שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלישי
בתוס' ד"ה הקומץ דליכא למימר מדיוקא לא שמעינן דכשר וכו'. ואין טעם זה מוכרח דגם מחוץ למקומו אין ראי' דנהי דליכא כרת אבל פסול מדאורייתא הוא א"כ פסול מדרבנן י"ל דאיכא בכל גווני [אפי' בדבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר] ולהכי איצטריך להשמיענו הכא דכשר אפי' מדרבנן. ומה שהביאו התוס' מסוגיא דפ"ק יש לדחות דהכי מקשה הגמ' שם דבר שדרכו לאכול אין. דעכ"פ ס"ל להתנא דלא כר"א רק כת"ק. והכא מפורש בהדיא דכשר אפי' לכתחילה והגמ' סמך שם על מתני' דהכא:
דף יז:
בגמ' לא דכו"ע כרת ליכא. הרמב"ם והרע"ב פי' במשנה דלר"א מדאורייתא הוי פיגול. ונראה דס"ל דהגמ' דוחה דאין ראי' מהברייתא מ"מ כיון דר' יוחנן אמר להני תרתי מימרות ע"כ ידע דתנאי הוא ולישנא דמתני' משמע כמ"ד דפסול מדאורייתא. וגם בזבחים (כ"ח.) ס"ל לשמואל נמי הכי כמ"ש התוס' לקמן ד"ה לעולם:
דף יח.
במשנה ולא פתת פירש"י רק בכדי קומץ. ] וכוונתו משום דבלא פתיתה א"א לקמוץ. והתוי"ט מקשה על רש"י דא"כ מאי פריך בגמ' בסיפא אי שפתתן פתיתות מרובות ק"ו היא כו' הלא י"ל דבסיפא מיירי שגם הקומץ לא פתת כראוי. וא"י כוונתו דא"כ באמת פסול לרש"י [אם לא הי' כדי הקומץ פתיתין שיהי' הקמיצה כראוי]:
שם ולא מלח. פי' הרע"ב כל המנחה רק הקומץ. והלשון משמע כן דמיירי כל המשנה קודם הקמיצה דהניף והגיש נמי קודם קמיצה הוא. ובתוס' רע"ק תמה על הרע"ב דגם לכתחילה א"צ למלוח כל המנחה. ואין דבריו מוכרחין וכמ"ש לעיל (בפ"א ו'.) מזה. [וכן כתב הר"ן פ"א דחולין דגם חלק כהנים צריך מלח]. והרמב"ם בפי' המשנה כתב לא מלח כהן אלא זר כדפי' אביי בגמ'. ולכאורה קשה כיון דמליחת קומץ אחר הקמיצה היא למה יוכשר בזר דמקמיצה ואילך מצות כהונה (כמ"ש התוס' ד"ה ור"ש ועי' בשעה"מ פ"ג מה' יו"ט]. אבל נראה הדבר נכון דהא דמקמיצה ואילך מצות כהונה היינו הדברים הכתובים בפרשה מוקמץ הכהן ואילך אבל מצות לא תשבית מלח ברית פרשה בפ"ע היא ושם לא נזכר כהן. כן כ' הרמב"ן פ' ויקרא לענין הגשה דקודמת לקמיצה וצריך כהן ע"ש. ומיושב מ"ש התוס' לעיל (ט'.) ד"ה מקמיצה. וע"ש ברמב"ן דגם מליחה בזר כיציקה ובלילה]:
שם ולא הניף פרש"י מנחת עומר וסוטה. יש לעיין למה לא מעכב תנופה בעומר דתני בי' קרא כמה פעמים והניף. וגם עיקר המצוה והניף הכהן וכתי' ביום הניפכם ותליא הכל בתנופה. וברמב"ם (בה' מעה"ק פי"ג) שהביא משנה זו השמיט לא הניף. ובה' סוטה (פ"ב) דממעט מי שא"י להניף משמע דביכולה אם] לא הניף כשר. ובמנחת העומר לא הביא הדין. נראה דהבין ג"כ דבעומר מעכב. ומתני' מיירי במנחת סוטה או שאר תנופות דקרבנות. וצ"ע לדינא בזה:
שם בגמ' לא יצק כהן אלא זר. צ"ע כיון דאמרינן מקמיצה ואילך מצות כהונה דיציקה ובלילה כשרין בזר א"כ אפי' לכתחילה נמי ולמה נקט לא יצק כשר דמשמע לכתחילה פסול בזר. ואפשר דמדרבנן פסול לכתחילה בזר וצ"ע:
שם בתוס' ד"ה גזירה תימא בלשתות כו'. אפשר ליישב קצת דנראה בזריקה דחישב לזרוק למחר כדי הזי' הוי פיגול אפי' פחות מכזית דבהזאה לא הוי שיעור דכזית. וכ"כ הרמב"ם (סוף פי"ד מפסוהמ"ק) להדיא א"כ נראה דה"ה לר"א בחישב לשתות מקצת דמו סגי נמי בכדי הזי' דמקרא דהאכל יאכל ילפינן אכילת מזבח ואדם בחד שיעורא. וא"כ י"ל דבחישב לשתות מקצת דמו פחות מכזית אין לגזור אטו כל דמו דבודאי לא יחשוב לשתות כל דמו דהא יעבור על איסור כרת אם ישתה כזית דם. אבל עדיין צ"ע לדינא לר"א אי בשתיית פחות מכזית הוי פיגול. עוד י"ל דהא זה ששוחט הקרבן ע"ד להניח דמו אין סברא שמחשב לבטל כל הקרבן דהא שוחט לשם קרבן רק נראה דסובר שכשר להלין הדם למחר. ואע"ג דלפ"ז ממילא יזרקנו למחר מ"מ כיון דלא הי' מחשבתו בפירוש על זריקת דם למחר רק להניחו לא חשיב פיגול ולכן שייך לגזור מקצת דמו אטו כל דמו להניחו כפי' הנ"ל אבל בלשתות לא שייך לגזור אטו כל דמו דכשישתה כל הדם יתבטל כל הקרבן. ואפשר שכן כוונת התוס' בתירוצם:
דף יח:
בגמ' כי אינם נבללין מאי הוי. הקשו בתוס' הא לכתחילה מצוה לבלול. וי"ל כונת הגמ' כיון דלא בלל כלל כשר א"כ הכא דעכ"פ בולל רק שא"א לבלול יפה ליתכשר גם לכתחילה:
שם והתנן לא בלל כשר. ותמוה דהא שפיר יש לפרש המשנה דלא בלל כשר היינו דלא בלל כהן אלא זר [כמו שהקשו התוס'] וא"צ לומר הא כדאיתא והא כדאיתא וא"כ מאי ראי' מביא הגמ' מן המשנה וגם תירוץ התוס' אין מספיק ע"ז. והי' אפשר לומר דלמאי דתני במשנה לא בלל כהן כשר דיעבד. משמע דלכתחילה יציקה ובלילה בכהן ואי נימא דזה מדאורייתא א"כ יש להוכיח דע"כ לא בלל כלל כשר דאי מעכב א"כ כיון דלמצוה צריך כהן וכשבלל ישראל א"א שוב לכהן לבלול והוי אינו ראוי לבילת כהן וליפסול אפי' בדיעבד. בשלמא בלא יצק כהן אלא זר אכתי ראוי שגם הכהן יצוק עוד שמן למ"ד ריבה שמנה לא מיפסל רק בב' לוגין אבל בלילה אחר בלילה ליכא. א"כ ע"כ הפי' לא בלל כלל כשר. מיהו דוחק לומר כן דא"כ יהי' באמת הדין דבלל זר פסול כיון דאינו ראוי לבילת כהן. ולא משמע הכי **בחינוך (פ' קרח מצוה ש"צ) מבואר דיציקה ובלילה בכהן וגם בדיעבד פסולין בזר. ודבריו תמוהין שהם נגד גמ' מפורשת כאן:** וגם מאיזה טעם יהי' מצוה מדאורייתא בכהן כיון דמקמיצה ואילך מצות כהונה וצ"ע: עוד י"ל לפי מה דאמרינן לקמן דמנחת נסכים דלא כתיב שם כהונה בקמיצה מנ"ל להכשיר זר ביציקה רק משום דיציקה לא כתיב במנחת נסכים רק דגמרינן משאר מנחות ולא עדיפא מינייהו. וא"כ הא בלילה מפורש גם במנחת נסכים א"כ אי לא בלל פסול יפסול גם בלל זר במנחת נסכים ומתני' דלא בלל כשר משמע גם בכל המנחות אפי' מנחת נסכים וע"כ הטעם משום דלא בלל כלל נמי כשר:
שם לימא מתני' דלא כר"ש כו'. קצת קשה די"ל דר"ש לכתחילה קאמר דצריך כהן בבלילה ומתני' רק כשר איתמר בדיעבד. ואולי לשון הברייתא משמע דליתא כלל בזר אפי' דיעבד או כמ"ש לעיל דס"ל להגמ' דרק מדרבנן בעי כהן לכתחילה במתניתין: שם א"ר נחמן לא קשיא כאן במנחת כהן כו'. הקשה חתני מ' יעקב מאיר נ"י תינח בלילה פתיתה מאי איכא לשנויי הא ר"ש ס"ל לקמן (ע"ה.) דבמנחת כהן ליכא פתיתה כלל כל שאין בה קמיצה אין בה פתיתה. והי' אפשר לומר דפתיתה דלא אידכר כלל בהאי פרשה דוהביאה וקמץ אה"נ דליתא בזר דרק יציקה ובלילה דכתיב בתר הכי והביאה וקמץ ממעטין דיציקה ובלילה כשרין בזר אבל פתיתה לא. ובמשנה לא פתת הפי' לא פתת כלל כדלעיל. מיהו הרמב"ם (פי"א מפסוהמ"ק) כתב לא פתתן כהן אלא זר כשר. ולכן נראה לומר דפתיתה כיון דבדיעבד לא מעכב כלל רק מצוה לכתחילה ולכתחילה מצוה נמי בכהן שייך שפיר לשון ר"ש דפתיתה בכהן היא אבל יציקה דמעכבת ואי בכהן לא מעכב לא הו"ל לר"ש לסתום דיציקה בכהן הוא כנ"ל:
תוס' ד"ה ור"ש וא"ת כו' וי"ל דבלל זר גרע דמיחל עבודה כו' א"נ כו' תמהני על התוס' שנדחקו בזה והוצרכו לומר משום דזר מחלל גרע טפי. הא בפשיטות ניחא דודאי הא דלא בלל כשר הפי' שנתן כל השמן בתחילה ולא הניח שמן לבלול כדפרש"י במשנה ולהכי אין הבלילה מעכב. אבל בלל זר הפי' שנתן שמן של הבלילה ובללה. א"כ זה הנתינה של השמן ודאי מעכב ולכן אי בעי כהונה מיפסל בזר וה"ה בבללה חוץ לעזרה. אבל באמת מילתא דלא מעכב וכן מלח ודאי בנתן זר ג"כ כשר. וגם בלא זה איני מבין כלל שיטת התוס' דפשיטא להו דכל דבעי כהונה פסול אי לא נעשה כלל והרי הגשה ותנופה דלא מעכב ומ"מ מצריך ר"ש כהן. ופשט הסוגיא דקושי' הגמ' רק על יציקה כיון דמעכב בלא יצק כלל ממילא לר"ש בלא יצק כהן אלא זר נמי פסול דעבודת הזר כמאן דלא עבד כלל לר"ש:
דף יט.
בגמ' וסבר ר"ש מקרא נדרש לפניו וכו' לכאורה קשה דרבנן אדרבנן נמי לפרוך. וי"ל דהכא באמת אין לדרוש לפניו טפי מבכל מקום דהא והביאה אל בני אהרן הוי כמפורש בהדיא דעד עתה לא הי' בכהן רק על ר"ש פריך מק"ו דאפי' בעלמא לא דרש לפניו אבל אדרבנן לא קשה מידי כנ"ל:
שם גלי רחמנא ביוה"כ ושחט את פר החטאת אשר לו כו', ק"ק דילמא בעלמא מצו' בבעלים אבל לא מעכבת דוסמך ושחט לאו לעיכובא נאמר א"כ צריך קרא בחטאת דיוה"כ לעיכובא. והי' אפשר לומר דר"ש ס"ל דשחיטת פרו בזר כשרה רק לכתחילה כתיב ושחט אהרן א"כ מוכח דבעלמא אפי' לכתחילה א"צ בעלים. מיהו בתוס' כתבו להיפוך דמשמע מהכא דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה וא"י כוונתם. ואפשר ליישב דכמה פעמים כתיב בקרא וסמך ושחט והוי הך היקשא בכלל שינה הכתוב עליו לעכב ופסול שלא בבעלים אי לאו דגלי קרא להכשיר:
בתוס' ד"ה תורה וכו' אור"ת כו'. פיר"ת רחוק קצת בלשון הגמ' וקושית ר"ת צ"ע דאפ"ל בפשיטות דע"כ לא אמרינן חוקה עיכובא רק לדברים הנאמרים בפרשה שנאמר בה חוקה ביו"כ גם במנחה לס"ד דגמ'] דכל מה שצוה לעשות באותו פרשה מעכב אבל ברחוץ ידים ושתויי יין נהי דכתיב חוקה אבל שנאמר דמחלל עבודה בכך אין הוכחה דעבודה לא נאמר בפרשה זו ודו"ק:
דף יט:
בגמ' ושמואל דורות משעה לא ילפינן. ולרב צ"ל דילפינן דורות משעה. ומסתמא הלכה כרב. וברמב"ם לא מצאתי הדין אי קמיצה ביד מעכב. ותמהני על התוס' שנדחקו בהא דרבא יד יד לקמיצה והלא י"ל דרבא פוסק כרב. גם אפ"ל דשאני התם דשעה עצמו למדו מגז"ש דיד דמצורע דהוא לדורות ממילא לענין זה הדין שפיר ילפינן לקמיצה לדורות מקמיצה דשעה. וגם מה שהקשו בתוס' מהא דאמר אהרן אם שמעת בקדשי שעה כו'. נראה דל"ד להכא דהתם הוי הוראת שעה שביום הזה הותר אנינות והוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו ולהכי לא הו"ל להקל בקדשי דורות. אבל בכ"מ י"ל דורות משעה ילפינן:
דף כ.
בגמ' ברית אמורה במלח משמע דאל"ה הו"א לא מלח כשר וכן ס"ל לר' יוסף לתנא דמתני'. וקשה נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד א"ע לא מהני דכתיב ולא תשבית מלח ברית. וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מה' אסוה"מ) המקריב דבר על המזבח בלי מלח לוקה ובאמת הקשיתי על הרמב"ם בזה די"ל דעיקר הלאו מה שלא נתן המלח וזה הוי לאו שאין בו מעשה כמ"ש הרמב"ם בעצמו (פ"א מה' חגיגה) גבי ראית פנים בלא קרבן ברגל דהוי לאו שאין בו מעשה דהראי' מצוה בפ"ע והעבירה מה שלא הביא עמו קרבן וה"ה הכא ההקרבה מצוה והעבירה מה שלא נתן עליו מלח. ובע"כ צריכין לחלק דשאני התם דהבאת קרבן עכ"פ מהני אח"כ ויש לו ג"כ תשלומין כל שבעה אבל הכא דהמצוה ליתן עליו מלח [בשעת הקרבה] הוי ההקרבה בלי מלח גוף העבירה ויש בה מעשה. וא"כ נימא אי עביד לא מהני והוי כלא הקטיר כלל וצ"ע:
שוב ראיתי דז"א דהא כל מילי דקדשים **כן כתב בשעה"מ (פ"א מה' ק"פ) וע"ש שהביא בשם הריטב"א דהיכי דאיכא לאו לא צריך שינה הכתוב לעכב. ותמו' מסוגיא דהכא דאיכא נמי לאו דל"ת מלח ואפ"ה בעי קרא לעכב וצ"ע:** דלא מעכבי נמי עכ"פ איסורא דאורייתא הוא וכן זר שעבד דצריך קרא דמחלל עבודה (בזבחים ט"ו:) אע"ג דלקי וע"כ דבקדשים צריך קרא לעכב. ולא אמרי' א"ע לא מהני:
שם ואבע"א כיון דכתיב בי' ברית כמאן דתנא בי' קרא. נראה דלהך תירוצא לכו"ע אית להו דמלח מעכב ופי' דמתני' לא מלח כהן אלא זר. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה ובחיבורו דמה דפריך וכי תעלה ע"ד זר קרב לגבי מזבח ודאי קושיא חלושה היא דמה בכך שקרב ומלח וגם משכחת שמלחו מקודם דנהי דהמצוה למלוח [מנחות] בראש המזבח וקרבנות בראש הכבש] מ"מ ודאי במלח מקודם ג"כ כשר רק כוונת הגמ' הי' דלהכי דוחק לפרש המשנה מלח זר דלא שכיח כן אבל השתא הדרינן מזה ומפרשים לא מלח כהן אלא זר כנ"ל פשוט וכן מצאתי בלח"מ (פ"ה מאסוה"מ):
שם בגמ' אחרים דבאין חובה לה מאי ניהו עצים כו' אימא לבונה ואייתי דם דאיכא נסכים. לא נתבאר פי' הגמ' דלכאורה נראה הכוונה על הברייתא דמשמע מינה דמצד הפרט דאחרים באין חובה אימעוט דם שהרי מקשה אי מה הפרט שמתיר אביא דם. מוכח דמצד באין חובה אימעוט דם וע"ז פריך אימא אחרים באין חובה לבונה ונרבה דם. וכוונת הגמ' דאי נפרש אחרים חובה עצים א"כ צריך להיות כמו עצים שנצרך לגוף הקטרה דקומץ אבל הנסכים מילתא בפ"ע היא. אבל אי פי' אחרים כו' לבונה דהוא נקטר בפ"ע לשיטת רש"י לעיל (י"ג:) ע"ש] שפיר ה"ה נסכים חשיב באה חובה לה. וע"ז משני הגמ' דאפי' נימא אחרים חובה לבונה נמי לא דמי לנסכים דלבונה בכלי אחד. אבל מה דסיים הגמ' אבל עצים כי היכי דמתכשרא בהו מנחה הכי מתכשרא בהו כולהו קרבנות א"י פירושו. חדא מה קשיא להו תו דצריך לסיים הכי להוי נמי עצים בכלל אחרים באין חובה אתי נמי שפיר. ותו דאי מסיק הגמ' דכיון דפרט הכתוב קרבן מנחה משמע דוקא אחרים חובה לה יותר משאר קרבנות והיינו לבונה. א"כ מה מקשה תו הברייתא אי מה מנחה שמתיר איך אפשר לומר כן א"כ למה פרט מנחה הלא כל קרבנות מתירי' הם וצ"ע בפי' הגמ':
שם נסכים בהדי אימורים קאתי. צ"ע לפי הס"ד דגמ' אם נאבדו או נטמאו האימורים דהזבח כשר דהקטרת אימורים לא מעכבא נימא דפטור מנסכים וזה דבר תימא דהתורה חייבה נסכים לכל קרבן:
דף כ:
בגמ' מאן שמעת לי' דאמר עצים איקרי קרבן כו'. ותמוה דהא לרבנן נמי מיקרי קרבן. וכ' התוס' דמשמע לי' דומיא דדם. מ"מ קשה הא עצים שמבערין תמיד, על המזבח גם לרבי לא בעי מלח א"כ שפיר איצטריך קרא למעט הני עצים. וצ"ל דס"ל להגמ' דלרבי הני עצים לא מיקרי קרבן. רק קרבן דעצים הם דבעי קמיצה ומלח. אבל הני דמבערין על המזבח לא מיקרי קרבן וא"צ מיעוט כנ"ל. מיהו אכתי קשה מה דמקשה הגמ' בתר הכי מברייתא דעצים א"צ מלח דאתיא דלא כרבי הלא גם לרבי א"ש בעצים דמבערין תמיד. וצ"ל משום דתני סתם עצים משמע דכל עצים לא בעי מלח לכן לא אתיא כרבי:
בתוס' ד"ה אדרבה ותימא כו'. נראה ליישב דדוקא הני דברים שמצינו בהם חומר שייך לומר דלהכי החמיר בהן הכתוב להצריך מלח אבל מה דאין חייבין עליו משום פיגול קולא הוא ואין לתלות הדין בזה כנ"ל פשוט. גם י"ל דכל קרבן מנחתך כולל אפי' מנחת חוטא דכהן דלר"ש הקומץ קרב לעצמו והשיריים לעצמם א"כ יש בשיריים פיגול. מיהו לרבנן דקיי"ל כוותייהו הקשו התוס' שפיר. אך תי' הראשון נ"ל הגון:
בד"ה נפסל בשקיעת החמה כו' ותי' ר"ת כו' וניחא טפי כו'. יש לתמוה על פי' זה מה דאמרינן ביום זבחו ביום שאתה זובח אתה זורק הלא זביחה גופא ליתכשר אחר תחילת שקיעה דיום הוא וכתבו התוס' אח"ז דבאם אינו ענין לסוף שקיעה תנהו לתחילת שקיעה אבל מה מקום לתלות דין זריקה בשחיטה דשחיטה עצמה לא ידעינן רק מזה הכתוב. ולולי דבריהם הוי אמינא בכוונת הר"ת דמודה דאחר תחילת שקיעה יכולין לשחוט ולזרוק רק כל ששחט קודם שקיעה ואחר תחילת שקיעה בא לזרוק ע"ז דרשינן דנפסל בשקיעה משום דעכ"פ היום נשתנה אחר תחילת שקיעה ולכן לא הוי ביום שאתה זובח ודוקא כה"ג פוסל קרא. וא"ש הלשון הדם נפסל בשקיעה. אך לפי"ז נצרך לפרש הכא במנחה דג"כ נפסל הקומץ שקמצו קודם שקיעה ושקעה עליו חמה נפסל מלהקטיר ודוחק הוא אך לא מצאתי פי' אחר לשיטת הר"ת:
דף כא.
בגמ' האי תנא הוא דתניא ר"י בנו של רי"ב ברוקא כו'. קשה לי א"כ לבונה נמי אינה מקבלת טומאה כמו עצים לחשוב נמי לבונה. והי' אפשר לומר משום דלבונה איקבע בהדי מנחה בכלי ולבונה בפ"ע או בזיכי לבונה אה"נ דא"צ מלח. והרמב"ם (פ"ה מה' איסורי מזבח) כתב דיין ודם ועצים א"צ מלח וכתב הכ"מ דס"ל כר"י בנו של ריב"ב. וז"א דא"כ הו"ל למיחשב גם קטורת. כמ"ש הלח"מ שם על הכ"מ. ולפמ"ש גם לבונה לא הי' צריך מלח. והרמב"ם שם בסוף הפרק כתב דשם היו מולחין קומץ ולבונה. ורחוק לומר דמיירי דוקא בלבונה שעם המנחה:
שם אלא טעמא דמעטי' קרא כו' דם שבשלו א"ע עליו כו' קצת קשה דילמא היינו לאחר דממעט קרא. אבל אי לאו מיעוטא והוי בעי מלח הי' באמת עובר על הדם גם אחר שבישלו ומלחו כיון דכשר להקרבה. והי' אפשר לומר בלשון הגמ' נפקא לי' מתורת דם דאין הטעם משום דפסול להקרבה כדפרש"י רק דהכי גמיר לי' דע"י הבישול נפיק מתורת דם. רק לפרש"י קשה:
שם בחמה נמי לימא הואיל ואידחי אידחי. נראה לפרש דאין הכוונה אידחי מטעם דם שבשלו דשפיר י"ל כיון דהדר להיות כבראשונה לא חל עליו כלל שם בישול רק הכוונה משום דדם קרוש א"א לזרוק ואידחי. והא דמשמע דהקושיא לזעירי משום דבלאו הך דזעירי י"ל דאפי' דם שאינו כשר לגבוה אסור וחייבין עליו רק לזעירי דבשלו אינו עובר הואיל ולא חזי לגבוה לפרש"י א"כ הכא נמי נימא דאידחי. מיהו קצת קשה למה לא מקשה אהך דר"י דאמר הואיל ואידחי אידחי מהך ברייתא דהקפה את הדם. ונ"מ לדינא לפמ"ש דאפי' להפוסקים דם שבישלו אינו עובר עליו מ"מ בבישלו בחמה עוברין עליו מדאורייתא:
שם כאן בחטאות הפנימיות וכו' עי' פירש"י. והסוגיא תמוה דדם חולין ואפי' דחי' דלא ראוי כלל לגבוה חייב משום דכיוצא בו עולה לגבוה בבהמת קדשים וחטאות פנימיות מיגרע גרע אע"ג דכיוצא בו בחצוניות כשר וצ"ע. והנה משמעות הסוגיא עכ"פ לדינא דדם שקרש כשר לגבוה במזבח החיצון דהוי שם נתינה עליו אע"ג דמשריק ונופל אח"כ ובפנימיות פסול ואידחי אפי' הדר אח"כ דזה גם רבא מודה רק לענין חיוב באכילה פליג. ומהתימא על הרמב"ם שלא הביא הני דינים כלל:
שם ל"ק הא דסריך. צ"ע אי גם בדבש וחלב בסריך חוצץ או דוקא בדם. ותמהני על הטור (יו"ד קצ"ח) דלא הביא כלל דסריך חוצץ. והנה הרמב"ם (פ"ב דמקואות) הביא הברייתא דיו וחלב ודבש ודם לחין אין חוצצין ואח"כ הביא דם שסריך בבשר חוצץ. משמע דדוקא בדם שייך זה החילוק בין סריך. וגם מה שהוסיף בבשר אפשר דהבין דדוקא דם מתוך מכה או חתך בבשר האדם כיון דהוא מעורב בהבשר חשיב כיבש. ואולי זה דומה להך דנדה (ס"ז.) בריבדא דכוסילתא שהדם נגלד על המכה חשיב כיבש. ולפי שהביא זה הטור (בסימן קצ"ח) שם סמך על זה וצ"ע אכן הש"ך שם (ס"ק כ') לא כתב כן]:
שם תקריב כ"ש פירש"י אפי' אינה סדומית. והרמב"ם (פ"ה מה' אסוה"מ) כתב אם נתן כל שהוא מלח כשר. והי' נראה שהוציא זה הדין מכאן דפי' כ"ש כפשטי' וכ"כ הכ"מ שם באמת אבל דוחק לפרש כן דמעיקרא מרבה התנא שא"צ להיות כבנין ואח"כ הוסיף כ"ש והו"ל להביא מעיקרא ריבוי דתקריב כ"ש. לכן נראה דהרמב"ם הוציא דין זה מגמ' דלעיל גבי דם] דאמרינן מהו דתימא למשדי בי' משהו למצוה בעלמא. א"כ מוכח דסגי בכ"ש אפי' הוי דם בעי מלח מדאורייתא:
שם תקריב אפי' בשבת. מה שמקשין כאן למה לי קרא הא מליחה באוכלין לאו מלאכה היא [כמ"ש במל"מ (פי"א מה' שבת) ע"ש] לדעתי לק"מ דהפי' לענין ההקטרה דהמלח שנותנין על הבשר ומקטירין גם המלח ע"ז צריך ריבוי. והראו לי שכ"כ ג"כ מהר"מ ראטענבערג בתשובה ח"ב. [וס"ל דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא. אבל להפוס' דריבוי בשיעורין איסור דרבנן הוא. שוב א"צ קרא להתיר הקטרה. וע"כ אתי קרא להתיר מליחה. שפיר הקשו כנ"ל]:
דף כא:
בגמ' מלח שע"ג האבר מועלין בו ושעל הכבש ובראשו של מזבח אין מועלין בו. נראה לפרש משום דאמרינן בתר הכי דתנאי ב"ד הי' שהכהנים נאותים מן המלח אע"ג דלחולין דידהו לא התירו להם אבל עכ"פ כיון דהי' תנאי ב"ד א"כ תו לית בהו מעילה רק כשכבר נתנו על האבר מועלין בו. אבל רש"י פי' שעל הכבש שנפל מן הבשר דתו לא חזי וא"י הטעם למה לא חזי לחזור ולהניחו על האבר ואפי' על אבר אחר. וגם לא משמע הכי כלל דלמה נקט כבש ומזבח הו"ל למיתני אבל נפל מהאבר אין מועלין בו וצע"ג בזה:
שם לא נצרכה אלא לבן בוכרי וכו'. לכאורה לב"ב לאו דוקא דהא לריב"ז נמי כיון דעכ"פ הכהנים דורשין לעצמן ואין נותנין שקלים שפיר הוי רבותא. וי"ל דדוקא לבן בוכרי דפטורין אין להם חלק כלל בשקלים אבל לריב"ז כיון דבאמת גם הם בכלל השקלים א"כ כל הנותן שקל מוסר לכל הצבור גם לכהנים ונמצא דיש להם חלק בשקלים אפי' לא שקלו:
דף כב.
בגמ' ולקח מדם הפר וכו'. לכאורה קשה מנ"ל דמערבין כל הדם שמא מערבין דם הפר כשיעור דם השעיר. וצ"ל כיון דמצוה לקבל כל דם הפר. והשיריים שנשפכין צריך להיות נשאר מכל ההזאות ואם ישאר דם מהפר שלא יערבנו עם דם השעיר יהי' אותן שיריים בלי תקנה לכן צריכין לערב כל הדם:
בתוס' ד"ה והן בולעות כו' ופי' זה סותר מה שפי' במשנה כו'. אפשר ליישב דלקמן דהוי ממש ביטול לגמרי לכן כתב רש"י דלא הוי כיתר סולת דכמאן דליתא אבל הכא לר"י דמין במינו לא בטיל רק דאמרינן סלק את מינו והשמן בטל לגבי הסולת אבל לגבי השמן דהוא מינו לא נתבטל לכן חשיב ריבה שמנה. גם י"ל דרש"י לקמן כתב רק דהגמ' לא מקשה דאפשר הי' ליישב כן אבל במסקנא דמשני בגמ' תירוץ אחר שש א"צ לחדש סברא זו:
דף כב:
בתוס' ד"ה מכאן לעולין כו' וא"ת כו'. ואפשר ליישב דהא דמצות אין מבטלין זה את זה הוא דוקא בשעת עשיית המצוה דהתם קודם אכילה לא שייך ביטול דפסח ניכר בפ"ע וכן מצה ומרור רק בשעת אכילה מתערבין ואז מקיים המצוה אבל הכא מתבטל הדם קודם עשיית המצוה, עוד אפ"ל דשאני התם דכ"א מצוה בפ"ע הוא ואפי' להלל דכורכן יחד מ"מ מודה דאפי' לא עביד פסח אוכל מצה ומרור אבל הכא המצוה נעשה רק בתערובת לית בה דין אין מצות מבטלין זא"ז:
בד"ה ור"י סבר וכו' וא"ת כו' ר"י מספקא לי' אי חוששין לזרע האב כו'. אפשר לדחות קושיא זו דנהי דאמרינן בחולין דמ"ד אין חוששין לזרע האב באותו ואת בנו משום דכתיב אותו מוכח דלא צריך אותו לחלק וכן מאן דלא דריש אותו משום דאיצטריך לחלק מ"מ אפשר דאפי' למאן דלא דריש אותו יש להסתפק מסברא אי חוששין לזרע האב כדמפלפל הברייתא שם לדמות לשלוח הקן דנוהג רק בנקיבות ע"ש וא"כ י"ל דר"י מספקא לי' מכח הסברא ולעולם ס"ל דמערבין לקרנות כר' יאשי' כנ"ל:
בא"ד וא"ת בפ' הנזיקין כו'. אפשר ליישב דהא דאמרינן אליבא דר"י סלק את מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו מ"מ לענין תרומה דעולה דוקא במאה וא' במינו אם נתערב במינו ואינו מינו י"ל דלא אמרינן בזה סלק ולעולם נאסר המינו באין בו א' ומאה דבין אי גזה"כ היא בין אי תקנתא דרבנן היא מ"מ י"ל דלית בה דין סלק דדוקא לענין מין במינו לר"י דאינו בערך ביטול כלל אמרינן סלק אבל במה דהצריכו א' ומאה לא שייך סלק. וא"כ י"ל דמיירי התם דהוי בי' אינו מינו ג"כ ולהכי יש לו ביטול מצד אינו מינו ומ"מ צריך א' ומאה לגבי מינו:
ועפי"ז יש ליישב דברי ר"ת אח"כ דהקשה אהא דב' כוסות ל"ל סלק ותמוה טובא דמאי קשיא לי' התם מצי מיירי דליכא א' ומאה להכי צ"ל סלק וכמ"ש התוס' בסוף הדבור וגם בע"ז שם כתבו כן בפשיטות. ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל לר"ת דע"כ צריך א' ומאה דלענין זה לא אמרינן סלק כמ"ש והוכיח שפיר דר' יוחנן ס"ל בתרומה מין במינו במשהו ולהכי צריכין תרווייהו א' ומאה לגבי מינו והביטול הוא בשאינו מינו מטעם סלק. והא דר"ת הוצרך לחלק בין לח ליבש דלא ניחא לי' לפרש הך דמעלין את המדומע ביש בו ג"כ אינו מינו דסתמא קתני:
דף כג.
בגמ' שלא יקבע לה שמן כחברותי' פירש"י קודם הקמיצה וקשה לי דאם זה עיקר החילוק מה מקשה ר"י לר"ל מחרב שנתערב בבלול הא שם שפיר בולע הקומץ ממנחה שהי' בה שמן קודם קמיצה ול"ד להכא כלל. לכן נראה דעיקר הקפידא שיהי' כמדת חברותי' לוג לעשרון. וגם רש"י דייק בסוף דבריו מעט שמן ע"ש:
שם ע"כ לא אמר ר"י אלא בעצם דמינו דבשר הוא. תמהני דזה דוחק דלכאורה אדרבא השמן הנוטף מן הקומץ הוי מינו דמנחה טפי מעצם לגבי בשר וגם אמאי לא מחלק בפשיטות דע"כ לא אמר ר"י רק בעצם שהוא תוך הבשר ומחובר בו דודאי בפירש לא פליג ר"י והכא הנוטף ממנו אינו מחובר עמו:
שם במשנה אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע כו' ואם לאו פסולה. כתבו רש"י והרע"ב משום דכ' מסלתה ולא מסולת קברתה. וא"י למה לי האי טעמא בלא"ה הוי קומץ שחסר ממנחה זו. והדרשה דתו"כ ולא מסולת חברתה אתי שפיר לענין מה שאמרו לקמן במשנה הקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר. ואין מובן הטעם דלמה יהי' נפסד המנחה ומה בכך דמקטיר הכל וע"ז א"ש הדרש דוקמץ מסלתה והקטיר פי' דוקא מסלתה ולא יערב עמה מסולת חברתה ולהכי נמי דיעבד כשר דליכא קרא לעכב, ולפירש"י ור"ב קשה מנ"ל לעכב דילמא מסלתה ולא מחברתה רק לכתחילה. ובאמת בתו"כ שם פ' ויקרא מסיים הכי. מכאן אמרו שתי מנחות שלא נקמצו כו']. וצ"ע:
שם קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר. פירש"י דאין מצוה להקטיר רק הקומץ. קשה לי טובא חדא דמ"מ כיון דיהי' נפסד מוטב להקטיר ויהי' זו המנחה הורצה וגם לרש"י לא יקטיר דרישא לא דמי ללא יקטיר דסיפא בקומץ שנתערב בשיריים. ותו קשה דלמה לא ביאר התנא גם הכל דאם יכול לקמוץ מזו המנחה קומץ שלה בפ"ע יקטיר להכשיר המנחה זו עכ"פ. וי"ל בזה כיון דעכ"פ אין השיריים מותרין לאכול נכון שלא להקטיר כמו דקיימ"ל אם אין בשר אין דם. אבל לקמן בסוגיא ג"כ תמוה דמקשה הגמ' למה אם הקטיר זו שנקמצה עלתה לבעלים לבטלי' טיבלא לקומץ. ומשני ה"נ כדר' זירא. ותמוה דר' זירא יליף רק דשיריים לא מבטלי משום דאתרבי כל שממנו לאישים בבל תקטירו אבל הכא במנחה שלא נקמצה אינו בכלל זה. ולכן נראה לומר בשיטת הגמ' דכיון שנתערב הקומץ במנחה זו ונעשה אחת ויש בעיסה זו חלק לגבוה זה הקומץ אע"פ שאינו מנחה זו מ"מ היא בכלל כל שממנו לאישים ה"ז בבל תקטירו. ולהכי הוי בכלל היקשא דר' זירא. ובהכי מיושב הכל דלא יקטיר פירוש דאסור להקטיר משום כל ממנו לאישים כו' אך לא מצאתי לי חבר בזה וצ"ע לדינא:
דף כג:
בגמ' התם כדר' זירא. נראה דלפי"ז אתיא מתני' כרבנן ג"כ. ולשון רש"י ד"ה אין הקומץ כו' אין מובן. מיהו אמת הוא דגם לר"י הכי הוא אבל מתני' כרבנן אתיא (ומשו"ה פסק הרמב"ם כמתני' אע"ג דפסק כרבנן]:
דף כד.
בגמ' אמר רבא כו' העשויין כמסרק. צ"ע על הרמב"ם דפסק (פי"א מפסוהמ"ק) האי בעיא בספק דלא יקטיר. והך משנה דשני מנחות שנתערבו כתב (גם שם) בסתם אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע. והו"ל לבאר דוקא בעשוי כמסרק וצ"ע:
שם בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא א' וכו' מדלא איבעיא בנתחברו אחר שנטמא ואח"כ נגע טומאה בחלק שכבר נטמא. משמע דבהכי פשיטא לי' דאע"ג דשבע לה טומאה בזה החלק מ"מ חלק השני טמא דהוי כנגע הטומאה בחלק השני ג"כ כיון דמחובר. רק בצירוף כלי מיבעי' לי' וצ"ע אי צירוף דאורייתא למה לא יהי' ממש כנוגע בכולו דמכף אחת נלמד כל מה שבכף נעשה אחת. והי' נראה קצת דקאי באת"ל צירוף דרבנן וצ"ע ויש לדקדק האי עיקר בעיא דרבא בדין שבע לה טומאה למה העמיד הבעיא לענין צירוף כלי. טפי הו"ל למיבעי בהך דר' יוסי בעשאו וילון דאר"י אם נגע בו הזב הו"ל למיבעי אי דוקא נגע הזב מקודם או אפי' אח"כ. וגם לשון אביי דקאמר ומי אמרינן שבע לה טומאה משמע דלרבא בודאי אמרי' שבע לה טומאה דאל"כ הו"ל למימר אמר אביי ת"ש סדין כו' כיון דרבא מספקא לי'. לכן נ"ל דעיקר ספיקו דרבא אי טומאת צירוף כלי הוי כמאן דנגע גם בשאר העיסה שבכלי. וא"כ אפי' אי קי"ל בכ"מ שבע לה טומאה מ"מ הכא שאני דהטומאה שנוגע בחצי עשרון שנטמא הוי כנוגע גם בחצי השני'. או דצרוף לא הוי כנוגע רק דטומאת חצי עשרון זה מגרר הטומאה גם על חצי השני' כנ"ל. וכוונת רבא מי אמרינן בכה"ג שבע לה טומאה. אבל בעלמא פשיטא לי' דשבע לה טומאה ולהכי מקשה עליו אביי והתנן כו' כנ"ל:
שם והתנן סדין כו'. לכאורה הי' אפשר לחלק כיון דהתם לגבי דבר זה עצמו חמורה טומאת מגע דישאר הטומאה בו אפי' כשיבטלנו ממדרס לעשותו וילון שפיר חל טומאה על טומא' משא"כ הכא דלגבי חלק זה אין שום חומר בטומאה שני'. מ"מ הגמ' לא נראה להו לחלק בהכי. תו יש לדקדק קצת די"ל דאפי' אי שבע לה טומאה מ"מ מתלא תלי וקאי אי משכח לה רוחא חיילא ולהכי כשנעשה וילון חל עליו טומאה שני' אבל הכא לעולם בחלק זה שבע לה טומאה. מיהו הגמ' לא סברו כן דבטומאה אי לא נטמא מיד שוב כלתה לה הטומאה ואין יכול אח"כ לחול מעצמו:
דף כד:
בגמ' אבל טמא מגע מדרס אר"י באיזה מדרס נגע זה כו'. לכאורה הי' נראה טעמי' דת"ק דנהי דבנעשה וילון או שנתמעט משיעור מדרס אינו מטמא תו מדרס משום דהנוגע בה אינו בכלל הנוגע במשכבה דהא לאו שם מדרס עלה. מ"מ גוף הסדין איך יצאה מטומאה ראשונה כיון דהמדרס מטמא אדם ע"כ טמא הוא וטומאה זו במה פקעה כיון דאכתי נשאר בה שיעור קבלת טומאה דעלמא ולכן קאמר דטמא מגע מדרס פי' כמו אילו הי' נגע במדרס דרק טומאת מדרס לטמא אדם פקע ע"י השינוי דנעשית וילון או שנפחת מג' על ג'. כן הי' נראה פשוט. רק בגמ' דחולין שהביאו התוס' מבואר דטעמא דת"ק דר"מ ס"ל דטומאת בית הסתרים טמא ע"ש. ומ"מ כתבתי זה ליישב בזה מה שהקשו התוס' למ"ד דלא ס"ל לחלק בין בב"א ליפשוט לי' מדברי ת"ק. ולמ"ש י"ל דמת"ק אין הוכחה דהוי משום טומאת בהס"ת רק די"ל הטעם כמ"ש דמעצמו נשאר הטומאה ראשונה ולהכי מקשי רק מרי"ו. והגמ' בחולין היא אליבא דאמת. ואולי יש עוד איזה:
ברייתא דמפורש בה דס"ל לר"מ טומאת בהס"ת אבל מכאן אין ראי' כנ"ל:
שם אמר רבא כו' וכן לענין קמיצה. תמהני הלא לעיל נשאר בתיקו אי מהני צירוף כלי לקמיצה. והי' נראה דהך מימרא באת"ל צירוף דאורייתא והגם דרבא ואביי פלפלו לעיל לפשוט האי בעיא י"ל דלמסקנא עלו להם דצירוף דאורייתא ומהני לגבי קמיצה. אכן הרמב"ם (פי"א מה' פסוהמ"ק ה' כ"ג) הביא הך בעיא דלעיל בתיקו והוסיף לומר דאם הקטיר הקומץ הורצה ואין השיריים נאכלין ע"ש. ובאמת טעם דהורצה א"י ואולי מכח הספק פטור להביא אחרת. וטעם הכ"מ שם איני מבין ואח"כ (בדין כ"ז) הביא מימרא דהכא וכתב דהשיריים נאכלין עם החלק הראשון ע"ש. והיא תמיהא רבה. והכ"מ לא הרגיש בזה ובהדיא מסיק שם הרמב"ם דמיירי דאין החלקים נוגעין זה בזה. והרי ב' הדינים סותרין זה את זה וא"י להלום דבריו:
בתוס' ד"ה כי נגע בו. וא"ת בס"פ העור והרוטב כו'. אפשר ליישב דשאני התם דחל עתה טומאה על הבשר בפ"ע דטומאת אבר מן החי הי' רק על האבר. והבשר בפ"ע אין בו טומאה [דבשר הפורש מאבמה"ח טהור] וע"י שחישב עליו חל הטומאה על הבשר בפ"ע:
דף כה.
בגמ' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא. משמע משום דהיוצא אינו לפני ה'. וקשה דנימא עון דאתנן זונה ומחיר כלב דמותרין בבמה דכתי' ל"ת אתנן כו' בית ה' אלקיך ובמה] אינו בכלל בית ה' אלקיך **בתוספתא פ"ד דתמורה דבאוה"מ שבגלגל אסור כמו באוה"מ שבמדבר משמע כן דבבמת יחיד מותר. והא דאיתא בספרי פ' תצא לכל נדר לרבות במה בבמת ציבור קאי. דאי לאו קרא הו"א להתיר דגם זה אינו נקרא בית ה' אלקיך. שוב מצאתי כן בס' ספרי דבי רב. גם י"ל דהא דספרי אסמכתא הוא דהא האי לכל נדר אצטריך לרבות עופות כדאי' שם בספרי ובתמור' (ל':) ומדרבנן ודאי גם בבמת יחיד אסור דלא גרע מביהכנ"ס דג"כ אסור כדאי' באו"ח (סי' קנ"ג) ובמג"א שם דאיסור דרבנן הוא ע"ש:** וי"ל משום דכתי' כי תועבת ה' גם שניהם משמע דאינו מרצה]. והוי כמו לא לרצון יהי' לכם [דכתי' גבי בע"מ] מיהו למאי דמשמע מתוס' ד"ה אימא עון יוצא. דהכשר דבמה לא חשיב הותר מכללו הואיל ואינו לפני ה'. מיושב בלא"ה הך דאתנן ומחיר:
דף כו.
בגמ' אבל מקצת שירי' לא כו'. לעיל (ט':) מסיק הגמ' בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה דאע"ג דמקטירין הקומץ מ"מ אסורים השיריים באכילה וצ"ע בנטמאו מקצת שירי' דלכאורה בזה מותרין באכילה הטהור שנשאר דהתם ממעט מדכתיב והנותרת ולא הנותרת מן הנותרת [א"כ ליכא למעט אלא אבוד ושרוף]. מיהו הרמב"ם (פ"א מה' פסוהמ"ק) כתב בכולהו דאין נאכלין: שם במשנה שלא בכלי שרת פסולה ור"ש מכשיר מפרש בגמ' טעמי' דר"ש דיליף מקרא בא לעובדה ביד כו' ע"ש. ויש לעיין דהא לדידן צריך להיות קידוש קומץ בכלי שרת וגם נתינה על המזבח בכלי שרת הרמב"ם (בה' מעה"ק פי"ג) וגם (בה' פסוה"מ פי"א) דאם לא הקטיר בכלי שרת פסול ע"ש א"כ מקרא דמייתי ר"ש אין ראי' דלא בעי קידוש בכלי שרת רק דעובדה ביד היינו הקטרה א"כ י"ל דר"ש מכשיר היינו הקטרה ביד אבל קידוש כלי גם ר"ש בעי. מיהו בגמ' לא משמע הכי. והנה רש"י פי' דר"ש מכשיר אם לא נתן הקומץ לכ"ש אבל המנחה לכו"ע צריך להקדישו בכלי אבל הרמב"ם במשניות פי' דלר"ש א"צ שום כלי במנחה מקרא דכחטאת וכאשם ע"ש. נראה דס"ל להרמב"ם דלר"י ברי' דר"ח א"צ כלי כלל והיינו דפליג ר' ינאי וקאמר כיון שקמצו מכ"ש לומר דר"ש מודה דמעיקרא צריך כלי שרת ובהא פליג על ר"י ברי' דר"ח דלפי' רש"י לא נתבאר דברי ר' ינאי הגם דלקמן פירש"י דלר' ינאי כשר אפי' שמאל מ"מ אי הא הוי עיקר חידושי' דר' ינאי הו"ל לפרושי אפי' בשמאל וחסר העיקר מן הספר ולפי' הרמב"ם א"ש:
שם הקטיר קומצה פעמים כשרה. כתב הרע"ב אבל ג' או ד' פעמים פסולה דליכא הקטרה פחות מכזית. ויש להסתפק בכוונתו אי דוקא כשחלק הקומץ לג' חלקים דליכא בכל חלק כזית פסול אבל כשהשאיר כזית שלם והקטירו שפיר יכול להקטיר הנשאר אפי' מקצת מקצת פחות מכזית וכן מסתבר. ובהכי יש לפרש ג"כ הגמ' דהקטיר שומשים שומשים ע"ש בתוס' שנדחקו בזה. וכן משמע לי מלשון הרמב"ם (פי"א מפסוהמ"ק) אבל הכ"מ שם כתב להיפוך דצריך להיות בכל הקטרה כזית. אכן כמדומה שיש ט"ס בכ"מ ע"ש וצ"ע:
שם מיתיבי הקטר חלבים כו' הקומץ כו' משמע בפי' דהאי ברייתא כר"ש אתיא. ומהתימא על הרמב"ם (פ"ב מפסוהמ"ק) שהעתיק האי ברייתא לדידן ובזה כבר עמד הלח"מ שם ונדחק ליישב. אכן ביותר מזה תמהני שהרי הרמב"ם עצמו שם (פי"א) כתב בפי' אי לא הי' המנחה בכלי שרת או לא הי' הקומץ בכלי שרת או לא העלה בכלי שרת למזבח פסולה. ותימא על הלח"מ שלא עמד בזה וצע"ג ליישב. וחתני מ' יעקב מאיר נ"י רצה ליישב כוונת הרמב"ם דצריך להעלותו על המזבח בכלי שרת אבל גוף הקטרה כשר בידים בלי כלי [שוב מצאתי כן בקרן אורה ועי' בירושלמי סופ"ה דפסחים כאן במגיס כאן ע"ג המזבח. ובק"ע ופ"מ שם] וזה דוחק:
שם בשמאלו וחישב עלי'. פשט הברייתא נראה דהיינו בקמץ בשמאלו וחישב עלי' להכי ליכא כרת דלא קרב המתיר כמצותו כיון שקמץ בשמאל. אבל רש"י נראה שהבין דקאי ארישא דקמץ בימינו ונתן בשמאלו. ותמהני דא"כ למה פסול דמחשבה באינו ראוי לעבודה כשר היא כדלעיל פ"ק במנחת עומר דעלה מייתי רבא הך כללא דאין מחשבה פוסלת באין ראוי לעבודה:
דף כו:
בגמ' אין קומץ פחות מב' זיתים. לא נתבאר מנלן. ורחוק לומר שיהי' הלכה למשה מסיני ופליגי אמוראי בהל"מ. וגם צ"ע דא"כ כהן שאין קומצו מחזיק ב' זיתים יפסול. וראיתי במל"מ (פי"ג מה' מעה"ק) הביא כן בשם הירושלמי והוסיף עוד לומר כוונת הירושלמי דפסול לכל עבודות דאי לקמיצה מאי קמ"ל. וא"נ בעיני דא"כ ליחשבי' בפסולי מומין דכהנים. ובאמת הי' אפשר לומר דכיון דקמיצתו כדין נהי דאין קומץ פחות משני זיתים דכך הלכה למ"מ יכול לקמוץ ב' פעמים וע"ז בא הירושלמי לומר דאינו כן רק פסול הוא לקמיצה אבל לשאר עבודות שפיר כשר:
שם ר"א מתני לה מבוא השמש ומוקים לה בפוקעין. וכן רב דימי בשם ר' ינאי. נראה דלדידהו אפי' לקלוט לא מהני כל שלא הצית האור ברובן וצריך להקדים להקטיר ביום שיהא שהות שיצית האור ברובן קודם חשיכה. והרמב"ם במעה"ק (פ"י) כתב בפשיטות דמותר להקטיר סמוך לחשיכה אע"ג דקיי"ל כר"י עד שיצית האור ברובן משום דלקלוט שאני וצ"ע למה לא פסק כר"א ור' ינאי. ואולי משום דלדידהו צ"ל סמי מכאן קטורת להכי פסק כסתמא דגמ' מעיקרא. וצ"ע על הכ"מ שלא העיר בזה:
דף כז.
בגמ' או דלמא על העצים דומיא דעל המזבח צ"ע למה על המזבח פשיטא לי' אפשר למ"ד על בסמוך יהא רשאי לעשות מערכה אצל המזבח. עי' בזבחים (ס"ה, פלוגתא דתנאי אי עושין מערכה ע"ג סובב). ואולי הי' להם שום דרשא ע"ז. ועי' ברמב"ם (פ"ב מפסוהמ"ק) כולל כל הג' איבעיות ביחד מטעם דרך הקטרה וכבר עמד הלח"מ בזה ע"ש:
שם ל"ש אלא שאין לו. אפשר לפרש דבאין לו רק מין אחד אפי' מצא אח"כ שאר המינים לא מהני דנהי דלא אגדו כשר מיהו צריך להיות ראוי לאגדן ביחד כדאמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. וכן נראה דעת הרמב"ם (פ"ז מה' לולב) דדוקא במצוין בידו כל המינים. מיהו דעת רוב הפוסקים אינו כן ולא דמי לבילה דמצות אגודה אפי' לכתחילה לא נזכר במצוה זו בפרטות רק מטעם ואנוהו ואין סברא לומר בזה דצריך להיות ראוי לאגודה [ומ"ש הרמ"א או"ח (סי' תרנ"א) שיהיו כולם לפניו. משום הפסק ברכה הוא. כמ"ש מדברי המג"א שם]:
בתוס' ד"ה ולקחתם כו'. לע"ד נראה דט"ס בתוס' וכך צריך להיות ולדבריהם ביום שני תסגי כו' בשביל כולם דבסוף לולב הגזול כו' ולא כתיב ולקחת וליתא אלא כי היכי וכו' [ועי' בהגהת אשרי פ"ג דסוכה]:
דף כח.
במשנה ב' פרשיות שבמזוזה מעכבין ואפי' כתב א'. צ"ע מנלן דהנך ב' פרשיות מצוה א' הם ומנלן דמעכבין ומה זו דאמרו אפי' כתב א' אדרבא כתב א' באותו פרשה שפיר נלמד מוכתבתם כתיבה תמה אבל ב' פרשיות דבכל פרשה כתיב וכתבתם בפ"ע שפיר י"ל דב' מצות הם ואם אין לו רק פרשת שמע יכתוב עכ"פ פ' שמע וגם בד' פרשיות של תפילין קשה. מיהו שם י"ל כיון דכתיב והיו לטוטפות ודרשינן טט בכתפי שתים פת באפרקי שתים ומיירי קרא מכל הד' פרשיות וכתיב והיו לעיכובא ולפ"ז אפשר נמי דמזוזות מקשינן לתפילין דגם הב' פרשיות מעכבין כמו הד' שבתפילין. ועדיין צ"ע שלא הובא בגמ' ובפוסקים שום טעם ע"ז:
עוד י"ל טעם המשנה דתמה היינו להיות שלם כל הצריך להיות נכתב וכיון דבפרשה שני' נמי כתיב וכתבתם א"כ אם כ' פרשה אחת לא הוי כתיבה שלימה כל הצריך דהא חסר פרשה שני' לכן לא הוי כתיבה תמה:
דף כח:
בגמ' אדרבא סמי דידך מקמי דידי. נראה הפי' משום דיש לפרש כלי שרת דפליגי אי כשרים בשל עץ היינו שאר הכלים ופליגי אי ילפי' מאביבא דמשה כדאי' בסוכה נ':] ולא נלמד כלל ממנורה אבל במנורה דאיכא כלל ופרט י"ל דלכו"ע של עץ פסול ולהכי מייתי מברייתא אחריתא דקאמר לא מצא של זהב דבמנורה מיירי דלכתחילה המצוה בשל זהב:
בתוס' ד"ה וטפח וכו' יש תימא כו'. נראה שהבינו דגביע וכפתור ופרח שבזה הטפח הי' זה למעלה מזה (וכולם היו בגובה טפח] וא"י למה נדו מפירש"י ולא יקשה כלום וצ"ע:
דף כט.
בגמ' מעשה הי' והי' מנורת ביהמ"ק יתירה על של משה דינר זהב. תימא לומר שהי' משתמשין בה בפסול. ויתכן לפרש דבימי שלמה עצמו הי' ששקלוהו אחר שנגמרה והיתה יתירה וחזרו והעמידוה על ככר קודם ששימשה במקדש. ומשמע מכאן דקפידא דככר אינו רק שלא תפחות מככר אבל אם הי' בעשת יותר יכולין אח"כ לתקנה להעמידה על ככר וצ"ע הטעם דקרא דככר זהב יעשה אותה יש לפרש דתהי' נעשית מעשת ככר מצומצם:
דף כט:
בגמ' אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כו'. בב"י (סי' ל"ב) הקשה הא מ"מ אינו מוקף גויל. ותי' דדוקא בתחילת כתיבה צריך להיות מוקף גויל. ופסק כן בשו"ע (שם סעי' ט"ז) והקשה עליו הט"ז שם דהוא עצמו הביא בשו"ע שיטת הירושלמי בהא דניקב תוכו של ה' דהיינו חללו כשר דוקא כשנשאר עוד היקף גויל אבל בניקב כל חללו פסול אע"ג דבתחילת הכתיבה הי' מוקף גויל ע"ש שהניח בקושיא ונראה ליישב שיטת הב"י דסברתו הוא דבשעת הכתיבה צריך להיות מוקף גויל. ואותו ההיקף צריך להיות נשאר לעולם ולכן בניקב כל החלל שניטל אותו ההיקף פסול לפי הירושלמי אבל בניקב ירכו ונשאר אות קטנה נהי דעכשיו אינו מוקף גויל לפי שנתקצר האות. אבל אותו ההיקף גויל שמקודם במקומו עומד א"צ עתה היקף גויל מחדש במקום שנתקצר האות כנ"ל:
שם ואי לא יהרג הוא ופסול. כ' בתוס' מכאן דיהרג חסר כתיב. פי' מהרש"א כוונתם דאי הוי מלא לא הי' נראה כמחרף וא"צ תינוק דלא חכים. וקשה לפ"ז הו"ל לתוס' לציין על תינוק דלא חכים. ויותר נראה לפרש כוונתם כיון דכ' התם אפסיק לי' כרעא דו' דויהרג ואי כ' ויהרוג מלא שייך ג"כ נפסק בו' השני' א"כ למה נקט הגמ' יהרג הוא הגם דאפשר דעובדא הכי הוי דו' ראשונה אפסקי לי' מ"מ כיון דשייך הדין בב' הואוין הו"ל להגמ' לומר סתם ואי לאו י' הוא ופסול. ולכן הוכיחו דויהרג חסר כתי' וליכא ו' רק ראשונה ושפיר נקט יהרג הוא. ואפשר באמת נקט כן הגמ' להשמיענו אגב אורחא דויהרג חסר:
דף ל.
בגמ' יחיד קורא אותם. לפירש"י צ"ע הטעם מה בכך דנשתנה מכל התורה מ"מ כיון דיש באלו הח' פסוקים כדי קריאת ב' אנשים למה לא יוכלו לקרות כ"א ג' פסוקים. והי' נראה לפרש דיחיד קורא אותם היינו שאין לקרות אותם ביחד עם הכתוב מקודם רק יחיד יקרא אותם בפ"ע כיון שנשתנו [כן פי' השטמ"ק בב"ב (ט"ו.) בשם הר"י מיגאש ע"ש] מיהו אין המנהג כן. והרמב"ם ז"ל (פי"ג מה' תפלה) פירש דנקראין אפי' ביחיד וא"צ עשרה אע"פ דכל קה"ת אינו בפחות מעשרה שמונה פסוקים הללו שאני ע"ש. עי' בתורת חיים בב"ב שם שהוכיח כפי' הרמב"ם. ועל פרש"י הקשה כנ"ל]:
שם אפשר ס"ת חסר אות אחת כו'. לכאורה הי' נראה ליישב דגם ת"ק מודה דנכתב כל התורה רק שלא הי' נכתב בצירוף אותיות הללו רק כל האותיות ביחד כמ"ש הרמב"ן בחומש בהקדמה דקודם שקיבל מרע"ה התורה הי' התורה כתובה כך במרום רק שניתנה אליו באלה הצירופים ושמונה פסוקים אלו לא היו מפורשים הצירופים למשה רק ליהושע וכן מסתבר דהא אין מגלין כל שבחו של אדם בפניו וכתי' ולא קם נביא כו' רק שלא נגלה זה הצירוף למרע"ה. ומיהו אפשר דעדיין זה מקצת שבחו היא, וגם אפשר דביום מותו מגלין אפי' כל שבחו כדאשכחן אל תאמין בעצמך עד יום מותך. משמע דביום מותו א"א להשתנות לכן מותר לספר כל שבחו. אך לשון הברייתא משמע דמשה לא כתב כלל הח' פסוקים. והי' אפשר לומר דר"ש דקאמר שכתבן בדמע נתכוין למ"ש שהי' מעורבין האותיות. ושמעתי שכ' כן באיזה ספר. אך לפי"ז קשה מאי דקאמר הגמ' דלא כר"ש אדרבא להאי שיטה א"ש טפי דיחיד קורא אותן דאין לחלקם לב' קריאות דלפי מה שכתבן משה הוי כולו ענין אחד ולא נחלק לח' פסוקים כלל וכל פסוק דלא פסקו משה באורייתא לא פסקינן לכן יתכן יותר לומר דדעת ת"ק הכי היא כמ"ש:
שם כחוטף מצוה מן השוק. מפירש"י משמע דקיים המצוה דכתבו לכם (וכ"מ בנמו"י בה' קטנות] רק כלפי דסיים דכתבו כאילו קבלו מהר, סיני קאמר דלוקח מן השוק אינו חשוב כל כך. אבל יותר נראה לפרש משום דכתיב כתבו לכם לכן הלוקח אינו מקיים זו המצוה [כמ"ש הרמ"א (סי' ע"ר) ועי' בט"ז שם] ומ"מ נראה בנותן לסופר לכתוב בשבילו מקיים שפיר המצוה אכן כתבו בעצמו הוי כקיבלו מהר סיני נמצא ג' חילוקים בדבר:
תוס' ד"ה אבל יתירות כו' יש טועים כו'. וצ"ע נהי דודאי שפיר כתבו התוס' דיתירות נמי פוסל והכא שאני דחוזר ומתקן. אבל מ"מ כשיש ספק אי חסר אי מלא נראה דשפיר טפי לכתוב מלא מלכתוב חסר דביתיר י"ל דל. וגם דיוכל למחוק אותו. אבל חסר ודאי גרע טפי. ולכן נלע"ד דגם תוס' מודים לזה דבספק כותבין מלא. רק כוונתם על הטועין שאין מטריחין עצמם לברר הספק דחושבין דליכא קפידא ביתיר ע"ז קראו להם טועין כנ"ל בזה [וגם מ"ש בפסקי תוס' יש לפרש כן]:
בתוס' ד"ה מכאן ואילך כתב יהושע כו' וקשה כו'. אפשר ליישב דנהי דנפטר משה רבינו ע"ה בע"ש מ"מ הקבורה הי' בשבת דלא הי' בידי אדם ועיקר ביטול ביהמ"ד וצידוק הדין שלו הי' בשעה שנקבר ונעלם מעין בני אדם דהא כתיב ולא כהתה עינו פירש"י אפי' אחר מיתתו. נמצא דלא הבינו בני אדם כלל שמת ולא נתעצבו במיתתו עד שנקבר ונעלם מעיניהם הבינו שנסתלק מן העולם לכן צידוק הדין שלו וביטול ביהמ"ד הי' בשבת כנ"ל:
דף ל:
בגמ' ר"ש שזורי אמר כל השם כולו תולין ומקצתו אין תולין. צ"ע דמשמע לפי"ז דלת"ק אפי' מקצת השם חולין וזה רחוק מאוד דאיך נצרף מקצת אותיות של השם למקצתו. וגם דמשמע לפי"ז דתיבה אחרת אפי' לר"ש שזורי תולין מקצתו. והי' אפשר לומר דר"ש שזורי רבותא קאמר דשאר תיבות ודאי מקצתו אין תולין רק מוחקין מה שנכתב ותולין כל התיבה רק בשם דנכתב מקצתו דתו אין לו תקנה דאסור למחוק אותיות השם. וגם י"ל דס"ל לר"ש שזורי דאין כותבין על המחק והגרר א"כ כיון דאין לו תקנה הו"א דתולין מקצתו להכי אמר דאין תולין מקצתו מכ"ש בשאר תיבות ודאי אין תולין מקצתו אכן ביו"ד (סי' רע"ג סעי' ו') מבואר דבשאר תיבות אם שכח תולין מקצת התיבה ע"ש]:
שם מסלק את היריעה כולה. אפשר לאו דוקא היריעה דיכול לחתוך דף אחד אם נשאר עוד ג' דפין ביריעה:
שם ולימא מר הלכה כמר כו'. קצת קשה דילמא מ"ד דתולין ס"ל דוקא תולין אבל על הגרר אין כותבין ולהכי לא אמר הלכה כר' יוסי דאיהו אמר אף תולין משמע דגם על הגרר כותבין ולמאן דאמר הלכה מוחק וכותב ס"ל דוקא הכי אבל אין תולין ולהכי לא אמר הלכה כר' יצחק דאמר אף מוחק משמע דתולין ג"כ עי' בצ"ק מ"ש בישוב קושי' התוס']:
דף לא:
בגמ' וה"מ בגידין. בזה נראה לפרש הגמ' במגילה (ח':) גבי אין בין ספרים לתפילין ומזוזות דלתופרן בגידין זה וזה שוין. ואין מובן מה תפירה שייך בתפילין ומזוזות. והשתא ניחא דנ"מ בנקרע ב' שיטין דודאי גם בתפילין ומזוזות מהני תפירה ודוקא בגידין. וכן פי' הריטב"א שם] ולפ"ז קשה מ"ש בתוס' ד"ה הא דאפיצן כו'. והקשה ר"ת כו' מנ"ל דמיירי הכא בס"ת דאמר סתם קרע הבא כו' דילמא במזוזה מיירי:
דף לב.
בגמ' לא אריוח. וקצת קשה אכתי מנ"ל לר"ה לחלוק על ר"מ הא ליכא תנאי דפליג עלייהו. וצ"ל משום דרשב"א אמר ר"מ הי' כותבה משמע דאית מאן דפליג:
שם הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות. לכאורה תמוה אפי' אי גם מזוזה סתומה נמי קשה דהא בפרשת שמע בסוף באותו שורה עצמה בתורה כ' שם התחלת פרשה שני' ואיך יעשה ממנה מזוזה. וע"כ שמוחק אותן התיבות א"כ נעשית פתוחה. וכמו כן בתחילת פ' והי' א"ש כ' בתורה באותו שורה מפרשה שלפני'. וע"כ צריכין לומר דודאי ידע גם בס"ד דכותב למטה בגליון פרשת והי' א"ש. והשתא משכחת לה דסוף הדף מסיים פ' שמע ובאותו שורה מתחיל והי' כי יביאך ע"ש פ' ואתחנן ולא הי' כתוב רק תיבת והי' ויכול להוסיף אם שמוע עד כל פרשה אחרונה. אבל אי במזוזה פתוחה א"א לעשות משום תיבת והי' שכ' בסוף שמע באותו שורה. ומשני הגמ' דלהשלים פי' שלא נגמר גם פרשת שמע באותו דף רק שורה אחרונה דשמע כתב בדף השני. והשתא יכול להוסיף בגליון אחר שמע שורה אחרונה ולעשותה פתוחה ויכתוב אח"כ והי' א"ש. וכמו שכתבתי מצאתי ג"כ בחי' הרשב"א הנדפס מחדש על מנחות. אך לשון התוס' תמוה לפ"ז שכ' כגון שכ' פ' שמע בסוף העמוד כו'. הלא גם בס"ד ע"כ הכי מיירי. רק עיקר התירוץ שלא נשלם למטה כל פרשת שמע כמ"ש. א"כ עיקר חסר בדברי התוס' וצ"ע:
גם ילה"ק אהא דאמרי' לימא מסייע לי' כו'. דילמא הפי' לקח מן הגליון לכתוב עליו מזוזה דגם זה אסור כמ"ש בטוש"ע (יו"ד סי' ר"צ) ע"ש]. וצ"ל דלשון עושין משמע לעשות מעיקר הפרשה מזוזה:
שם אידי ואידי בתפילין. עי' בתוס'. ויותר נראה מלשון הגמ' דלההיא תירוצא עיקר שינה דפסול במקום הכתיבה ובתפילין לאו דוקא דה"ה במזוזה דבשניהם שינה מקלף לדוכ' ולהיפוך כשר רק שינה דין כתיבה דקלף ע"ג שער ודוכסוסטוס ע"ג בשר פסול, ולפי דמעיקרא ס"ד דבזה ובזה פי' בתפילין ובמזוזה קאמר אידי ואידי בתפילין ואה"נ דאידי ואידי במזוזה ולרבותא נקט תפילין דמ"מ אי הי' כותב על דוכסוסטוס כדינו הי' כשר. ועפי"ז יש לפרש גם הסוגיא דשבת שהביאו התוס' ודו"ק:
דף לב:
בגמ' והא בעיא שרטוט וקשה כמ"ש התוס' דילמא מיירי ששירטט התפילין דלא מצינו איסור בזה. ואפשר לומר כיון דשירטוט במזוזה הל"מ צריך להיות משורטט לשם מזוזה כמו גוף הכתיבה דצריך להיות לשמה. ובשלמא בכתיבת לשמה כיון דגם בתורה ותפילין בעי לשמה. י"ל דלשמה דתפילין כשר נמי לשם מזוזה דהכל לשם קדושה. אבל שירטוט דלא בעי רק במזוזה חשיב שלא לשמה מה ששירטט לשם תפילין ומקשה הגמ' שפיר. וצ"ע לדינא בזה. (כזה כתב הב"ח באו"ח סי' ל"ב) וע"ש בפמ"ג במשבצות (ס"ק ד') מ"ש בזה]:
ומ"ש התוס' לדחות פרש"י במגילה. תמהני עליהם הא י"ל דהכא דוקא מתפילין פריך דא"צ שרטוט אבל ס"ת שפיר י"ל דבעי שרטוט. והטעם דמקיש למזוזה מכתיבה כתיבה כמו שהקשו בעצמם אח"ז. א"כ י"ל דה"נ כן הוא ולמה דחו שיטת רש"י:
תוס' ד"ה סכנה כו' ונראה כו' דנוקף בה ראשו כו' ק' לפי"ז למה עשו כן בית מונבוז כיון דאיכא סכנתא. ולפירש"י א"ש כיון דפונדק פטור ממזוזה א"צ שמירה וליכא סכנתא. ולתוס' צ"ל דדוקא מזוזה בקביעות יש סכנה דישכח ונוקף על ראשו אבל בפונדק בלילה א' או ב' בודאי לא ישכח וליכא סכנתא:
דף לג.
בגמ' הא דעבידא כסיכתא הא דעבידא כאסתוירא. לע"ד נראה לפרש כי סיכתא היינו שהוא נמשך כנגר תוך עובי המזוזה מחוץ לפנים בעומק כמו היתד שתוחבין אותו בפנים ואינו ניכר מבחוץ רק ראשו ולכן פסולה. וכאסתוירא שהניחו לרוחב המזוזה מושכב כיון דכולו ניכר מבחוץ כשר. שכן אסתוירא הכל בגילוי ולא שיהי' נסתר בעומק הסף כנ"ל. רק שלא מצאתי לי חבר בפי' הזה. והרמב"ם השמיט ולא הביא האי חילוקא דכסיכתא ואסתוירא. וא"י הטעם:
שם ההוא רגיל הוי כו' במזוזה הלך אחר הרגיל. הי' נראה לפרש דלגבי פתח הפתוח מביתו לביהמ"ד איתמר. ורש"י פי' דהיא מילתא בפ"ע דביש לו ב' פתחים עושה מזוזה בפתח הרגיל. ולפי"ז אין מובן מה דמייתי לגבי פתח הפתוח לביהמ"ד ואפשר לפרש לפירושו של רש"י דבפתח הפתוח מביתו לביהמ"ד הספק הוא כיון דמצד הבית מחויב במזוזה ומצד ביהמ"ד פטור לכן אי יש לו באותו בית פתח רגיל למקום אחר ועושה שם מזוזה פטור פתח זו דלביהמ"ד אבל אם פתח האחרת אינו רגיל בה א"כ מחויב מצד ביתו לעשות מזוזה בפתח הזה שהולך לביהמ"ד כיון דרגיל בפתח זה:
דף לג:
בגמ' העמיק לה טפח פסולה. צ"ע אי דוקא כשכל המזוזה רחוק טפח מן החוץ. אבל אם כל החקק רק טפח נמצא דהמזוזה ניכרת תוך הטפח מבחוץ כשר. וכמדומה שכן המנהג. אבל פשט הלשון לכאורה לא משמע הכי:
דף לד.
בגמ' מיעט הכתוב למזוזה אחת. פירש"י פצים אחד. אבל קשה לפי' זה מאי ראי' מייתי ר"ע מדכתיב בפסח שתי המזוזות הא אפי' למאן דמצריך הכא ב' פצימין מ"מ מזוזה אחת סגי א"כ בפסח צריך למכתב שתי להצריך הזאת הדם על ב' המזוזות. ולכן נראה יותר דפלוגתא דברייתא זו היא על המזוזות דהו"א לקבוע ב' מזוזות על ב' המזוזות וממעט ר' ישמעאל מטעם ריבוי אחר ריבוי ור"ע יליף לה משתי מזוזות דכתיב בפסח. והגמ' מייתי לה הכא דכי היכי דממעט ר"י מזוזה א' מכח ריבוי אחר ריבוי כמו כן ממעט ר"מ דפצים א' סגי מכח ריבוי אחר ריבוי רק דמר דרש לה לענין המזוזות ומר דרש לה לענין הפצימין. ואפשר מה"ט גופי' דר"מ ס"ל כר"ע א"כ לענין המזוזות א"צ ריבוי אחר ריבוי דמפסח מפיק לה ואתי ריבוי אחר ריבוי לענין הפצימין. ואפשר דמה"ט עביד מר שמואל כר"מ משום דקאי בשיטת ר"ע:
שם כתיבה תמה והדר על המזוזות. נראה לפרש משום דצריך להיות תמה מיד כשמניחין את המזוזות ואי יתחיל לכתוב על המזוזה לא הוי מתחילת כתיבה תמה לכן ע"כ כותב על הקלף ומניחו על המזוזה אבל באבנים דירדן לא כתיב וכתבתם תמה ולהכי מסופק הגמ' דיכתוב על אבן ויהי' תמה וידבוק על המזוזה ולהכי צריך גז"ש כנ"ל פשוט. ופירש"י דחוק טובא בפרט מ"ש דא"א לכתוב תמה על אבנים הלא יכול לסוד בסיד ולכתוב על הסיד כמו שעשו באבני ירדן ולמ"ש א"ש הכל:
דף לד:
בגמ' מודה היינו פלוגתייהו. לכאורה קשה דילמא מיירי שהי' תש"ר כתובין בעור אחד דכשר כדלעיל רק בד' בתים הם ולכן מטיל עליהם עור וכשר לשל יד. ונראה דסברת הגמ' דגם כה"ג פסול אי נימא דצריך להיות בפנים כמו בחוץ א"כ כיון שבפנים ד' בתים פסולין דגם על עור הבתים עצמו שייך האי כללא דבפנים כמו בחוץ ומקשה הגמ' שפיר:
שם בגמ' ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתנו עלייהו מעיקרא נראה לפרש דאם כבר הניחן לא מהני תנאי להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה רק בהזמנה גרידא מהני תנאי וא"כ עיקר התירוץ בחדתי כדמעיקרא ובשו"ע (או"ח סי' מ"ב) איתא דאפי' הניחן מהני תנאי וצ"ע בזה. [וע"ש בב"י מ"ש בזה]:
דף לה.
בתוס' ד"ה שי"ן של תפילין. כו' תמהו על מה שכתב בשימושא רבה בשם אביי למיכתב אגויל שפיר דמי וכן הלכה. והלא מפורש בגמ' דתפילין על הגויל פסולין. ויש לפרש כוונת הש"ר על הבתים אי נעשו מגויל שפיר דמי למיכתב עליהם השי"ן דהו"א כיון דהלמ"מ הוי כאותיות הפרשה דפסול על הגויל קמ"ל דכשר כנ"ל:
דף לה:
בגמ' קטיר להו ומתלית להו. נראה לפי' התוס' דמיירי בשל יד הפי' שקשר וכריך אותה על היד שלשה פעמים ומר ברי' דרבינא דעבד כדידן אפשר דהיינו שכורכן ז"פ על הקנה. ואפשר דאותן שכורכן ג"פ על הזרוע [כמ"ש בס' פרי עץ חיים לכרוך ג"פ על הקיבורת] יצא להם מהך דמתלית להו:
דף לו.
בגמ' ומודין חכמים לר' יעקב כו' פירש"י דלילה לאו זמן תפילין. נראה שיטת רש"י דאפי' אי לאו זמן תפילין ליכא איסור כשאינו חולץ והא דאמרי' לקמן דעובר בעשה או בל"ת דוקא כשמניחן בלילה. ולפ"ז קשה קצת מה דמקשה הגמ' מהך דספק חשיכה לא חולץ ולא מניח הא ודאי חשיכה חולץ דילמא הפי' התם דס' חשיכה אסור לחלוץ מטעם שמא עדיין יום ומחויב כל היום ואסור להניח שמא לילה היא וא"י לברך מספק [וגם אסור להניח בלילה] הא ודאי חשיכה רשאי לחלוץ אבל אי רצה רשאי שלא לחלוץ. אלא נראה כשיטת התוס' דלמ"ד לילה לאו זמן תפילין אסור לכו"ע ומחויב לחלוץ והני תנאי כולהו ס"ל זמן תפילין רק דחכמים גזרו וממילא בשעה שלא גזרו למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' מחויב הוא להניחן כמו ביום [עי' בירושלמי (פ"ב דברכות ה' ג') אית דבעי מימר ל"א אלא הנותן כו' מבעו"י מותר וזה כשיטת רש"י]:
דף לו:
בגמ' נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר"ע כו'. הלשון קשה כיון דהמקשן ס"ל דלר"ע שבת זמן תפילין הו"ל למימר מודה ר"ע בשבת כדתניא. ולכן יש לפרש דבאמת לטעם דר"ע שהן עצמן אות י"ל דאסור להניח בשבת דפוגם באות דשבת (כמ"ש בשו"ע או"ח סי' ל"א] ולכן אפשר דדוקא בהך דרשא דר"ע פוסק כוותי' אבל מצי שפיר סבר דלילה נמי לאו זמן תפילין כת"ק דר"ע דדריש מימים ימימה ומ"מ כיון דאיסור ליכא כשהניחן ביום ואינו חולץ לפירש"י] רשאי לילך עד שתכלה רגל או עד שעת שינה רק בשבת אית לי' דרשא דר"ע ולהכי חולץ משחשיכה כנ"ל:
שם הלכה ואין מורין כן. פירש"י הלכה דלילה זמן תפילין. ואין מובן ענין זה ממ"נ אי גזרו חכמים שלא להניח דיש כח ביד חכמים לעקור המצוה מן התורה בשב ואל תעשה כדאי' ביבמות צ'.] א"כ אסור להניחן. ואי לא גזרו איך שייך אין מורין כן כיון דמחויב להניחן מה"ת ואיך מצינו עקירת דבר מה"ת במקצת לומר דאין מורין כן. ויותר הי' נראה לפרש כעין שיטת רש"י לעיל דאפי' אי לילה לאו זמן תפילין אין מחויבין לחלוץ רק דאין מורין כן והניח דהכא לאו דוקא רק הפי' שלא חלצן כשחשך היום. שוב ראיתי שכן שיטת הרמב"ם (פ"ד מה' תפילין) ע"ש [אולם בכ"מ שם הביא גי' הגמ' וחשך ולא סליק וכן הוא גי' הרי"ף. אבל לגירסא שלפנינו לכאורה ל"מ הכי]:
בתוס' ד"ה אין קסבר כו'. וי"ל דמודה רב כו' וי"ל עוד חילוק פשוט דבשבת אי זמן תפילין הוא לא אסרו חכמים בבית שלא לבטל המצוה ואסרו רק ברה"ר ובכרמלית משא"כ בתכשיטין:
עוד י"ל דאי מצד השבות דהוצאה א"כ בס' חשיכה אי יום הוא מחויב מה"ת בתפילין ואי שבת הוא ומניח הוי רק איסור דרבנן א"כ למה לא יניח דס' דאורייתא עדיף מס' דרבנן. א"ו דאפי' איסור דאורייתא יש במניחן בלילה א"כ ע"כ ס"ל דשבת לאו זמן תפילין כנ"ל:
דף לז.
בגמ' ר"י החורם אומר כו'. נראה דר"י דייק דיד ימינו מיותר דהו"ל לכתוב ימינו סתם כדכתיב מעיקרא וישלח ישראל ימינו [וע"כ[ אתי למילף דסתם יד ימין הוא ולהכי לא הביא ממצורע שכתבו התוס' דהתם יד לא מיותר:
שם אין לו זרוע פטור מן התפילין. אפשר דגם מתפילין של ראש פטור כיון דכתיב והיו דכ"ז שבין עיניך יהי' שתים א"כ נהי דבאם אין לו תש"י מניח של ראש משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אבל באין לו זרוע דאין ראוי כלל להניח של יד אפשר דמעכב גם של ראש דהא תני סתם פטור מן התפילין אך לא משמע כן בפוסקים. עי' בשאג"א סי' ל"ז מ"ש בזה]. ובתוס' כ' דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. פי' דבריהם דאין לו זרוע פטור אבל גידם יש לו זרוע רק יד אין לו ובהכי חייב. וכן פי' האור זרוע כוונת התוס' אך מביא שם פי' אחר דפליגי באין לו זרוע אי מניח בימין ע"ש (בסי' תקע"ז). ותמהני על הרמ"א סי' כ"ז שהביא בשם או"ז דפטור ביש לו זרוע ולא משמע שם כן:
שם והא תני רמב"ח כו'. כל הסוגיא תמוה לפירש"י ואין מובן כלל לא הקושיא ולא התירוץ ולפי' התוס' דטריפה פטור מפדיון אין מובן מה תי' הגמ' בגולגולת תלי כו'. ונראה לפרש דשיטת הגמ' דזה שנברא עם ב' ראשים נראה שהי' תאומים ועתיד להיות נגמר ולד בפ"ע רק שנתקלקל ונדבק ראשו להשני לכן יצא זה עם ב' ראשים. לכן מקשה הגמ' כיון דנפל פטור וזה הראש שלא נגמר צורת הגוף שלו גרע טפי מנפל ולמה יתחייב בפדיון. וע"ז תי' דבגולגולת תלי רחמנא והרי הגולגולת קיים ומושך חיות ע"י ראש השני לכן עדיף משאר נפלים כנ"ל:
דף לז:
בגמ' על ידך זו גובה. נראה דדייק על משמע למעלה א"כ מה מקשה או אינו על ידך ממש. ואפשר דאי הפי' ידך ממש מ"מ אינו בתוך הכף רק על גב היד להכי נאמר על ידך ולא בידך. ולהכי מיושב מה דקאמר אח"כ לך לאות ולא לאחרים לאות והרי יכול לאחזו תוך הכף שלו ולא יהי' ניכר לאחרים רק דזה א"א דא"כ על ידך קשה דהו"ל לכתוב בידך:
שם מה להלן במקום הראוי לטמא בנגע א'. הקשו בתוס' ונימא בפדחת ולא תירצו כלום. ואפשר לומר דהא באמת כתיב בין עיניכם הכא וגבי קרחה. ע"כ נראה דשורש העינים בפנים נמשכים עד מקום הקרחה רק דקשה דילמא בין עיניכם כפשטא מבחוץ להכי יליף מקרחה או מקום דמטמא בנגע א' להוכיח דאין הפי' כפשוטו וממילא ע"כ הפי' במקום שיער שהיא מבפנים בין עיניכם אבל פדחת לא מיקרי כלל בין עיניכם כנ"ל:
שם מאי בינייהו כו'. יש להוכיח מכאן דאסור מן התורה לילך בטלית בלי ציצית אפי' באונס שאין לו ציצית דאלת"ה טובא איכא בינייהו אם אין לו רק ג' ציצית דלת"ק אין תועלת באלו ולר"י יעשה עכ"פ ג' ציצית לאפוקי מהפוסקים דס"ל דליכא איסור בזה רק דמחויב לעשות ציצית ואי אונס היא ורחמנא פטרי' מותר לילך בהבגד בלי ציצית. והביאו ראי' לדבריהם מסוגיא דבסמוך דאיפסיק קרנא דחוטי' ומסיק הש"ס דהוי איסור כרמלית דרבנן והלא יש איסור לילך בהבגד. אך אין זה ראי' דפי' הגמ' דאיפסיק קרנא ונעשית עגולה דפטור מציצית [ומ"מ איסור הוצאה בשבת איכא אפי' היכא דהטלית פטור מציצית] אבל בגד המחויב בציצית אסור ללבוש בלי ציצית כדמשמע הכא. והא דאמרי' סדין בציצית איכא בינייהו. הגם דבלא"ה עשה איסור דלובש בגד בג' ציצית אבל באיסור דכלאים דחמור פליגי:
שם טלית בת חמש איכא בינייהו. פירש"י קשה להבין דגם לר"י י"ל כיון דכתיב ד' כנפות מוכח דלעולם אין להטיל רק ד' אפי' בבת ה'. ולע"ד נראה לפרש לענין בל תוסיף דלת"ק דחד מצוה היא להטיל ד' אי הטיל ה' עובר בבל תוסיף אבל לר"י דכ"א מצוה בפ"ע ל"ש בל תוסיף ואפי' אי נימא דלר"י נמי שייך בל תוסיף אבל עכ"פ כל המוסיף גורע ודאי לא שייך כדאמרי' בסנהדרין (פ"ח:) למ"ד לולב א"צ אגד ההיא לחודא קאי אבל לת"ק דחד מצוה הוא המוסיף גורע וכמ"ש בשו"ע (סי' יו"ד) בהטיל למוטלת ולא חתך את הראשונות פסול]: