פתיל תכלת א"כ י"ל דתכלת אין צריך להיות גדיל ולהכי יליף הכא רק מגדילים תעשה דזה כולל תכלת ג"כ. ומיושב ג"כ קושית התוס' בד"ה ופותליהו מתוכו:

דף מ.

בגמ' סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. פרש"י דב"ש פוטרין מטעם כלאים. ונדחק ליישב למה לא תני אוסרין ומתירין. וי"ל למאי דמסיק בברייתא דמ"מ הוי מן המתמיהין. דחכמים אסרו להטיל כלאים בסדין א"כ י"ל דגם ב"ה עצמם מודים לזה ולהכי לא תני מתירין דמדרבנן אסור. רק חייבין פי' מה"ת אסור ללבוש בלי ציצית דחייבין בציצית. אבל אין ללבוש סדין כלל כיון דמדרבנן אסור כנ"ל. [רק לר"י (שבת כ"ה:) דלב"ה גם מדרבנן חייב. צ"ל כמ"ש רש"י]:

בתוס' ד"ה כיון דאפשר כו' לעיל דמסיקנא כו' א"נ מדאורייתא שרי' כו'. צ"ע דפשיטא דלעיל רק מדאורייתא קאמרי דמדרבנן בלא"ה אסרו כלאים בציצית משום כסות לילה ואיך הוי ס"ד דתוס' דמיירי לעיל אפי' מדרבנן:

דף מ:

בגמ' הכא דעשה בעלמא לא כ"ש. תמוה הלשון דהא בלאו דכלאים קמיירי דאי אינו מקיים העשה עובר גם בלאו. (וללישנא בתרא דרש"י לעיל דפי' דחיישינן דימכרו הנסיון י"ל דלא הוי רק כעין גזירה לגזירה גבי איסור כלאים. דניחוש שמא ימכרו הנסיון ושמא יטלו אותו לסדין דלא שכיח כלל בגד של סדין דעיקר טליתים הם מצמר ומשום הא לחוד לא הי' גוזרין רק משום דיש עכ"פ חשש ביטול מצות עשה דתכלת גם לבגד צמר משו"ה גזרו א"כ לא הוי רק עשה):

שם ר"א אזיל בתר כנף פרש"י ועביד אפכא. קשה כיון דעיקר בגד של עור דלא הוי עלה שם בגד יהי' חייב בשביל הכנף. ולולי דבריו הי' נראה דר"א לא בא רק להקל ולא להחמיר דאפי' הבגד פטור כל שהכנפים של עור דכולא בגד בעינן כנ"ל. גם הי' אפשר לפרש אף בתר כנף להצריך ציצית גם אי הכנף של בגד. אבל לא לפטור בהיא בגד ] וכנפי' של עור]:

שם השתא בבל תוסיף קאי כו' פירש"י והתוס' קשה להבין חדא דלשון הגמ' משמע דבדרך תמיהא קאמר לומר דחשיב מעשה. ותו מה סברא היא זאת דכיון דעבר על ב"ת ובטל המעשה יחשב הקציצה דציצית הקודמין מעשה לציצית הללו ותו דלדבריהם נשאר הגמ' בקושיא. ותו תמהני על רש"י דפי' לקמן בסמוך דטלית פטורה היינו הטיל למוטלת וכתב דכל הח' חוטים ציצית קרינן בהו ע"ש. וזה תימא למ"ש כאן דכל ההכשר נעשה בקציצת הד' חוטים א"כ כל זמן שהי' כל הח' הנך לאו ציצית הם וצע"ג. ולע"ד הי' נראה לפרש להיפוך דרבא קאמר כיון דעבר על בל תוסיף ומלקין אותו ע"כ חשיב עשיה וע"ז מתקיף ר"פ דא"כ לרבא אם לא נתכוין להוסיף יהי' פסולה ע"כ תירץ הוא דגם אי מתכוין לבטולי להסיר את החוטין הקודמין שפיר חשיב ג"כ מעשה.' נמצא דלעולם כשר אי נתכוין להוסיף איכא טעמא דרבא ואי נתכוין לבטולי איכא טעמא דר"פ כנ"ל:

דף מא.

בגמ' ת"ר טלית, כפולה כו' ור"ש פוטר לכאורה נראה שפוטר לגמרי ואין צריך ציצית לא בסוף הבגד כיון דמלבישו לעולם כשהוא כפול וגם במקום הכפל פטור כיון דאם יפשיטנו יהי' הציצית באמצע. ולפ"ז י"ל דלת"ק דחייבת הפי' רק במקום הכפל. וכן משמע הלשון ושוין שאם תפרה. ובתפרה בודאי אין צריך רק במקום הכפל א"כ חייבת דת"ק נמי בהכי מיירי. אכן הב"י (סי' י' כתב דאפי' לר"ש דפוטר היינו במקום הכפל אבל בסוף הבגד ודאי חייב ע"ש. והד"מ חולק עליו שם. ויש להביא ראי' לשיטת הב"י מהך עובדא דבסמוך דא"ל רבה ב"ה לאו כנף הוא ושדיא כו' א"כ לא הי' בו ציצית במקום סוף הבגד רק באמצע ואמר רבא דאינו יוצא בו א"כ לפי"מ שכתבנו לעיל לא הוי כת"ק ולא כר"ש דלר"ש לגמרי פטור ולת"ק רק באמצע א"ו דלת"ק בעי ב' ציצית ממילא לר"ש נמי עכ"פ בסוף הבגד צריך. מיהו אכתי יש לדחות דלת"ק חייב ב' ציצית ולר"ש פטור לגמרי. וצ"ע עכ"פ לשון ושוין שאם תפרה כנ"ל:

ולכאורה הלכה כחכמים אך מעובדא דרבה ב"ר הונא בתר הכי משמע דס"ל כר"ש כמ"ש בב"י שם. מיהו יש לפקפק ע"ז כיון דרבה ס"ל חובת טלית י"ל אפי' כפולה כיון דהטלית בקופסא חייב אין שם כנף במקום הכפל אבל לדידן דחובת גברא י"ל שפיר דבכופל הוי זה הכנף. אך ז"א דמ"מ עיקר החיוב בטלית שנעשה להלביש בד' כנפות שלו א"כ בכפילא תליא בפלוגתייהו. והנה רש"י פי' כפולה שהי' ארוכה כו' ולכאורה הי' נראה יותר לפרש שבסופו הוא עגול ולא הי' ד' כנפות רק כשכופל יש ד' כנפות מיהו לשון כפולה משמע כרש"י:

שם שאני חסידים דמחמרי אנפשייהו. צ"ע מה מקום להחמיר בזה אי חובת גברא הוא וגם לא נמצא בפוסקים שירא שמים יחמיר בזה. ונ"ל דמחמרי ליתן ציצית מיד דשמא ישכחו וילבשו הטלית בלי ציצית. אבל להחמיר לעשות ציצית בכלי קופסא אין טעם לזה:

בתוס' ד"ה ה"ק וכו'. כוונתם דבמצוה שבגופו ודאי שייך למהדר אחריו להשלים גופו בכל המצות אבל אי חובת טלית היא אין סברא שיהא מוטל עליו ליקח טלית כדי לקיים בהטלית המצוה כמו דלא מצינו שיהא חייב לקנות שדה כדי להפריש תרומות ומעשרות וכדומה (גם י"ל הוכחת הגמ' דאי חובת טלית מאי קאמר המלאך טצדקי למיפטר כו' דילמא יש לו בביתו טליתות מצויצות. אבל אי חו"ג הוא הי' לו ללבוש אותם ושפיר קאמר):

דף מא:

בגמ' ושלש שב"ה אומרים אחת מארבע בטפח כו'. לכאורה משמע דדוקא ג' דב"ה היא באגודל אבל ד' דב"ש ד' אצבעות פשוטים. תדע מדלא אמרו ב"ש טפח. אך הפוסקים העתיקו ד' באגודל. וצ"ל דאיידי דב"ה אמרו ג' נקט נמי בב"ש ד'. וגם איידי דברישא בש"א ד' וב"ה ג' נקט גם בסיפא הכי. ומ"מ צ"ע הלשון וג' שבה"א בפרט דהכא הלכה כב"ש הו"ל למימר ד' שב"ש אומרים. ולא מצאתי במפ' שום דבר בזה:

בתוס' ד"ה ואם הביא כשר כו' קשה כו' וי"ל דאי ס"ל הכי טפי הו"ל למיתני אם לא הביא כלל כשר. מיהו כוונת התוס' דאפי' לרבנן דאין לבן מעכב מ"מ ד' חוטין בעינן. אבל איני מבין דבריהם דנהי דלא מעכב כיון דחסר לו מצות לבן לא שייך למיתני כשר: ] בד"ה כל מילי וכו' והא דרבה שרי כו'. י"ל למאי דמסקינן בשבת (מ'.) דכחומרא דרב עביד א"כ י"ל דרק הוא לעצמו החמיר ועביד ככל חומרי דרב אבל לאחרים התיר לפעמים כדשמואל ובזה מתורץ גם קושי' התוספות בעירובין (צ"ג:) ד"ה לא ע"ש]:

דף מב.

בגמ' בשעת עשי' איתמר. יש לעיין אי גם להיפוך תלי בשעת עשי'. כגון שהי' תוך ג' ועשה אח"כ תוספות טפח בשפת הבגד. אי כשר כיון דבשעת עשי' הי' תוך ג':

שם והרי תפילין דפסולות בעכו"ם כו'. וקשה לי דלכאורה משמע דאפי' אי מברכין בעשיית תפילין היא כשמניחין הפרשיות בבתים. אבל הכתיבה לחודה אינו המצוה דלא כתיב רק וקשרתם. רק הברכה על הכנת המצוה א"כ צריך לברך בגמר ההכנה. וא"כ אפי' אי כתיבה פסול בעכו"ם מ"מ י"ל דהנחתן בבתים כשר בעכו"ם. א"כ לא שייך לברך על עשייתן וצ"ע:

דף מב:

בגמ' ובציצית בהא קמפלגי מר סבר חובת טלית היא. נראה לפרש דהיינו ר' אדא בר אהבה דבירך בשעת עשי' ס"ל חובת טלית. אבל רש"י פי' רב חסדא אליבא דרב. ותמוה בעיני דהא ר"ח מקשה מכח דפסול בעכו"ם. והכא אמרי' היכא דגמר מצוה בעשי' אפי' אי כשר בעכו"ם חייב לברך. א"ו דר"ח אידחי והך מר סבר הוא ר"א בר אהבה כנ"ל:

שם כשרות אע"פ שלא עבדן לשמן. משמע קצת דלכתחילה לכ"ע בעי עיבוד לשמה כיון דהטעם דהזמנה מילתא וסגי לשמה בשאר המעשים א"כ עכ"פ לכתחילה צריך להיות בכל המעשים לשמה. וגם לשיטת רש"י דהזמנה לאו מילתא והעיבוד הזמנה בעלמא היא. מ"מ י"ל דמדרבנן בעי לשמה וכן כ' באו"ז ה' תפילין (סי' תקל"ג) ע"ש]:

בתוס' ד"ה כתנאי תימא כו'. אין כאן תימא למאי שהביאו בעצמם אח"כ בדיבור הסמוך גמ' דסנהדרין דעיקר מחלוקתם תלי' בהזמנה אי מילתא היא א"כ נהי דבציצית כתיב דבעי' עשי'] לשמה מ"מ הטוי' א"צ לשמה כמו העיבוד בתפילין:

בד"ה עד שיעבדן וכו' דתשמיש מצוה וליתא כו'. זה יש לדחות דמיירי הכא בתפילין של יד. אך יותר הי' להם להוכיח מסוגיא דהכא דהא ציצית עיקר מצוה ולא בעינן טוי' לשמה לרבנן:

דף מג.

בגמ' מאי אין לה בדיקה נמי דקאמר אטעימה. וקשה דא"כ מאי תועלת בהני בדיקות כמ"ש התוס'. וי"ל עוד נפ"מ היכא דהי' להם תכלת ידוע ונתערב עם קלא אילן ובדקנוהו בהני בדיקות. אכן מדברי הרמב"ם (פ"ב מה' ציצית) משמע דהני בדיקות מחויבין לעשות בכל תכלת אפי' זה שעושה אותם כדי לבדוק אם נתדבק בו הצבע כראוי. אך לשון הגמ' האי לאו תכלתא הוא ולאו קלא אילן הוא לא מתיישב שפיר:

בתוס' ד"ה ור"ש פוטר. הקשו דנימא דכל דישנו בכלאים ישנו בציצית כמו גבי זכור ושמור דבדיבור אחד נאמרו. ולע"ד נראה דשאני התם דמצות שבת יש בו מצות זכירה ואסורות מלאכה הוי כמו היקשא ובאמת לא נזכר שם בברכות הטעם דבדיבור א' נאמרו רק סתם זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכן משמע שם ברש"י להדיא דלאו מצד דיבור א' נלמד ע"ש. אבל הכא נהי דב' המצות בבגד הם מ"מ כלאים שייך אפי' בבגד של ג' כנפות וציצית דוקא בד' כנפות ולא הוי מצוה אחת להקישן אהדדי. דעיקר הכוונה שם דשבת כולל עשה ול"ת ואינו ככל מ"ע דעלמא. אבל ציצית אין בה רק מצות עשה והדרינן לכללין דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. וכמו כן בחמץ ומצה הוי היקש שפיר דחמץ ומצה הוי עשה ול"ת ביחד. מיהו התם בלא"ה תירצו התוס' שפיר דהוי חד קרא ממש אכן בשבועות (כ'.) משמע כשיטת התוס' ע"ש:

ובעיקר המימרא שהביאו התוס' דכלאים וציצית בדיבור א' נאמרו וכן הביא רש"י בחומש (פ' יתרו) ממכילתא קשה לי כיון דגדילים תעשה לך הוא פרשה בפ"ע בתורה וכל ההפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כדפירש"י בפ' ויקרא. א"כ האיך אפשר שנאמרו בדיבור אחד. בשלמא זכור ושמור ל"ק כיון דשמור לא נכתב כלל בפ' יתרו רק קבלה שגם שמור נאמר שם. א"כ במשנה תורה שפיר כתובה בפרשה בפ"ע להפסיק בין פרשה הקודמת שם בפ' ואתחנן. אבל הני ב' פסוקים דגדילים תעשה לך ובגד כלאים שסמוכין והם ב' פרשיות קשה. וצ"ל כעין דפירש"י בעשרת הדברות שנאמרו בדיבור א' ואח"כ נאמרו כ"א ואחד בפ"ע דגם שם כל הדיבור פרשה בפ"ע היא. כמו כן נימא כאן:

ועל תירוץ התוס' קשה לי שכתבו דהכא נאמרו בדיבור א' דלא ליסתרי אהדדי פי' להתיר כלאים בציצית. והלא זה נלמד מסמוכין דבמשנה תורה לכ"ע דרשי' סמוכין וא"כ ל"ל דבדיבור א' נאמרו ע"ז:

דף מג:

בגמ' האי אשר תכסה בה מאי עבדי' לי' פירש"י כיון דכסות לילה חייב כ"ש כסות סומא. קצת קשה דילמא אי לאו אשר תכסה שפיר הוי ממעטין לילה וסומא מקרא דוראיתם אותו. רק כיון דכתיב אשר תכסה לרבות אותם לכן אוקמי קרא דוראיתם למילי אחריני דזכור מצוה אחרת וצ"ע:

שם בגמ' ראה מצוה זו וזכור מ"א הסמוכה לה ואיזו זו מצות כלאים כו'. י"ל הפי' שידקדק ויסתכל שלא יהא קלא אילן ויעבור על איסור כלאים שלא במקום מצוה. גם י"ל כדמסיים אני ה"א כו' מאמ"צ כו' ודרשו חז"ל שם אני שהבחנתי כו' כגון מי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הם כדאי' בב"מ (ס"א:):

שם שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכולן ור"ש היא. פרש"י תמוה. ופי' נראה דלר"ש הו"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורין ולכן הנתחייב במצוה זו דהיינו איש חייב בכולן גם מ"ע שהזמן גרמא. אך לשון שנתחייב אדם דוחק לפרש כן:

שם שבע ביום כו' על השמינית. כנראה שהביא זה בכאן לומר שיש שמונה ביום דהיינו ג"כ מילה ולא כמ"ש לעיל שבע כו'. והא דאי' בסמוך כל שי"ל תפילין כו' והחוט המשולש כו' קשה הא יש בו מצות מילה ג"כ. ואפשר דס"ל לילה זמן תפילין וציצית ומיירי גם בנשים:

שם שהתכלת דומה לים פרש"י שנעשו בו נסים לישראל. כנראה דס"ל לרש"י שהתכלת דומה ממש לרקיע א"כ למה תלינהו בש"ס חד בחבירו ע"כ לזכור כל אלו ג"כ אבל פשוט נראה שהכל רק דומה לדומה תכלת לים וים לרקיע אבל תכלת לרקיע לא וכן כולם:

תוס' ד"ה שואל מעמך כו' וי"מ כדי להשלים כו'. כלומר הי"מ חוזרים ע"ד ר"ת שכ' דמאה אותיות בפסוק ושואל אלא. וי"א אלו ס"ל שואל יהי' חסר ג"כ א"ש כיון דאל תיקרי מה אלא מאה שוב יהי' ג"כ מאה אותיות:

דף מד.

בגמ' אין לך מצוה קלה כו'. וקשה דקרי לציצית מצוה קלה והיא שקולה ככל המצות וגם תכלת דמי' יקרים ולמה חשיב לה קלה. ואפשר דאותו אדם שהי' זהיר בציצית היינו להסתכל בציצית כמ"ש בחרדים דהוא ענף מצוה לקיים וראיתם אותו. ובזכות זה באו לו הציצית על פניו כיון שהי' זהיר לראותם ולנשקם באו על פניו וזה קרי מצוה קלה:

והא דאמרי' שאין מתן שכרה בעוה"ז. הגם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. י"ל הכוונה מה שמצילתו מן החטא. וע"ז נאמר במשנה שכר מצוה מצוה:

שם משום ישוב א"י פרש"י דחוק. וי"ל הפי' משום דמזוזה שמירה לבית משום מזיקין. לכן משום ישוב א"י לא הניחו כלל בית בלא מזוזה בא"י שלא יהי' בלא שמירה:

דף מד:

בגמ' מיבעי' לי' לדזעירי כו'. קשה לי כמו כן אי הוי כתיב קרא זבח ומנחה ג"כ נדע דזעירי דמנחה ונסכים דינם שוה בודאי שמתקדשין ע"י שחיטת הזבח דאסור לשנותן לזבח אחר. א"כ אכתי מדסמך קרא נסכים לזבח מוכח דסמוכין לזבח. והי' אפשר לומר דאה"נ דעולה ומנחה נמי להכי אתיא דמנחה מתקדשת בשחיטה וזבח ונסכים אתיא דנסכים מתקדשין בשחיטה. אך למסקנא דגמ' לא משמע כן וצ"ע:

שם במשנה ר"ש אומר כו' ובגמ' אסמכי' אקרא. ומ"מ צ"ע כיון דמביא נסכים לאחר עשרה ימים והקרבנות אין להם תשלומין למה ידחו הקרבן בשביל הנסכים:

דף מה:

במשנה ואין הכבשים מעכבין את הלחם. כ' הרמב"ם בפיהמ"ש דהלחם נאכל. וכן מוכח במתני' דלקמן (ע"ד:) דבזה יפה כח הכהנים כמ"ש התוי"ט דמשם הוציא הרמב"ם לפסוק כרע"ק. מיהו תימא דמסקנת כל האמוראים לקמן (מ"ו:) דמדרבנן עכ"פ אינו נאכל. כדתניא בברייתא דתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה וכ"פ הרמב"ם להדיא (פ"ח מה' תו"מ). ונראה דסובר הרמב"ם כברייתא כיון דאמוראי ס"ל הכי. רק במשנה פי' כן כיון דדעת המשנה כן לקמן כנ"ל. ויותר נראה דכוונת המשנה לקמן דמן התורה לאכילת כהנים היא. וכן כוונת הרמב"ם כאן במשניות. ולאפוקי מסברת ר"ש דאין לו מי יתירנו דרע"ק ס"ל דא"צ מתיר. אבל לדינא באמת אינו נאכל מדרבנן משום גזירה כנ"ל. אך מלשון המשנה שאין לו מי שיתירנו משמע קצת דלר"ע לחם הבא בפ"ע לשריפה אתיא. דאי לר"ע נאכלין לא שייך זה הלשון. דהוי לר"ש למימר דלא אשכחן שתנופה יתיר את הלחם. כיון דלר"ע ע"כ התנופה מתרת:

שם אר"ש הלכה כדברי בן ננס. תמהו בתוס' דהלכתא למשיחא. ולכאורה הי' אפשר לומר דהא אנן אין מזכירין בתפלת מוסף הקרבנות דכבשים ולחם. ואפשר הטעם כיון דעיקר הוא הלחם. הקרבן טפל אל המנחה ואין מזכירין רק הקרבנות ונסכיהם ולא מנחה. וא"כ למ"ד כבשים עיקר הי' מזכירין גם קרבנות אלו בתפלה. ועומר וכבש דאין מזכירין י"ל ג"כ דעומר עיקר כדפסק הרמב"ם דעומר קודם לכבש א"כ משמע דעומר עיקר. אך לפ"ז קשה למה אין מזכירין הפר ואלים וכבשים דהם לכו"ע אין הלחם מעכבן. ע"כ נראה דכל הקרבנות שבתו"כ הואיל ולא הקריבו במדבר אין אנן מזכירין אותם כיון דגם במדבר לא קרבו הוי כמו שתלוי בארץ. רק מה שהקריבו במדבר מוטל גם עלינו וחסר לנו לכן מזכירין אותם במקום הקרבה. ולפ"ז לר"ש דמסיק דכל האמור בתו"כ לא קרבו במדבר הוי שוב הילכתא למשיחא. והקשו התוס' שפיר:

שם וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר. בודאי חטאת ושאר קרבנות יוהכ"פ קרב במדבר כדמפורש בקרא דכן עשה אהרן. ויש סמך מכאן דביו"כ כתיב בפ' פנחס מלבד חטאת הכיפורים. ובשבועות לא כתיב מלבד כבשים. משום דהנאמר בחומש הפקודים קרב במדבר ושם לא הקריבו הכבשים דתו"כ ולב"נ דאמר שכן מצינו במדבר שקרבו כבשים בלא לחם. צ"ע מנ"ל שקרבו כבשים במדבר:

בתוס' ד"ה קרבו כבשים דחו פירש"י וכן בפי' המשניות לרמב"ם הטעם דבמדבר לא הי' להם רק מן. והקשו דתגרי אומות הי' מביאין. ומשום הא לא איריא דלא לעולם הביאו. והם הקריבו כל המ' שנה מסתמא היו זמנים שלא היה להם רק מן ומ"מ לא נמנעו מלהקריב כבשים. אבל י"ל דאי הוי חייבין בלחם הי' מזמינין להם כמו מן לאכול. ותוס' כתבו בשם ר"ת כו' כי תבואו כו' אך קשה גם קרבניהם לא יקריבו ויש לחלק כו' והצ"ק מוחק הגירסא ולע"ד פשוט י"ל דלענין שתי לחם דהיא כחובת קרקע יש להוכיח יותר מלשון כי תבואו. אבל קרבנות יש לדמות יותר לחובת הגוף כנ"ל. ועל תי' התוס' קשה קצת נימא דעתה אחר ירושה וישיבה בעינן דוקא ממושבותיכם. אבל מקודם אינו דוקא. ולכך כ' כי תבואו אף דהי' נוהג מקודם ג"כ. רק הפי' כך כי תבואו אז דוקא ממושבותיכם תביאו ולכך עתה אינו בא רק מא"י. ולעולם במדבר י"ל דקרבו לחם. ומ"ש התוס' דהי' מקריבין עומר תמוה דכ' קצירכם ודרשי' ולא קציר עכו"ם. וצ"ל דמעט הי' מקום לזרוע אף במדבר:

שם בגמ' שבעת כבשים תמימים אע"פ שאין לחם. נראה הפי' משום דיש עוד ב' כבשים ואיכא תשעה. ונהי דהני עולות והני שלמים מ"מ לשון שבעה לא שייך. וכ"כ בתוס' דהל"ל שבעה והי' נמשך על אח"כ שבעה הם עולות וב' שלמים אבל שבעת משמע דליכא אלא הני ותו לא מידי משום דמיירי אע"פ שאין לחם. ועיקר הפי' נראה דלא בא ללמוד דז' כבשים אין מעכבין הלחם. דפשיטא לי' דהוי' דקרא כתיב רק על ב' כבשים. רק דבא לומר דמדכ' על הלחם דמשמע חובה ללחם. ומסיים שבעה והרי הם אינם חובה ללחם. ע"כ נלפ"ד דבמדבר לא הקריבו כו' כנ"ל ברור. וכ"מ בפי' ר"ש משאנץ בתו"כ ע"ש. ובתוס' נכון להגי' מדלא כ' תשעה כבשים ויפרש הכתוב ז' לעולה וב' לשלמים כנ"ל:

גם י"ל דהנה קשה ג"כ מה פליג רע"ק אר"ט. ע"כ אפשר דאה"נ דר"ט ס"ל דהם הם הכבשים שבפנחס. וה"ק ת"ל ז' כבשים כו' ובפנחס נזכרו בלי לחם אלמא אע"פ שאין לחם. וע"ז פליג רע"ק וכן משמע מדברי הכ"מ (פ"ח מה' תו"מ) דבהא פליגי ר"ט ורע"ק ע"ש] אבל רחוק הוא בגמ'. ויותר י"ל דגם ר"ט סובר כדרשא דרע"ק דבתו"כ עצמו אינו נזכר בלשון מחלוקת. וא"כ י"ל מדכ' כבשים מקודם כדי שלא נאמר הן הן כו' ע"כ אינו מעכב להלחם. דאל"כ ע"כ אינם הנזכרין במוספין בלי לחם ומדאשתני סדרן מוכח דאינו מעכב כנ"ל וד' התוס' אין מובן. וגי' שבעה י"ל קצת כיון דהי' ז' וב' כבשים וכולם על הלחם. אף דא"י לכתוב ט' דאלו עולות ואלו שלמים. מ"מ שבעת משמע מנין בפ"ע והרי הם ט' והו"ל שבעה כנ"ל. או מדלא כ' שבעה אלא שבעת הוא כלל בפ"ע כמ"ש רש"י על ששת ושבעת. אבל גי' צ"ק עם הלחם אין נכון כלל. ועוד דבלשון הגמ' משמע דמעל הלחם משמע עיכוב להלחם ולדבריו נהפוך הוא:

שם ברש"י ד"ה אישתני סדרן. דבתו"כ פר כבשים ואילים ובפנחס פרים ואילים וכבשים. יל"ד דהול"ל איל דבפנחס איל א' כתיב. ונראה דכוונתו על כל המוספין שבפ' פנחס דכל הסדר במוספין הוא פרים אילים וכבשים. ולכך אמרי' מדאישתני מלשון מוספין מכלל דאין מוסף. ולכך בתו"כ כ' רש"י פר דאין כתיב רק קרבנות אלו. ובפנחס קאי על כל המוספין כנ"ל. ושוב ראיתי בצ"ק מגי' איל. אבל ברור הפי' כמ"ש:

שם בתוס' ד"ה מדאישתני סדרן הקשו מאיל א' ביוה"כ ע"ש. ויש לדקדק דלא הקשו בס"ד דש"ס יכול הן הן כו' וע"ז לא הי' מיושב בתי'. ונראה דבאמת אינו דומה להתם. דשם פשט הפסוק נראה דהוא איל אחר שהרי בפ' אחרי לא נזכר כל המוספין רק איל לעולה. אבל כאן שבכבשים אין שינוי שפיר הוי ס"ד דהיא אחד. רק שהקשו עתה לבתר דאמרי' דפרים ואילים נשתנו רק הגמ' נדחק לומר דהם אחד אע"ג דבפרים אישתנו. וע"ז הקשו א"כ גם שם מוכרחין לומר שהם אחד ולמה לי דרשא דמיוחד כו'. וע"ז תי' שפיר. אך לע"ד בל"ז י"ל מדכפל משמע שהם ב' קרבנות דאל"כ למה נכפלו בפסוק. אבל כאן בס"ד דאי בעי ב' פרים ואיל א' ואי בעי פר וב' אילים. א"כ אין ראי' מדכפל ופריך הש"ס שפיר כנ"ל פשוט:

גם אפשר לומר דהתם נמי אישתני סדרן דבפנחס כתיב איל מקודם אח"כ שעיר לחטאת ובאחרי כתיב חטאת ואיל לעולה, וגם חטאת פנימי היא ובפנחס הוי חטאת חיצון ולהכי צריך ] אחד לומר דאיל אחד הוא:

ועיקר קושי' התוס' צ"ע דהא גם הכא כ' איל אחד וגם כתיב פר אחד והו"א למידרש כי התם דאי בעי ב' פרים ויהי' איל א' מקוים ואי בעי ב' אילים יהי' פר אחד מקוים אבל להביא אלו ואלו לא שייך אחד לכך הוצרך להך דאישתני סדרן:

שם בגמ' גמר יהי' מתהיינה כו'. ולעיל פ' הקומץ (כ"ז.) איתא דב' כבשי עצרת מעכבין זא"ז וכן ב' החלות ובגמ' הטעם דכ' הוי'. והנה למ"ד כבשים עיקר י"ל דשם הפי' הוי' דחלות היינו תהיינה והוי' דכבשים היינו קודש יהיו. אבל למ"ד לחם עיקר א"כ אין הוי' בכבשים כלל. ובאמת גם תוס' כאן הקשו זה. רק ממ"ש דקאי על הלחם לבד וכבשים לבד. נראה דקשיא להו גם למ"ד כבשים עיקר. ואין מובן לע"ד די"ל כנ"ל דעיכובא דב' חלות הוא מתהיינה. ואפשר משמע להו דתהיינה דכ' בסולת לא שייך ללמוד לעיכובא לחלות. וי"ל דהוכיחו כן מדלא אמר כאן טעם מ"ד לחם עיקר משום תהיינה עצמו. אבל אין זה מוכרח. שוב מצאתי בתוי"ט פ' הקומץ כ' בפשיטות דעיכוב דחלות מתהיינה. אמת דכן פי' רש"י שם] אבל דבריו תמוהין דמה נעשה למ"ד לחם עיקר [מנ"ל עיכוב בכבשים עצמו]. וגם אישתמיט לי' ד' תוס' דכאן דמדבריהם מבואר דלכ"ע קאי הדרשא דיהיו על שניהם. לענין עיכוב דלחם לעצמו וכבשים לעצמם זא"ז. אך ליישב קושיתם הי' נלע"ד לפרש בגמ'. דיש להבין עוד מ"ש גמר יהיו מתהיינה או מיהנה מה בכך דקאי יהיו על לחם אדרבה אי קאי אלחם מנ"ל דמעכב לכבשים. הלא עיכובא הוא מה שנאמר בו יהיו וכיון דהוי' לא קאי רק אלחם מנ"ל דלעכבי להכבשים. ע"כ מוכרח מגוף הגמ' דכאן ג"כ דעכ"פ קאי הוי' אתרווייהו רק דזהו עיכוב ביותר והי' נלע"ד הפי' להיפוך דנלמד הוי' מהוי' דמצינו לשון הוי' על לחם לבד משמע מזה דאף בלי כבשים נק' הוי' בתורה. ממילא מוכח מזה דכ' הוי' על כל לחם בפ"ע דעיכובא דהוי' דכאן דקאי רק לעכב הכבשים. וכן למ"ד גמר יהיו מיהיו דמוכח מהוי' דכבשים בעצמן נק' הוי'. ממילא אף דכ' עיכובא בין כבשים ללחם המכוון דכבשים יעכבו ולא לחם. כיון דמצינו בכבשים לבד נכפל בהם לשון הוי'. ממילא כשבאים בפ"ע לא נתבטל לשון הוי' כנ"ל וא"ש קושי' תוס':

ובזה מיושב היטב קושי' תוס' דאח"כ דנדרוש תרווייהו כיון דהיא שיבה וביאה ע"ש. ולמ"ש א"ש כיון דהדרש מיהיו הוא דאין השני מעכב את זה. וא"כ א"א לדרוש תרווייהו דע"כ עיכוב יש דהא כ' יהיו על צירוף דב' הלחם ולכך מדריש דדמי טפי כנ"ל:

ובמחלוקת הלימוד מיהי' תהיינה יל"ד דהא גז"ש נלמד מרבו. וי"ל דא"צ להיות נלמד רק מצד א' דיהיו וניתן לדרוש ומר יליף מתהיינה ומר מיהיו. או י"ל דשניהם נדרשין כמ"ש תוס' ללמוד עיכוב לזה לבד ולזה לבד רק מחולקין איזה יותר עיקר. או י"ל דגילוי מלתא בעלמא היא ויכולין לדרוש כה"ג בלי קבלה מרבו:

בגמ' ובן ננס גמר יהיו יהיו. כאן יש לפרש דקשה להגמ' מנ"ל דכבשים מעכבי דילמא גם הכבשים אין מעכבין. אך בתר הכי דמקשה לב"נ נמי נילף מתהיינה קשה דהא ב"נ מביא ראי' ממדבר. ואפשר לפרש דהכי פריך הא איכא למילף נמי מתהיינה א"כ ע"כ עיכוב דיהי' הוא רק דלחם עצמם מעכבין זה את זה. א"כ לענין כבשים נמי נדרוש רק לעכב זא"ז ומנ"ל דכבשים מעכבין את הלחם. ומשני דיהי' עיכוב לכל רק מתהיינה לא יליף. ולפי' זה מיושב קושי' התוס' ד"ה זו דנילף תרווייהו דזה אי אפשר מכח הראי' ממדבר. אך אכתי יקשה לר"ש דדוחה ראי' ב"נ ממדבר וס"ל ג"כ כב"נ. ויש להקשות לב"נ דיליף יהי' דכבשים מעכבין הלא זה כתי' גבי ז' כבשים א"כ נימא דגם ז' הכבשים מעכבין הלחם. ואפשר אה"ג דלב"נ כל הכבשים מעכבין והא דתנן הפר והאילים כו' אין מעכבין הכל מדברי ר"ע הם. וצ"ע בזה:

שם דנין דבר שכולו לכהן. פשוט דהוי הוכחה דיהיו אלחם קאי כדפירש"י. אך עוד י"ל דהוכיח רע"ק דע"כ יש לחם בלי כבשים ומקוים לכהן כולו. אך לר"י דאמר לקמן לשריפה אתיין ע"כ לא פי' כן. אך אפשר ס"ל לר"י כתירוץ קמא אך גם רבא לקמן מייתי קרא אחרינא. ומלשון ר"ה בסמוך קנאו ה' ונתנו לכהן. לכאורה משמע דס"ל השתא דלחם הבא בפ"ע לאכילה אתיא:

בתוס' ד"ה מדאשתני כו' וקשה כו' ואיכא למ"ד אחד מיוחד כו'. פי' דבריהם דקשיא להו למ"ד התם דהוי באמת ב' אילים ואחד פי' מיוחד א"כ קשה הכא. אבל למ"ד דאחד מוכח דלא הוי ב'. גם הכא מיושב דכ' שעיר אחד. ולכן תי' דנהי דמאחד ליכא למילף מ"מ משני אילים ושני פרים מוכח שפיר לכו"ע אפי' למ"ד התם א' מיוחד הכא מודה. ולע"ד נ"ל קושיתם משום דבכל, מועד בתו"כ בפסח ובחג כ' והקרבתם אשה לה' ובעצרת לא כתי' א"כ הי' נראה דהני ז' כבשים ופר ואילים הם המוסף. ולהכי לא כתי' תו והקרבתם. אבל אי אין זה מוסף היום הו"ל למיכתב והקרבתם. בפרט לר"ש קשה באמת כיון דהני דתו"כ לא קרבו במדבר ודחומש הפקודים קרבו. א"כ הך והקרבתם דכתי' בפסח וחג היינו גם במדבר ולמה לא כ' גם בעצרת להקריב כיון דאותן הקרבנות לא הי' מקריבין במדבר. עכ"פ ס"ד דגמ' שפיר דהן הן כו' רק מדאשתני שידרן. עוד י"ל משום דבחומש הפקודים כ' גבי יו"כ מלבד חטאת הכפורים. ובעצרת לא כ' מלבד חטאת משמע דרק חטאת א' בעצרת. אבל התם באיל דיו"כ י"ל דסמך קרא על הא דכתי' מלבד חטאת הכפורים משמע ג"כ כל הסדר דיו"כ הכתוב באחרי מות כנ"ל:

בד"ה גמר יהיו כו' ותימא הוא. ונראה ליישב דהא קיי"ל תנופה ושחיטה עושה זיקה. א"כ נראה דכשהוזקקו לחם אל הכבשים שוב מצד עיכוב דאיכא בלחם גם הכבשים מעכבין דנהי לרע"ק עיכובא אלחם קאי מ"מ הא נעשין קרבן א' ורק בלי זיקה הלחם קרבן לעצמו. וא"כ א"ש כשיש כבש א' א"כ יהי' זיקה בשחיטה ושוב כבש הב' מעכב ודו"ק ותשכח:

בד"ה דנין דבר שמתנה לכהן תימא אדרבא וכו'. לכאורה אין דבריהם מובנים דאי קאי על הלחם הוא דבר שכולו לכהן מדבר שכולו לכהן. אבל אי קאי על כבשים הוא דבר שממנו למזבח מדבר שכולו למזבח. ונראה דהתוס' דייקו מלשון הגמ' דנין דבר שמתנה לכהן וכו'. דהול"ל בקצרה דנין לחם מלחם עצמו כיון דהיא היא הלחם בעצמו. ולא שייך כלל הלשון דבר שמתנה לכהן מדבר שמתנה לכהן. אלא ודאי כוונת הגמ' דבאמת יהי קאי אלחם וכבשים וע"ז קאמר דיש בהם עכ"פ מתנה לכהן ג"כ. וע"ז הקשו התוס' שפיר דכמו כן יש מהם למזבח. ולכאורה אין מובן תמיהת התוס' דאי קאי על לחם אינו דבר שקרב למזבח. ונראה דסמכו על מ"ש לעיל דבל"ז ע"כ קאי על כל א' לבדו ג"כ ע"ש. שוב ראיתי דאין צורך דכוונתם דנלמד דבר שממנו קרב מדבר שממנו קרב. דזה יותר מסתבר שהוא עיקר המצוה. מדנדרוש דבר שמתנה לכהן. אך באמת זה כולו קרב וזה רק שממנו למזבח. וי"ל שזה נכלל בתי' התוס'. ואפשר לפרש קצת כוונתם דאי נימא דכבשים עיקר א"כ גם בתהיינה דלחם הוי דבר שממנו קרב למזבח וא"כ כלל דבריהם כך היא כיון דלא מצינו עיכוב רק בדבר שממנו קרב דהיינו ז' כבשים. ועיכוב בתהיינה סברא הוא דאית לן למימר דגם הוא מיירי במידי דקריב ממנו למזבח דהיינו אי נימא דכבשים עיקר דוק ותשכח:

בד"ה דאמר וכו' ורש"י לא רצה לפרש כתוס' דא"כ יסבור ר"ה כרע"ק והוי אמרי' נימא כתנאי אר"ה לשמעתי' לכך פי' דאמרו שם. ומ"ש תוס' בפשיטות דהכא א"י לקדש בהם. ולפענ"ד נראה דבלחם בלי כבשים למ"ד דלאכילה אתיין שפיר מצי לקדש בהם דלא שייך משלחן גבוה דאין בו רק תנופה. וכמו ביכורים דנכסי כהן הן. ומכ"ש לרבא לקמן דמדמי להו ממש לביכורים ודוק:

דף מו.

בגמ' הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה. פירש"י דא' נדחה באיבוד חבירו. ולכאורה לשון הכל מודין אין מובן דאכתי פלוגתייהו במקומן אי נאבדו כבשים אי רשאי להביא לחם אחר בלא כבשים ומה הכל מודין דקאמר. מיהו זה יש ליישב דהכוונה אע"ג דלמר לחם עיקר ולמר כבשים עיקר הו"א דהטפל אינו פוסל את העיקר. כדאשכחן בתודה דאבד הלחם לא אבדה תודה משום דאין תודה גלל לחם, קמ"ל דהכא נפסל העיקר בשביל הטפל. מיהו קשה מאי דפריך הגמ' והא קודש לד' כתיב בתר תנופה ושחיטה וקא מפלגי כו'. והלא שפיר שייך פלוגתייהו גם לאחר זיקה לענין אם נאבדו הכבשים. אי יכול להביא לחם אחר בלי כבשים או כבשים אחרים בלי לחם כשנאבד הלחם. א"כ הי' נראה לפרש דלאחר זיקה ס"ל לר"י דלכו"ע מעכבין. דתו אין יכול להביא אפי' לחם אחר בלי כבשים או כבשים בלי לחם. ומצאתי קצת ראי' לזה מלשון הרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) שכ' ומביא כבשים אחרים ולחם אחר. ואי הי' כוונתו כבשים אחרים או לחם אחר הוי לי' לומר סתם ומביא אחרים. לכן יש לפרש כמ"ש דשוב לעולם מעכבין זא"ז. והטעם צ"ע:

שם פשוט לי' מדר' יוחנן כו' ותנופה מספקא לי' כו' ותמוה דמהיכי תיתי דנימא דמספקא לי' כיון דסתם ואמר זיקה שלהן שחיטה משמע תנופה אינה זיקה. ויש לפרש דבאמת אפשר לומר דזה עצמו תלוי אי לחם עיקר אי כבשים עיקר דאי כבשים עיקר א"כ השחיטה העיקר ואין תנופה עושה זיקה. אבל אי לחם עיקר ומצות הלחם היא רק התנופה שפיר י"ל דתנופה עושה זיקה. וא"כ א"ש דר"י דאמר הכל מודים שאם הוזקקו כו' מסיים זיקה שלהם שחיטה דבזה הכל מודים. אבל זיקה דתנופה אין הכל מודים. אבל למ"ד לחם עיקר שפיר י"ל דגם תנופה עושה זיקה:

עוד י"ל באופן אחר קצת דודאי הך דהוא עיקר. היינו למ"ד כבשים עיקר אי נזקקו הלחם עמו בתנופה לבד י"ל דמהני זיקה קלה להיות הדין אבדו כבשים אבדו לחם. וכן למ"ד לחם עיקר ונזקקו בתנופה אבדו לחם אבדו כבשים. אבל אי אבדו הכבשים למ"ד לחם עיקר. וכן אבדו לחם למ"ד כבשים עיקר. בזה ודאי צריכין זיקה רבה דהיינו שחיטה. ולכן ר"י דאמר הכל מודים שמעכבין זה את זה. אפי' הטפל מעכב את העיקר זיקה זו רק ע"י שחיטה. אבל העיקר י"ל דמעכב הטפל אפי' ע"י זיקה קלה דתנופה. אך ז"א דא"כ מאי מקשה הגמ' והא קודש לד' בתר תנופה כתיב ופליגי. משמע דהבעיא דזיקה דתנופה נמי הכל מודין:

והנה הרמב"ם פסק תנופה עושה זיקה. ותמוה דמנ"ל הא. והכ"מ דחק ליישב. ואפשר לומר דהא תוס' (ע"ב ד"ה אבדו) כתבו דלא דמי לזו תודה וזו לחמה. פי' דאמר רבה בפ"ק דפסחים (י"ג:) דאבד לחם אבד תודה. וא"כ ה"ה בהניף הכבשים עם הלחם נראה דהוי כזו תודה וזו לחמה. וטעם התוס' דלא דמי אינו מפורש. ואפשר כוונתם דקרבן צבור שאני. אבל הרמב"ם י"ל דס"ל דסוגיא זו לא ס"ל כרבה ולדידן דקיי"ל כרבה ודאי תנופה עושה זיקה דדמיא לזו תודה וזו לחמה כנ"ל:

עוד נראה דכן משמעות הסוגיא דלעיל (ט"ו.) ואף די"ל דרק בס"ד אמרי' כן ונפרש קמ"ל דאין תנופה עושה זיקה. מ"מ שם בסוף הסוגיא (בע"ב) משמע דמסקנא הכי היא. וגם לקמן פריך מ"ש כבשים כו' הואיל והוזקקו בתנופה משמע ג"כ דתנופה עושה זיקה כנ"ל. גם י"ל כיון דאר"י את"ל עושה זיקה כו' ואת"ל אע"ז כו' ואת"ל הראשון מיותר ע"ש. רק משום דלא בעי לומר את"ל אע"ז דנפשוט מזה דס"ל כן ולכך מקדים את"ל עושה זיקה. אך מ"מ אין ראי' רק שמסופק ג"כ בזה:

והי' נראה לומר דמכח הספק ונשאר בתיקו. ממילא ] מספק אין להביא אלו הכבשים שנאבד הלחם שהונפו עמהם דשמא עושה זיקה ופסול. ואפי' אין לו אחרים. מ"מ נראה דספק שמא קרבן פסול הוא נכון יותר שלא להקריבו. ואי אבדו כבשים ודאי אין נפ"מ כלל לענין הלחם דכבר הונפו כמצותן ולמה נביא לחם אחר. לכן סתם הרמב"ם. ובני מ' משה בצלאל נ"י הקשה לי דנ"מ אם כבר קרב אותן הכבשים שנשארו. דאי הוי ספק אין להביא אחרים דשמא אין תנופה עושה זיקה וכבר יצאו ידי חובה. אבל אי בודאי עושה זיקה צריכין להביא אחרים. ואפשר לי לומר דאפי' למ"ד עושה זיקה וכמו כן אחר שחיטה דלכו"ע עושה זיקה. היינו רק לענין להקריבן לכתחילה עם לחם אחר כיון שהוזקקו לזו. אבל בדיעבד אי הקריבן עם לחם אחר י"ל דכשר. וא"כ אין נ"מ שוב בין ודאי לספק. וצ"ע בזה:

שם פשוט לי' מדר"י. קצת קשה שמא ר"י אמר שחיטה משום עיכוב דלחם על הכבשים. דכ"ז שלא נשחטו לא נזקקו מחיים כיון דיש בהם גם שחיטה. אבל הלחם נזקק בתנופה שהוא כל העבודה של הלחם. וצ"ל כיון דאמר הוזקקו כו' זיקה שלהן כו' משמע דקאי אתרווייהו:

שם שאני תודה דרחמנא קרי' שלמים. אין מובן לי הפי' דהא למ"ד כבשים עיקר ומביאים כבשים בלא לחם. ובודאי הם בכלל זבחי שלמיכם דציבור. וכמו דיחיד מביא שלמים בלא לחם כן ציבור באין להם לחם. ואפשר דדריש קרא יתירא דתודת שלמיו להכי. וצ"ע דהא איצטריך לדרשא אחריתא כדאי' בזבחים (ל"ו.) וצריכין לחלק דתודה קרי שלמים ושלמים קרבים בלי שום זיקה דלחם אבל כבשים נהי דבאין בלא לחם מ"מ מצוה לחבר להם לחם ודוק:

והנה לפרש"י הסוגיא מיירי בזורק שלא לשמה וע"ז תי' הגמ' דתודה יכולין לזרוק לכתחילה לשם שלמים כיון דרחמנא קריא שלמים. ולפ"ז א"צ לדחוק כלל במ"ש התוס' דשלמי ציבור נמי נקרא שלמים. דמ"מ הא שלמי ציבור אחריני ליכא ואיך יוכל לכתחילה לזרוק לשם שלמי נדבה בציבור דלא קרבי שלמי נדבה לעולם. אך לשון הגמ' קשה לפי' זה דלא הו"ל למימר רחמנא קריא שלמים. רק שאני תודה דזורק לשם שלמים. וממילא מובן דהכא לא שייך לזרוק לשם שלמים אחרים דליכא בציבור. ולהכי נראה יותר כפי' התוס' דבאמת לשם תודה זורק ולהכי משני כיון דקריא שלמים שייך להקריב תודה בלי לחם. רק ידי נדרו לא יצא דהנודר תודה צריך להביא נמי לחם. אבל מותר לשחטה בלי לחם. ולכן הוצרכו התוס' ליישב דהא שלמי ציבור נמי קריא שלמים ובפרט למ"ד כבשים עיקר א"כ קרבי לפעמים בלי לחם ומה בכך דהוזקקו עם הלחם. ובאמת צ"ע להבין החילוק. וגם מסוגיא לקמן (מ"ז:) מוכח כפרש"י דהכא דלשם תודה פסול רני'ו תוס' עצמם שם ד"ה והרי תודה. ולפי' התוס' י"ל ג"כ צז כדין תודה יום ולילה. אך יוכל להיות דגם לרש"י אינו נאכל כמו שלמים רק ליום ולילה וצ"ע. ועמ"ש לקמן (מ"ז:) עוד בזה:.

בתוס' ד"ה ואיזו היא זיקה שלהם. הקשו לראב"ש אמאי אבדו הא יש להן פדיון. וכן הקשו בזיקה דתנופה. ולכאורה י"ל דנהי דיש להם פדיון לחולין. אבל לשתי הלחם פסולין דנראה ונדחה שוב אינו נראה. ונראה דס"ל להתוס' כיון דבידו לפדותן לא חשיב דיחוי וצ"ע. ומ"ש התוס' בסמוך דפשיטא דאכתי חזו לדבר אחר פי' בברה"ז ליקח אותן לתודה. א"י למה לא לכבשים אחרים כנ"ל:

בא"ד הקשו דאחר תנופה לדידן כמו לראב"ש קודם זריקה ויועיל פדיון ע"ש. ולע"ד י"ל דה"ט כיון דתנופה עושה זיקה אף שלא נתקדשו כלל עדיין. א"כ י"ל דלא מהני פדיון ג"כ דנהי דיצאו מקדושתן לא עדיף מקודם. דלהוציא מזיקה דתנופה אין תועלת בפדיון. רק לדידן דשחיטה דוקא עושה זיקה משום דנתקדשו ג"כ שפיר כשפודין בטל הזיקה ג"כ דאין זיקה בלי קדושה. משא"כ את"ל דתנופה עושה זיקה כנ"ל:

בסה"ד והא דבס"פ ר"י כו' הוקבעו בשחיטה אי לא הוקבעו ופי' בקונט' לשנותן לשם זבח אחר כו'. והנה לפרש"י ע"כ הא דזיקה שלהם שחיטה הכא אתיא רק כרבי אבל לראב"ש יכולין לשנותו לזבח אחר. וקשה א"כ מה מקשה הגמ' הכא ורמינהי הלא י"ל דברייתא דנפרס לחמה אתיא כראב"ש. וצ"ל דעדיפא מיני' משני דגם לרבי א"ש דשאני תודה כו':

בד"ה נפרס וצ"ע שלא יקשה מכאן לר"ה כו'. נראה כוונתם דלדידי' הוי זו ואצ"ל זו כיון דבנפרס דהוי חסירות כשר הזריקה מכ"ש ביוצא כנ"ל. ובס' צ"ק לא דק בזה:

דף מו:

בגמ' מ"ש ז' כבשים דלא מקדשי ולא מעכבי כו' וכ' תוס' אגב מקדשי נקט מעכבי כו' אבל לפמ"ש לעיל בשם הר"ש א"ש דהברייתא בתו"כ לא למדה מהתם. ואדרבא הגמ' מפרש כאן מנ"ל לתו"כ דז' כבשים לא מעכבי כו':

שם שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה. הלשון דחוק דהו"ל למימר גזירה כשיזדמנו להם כבשים לשנה הבאה שמא יאמרו כו' דמהיכי תיתי לא יזדמנו להם. ותו יש להקשות אי החשש שיהי' נאכל הלחם קודם זריקה א"כ קשה דדיו להמתין עד הלילה לאוכלם. ואפשר לפרש הגזירה שמא לשנה הבאה יהי' כבשים עם לחם ויפסלו הכבשים. או ישפך הדם או אי תנופה עושה זיקה שמא יאבדו הכבשים קודם השחיטה כנ"ל ויאכלו הלחם בלי כבשים. והרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) כתב שמא כשיהי' להם כבשים יביאו ג"כ לחם בלי כבשים.. וקשה מאי בכך כיון דאין הכבשים מעכבין. ואי דיחסר להם מצות הכבשים עתה נמי דשורפין אותן יעשו ג"כ כן כשיהי' כבשים ויבטלו מצות הכבשים. ואולי ס"ל דכשיש כבשים אפי' הביאו לחם לבד פסולין לאכילה. וא"י מנ"ל זה די"ל דבדיעבד הוי כליכא כבשים ולא עבדי איסור באכילה. וצ"ל דמודה הרמב"ם דליכא איסור רק ביטול מצות כבשים. ועתה דאין נאכלין הוי היכרא דאין המצוה בשלימות בלי כבשים. ולא יבואו להביא לחם בלי כבשים אם יהי' להם כבשים. מיהו לשון הגמ' כבשים שריא להו אין מובן לפי' זה:

שם אמר רבה מנא אמינא לה. לכאורה מאי בעי ראי' הא א"א לומר דלשריפה אזלי דא"כ ל"ל עיבור צורה. וצ"ל דקאמר לאפוקי מדר' יוסף דמפרש צורת הקרבתן. מיהו קשה הא לקמן (ע"ד:) פי' בגמ' הא דתנן בזה יפה כח מזבח לומר דלחם הבא בפ"ע לאכילה אתיין. א"כ איך מתרץ ר' יוסף המשנה דלקמן. וגם רבה טפי הו"ל לאתויי ממתני'. ואי סבור די"ל דברייתא פליגי דפשט הגמ' שם משמע כך דלמתני' דהתם נאכלין באמת אף מדרבנן. א"כ מאי מייתי מהא דבן בוכרי דילמא אתיא כמתני' דלקמן דלשון איך הם נאכלין משמע ג"כ דנאכלין באמת. וצ"ל דלא פסיקא לי' להוכיח משם כיון דאין מוכרח לפרש במתני' שם דאיירי בבאין בפ"ע. והגמ' מוקי כן באמת משום דס"ל כרבה ורבא כאן. וכן נראה מפירש"י שם דלאפוקי כו' פי' לאפוקי מסברת ר"י ואביי דלשריפה אתיין. וא"כ ע"כ ר"י ואביי ס"ל דלא מיירי התם בבאין בפ"ע כנ"ל. אך לולי פירש"י נראה לענ"ד דלאפוקי קאי מברייתא דהכא. וכ"נ מפי' המשנה לרמב"ם כמ"ש לעיל. אך לפ"ז יהי' שקלא וטריא דהתם כר"י ואביי ואנן קיי"ל כרבה ורבא:

שם כל כהן ששוקל אינו חוטא. פרש"י ס"ד דחוטא משום שפטור. לפ"ז גם בלוים וקטנים יש רבותא זו דאב שוקל על בנו הקטן. ויותר הי' נראה לפרש שאינו חוטא מצד מנחת כהן כקושיות הכהנים מעומר ולה"פ ושתי הלחם. אך בגמ' לעיל (כ"א:) משמע קצת כדברי רש"י ז"ל. ולשון לא כי אינו מובן ולרש"י הי' אפשר דהוא סובר דאם היו פטורין הי' איסור מצד חולין בעזרה כגמ' הנ"ל. וחושש שלא ימסור יפה, לכן אמר דכהנים חייבין אבל לדבריך שפטורין אסור לשקול. אך לפ"ז גם קטנים אסורין. ובאמת קשה בגמ' הנ"ל דלעיל דלמה מקשה מבן בוכרי ולא מהא דאב שוקל עבור בנו. ואין להאריך כאן:

שם הואיל והעומר ושתי הלחם משלנו האיך נאכלים. קשה כיון דמפורש בתורה לה' לכהן הרי התירן באכילה ואיך נלמד מזה דאין לכהן חלק דלמא גזה"כ היא. ולשיטת רבה א"ש דקרא מיירי בבאין עם הזבח אבל בבאין בפ"ע האיך נאכלין. אבל לאביי דראייתם היא בבאין עם הזבח קשה. ואולי עיקר ראייתם מדכתיב כל מנחת כהן לא תאכל משמע דליכא מנחת כהן שתהי' נאכל:

שם לחמי תודה לא איקרי מנחה כו'. ואף דגם לחם הפנים לא מצינו דאיקרי מנחה מ"מ כיון דאין לו זבח ע"כ מנחה היא. ואף דמקטירין הלבונה מ"מ הוא מנחה כמו בלחם הבאין בפ"ע דלכ"ע מנחה היא כנ"ל. ושוב ראיתי בתויו"ט (פ"ה מ"ג) כתב בשם רש"י בחומש דאיקרי מנחה ע"ש. ואין צורך דכיון דאין עמו זבח ע"כ מנחה הוא כנ"ל. ובל"ז ד' תוי"ט שם אין מוכרחים דשם באותו פרק גבי תנופה והגשה] חשיב אף ביכורים וזבחים ע"ש. דלא אמר אלו מנחות רק יש טעונות תנופה כו' וקאי על כל הקרבנות כנ"ל. רק בתחלת הפרק שם תני כל המנחות. וע"ז דקדקו תוס' שם שפיר על תודה ע"ש כיון דהוא זבח ולא אקרי מנחה. אבל לחם הפנים ע"כ מנחה הוא כיון שאין עמו זבח כנ"ל:

שם שתי לחם איקרי מנחה דכ' בהקריבכם מנחה חדשה. יש לדקדק דהו"ל להביא קרא דתו"כ והקרבתם מנחה חדשה. וי"ל דשם קאי על הלחם. וא"כ י"ל דנקט מנחה משום שתי הלחם הבאות בפני עצמן כשאין כבשים. דזה תמיד צריך להיות כיון דקאי עתה למ"ד דלחם עיקר ואז בודאי נקרא מנחה. אבל מקרא דבהקריבכם דאיירי במוספין וקאמר בהקריבכם. משמע כדרך הקרבה דהוא עם הכבשים מ"מ נקרא מנחה כנ"ל:

גם יש לדקדק בגמ' נימא פי' הכ' מנחה חדשה על מנחת תמיד של בין הערבים שהי' מתחיל מן החדש ביום הביכורים לכך י"ל דמשמע להגמ' דכיון דתלי חשיבות היום במנחה זו מסתמא הוא קרבן המיוחד ליום זה. וגם דמנחת תמידין כ' אח"כ בפ"ע. וגם אין סברא שלא יהי' נרמז קרבן שתי הלחם בפ' פנחס כלל. אבל בפ' אמור אפשר לפרש דוספרתם י"ל והקרבתם מנחה חדשה הוא יום שאחר המ"ט יום דהקריבו מנחות מן החדש כנ"ל לכך מייתי הש"ס קרא דוהקרבתם ודוק:

שם מה ביכורים לאכילה כו'. צ"ע לפ"ז אי באים בפ"ע נאכלים לעולם כביכורים או ג"כ ליום ולילה. וגם אי נאכלים בעזרה כיון דמקיש להו לביכורים א"כ אין היקש למחצה ומדקתני בברייתא תעובר צורתן משמע דנפסלו בלינה כפירש"י] וצ"ע:

בתוס' ד"ה אבדו כבשים כו' בהדי כבשים אחריני. הלשון מגומגם דהא פשטא דגמ' משמע דה"ק אבדו כבשים לא מיבעיא לך דכבשים אחריני בעי תנופה כמו שפירש רש"י. והוי להתוס' להוסיף בהדי לחם. דודאי הכי הוא דכבשים אחרים צריכין להניף בהדי לחם. אבל הם הבינו כוונת הגמ' דבעי הלחם תנופה. והמשך הגמ' אינו כן דלא תיבעי' לך הוא דמיון הבעיא באבד הלחם:

בא"ד ול"ד לזו תודה וזו לחמה כו'. ותמוה מה ס"ד לדמות הא דהכא שיהא ציבור פטורין מחובתן לתודה שאין עליו חיוב רק מה שנדר ומאי קשה מהתם. וראיתי שגם בס' בה"ז וצ"ק הבינו כפשוטו. ולע"ד תמוה שיהי' כן כוונת התוס' אבל נראה לפענ"ד כוונתם להקשות דהתם בנאבד התודה הלחם פסול אף לתודה אחרת. דכן מבואר בפ"ק דפסחים (י"ג:) ע"ש. דהא דאמר רבה אין מביא תודה אחרת. אין פי' שפטור להביא לבד רק שא"י להביא תודה לצרף ללחם זה כיון שכבר צירף ללחם זו ונאבד לא שייך לחבר תודה אחרת ללחם זו, ולכך קשיא לתוס' דגם הכא בנאבדו כבשים לא יוכל להביא עוד אחרים ללחם זו ונצטרך לחם אחר ג"כ (למ"ד דכבשים עיקר) וכ' דל"ד לתודה כו' דהכא אמרינן בעי תנופה דהיינו אותן הלחם כו'. והטעם י"ל דאין הלחם טפל לכבשים כ"כ כמו בתודה. או דרק ביחיד אמרינן כן אבל בציבור י"ל לב ב"ד מתנה כנ"ל. וי"ל עוד דהתם כיון דפטור להביא תודה אחרת נמצא שהופרש רק על תודה זו משא"כ הכא. ולפ"ז יש לדון בלשון התוס' דה"ק דל"ד לזו תודה פי' כמ"ש. משום דהתם אבד לחם א"מ אחרת לכן הופרשו רק לתודה זו:

אמנם בגוף הדין ק"ק מנ"ל לתוס' לפרש כן. הלא י"ל בעי תנופה קאי על הכבשים כפירש"י ונימא דדומה לתודה דאבדו כבשים אבדו לחם זה כנ"ל. וקצת דקדוק י"ל שכן הדין מהא דאר"י לעיל הכל מודין דהוזקקו זה לזה מעכבין. ואין מובן לי דעיכוב זה לפסול השני לא נזכר במחלוקת רע"ק ובן ננס ומה הכל מודין שייך בזה. ע"כ אפשר דכשא' מעכב דהיינו לב"נ דכבשים עיקר ממילא אף קודם זיקה כשנאבדו הכבשים אבד הלחם. וע"ז אמר ר"י דכ"ע מודין דאחר זיקה אחד פוסל השני כנ"ל:

ומהא דאמרינן בסמוך לרע"ק לחם עיקר מ"מ באבד הלחם מביא הכבשים עם לחם אחר. אין ראי' לפענ"ד דכשהי' לחם וכבשים לכ"ע לחם טפל לכבשים כדאמרי' לעיל (ט"ו.) דפיגול כבשים מפגל הלחם ולא להיפוך ע"ש. וכ"כ בתוי"ט במשנה דהכא ע"ש. ומסוגיא הנ"ל מבואר ג"כ דאף בלי זיקה כגון בתודה שאין תנופה מ"מ העיקר מפגל להטפל, וא"כ י"ל דה"ה בנאבד העיקר נאבד הטפל. ואי"ל דדוקא שם דנשחטו ושחיטת פיגול ג"כ מקדש הלחם כדאי' לקמן (ע"ח.) ע"ש]. דבגמ' משמע שם דאין לחשוב זיקת השחיטה שפיגל בה. דעביד צריכותא בין תודה שלא הוזקקו בתנופה ע"ש, וממילא י"ל דה"ה הכא בנאבדו כבשים אף קודם שחיטה אבדו הלחם וצריך להביא לחם אחר כנ"ל. או כבשים בלי לחם. אבל דעת התוס' רחבה מדעתינו. אבל מ"ש בכוונת התוס' נראה אמת לע"ד:

לכאורה הוי מצי למיבעיא גם אי תנופה עושה זיקה כשהניף הכבשים לא על הלחם אי צריך להניף עתה הלחם. ומשמע דכה"ג פשיטא לי' דכיון דתנופת הכבשים דינם על הלחם כמ"ש בפסוק לכך הוי כלא הניף גם אותם. ואף דגם בהניף על הלחם ונאבדו קודם שחיטת הכבשים דאיגלאי מילתא למפרע דלא הי' הלחם קודש כלל. מ"מ הי' התנופה כדין על לחם הראוי להיות קודש כשישחט. ומיבעי' רק אי גם לחם בעיא תנופה. אבל בהניף שלא על הלחם לא הוי תנופה כלל כנ"ל. כיון דלחם עיקר כנ"ל:

בד"ה לישרפינהו לאלתר כו' אף אי פיגול בעי עיבור צורה מ"מ כאן מצותן בכך ולכאורה י"ל דאיירי שבאו עם הכבשים והי' מצותן לאכילה רק אח"כ נאבדו הכבשים קודם זיקה. ולכך דומה לפיגול בשחיטה דכיון דקודם לזה הי' עומד לאכילה טעון עיבור צורה וה"ה בזה. וי"ל דמדתני יונפו א"כ איירי קודם תנופה שאם הי' תנופה עם הכבשים ודאי א"צ תנופה שנית. וכיון דלא הי' תנופה לא הי' ללחם שום חיבור להכבשים ולא היו עומדין עדיין לאכילה. וגם אחר תנופה אפשר דתלוי בשעת חלות הקדושה אי עומד אז לאכילה וכיון דלחם קדיש בשחיטה ממילא בנאבדו מקודם עומדין רק לשריפה כנ"ל. ועי' רש"י לקמן (ע"ד:) כ' בלשונו דבאין בפ"ע דנאבדו הכבשים ובודאי כוונתו קודם זיקה ע"ש:

בד"ה לפי שאין שורפין כו'. לכאורה קשה על דבריהם דלס"ד דהטעם משום אין שורפין כו' י"ל דיליף מנותר. ולא במסקנא דחוזר הגמ' מה"ט. אכן דבריהם נכונים דהא כל החזרה מה דאין שורפין ביו"ט משום דהרי מצותן בכך. והיינו דוקא ביום. אבל אי שייך הא דאין שורפין גם על לילה משום דיליף מנותר א"כ יעובר צורתן ממש עד הבקר. כל היום א"י לשרוף מחשש דימצא כבשים. ובלילה לא משום דילפי' מנותר דשוב אין מצותן בלילה יותר מלמחרת. אלא מוכח דאף בס"ד דאין שורפין ביו"ט לא הי' משום דיליף מנותר רק מאיסור מלאכה כאידך מ"ד בשבת (כ"ד:) ע"ש ותבין והקשו שפיר:

ולכאורה תמוה לפי שיטתם דנשרפים בלילה א"כ למסקנא נמי דלאכילה אתיין ומכח גזירה אינם נאכלים תקשי ג"כ דלשרפינהו בלילה. דנהי דבעי עיבור צורה הא בלילה אינו ראוי שוב להקרבה הוי שפיר עיבור צורה. ובעלמא דבעי עיבור צורה ונשרפין למחר משום דאין שורפין קדשים בלילה. אבל בלא"ה למה לא יחשב עיבור צורה בלילה. ונראה כוונת התוס' דלמ"ד דלאכילה אתיין שם קדשים עלייהו דמצוה לאכלן בקדושה וכשנשרפים אין נשרפים בלילה. אבל למ"ד דלשרפה אזלי אינם בכלל קדשים שאין נשרפים בלילה ודוחק. ופירש"י נראה עיקר דודאי אין נשרפים בלילה ופי' צורת הקרבתן אחר התמיד. והיינו בעוד יום רק שאין שהות למצוא עוד כבשים ולהקריבן. דמ"ש תוס' דקרבן ציבור דוחה עשה דהשלמה, היינו דוקא בקרבן ר"ח שם במס' ר"ה ע"ש דיהי' נדחה הקרבן לגמרי. אבל כאן כיון דלחם עיקר וכבר הביאו הלחם כדינו שפיר אינו דוחה עשה דהשלמה. ואע"ג די"ל כשיהי' הלחם אחר הקרבת התמיד ויזדמנו כבשים נתבטל כל תנופת הלחם למפרע. כנראה קצת מדברי רש"י ז"ל דפי' דכשיזדמנו כבשים יהי' נאכל הלחם. ואי הי' קרבן בפ"ע במאי ישתנה דין הלחם מחיוב שריפה שהי' עליו אחר התנופה. ולכך צ"ל דכשיש לחם בטל למפרע כנ"ל. מ"מ הא גופא דאמרינן לשרוף עתה הלחם בשעת הקרבת תמיד קודם שיש כבשים. ואם יזדמן אח"כ כבשים כיון שאין לחם אין כבשים דשתי לחם נתקיים שפיר. ומוטב לעשות כן משישארו שנצטרך לדחות עשה דהשלמה כנ"ל:

גם י"ל דודאי מאחרין התמיד מה דאפשר משום שמא יהיו כבשים וממילא כשלא יהי' עוד זמן להקרבת הכבשים שפיר יהיו נשרפין קודם הלילה כנ"ל. מיהו זה יש לדחות דאין להניח שעה מצומצם על הקרבת התמיד. וכ"מ קצת מהאי דמס' ר"ה מדלא איחרו בר"ח קרבן התמיד ג"כ אבל מ"ש מקודם נראה נכון:

בד"ה מה ביכורים כו' ואפ"ה יהיו מתהיינה איצטריך לרע"ק דכבשים יהיו מעוכבים ע"י הלחם. וקשה דהא יהיו עיכובא רק פליגי לעיל אמאי קאי וכיון דמביכורים מוכח דאין עיכוב בלחם על ידי הכבשים. א"כ ממילא קאי על הלחם דמעכב הכבשים. וצ"ל דס"ל לתוס' דכיון דעיקר העיכוב קאי אלחם לבד ואכבשים לבד כמ"ש פ' הקומץ ובתוס' לעיל. רק דנכלל גם העיכוב דכבשים והלחם ביחד. וזה רק ע"י הגז"ש דתהיינה ויהי' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. אבל בלי גז"ש לא יהי' שום עיכוב אחר כנ"ל.

דף מז.

בגמ' האי מיבעיא לי' לדר"י הכל מודים שצריך שיהי' לחם בשעת שחיטה. וקשה למה מייתי דר"י הלא מפורש בדברי ראב"ש עד שישחוט לשמן. ונראה דר"י בשלמי נזיר מיירי דלהכי כתיב זבח דגם בשעת שחיטה צריך להיות הלחם. ונסתלק בזה קושי' התוס' ד"ה שיהא לחם. מיהו בלא"ה איני מבין קושית התוס' דשיהא לחם הפי' שישחט לשם הלחם כדכ' על זבח:

שם בגמ' אלא אליבא דהאי תנא כו' כרבי ס"ל כו'. פי' ולא ס"ל כאביי ורבא דלא ניתר. וצ"ע לפ"ז מה פי' קדוש ואינו קדוש. ואפשר הפי' שאינו מן המובחר. ומיהו אביי ורבא נראה דפשיטא להו דלא דמי להתם דרק לחומרא זריקה מועלת ליוצא. ולהכי השמיט הרמב"ם בעיא זו וסתם וכתב קדוש ואינו קדוש משמע דאינו ניתר אע"ג דהעתיק הדין דיש בלחם משום פיגול ע"ש (פי"ז מפסוה"מ). ולכאורה אין מובן פי' הגמ' דמדמי הא לזריקה מועלת ליוצא. די"ל היכא דנזרק לשם הלחם שפיר הלחם מפוגל אפי' יצא. אבל הכא דנזרק שלא לשם הלחם לא נתקדש עדיין הלחם לגמרי להיות דינו כדין הזבח. וצ"ל דפשיטא להגמ' כיון דלרבי קדוש עכ"פ נעשה קרבן אחד ורק דהזריקה לא הי' לשמה ונעשה בזה קצת פסול אל הלחם כמו יצא. דנהי דהכבשים כשרים שלא לשמן. מ"מ הלחם נפסל מחסרון הקדושה של הזריקה שלא הי' לשמן והוי כפסול יוצא. ולהכי למ"ד זריקה מועלת ליוצא מהני ג"כ להתיר הלחם:

בתוס' ד"ה ואת האיל כו' הימנו וד"א כו' ומיהו קשה כו'. אין מובן ענין הימנו וד"א לכאן. ודברי הצ"ק בזה תמוהים. וגם מ"ש מיהו קשה י"ל גם בלי תירוץ התוס' יקשה קושיא זו. ונראה לפרש דבאמת בתו"כ יליף כבשי עצרת מתודה ע"ש בפ' צו גבי תודה. וכדפירש"י הכא והגמ' דמייתי פסוק דאיל נזיר. נראה דהוא משום דלראב"ש דילפותא דידי' ע"כ מאיל נזיר הוא. ומיישב פסוק זה גם אליבא דר'. אבל מילתא דרבי שפיר מוכח מתודה. וממילא כ' תוס' שפיר דהוי הימנו וד"א וכיון דשחיטה דבעי לשם לחם מוכח מתודה. רק דמוסיפין ללמוד מתודה מה דלמדו בתודה מאיל נזיר על זריקה ג"כ מיעשה שיהי' כל עשיותיו כו'. א"כ מיושב שפיר דצריך למילף שחיטה מתודה. דאל"ה לא הוי למדין כבשי עצרת מתודה דהוי דבר הלמד ואינו חוזר ומלמד. רק משום דיש קרא בתודה עצמו על השחיטה הוי הימנו וד"א כנ"ל. רק התוס' דחו זה וכ' משום דהוי גילוי מילתא בעלמא ולכן כ' ומיהו קשה כו' כנ"ל נכון:

בד"ה במה יעשה כו' וצ"ע לרבי כו'. לכאורה נראה לפרש לרבי מנ"ל לפסול שלא לשמה בכל עבודות כיון דמפרש רק זביחה. דאין לפרש מנ"ל לרבי למדרש פסול לשמה כיון דדריש הכא לענין אחר. דהא י"ל דתרתי מוכח כמ"ש תוס' לראב"ש. וכ"מ קצת בס' צ"ק. אבל בבה"ז מפרש כפי' השני וקשה כנ"ל. אך פי' הא' דחוק בלשון תוס'. וגם בל"ז אין קושיא די"ל דזבח מוקי לדרשא דהכא ושם דריש כל עשיות. ע"כ נראה כפי' בה"ז. דלכאורה קשה מ"ש תוס' דתרתי מוכח דהא ריש זבחים שם דרשינן שינוי בעלים באם אינו ענין לשינוי קודש ע"ש. וע"ז לא שייך תרתי דלמה נוציאו מענינו כיון דאינו מיותר עכ"פ. ולכך י"ל דדוקא לראב"ש כ' התוס' כן כיון דזבח מיותר ודאי אתי באם אינו ענין לשינוי בעלים ממילא כל עשיותיו קאי על תרתי. אבל לרבי זבח עצמן לתרתי קשה שפיר כנ"ל וע"ש בגמ':

בד"ה שיהא לחם כו' אע"ג דלא מעכב כו'. קצת צ"ע מנ"ל דאינו מעכב לרע"ק דאמר לחם עיקר ובלחם גרידא ודאי תנופה מעכב דליכא אלא תנופה א"כ גם עם כבשים י"ל דתנופה מעכב. וגם הא כתי' איזה פעמים תנופה בעצרת. ואפשר דמעכב. וגם בעומר צ"ע אי תנופה אינו מעכב כמ"ש מזה במ"א עמ"ש לעיל י"ח]:

בד"ה בקונטרס כו'. באמת פירש"י תמוה דפירש לאביי תפיס פדיונו דמ"מ לחולין לא נפיק דא"כ מאי מקשה הגמ' מאי איכא בין רבי לראב"ש הלא לראב"ש נפיק נמי לחולין. וגם למה הוצרך רש"י לכך הלא בלשון ראשון רצה לומר דאפי' לרבא נפק לחולין. נהי דזה דוחה רש"י מהך דפסחים דמוכח דלרבי לא נפיק לחולין. אבל עכ"פ בדאביי שפיר י"ל כן וסוגיא דפסחים לרבא אתיא. וזה כוונת התוס' ג"כ במ"ש צ"ע דתחילה פי' כו' רק לשונם צריך תיקון. מיהו סוף דברי התוס' נראה לפרש ע"פ מ"ש התוס' לעיל (מ"ו ד"ה ואיזה זיקה). דמסקו שם דנהי דלרבי נפיק לחולין היינו בעלמא היכא דליכא קדושת תנור. אבל הכא מצד קדושת תנור לא נפיק לחולין. א"כ א"ש פי' הקונטרס דלחולין הכא לא נפיק בלא"ה מטעם קדושת כלי, וא"כ הכא ליכא נפקותא רק לאפסולי ביוצא. אבל בעלמא יש נפ"מ גם לענין דנפיק לחולין וז"ש התוס' דאיכא בינייהו במקומות אחרים:

דף מז:

בגמ' זריקת פיגול מי מקדשא. מכאן קשה למ"ש תוס' לעיל (ע"א) דלראב"ש דעומד לזרוק כזרוק דמי סגי בנתקבל בכלי אפי' זרקו אח"כ בפסול. א"כ קשה מאי מקשה הכא מר' גידל הלא כבר נתקדש לחם בשעת קבלת הדם והלחם יצא בין שחיטה לקבלה. ואפשר א"נ להגמ' דיסבור רע"ק עומד לזרוק כזרוק. תו קשה כאן מה מדמי הגמ' לזריקת פיגול במעילה דתלי' רק בזריקה אבל קידש הלחם בא ע"י שחיטה וזריקה:

שם והא"ר גידל כו'. לכאורה תמוה במשנה דלעיל (ט"ו) דפיגל בכבשים פיגל הלחם. ואי משום תנור מקדש בתודה דפיגל הלחם מאי איכא למימר. ופיגול בשחיטה למ"ד שחיטה מקדש הוי כפיגול בזריקה למ"ד זריקה מקדש. גם קשה הדמיון למעילה דשם הטעם דכיון דפיגול פסול א"כ אינו ראוי להקריב ואין בו מעילה. וכן בק"ק כיון דפסול אין ראוי' לכהנים ויש בו מעילה. אבל לענין לעשות הלחם מפוגל מאי בכך דהי' בפסול מ"מ עי"ז לא ניטל שם זריקה לענין לקדש הלחם. ושוב ראיתי בסוגיא דמעילה (ג') דפרכינן על ר"ג ממקום אחר. ומסקינן שם דרק למעילה אמר ר"ג אבל מקדש לפסול ע"ש. וא"כ קשה סוגיא דהכא [ונראה דלזה כוונו התוס' ד"ה ולאו איתותב. שכ' דר"פ לא ס"ל שנויא דהתם] וצ"ע כי לא עיינתי עדיין כראוי בכ"ז:

שם בגמ' מהו שיזרוק דמן שלא לשמן להתיר בשר. תמוה לי ענין הספק כיון דשחיטה עושה זיקה להקריבם דוקא עם זה הלחם ולהכי אבד הלחם א"י לשוחטן אפי' לשם אותו זבח וצריך ליקח כבשים אחרים מה מקום לומר דלשם זבח אחר לישתרי יותר. והי' נראה מזה הוכחה למ"ש לעיל דאבדו לחם אבדו כבשים. הפי' אפי' כבשים אחרים תו א"י להביא בלי לחם דע"ז נעשה הזיקה שלא להביא כבשים בלי לחם. א"כ א"ש סברת הגמ' דשלא לשמן לשתרי. ועדיין צ"ע בזה ואי הני אמוראי לא הוי ס"ל דר"י ושחיטה אינה עושה זיקה הוי א"ש טפי בעיא זו. דהיינו למ"ד לחם עיקר ולכן כשאבד הלחם א"א להקריב כבשי עצרת בלי לחם. וע"ז מיבעיא אי מותר ליקח לזרוק שלא לשמן והוי דומיא דפסח בשאר ימות השנה. והי' מיושב בזה הרבה קושיות. א' מה דתמוה דלעיל מקשה אדר"י אי שחיטה עושה זיקה אפסל לחם אפסל תודה והכא מיבעיא הוא בגמרא. בפרט הרמב"ם פוסק דנשאר בעיא זו בספק ולעיל קאמר הש"ס בפשיטות כן. ומה שהבינו התוס' דכוונת הגמ' לעיל דאפסל לשמן. תמוה דמאי מקשה נימא דיזרק הדם היינו שלא לשמן. וגם רש"י פי' בהדיא הקושיא דאפסיל אפי' שלא לשמן ע"ש. ותו קשה דלקמן (מ"ח.) דתנא תנא קמי' דר"י שחט ד' כבשים כו' מושך כו' פשיטא להו דא"א לזרוק שלא לשמן ור"י מר"ז דהכא מיבעיא לי'. ודוחק לומר דלא ידעו הך דר' יוחנן דקדים להו טובא. אבל אי נימא כנ"ל א"ש דלר"י דשחיטה עושה זיקה פשיטא דאין להם תקנה לזבח אחר וכדמקשה הש"ס לעיל אפסל לי' תודה רק הכא לא קאי אליבא דר"י כמ"ש. אבל תימא לומר דהני אמוראי לית להו דר' יוחנן הא ליכא מאן דפליג עליו דשחיטה עושה זיקה לכ"ע. וי"ל עוד דהרמב"ם העתיק בעיא זו בספק לענין דיעבד אי זרק שלא לשמן הוי ספק אי מותר הבשר ע"ש ולמה שינה מלשון הגמ'. ע"כ אפשר דמכח קושיא הנ"ל דחקו לפרש כן. והיינו דהא דשחיטה עושה זיקה י"ל דהוי רק לענין לכתחילה כמו דאסור לשנות הזבח לזבח אחר כמו כן כיון דהוזקק ללחם זה אסור להקריבו ללחם אחר אבל בדיעבד י"ל אי זרק הורצה. ולכן עיקר בעיא דהכא מצד דפסול לשמו למ"ד לחם עיקר אי יזרוק לשמן בלי לחם פסול אפי' בדיעבד. ומהו שיזרוק שלא לשמו אין הפי' לכתחילה רק אי מהני בזרקו שלא לשמן. והשתא א"ש הכל מאי דמקשה הגמ' לעיל אפסיל לי' תודה היינו לכתחילה. דזה פשיטא כיון דעושה זיקה פסול לכתחילה לזרוק הדם שלא לשמן וגם הך דד' כבשים דלקמן לענין לכתחילה מיירי והכא מיבעיא לן בדיעבד ועי' מ"ש לקמן לדחות זה הפי':

שם בגמ' א"ל יש לך דבר כו'. לכאורה נראה דר"ש בר"י לעיל דפי' מחלוקתן דר"א ור"ע אי זריקה מועלת ליוצא לא ס"ל כר"ז הכא דכיון דיצא לחם ונפסלו אבדו כבשים ולית להו תקנתא לר"ז אפי' שלא לשמן. א"כ איך שייך פיגול כיון דאין הדם ראוי לזרוק ולהתיר בשר. ול"ד לאימורים שיצאו דהדם לא נפסל. וגם שם נראה לכאורה דביצאו בשר ואימורים למ"ד אין בשר אין דם אה"נ דיצא מידי פיגול ועי' בזה במ"ש התוס' לעיל (י"ב.) ד"ה ה"מ] וא"כ ה"נ כיון דיצא לחם אבדו כבשים וליכא בי' פיגול. אכן הרמב"ם (פי"ז מה' פסוה"מ ה' י"ט) הביא הברייתא דלעיל ופי' דאפי' עדיין הלחם מבראי דזריקה מועלת ליוצא. ובזה כ' הרמב"ם (שם הל' כ') דהדין ספק אי כשר שלא לשמו. ולע"ד הדבר צריך עיון. ונסתפקתי למ"ד תנופה עושה זיקה. היכא דשחטן שלא לשמן ואח"כ נאבד הלחם מה דינו כיון דבשעת שחיטה הי' ראוי לשמן וכשר נמי שלא לשמן וכיון דכשר מצד שלא לשמן שוב לא איכפת לן במה שאבדו לחם אח"כ. אי גם כה"ג שייך אין לך דבר כו' כיון דבלשמן לעולם פסול בלי לחם א"כ גם בשלא לשמן כל שאבדו לחם אבדו כבשים:

שם והרי פסח קודם חצות. תמהני דר"י ובן בתירא פליגי בזה (בזבחים י"א:) וגם הרמב"ם והרע"ב פסקו כב"ב דגם שלא לשמו פסול כיון דמקצתו ראוי ע"ש. וא"כ הו"ל להקשות מפסח בי"ג דלכ"ע כשר שלא לשמו. ואפשר דהיכא דנשחט לשמו קודם חצות כיון דתו לא ראוי לכ"ע יתכשר כשיזרוק שלא לשמה וא"כ מה דקאמר דכשר של"ש כנ"ל כששחט לשמו וזרק של"ש. ובאמת צ"ע לדינא למאי דמסיק הג' שנראה ונשחט נדחה כו' מה יהי' הדין בנשחט לשמו ונזרק שלא לשמו דלאח"פ כה"ג נראה דפסול מה"ט דאין לך דבר. [איברא דגם בזה צ"ע למ"ש תוס' דהוי מצי לשנויי כו'. אך י"ל דבנשחט גם תוס' מודה דכיון דנשחט לשמו אינו עומד לשלמים והא דבשאר ימה"ש שלמים היינו בסתם] אבל קודם חצות כה"ג י"ל כיון דלא נראה אף דנשחט לשמו יכול להיות כשר בשל"ש דתרווייהו תירוצי איתנהו. וכ"מ מדלא אמר ה"ק יש לך דבר שנשחט כו' ומדהוסיף שנראה ונשחט משמע כנ"ל. ונמצא לדינא דקודם חצות אף בנשחט לשמו כשר בזורק שלא לשמו וצ"ע ודוק:

בתוס' ד"ה מהו שיזרוק לר"י דתנופה כו' פי' בה"ז דלא מיבעיא לר"י כו' ע"ש. ויותר נראה דבדרך קושיא אמרו כיון דאר"י את"ל כו' אבדו א"כ פשוט לי' דאין תקנה לכבשים שוב. וע"ז תי' דהתם שאני דכיון דלא נשחט אין לשנותן כו' כנ"ל. ועי' צ"ק וגם דבריו א"נ רק כמ"ש נראה נכון. והנה לפי מה שכתבתי בשם הרמב"ם דהבעיא היא לענין דיעבד נדחה תירוץ התוס'. מיהו עיקר קושייתם י"ל דהא מסיק הגמ' דדוקא נשחט לשמו ונדחה פסול שלא לשמו א"כ בתנופה י"ל דפשיטא גם לבעל הבעיין דכשר שלא לשמן ודוקא פסול אחר שחיטה מיבעיא לי':

בד"ה והרי פסח אחר חצות. צ"ק מגי' קודם חצות. ואין נראה לע"ד דא"כ מנ"ל לדמות לשם דהתם אח"פ שלמים אבל קודם חצות כיון דעומד לפסח שפיר פרכינן. עכ"נ דצ"ל אחר זמנו וקאי אפירכא בתרייתא כנ"ל. ובגוף קושי' התוס' לכאורה נ"מ לדינא דלתי' הגמ' בנשחט אח"פ לשמו ונזרק של"ש פסול. ולתי' תוס' כשר. ועמ"ש לעיל מזה. והי' נראה דהא דאמרי' בזבחים שאני פסח בשי"ה דשלמים הוי היינו אי פסח לא בעי עקירה והכא משנינן למ"ד דבעי עקירה. וסוגיא דהכא ודאי קאי למ"ד דבעי עקירה דתוס' כ' בפסחים (ס"ו.) דלמ"ד לא בעי עקירה כשר בשוחט אח"פ לשמו וכשר ומשמע מפירכא ב' דלשמו פסול וע"כ משום דלא בעי עקירה כנ"ל. ואף דגם בזבחים שם משמע דסובר דפסול לשמו אחה"פ מ"מ י"ל דשם כוונת הגמ' דלא מתכשר לקרבן פסח אבל כשר בתורת שלמים וקצת צ"ע באמת בזה:

והנה מדבריהם נראה דגם מה דמשני בתר הכי כי קאמינא יש לך דבר שנשחט כו'. באמת לאו דוקא רק לרווחא דמילתא קאמר גם לפי שיטת המקשן מפסח מ"מ שפיר קאמינא. אבל אליבא דאמת אפי' קודם שחיטה נמי אין לך דבר שנדחה לשמו וכשר שלא לשמו. דמפסח אין ראי' דשלמים הוא. ובהכי מובנים דברי התוס' לקמן (מ"ח.) ד"ה או ששחטן דס"ל בפשיטות דכל הנדחה מלשמו פסול שלא לשמו אפי' קודם שחיטה אך לשון הגמ' לא משמע הכי. וצ"ע:

בד"ה והרי תודה וכו' והמקשה הי' יכול להקשות כו' וקשה מאי שני כו'. כל דבריהם אינם מובנים הלא לפי"מ שפירשו דהגמ' ס"ל דלשם תודה פסול ולשם שלמים כשר. ובעי למידק מזה דה"ה בכבשי עצרת אע"ג דנדחו מלשמה כשר שלא לשמה. א"כ מה יקשה אפי' אי יש זיקה ואדחי מלשמן מ"מ כשר שלא לשמן הן בכבשים הן בתודה. ומ"ש תו וקשה מאי שני אין לו פירוש כלל. ולפי הנראה דיש ט"ס בתוס' וחסר שורה וכך צריך להיות ועוד יש לפרש דס"ל כסוגיא דלעיל דגם לשם תודה כשרה והמקשה הי' יכול להקשות כו' וקשה מאי שני כו'. ע"כ סיימו דהעיקר כפי' הראשון דפליגי אסוגיא דלעיל ולשם תודה פסול. ומ"ש דל"ד לפסח נראה כוונתם משום דתוס' כתבו בפסחים דלמ"ד דלא בעי עקירה כשר בשוחט אחה"פ לשם פסח וא"כ קשיא אמאי בשוחט לשם תודה פסול ותי' דכיון דנשחט לתודה שפיר חל תודה עליו. משא"כ פסח דלא נשחט עדיין כנ"ל. והגהת הבה"ז ופי' א"נ לפענ"ד. מיהו מ"ש דהוי למקשה להקשות כו' אין מובן דאי נימא דיש דבר שפסול לשמו וכשר של"ש א"כ מה בכך דנפסל תודה מ"מ לשם שלמים כשר שפיר והרי בס"ד ודאי לא ס"ל כסוגיא דלעיל. לכן מ"ש דלמסקנת התוס' אין מסקנא דהכא כדלעיל הדרי בי. דיותר נראה דתוס' חזרו כאן ממ"ש לעיל רק פירשו דגם לעיל הי' קושי' הגמ' דזורק לשם שלמים וכפירש"י לעיל רק תוס' פליגי שם וכן ס"ל הכא בריש דבריהם ומסקי כפירש"י. ועמ"ש לעיל מזה:

דף מח.

בגמ' אי דפריק להו אבראי אפסיל להו ביוצא כו' לפירש"י ותוס' נאכלין כולן בפנים וגם מושך שנים לאו דוקא דצריך להניף על כולן כמ"ש התוס'. והרמב"ם (פ"ח מהל' תו"מ) כתב סתם מושך שנים והשאר נאכל בחוץ רק שפודין אותם בפנים. ותמוה כמ"ש גם הל"מ דממ"נ אי ס"ל דשייך ברירה ומניף רק על ב' א"כ ב' הנשארים ליפדינהו בחוץ ע"ש. ואפשר דס"ל להרמב"ם כגירסא אחרת שכתבו רש"י ותוס' לעיל דלרבא תפיס פדיונן ויש להם פדיון ומ"מ נפסלין ביוצא כדאיתא לעיל בגמ' דנ"מ לאפסולי ביוצא וכוונת הגמ' הכא דאפי' אותן הב' שיש להם פדיון אפי' לרבי מ"מ כיון דנפסלו ביוצא לא שייך פדיון אחר שחל עליהם שם פסול מוקדשין ודוק כי נכון היא. אך צ"ע ליישב קושי' רש"י לעיל מהא דאמרי' בפסחים דלרבי ב' דברים מעלין זה בלא זה ולא נפקא לחולין:

שם בגמ' לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן. קצת קשה כיון דמוקי הברייתא כראב"ש א"כ י"ל דר"י אליבא דרבי אמרה דהכי קיימ"ל דעיקר קדושה בשחיטה ולהכי שחט על שמונים פסול אבל לראב"ש י"ל דכשר כיון דאין עיקר הקדושה נגמר רק בזריקה. ואולי קאי הגמ' למאי דבעי לאוקמא אפי' כרבי:

שם שחט ד' כבשים על ב' חלות כו' הפסדת את האחרונים כתב רש"י ב' פירושים. ונראה כוונתו לפי"מ דבעי לעיל ר"י מר"ז דאפי' אבד הלחם אחר השחיטה כשר שלא לשמן. א"כ הי' כוונת התנא הכא דשוחט שנים שלא לשמן בין הראשונים בין האחרונים. אבל למסקנא דאין לך דבר שכשר של"ש ופסול לשמן הפי' דשוחט הראשונים שלא לשמן. מיהו לפי' הראשון קשה מה חטא דאמר ר"י כיון דלאחרונים אין תקנה אחרת לא שייך איסור לשנות בקדשים. וצ"ל החטא השבות דהזאה ביו"ט:

שם כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפ"ז הדם יזרק והיינו כתנא דבי לוי כמ"ש התוס' והרמב"ם ג"כ העתיק ברייתא זו א"כ מוכח דאפי' למ"ד לחם עיקר ואין מביאין כבשים בלי לחם מ"מ אי הביאם כשרים דהא לא גרע מלפני זמנם. והא הכא שחטן לשמן והדם יזרוק שלא לשמן וממילא ע"כ אי זרק אפי' לשמן כשר דאל"כ אין לך דבר שפסול לשמו וכשר שלא לשמו. וא"כ נדחה בזה הפי' שכתבתי לעיל דכוונת הבעיא דר"ז לעיל הי' מטעם לחם עיקר דבזה כשר לשמו. וע"כ לומר דמטעם זיקה דשחיטה אמרו לעיל דאדחי מלשמו וזיקה דשחיטה פוסל טפי מכבשים בלא לחם. מיהו אפשר לתרץ דהכא שאני דלא נראה כלל לשמו כיון דשחט לפני זמנו אבל התם דבשעת שחיטה הי' לחם ונראה לשמו שפיר פסול שלא לשמו. ומ"ש תוס' ד"ה או ששחטן דגם הכא שייך אין לך דבר וכו'. זה קאי אליבא דר"ה דס"ל הכי בזבחים כמ"ש התוס' כאן ע"ב ד"ה איתיבי' ע"ש אבל הרמב"ם לא ס"ל כר"ה:

שם בגמ' חטא בשבת בשביל שתזכה בחול ל"א כו'. אפשר לפרש עיקר החילוק דחטא באותו ענין שבו הזכות אמרינן כהך דלעיל דהזכות והחטא בזה הקרבן. וה"ה אם הי' החטא בשבת לזכות בענין השבת הוי אמרינן אבל הזכות לקרבן אינו בענין השבת הוי כב' ענינים. ויתיישב בזה קושי' התוס' ד"ה חטא בשבת ע"ש:

בתוס' ד"ה חטא בחטאת ואפי' הי' עובר וכו'. ובאמת קשה לכאורה מה מדמי הגמ' הך דהוי לאו גמור. אפשר דל"א בי' חטא בשביל שתזכה. דהכא לשנות הקרבן אינו לאו גמור כמו כל שממנו לאישים. וא"כ אפשר דס"ל להגמ' דהתם נמי במעלה לשם עצים אפי' לחכמים ליכא לאו ממש רק איסורא בעלמא אבל לעבור על לאו ממש בשביל שתזכה ל"א וצ"ע בזה:

תוס' ד"ה חטא בשבת כו' תימא כו'. יש לעיין דהא ודאי גם אם יזרוק הדם מ"מ אסור להקטיר החלב משום דתו ליכא הפסד קדשים דיכול להקטירן בערב. וממילא אסור ג"כ לאכול הבשר קודם הקטרת ה האברים **למ"ש התוס' בביצה (כ':) דהואיל וא"י להקטיר ביו"ט. הבשר מותר באכילה שפיר הקשו התוס' הכא. אכן בנזיר (כ"ח:) כתבו התוס' דאסור לאכול עד הערב אחר הקטרה וס"ל כמ"ש התוס' בביצה בשם י"מ דהתם מיירי בנטמאו אימורים או אבדו. א"כ י"ל כנ"ל:** ושנאמר דמה"ט יהי' מותר באמת להקטיר ג"כ משום דכשיהי' אסור להקטיר יהי' אסור לזרוק ויהי' הפסד קדשים. מ"מ אין לזה טעם כיון דאחר שזרק ליכא הפסד איך נתיר להקטיר. וכמו כן אין לומר דיהי' רשאי לאכול ביום קודם הקטרה. מטעם דאי' יהי' אסור לאכול לא יוכל לזרוק ויהי' הפסד קדשים. כל זה רחוק מן הסברא כיון דאחר זריקה ליכא הפסד. וצ"ע בכוונתם:

דף מח:

בגמ' תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה משלמי נדבה כו'. תמהני מה ראי' היא זה דהכא דאיתקש כבשי עצרת לחטאת לזכרי כהונה שפיר י"ל דאין היקש למחצה. אבל התם דלא איתקש לשום דבר י"ל דהיקשא לשלמי נדבה עדיף מהיקשא דחטאת. וטפי הו"ל לגמ' למיתלי בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה. ואולי הי' להם איזה דרשא גם בשלמי נזיר לחטאת לאיזה ענין. מיהו לקמן בעולת נזיר ומצורע נמי מדמי הגמ' להכא וצ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה