שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני
דף יג:
בגמ' וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה פירש"י שאם הקטיר א' מהם ע"מ להקטיר האחר למחר כו'. שמעתי להקשות הלא בלא"ה אין מפגלין בחצי מתיר למ"ש רש"י ותוס' דדוקא בקמיצה מפגלין בחצי מתיר דקמיצה ליתא בלבונה א"כ הכא בבזיכין הוי חצי מתיר ולכו"ע אין מפגלין. ולולי פירש"י הי' נראה לע"ד לפרש דנ"מ בהולכה שהוליך הבזיכין ע"מ להקטיר א' מהם למחר וכיון דאין מתיר מפגל את המתיר א"כ הוי כפיגול רק חצי מתיר דבזך השני שלא נתכוין להקטיר למחר לא נתפגל ולכן לר"י לא הוי פיגול אבל לרבנן דמתיר מפגל את המתיר הוי שפיר מפגל בכל המתיר. אבל לרש"י שפי' בהקטרה קשה:
שם אי בעי האי מקטיר ברישא כו'. הרמב"ם כתב (במעשה הקרבנות פי"ג הי"ב) דצריך ליתן את הלבונה על הקומץ ולהקטירן ביחד וע"ש במל"מ שהיא גמ' בסוטה (י"ד.) ותמה כמ"ש רש"י כאן ד"ה ליקוט לבונה. דלאחר הקטרת הקומץ הי' מקטיר הלבונה. וכן יש לתמוה על מ"ש רש"י לקמן (ט"ז:) דאין מתן כלי בלבונה ע"ש. מיהו לשון הגמ' כאן אי בעי מקטיר לא משמע כסוגיא דסוטה [ועי' בתוס' לקמן (י"ד. ד"ה והלבונה) ובזבחים (מ"ג.) מ"ש בזה]:
שם ורבנן כי אמרינן אין מתיר מפגל את המתיר היכא דלא איקבעו בחד מנא. וקשה לי א"כ ב' בזיכי לבונה דלא איקבעו בחד מנא לא יפגלו זה את זה לרבנן ולעיל אמרי' וכן אמר ר"י בב' בזיכי לבונה. משמע דלרבנן מפגלין זה את זה. ונראה דכיון דמונחין ב' הבזיכין על השלחן חשיב השלחן לגבייהו כחד מנא שהרי סילוק בזיכין במקום קמיצה היא:
שם אר"י ליקוט לבונה בזר פסולה כו'. צ"ע מהא דמשמע בכל הסוגיא לעיל בפ"ק (ז':) דסילוק בזיכין דלחם הפנים הוי במקום קמיצה וה"ה ליקוט לבונה מן המנחה דהוי ממש כמו סילוק בזיכין. ואפשר דהתם כיון דכבר קדשינהו בבזיכין ועומדין להקטרה הוי עבודה טפי מליקוט לבונה דצריך להניחו עוד בכלי שרת כדי להקטירן להכי הו"א דלא חשיב עבודה:
שם א"ר מרי אף אנן נמי תנינא וכו'. ודחי לה בגמ' מ"מ י"ל דדינו דר' ינאי אמת וכן פסק באמת הרמב"ם (פי"א מפסוהמ"ק) דנטלן זר פסול. אבל תמוה כמ"ש המל"מ שם ג"כ דהא פסק הרמב"ם דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה. ובגמ' אמרינן דר' ינאי ס"ל דשמי' הולכה ואיך מזכי הרמב"ם שטרא לבי תרי. וצ"ל בדוחק דהולכה בעלמא דאפשר לבטלה דמה"ט ס"ל לר"ש אליבא דרבה ור"י בזבחים (י"ד.)] דהולכה לעולם כשרה בזר לכן עכ"פ שלא ברגל לאו שמי' הולכה אבל נטילת הלבונה דעבודה שא"א לבטלה היא אפי' שלא ברגל הוי הולכה, וכעין זה תירץ במל"מ ע"ש. ועדיין צ"ע מנ"ל להרמב"ם זה החילוק:
דף יד.
בגמ' טעמא דאמר חצי חצי אבל כזית משתיהן מצטרף. קצת קשה דילמא כזית משתיהם פסול כי היכי דפוסל ר' יוסי גם חלה שני' רק פוטר מכרת אבל מיהו פסול. (וכן הקשה בצ"ק ותי' דחוק] ואולי מסתבר לגמ' דגבי פיגל א' מן החלות איכא למיגזר טפי מהכא דחישב על כזית משתיהן לא שייך כל כך גזירה כדאמרי' בעמוד ב' בגמ' ועדיין צ"ע בזה. וגם לישנא דמתני' אין בהם כרת, צ"ע כיון דאפי' פסול דאורייתא ליכא:
שם בגמ' רבי אומר משום ר' יוסי פיגל בדבר הנעשה בחוץ וכו'. נראה דלאו היינו דר' שמעון בזבחים (מ"ג.) דס"ל דאין פיגול בחטאת פנימי כלל אבל ר' יוסי כרבנן ס"ל דיש פיגול בפנימיות אבל דוקא על עבודות חוץ שלו וכן משמע בגמ' דזבחים (מ"ד:) דאמר ריב"ל טעמא דר"י ע"ש משמע דאין זה כדרשא דר' שמעון. וכן הרמב"ם במשניות (פ"ד דזבחים) כתב דאין הלכה כר"ש. והך דר' יוסי פסקו בחיבורו (בה' פסוהמ"ק פי"ז) ומהתימא על התוס' זבחים (י"ד ד"ה מודה) שכתבו דר"י ס"ל כר"ש. ובאמת בלא"ה הקשו התוס' שפיר כדמקשי הכא ג"כ דכיון דבפנים ליכא פיגול א"כ למה אמר דכ"ג ביו"כ נאמן הלא הפיגול בחוץ ויכולין לשמוע הפיגול אבל מ"ש שם דס"ל כר"ש תמוה:
שם להקטיר קומצה לאפגולי מאי וכו' קשה לי מאי קושיא היא דשפיר י"ל דקמיצה דמתיר את השירים שפיר נפגלו השירים אגב הקומץ אבל שיתפגל ירך של שמאל אטו ירך ימין לא וכדתנן נמי לקמן התודה מפגלת את הלחם משום דהלחם טפל להתודה דהוא מתיר דידי'. ומשמע ודאי דר' יוסי מודה בהכי ולא הקשו משם אדר' הונא א"כ ה"ה בקומץ. ואפשר דדוקא תודה שמקדש הלחם כדפירש"י שם אבל הכא דהמנחה כולה נתקדשה בכלי לא בטלי שירים להקומץ. ומ"מ תיובתא על ר"ה ליכא. וגם קושי' הגמ' מקודם בשירים של דם י"ל ג"כ כיון דדם מתיר הוא אע"ג דשירים לא מעכבי מ"מ שם דם מתיר היא ואיבטלו האברים לגבי הדם אבל לא אבר זה לאבר אחר. ואפשר כן היה דעת ר"ה רק הגמ' לא מיסתבר להו לחלק בהכי:
דף יד:
בגמ' בעי ר"י פיגל בלחמי תודה וכו'. פירש"י אליבא דר"י. ודוחק שיהי' האיבעיא שלא אליבא דהלכתא וכן הרמב"ם (פי"ז מה' פסוהמ"ק) העתיק האי דינא לדידן דפיגל באחד מן הסדרים שניהם מפוגלין הוסיף לומר דכן בלחמי תודה ומאפה תנור. משמע דרבותא היא וכ"כ שם הכ"מ דהיא בעיא דאפשיטא עיי"ש. משמע שהבין דהבעיא לחכמים, וי"ל דס"ל דהא דלחכמים פיגל ב' הסדרים משום דעשאום הכתוב גוף אחד דכ' תהיינה ולכן מיבעיא בלחמי תודה ומאפה תנור אי הוי נמי כגוף אחד: שם ואיכא דאמרי הנך דמרחקן וכ"ש הנך דמקרבן פי' דנקט שחיטה וזריקה לרבותא לפי"ז יש לעיין בשחיטה והולכה או קבלה וזריקה דמרחקין ואין תרווייהו מתירין אפשר דגם לאיכא דאמרי אין מצטרפין מדלא נקט טפי רבותא שחיטה והולכה. מיהו הרמב"ם (פי"ד מה' פסוהמ"ק) פסק דכל ד' עבודות מצטרפין. וקצת יש לעיין במאי דפסק כן הרמב"ם דלכאורה משמעות לשון הגמ' איני והא תני לוי ד' עבודות אין מצטרפין. משמע דהוי דחינן ברייתא זו מכח האי דלוי רק דבא רבא לתרץ וכיון דדחי במסקנא תירוצא דרבא י"ל דהלכה כתנא דלוי והאי ברייתא משבשתא. ואפשר דס"ל להרמב"ם דנהי דאביי דחי דאין הוכחה מרבי מ"מ כיון דלא אשכחנא תירוצא אחרינא בע"כ תירוצא דרבא אמת דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן דאל"כ כמאן תרמייא וא"כ הלכה כחכמים:
מיהו לדידי קשה מ"ש הרמב"ם (פי"ז מפסוה"מ) בפשיטות דבחישב בשחיטת כבש אחד לאכול חצי זית מחלה זו ובשחיטה שני' על חצי זית מחלה שני' דהוי פיגול מנ"ל הא הלא י"ל דרבנן פסלו כה"ג אבל לא דלהוי פיגול דבאמת הסברא תמוה להיות פיגול כה"ג כיון דכל שחיטה בפ"ע כשרה. והגע עצמך אי זרק נמי הדם של כבש הראשון דכבר נתכפר והורצה. ואם ישחוט אח"כ כבש השני במחשבה דחצי זית נפסול הלחם בצירוף הראשון. ואפי' אי חישב על השני קודם זריקת הראשון קשה הסברא כיון דכל שחיטה ושחיטה לא הי' במחשבה דכזית. והרי למאי דמישב רבא בר"ח דברי רבא כל ההוכחה דלרבי כולה מתיר וחצי אכילה לא מצטרף דאל"כ הוי פוסל בחצי מתיר. וא"כ י"ל דלרבנן כן הוא דפוסלין ורבי אומר שהוא כשר אבל מנלן דלחכמים הוי פיגול. וצע"ג לע"ד בזה בפרט אי כבר זרק דם הראשון כמ"ש. ואפשר דגם לשיטת הרמב"ם שכתב דמצטרפין לפיגול הפי' רק דהשני נתפגל כיון דעתה נשלם כזית. אבל אה"נ דהראשון כשר רק השני עושה הלחם פיגול דגם השני מתיר ומפגל הלחם. אבל הראשון באמת כשר דבלא"ה הלחם אינו מפגל הכבשים כדאיתא לקמן במשנה:
דף טו.
במשנה והתודה אינה מפוגלת פרש"י והאוכלה אינו חייב כרת. משמע מדבריו דמ"מ פסול הוי. וכן מסתבר לכאורה דעכ"פ מחשבת פסול הוא. אבל מלשון הרמב"ם במשניות משמע דלא נפסלו כלל התודה והכבשים (וכ"מ בתוספתא דמכילתין פ"ה ע"ש דנראה דיש ט"ס] ולפ"ז יש לעיין דא"כ תפשוט מהכא דתנופה אינו עושה זיקה דאי עושה זיקה כיון דהלחם פסול תיפסל נמי כבשים דכשהוזקקו זה לזה לכו"ע מעכבין ואי אבד הלחם אבדו נמי כבשים כדלקמן (מ"ו.) ושם בעיא בגמ' אי תנופה עושה זיקה. והרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) פוסק באמת תנופה עושה זיקה. והנה הרמב"ם (פי"ז מה' פסוה"מ) הביא דין דהכא. ומוסיף עוד דבכל ד' עבודות אי חישב בהם לאכול הלחם למחר הלחם מפוגל ולא הכבשים וזה וודאי תמוה דלכו"ע שחיטה עושה זיקה. וא"כ ע"כ צ"ל כדפרש"י. וגם כוונת הרמב"ם דהכבשים אינם מפוגלין אבל פסולין מיהא משום דעה"י הלחם אבדו הכבשים. הגם דלכאורה הי' אפשר לתרץ ולומר דהא דמעכבין זא"ז היינו דא"י ידי חובה בכבשים אלו וצריכין להביא לחם וכבשים אחרים אבל מ"מ י"ל דהכבשים כשרים כשנפסל הלחם אחר השחיטה. רק דאין עולין לשם כבשי עצרת. אך א"א לחלק בהכי כדמוכח לקמן (מ"ו.) דמקשה בגמ' מהא דמששחטה נטמא לחמה הדם יזרוק. ואי שחיטה עושה זיקה איפסלו לחם תיפסל נמי תודה. ומשני משום דתודה איקרי שלמים. משמע דכה"ג בכבשי עצרת אי אפסיל לחם אחר שחיטה נפסלו כבשים מלהקריב ע"ש:
שם בגמ' אלא הא דקתני הכבשים כו' לחם גלל כבשים כו' נראה ודאי דאפי' למ"ד לחם עיקר ומעכב את הכבשים מ"מ כשבאו ביחד הכבשים מתירין את הלחם והם עיקר ולחם גלל כבשים והמקשן דלא ידע טעם זה המ"ל דהא דכבשים מפגלין את הלחם משום דס"ל כבשים עיקר שהם מעכבין את הלחם רק דבעי לאוקמא מתני' ככו"ע אפי' למ"ד לחם עיקר. ומיהו הא קשיא לי מה דעביד הגמ' צריכותא דתני תודה וכבשים והלא אי הוי תני תודה לחוד הו"א דבכבשים הלחם מפגל את הכבשים למ"ד לחם עיקר דהכי פסק הרמב"ם דלחם עיקר א"כ מתני' קמ"ל דאע"ג דלחם עיקר מ"מ אין הלחם מפגל את הכבשים. ובלא"ה נמי קשה כיון דהס"ד דגמ' הוי משום דלחמי תודה איקרי תודה ומקשה עלה מהך דכבשים א"כ למה קאמר וצריכי הא אי הוי תני תודה בלבד הו"א דהטעם משום דלחמי תודה נקרא תודה כהך ס"ד דגמ' וצ"ע:
שם ולימא ק"ו הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל. פי' כיון דלחם נפגל רק משום שהוא טפל להקרבן וכיון דהקרבן עצמו לא נתפגל הלחם נמי לא נתפגל. מיהו קשה לי הא הפיגול חל גם על הקרבן רק דלדידי' הוי חצי שיעור ואם יתחשב אח"כ בזריקה עוד על חצי זית יצטרף גם חצי הראשון כדתניא לעיל חישב בשחיטה על חצי זית ובזריקה חצי זית מצטרף גם חצי הראשון א"כ חל פיגול דחצי זית על הקרבן וג"כ על הלחם ובלחם הא איכא עוד מחשבה בחצי זית ושפיר מתפגל. ואפשר דסוגיא זו אתיא כלוי לעיל דבד' עבודות אין מצטרפין. ובזה מיושב נמי מה שפסק הרמב"ם הכא כרב ולכאורה סתמא דגמ' פליג עליו מהאי ק"ו וכן משמעות דעת התוס' ד"ה המפגל דהאי ק"ו נשאר במסקנא. ולמ"ש א"ש כיון דאנן קיימ"ל דד' עבודות מצטרפין ליכא ק"ו כלל כנ"ל:
דף טו:
בגמ' בעי מיני' ר"א מרב שחט ע"מ לאכול כזית מחבירו וכו'. נראה לפרש דאמר באמת שהי' כוונתו לאכול מחלות רק אי לשון חבירו אינו חל על החלות הוי דברים שבלב דפיגול צריך להיות בדיבור דוקא (כמ"ש רש"י לעיל (ב:) ועי' במל"מ פי"ג מה' פסוה"מ] ואי חל שם חבירו על חלות הוי פיגול אבל היכא דאמר דלא נתכוין על החלות נראה דבדיבור בלי מחשבה אפי' יהי' שם חבירו על חלות לא נעשה פיגול. מיהו לפי"ז לא הו"ל למימר בגמ' דילמא דפריש ואמר חבירו כבש דסגי דאמר דכוונתו הי' לחבירו כבש. ואפשר דאה"נ פי' הגמ' דאמר שכוונתו הי' חבירו כבש וצ"ע לדינא:
שם אפשר לשנותן לזבח אחר. משמע הא להביאן בפני עצמן גם לחכמים אי אפשר כיון דהביא אותם שיהי' עם זבח אע"ג דבעלמא מתנדב אדם מנחת נסכים. והיא ג"כ כליל והיין לספלים כמנחת נסכים הבאה עם הזבח למ"ש התוס' בחולין (כ"ג:) ע"ש]:
שם והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר י' ימים. תמהני מה בכך מ"מ כיון דא"א ליתן מתן שמן קודם מתן דם א"כ הדם מתיר הלוג ומה בכך דיכול להביאו אח"כ כמו שלמים דנאכלין לב' ימים מ"מ כיון דהדם התיר הבשר מתפגל הבשר ע"י הדם ובנסכים ל"ק כל כך משום דיכולין להביא ג"כ מנחת נסכים בפני עצמו אבל מתן שמן דמצורע דלא שייך כלל בלי הקדמת מתן דם קשה. ע"כ נראה דעיקר כוונתם דחכמים דר"מ על קושיא אחרונה דיכול לשנותו לזבח אחר:
דף טז.
במשנה וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. וצ"ע הלשון אין בו כרת כיון דכשר הוא מה"ת רק מדרבנן פסול משום גזירה כדלעיל (י"ד:) א"כ מה אין בו כרת. ואפשר דקמ"ל דבלאו עבר דהאיסור לפגל מדכתיב כל דבר רע דיבור רע (כמ"ש רש"י פ' שופטים בשם ספרי] זה שייך אפי' בחצי מתיר והגם דהכרת היא על האכילה מ"מ כיון דאיכא לאו בהאי פיגול שייך אין בו כרת:
ובזה מיושב הא דפליגי בגמ' אי אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה ואי אין בו לאו בחצי מתיר מהיכי תיתי נחשדהו דעובר בלאו עכשיו אם עושה ע"ד ראשונה רק משום דהלאו כבר עבר י"ל דע"ד ראשונה הוא עושה. מיהו בלא"ה י"ל דמיירי בשוגג:
שם שחט א' מן הכבשים לאכול ממנו למחר כו'. לכאורה קשה כיון דשני כבשים מעכבין זה את זה כדאי' לקמן (כ"ז.) א"כ נראה בנשפך הדם של השני הראשון ג"כ פסול ואסור לאכלו א"כ הוי דם השני מתיר את בשר הראשון ג"כ וליהוי כחצי מתיר. ודוחק לפרש דמיירי ששחט את השני בפיגול דסתם א' תני דמשמע נמי ראשון. ותו דאם יהי' אחד חצי מתיר אין נ"מ אי פיגול בשני דהא לעיל בפיגל בלבונה אף שכבר הקטיר הקומץ מ"מ לא מהני פיגול בחצי מתיר. וצ"ל דעיקר מתיר כל כבש בדנפשי' רק מצד אחר דשני כבשים מעכבים היא דמיפסל לא הוי זה בכלל חצי מתיר:
שם בגמ' אמר רב מחלוקת כו' כל העושה עד"ה הוא עושה, לכאורה קשה לשיטת רש"י (לעיל ב':) דפיגול לא מהני במחשבה רק בדיבור נהי דמחשבתו ע"ד הראשונה מ"מ דיבור ליכא. וצ"ל דמ"מ כיון דהוי דיבור בחצי מתיר מהני מחשבה בחצי השני'. ולכאורה הי' נראה דדוקא בקומץ ולבונה שייך עד"ה כיון דהוא מנחה אחת. אבל בשני כבשים דכל א' קרבן בפ"ע הוא אפשר דלא שייך ע"ד הראשונה ומיירי סיפא בכל גווני והא דמקשי' בסמוך מהא דתני פיגל בין בראשונה בין בשני' כו' אע"ג דמוקי לה רבה בד' פרים וד' שעירים. י"ל כיון דאתי כולהו להשלים חיוב חד פר וחד שעיר חשיבי כולהו כקרבן אחד] אך בזבחים (מ"א:) דאמר ר"ל טעמי' דר"מ משום דע"ד הראשונה הוא עושה ע"ש. משמע דבכבשים שייך נמי ע"ד הראשונה. [דהיינו טעמא דר"מ גם בכבשים]:
שם ב' תשובות בדבר חדא דהיינו קמייתא. פי' כיון דבשני הבבות הי' ההכשר מקודם והשני בפסול חדא הוא. אבל במתני' דפיגל בקומץ ולא בלבונה לא קשיא לי' די"ל דפי' בלבונה שאינו רוצה לפגלו רק הכא דהשני בשתיקה קשה. ולכאורה הפי' [דהיינו קמייתא] ולמה לי' ב' הדינים אלא ודאי להשמיענו דלא אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה. אך לפי"ז קשה מאי משני בב' דיעות אכתי קשה מאי קמ"ל היינו קמייתא וצ"ע:
שם אבל דמים הניתנים על המזבח הפנימי כו'. ברייתא זו ס"ל דיש פגול בפנימיות ובזבחים (מ"ד:) איתא דהלכה כר"י דפיגל בפנים בדבר הנעשה בחוץ או בחוץ בדבר הנעשה בפנים לא הוי פיגול. ולכאורה משמע דה"ה בפנים בדבר הנעשה בפנים אכן הרמב"ם הביא הך ברייתא דשם והביא ג"כ דיש פיגול בחטאת פנימי כשפיגל בכל הד' מתנות א"כ צ"ל דמודה ר' יוסי כשפיגל בפנים בדבר הנעשה בפנים. מיהו תמהני על הרמב"ם שכ' דצריך לפגל בכל הד' מתנות ע"ש (פי"ז מה' פסוהמ"ק) ואיך יוכל לפגל במתנה אחרונה דליכא תו דבר הנעשה בפנים. וצ"ע שלא עמדו בזה הכ"מ ושאר המפרשים. ומתוך הדוחק נ"ל לומר דאם חישב ליתן משירים למחר בפנים [אע"ג דליכא רק ד' מתנות] מ"מ הוי פיגול כל שחישב ליתן מן הדם למחר. אך לא מצאתי לי חבר בזה וצע"ג ליישב. גם תירוץ הנ"ל אינו נכון כלל דה"ז כמחשב בדבר שאין דרכו להקטיר כיון דאינו ראוי עוד לזריקה בפנים. אך י"ל דהוי פיגול כיון דקי"ל דמזבח הפנימי מקדש אפי' דברים שאין ראוים לו ע"ש בזבחים (כ"ז:) וברמב"ם (פ"ג מפסוה"מ) א"כ י"ל כיון דאם עלו לא ירדו שפיר הוי כמחשב בדבר הראוי להקטיר כנ"ל מתוך הדוחק ליישב דברי הרמב"ם:
שם אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מא"ל. קשה לי דלכאורה נראה דאפי' למ"ד הכי מ"מ אי מת הכהן אחר מתנות שבפנים ומביא הכהן השני פר חדש ודאי דאינו חוזר ונותן בפנים כיון דכ"א כפרה בפ"ע היא כמו בנשפך הדם ומביאים פר אחר ה"ה הכא דכפרה ראשונה כבר נגמרה בפר של כהן הראשון וא"כ הוי שפיר שני דיעות כיון דהם ב' כהנים וצ"ע:
שם מתקיף לה ר"א מידי שתק קתני. הלשון תמוה דאדרבא אנן בעינן לפרושי בשתק בשני ובשלישית רק רבא חידש לן דבשלישית חזר ופיגל וה"ל למימר מידי חזר ופיגל קתני. ונראה דל"ד הלשון והש"ס נמשך אחר הסוגיא דזבחים דשם נמי אמרה רבא לתרוצו דר"ל דס"ל דר"מ מיירי דוקא בנתן ראשונה במחשבה ושני' בשתיקה משום דע"ד הראשונה עושה ומקשה נמי הגמ' מברייתא זו מתרץ רבא ג"כ הכי דקמ"ל ר"מ דאפי' פיגל בג' כל דשתיק באמצע אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה ומתקיף לה ר"א מידי שתק קתני. ע"ש. ואגב זה נקט. הש"ס ג"כ הכא זה הלשון אבל הכא עיקר הקושיא להיפוך מידי פיגל בשלישית קתני:
תוס' ד"ה הוקבעו בשחיטה כרבי כו'. לכאורה קשה דאפי' אי השחיטה בלבד אינו מקדש הלחם מ"מ שפיר הוקבעו בשחיטה. דהרי איכא מ"ד דתנופה עושה זיקה אע"ג דלכו"ע תנופה אינו מקדש הלחם. אכן אח"כ ראיתי בגמ' לקמן סוף פ' ר"י דקאמר הוקבעו ולא הוקבעו תנן פרש"י שם דפליגי לענין אי יכולין לשנותו לזבח אחר. שוב ראיתי בתוס' לקמן (מ"ו.) ד"ה ואיזו נסתפקו בזה ע"ש שהאריכו בענין זה ומסקי דלא כפרש"י הנ"ל]:
דף טז:
בגמ' והא בין בין קתני קשיא. צ"ע אמאי לא משני דמשכחת לה בד' פרים וד' שעירים כדאמר רבה בתר הכי וא"כ נראה דבזה ל"ש כלל ע"ד הראשונה דהא בפר הראשון הי' דעתו להקטיר למחר כזית מזה הפר ואם גם בדם של פר שני נתכוין להקטיר כזית מפר הראשון בודאי לאו פיגול הוא כיון דמזה הפר לא חישב לעשות בו איסור זמן ודנימא ע"ד הראשונה כמו דבפר הראשון נתכוין להקטיר ממנו למחר כמו כן בפר זה להקטיר ממנו למחר זה רחוק מאוד דהא בודאי אין הפי' ע"ד הראשונה על המפגל במזיד דאטו בשביל שחטא בפעם אחת עומד עוד לחטוא רק דסתם מפגל שוגג הוא וכיון שהי' בדעתו בעבודה ראשונה לאכול או להקטיר למחר כזית משום איזה צורך מסתמא לא נשתנה דעתו בזה וגם בעבודה שאחרי' עודנו רוצה בהקטרה זו אבל שנאמר שעתה דעתו על הקטרת כזית אחר אין זה נקרא דעת ראשונה כלל וצ"ע. מיהו אפשר לומר סברת הגמ' דהפיגול הי' בשגגה שסבור שכן הדין להקטיר למחר וממילא חישב מסתמא בעבודה דפר שני ג"כ להקטיר למחר כיון שסבור שצריך להיות כן. כעת נ"ל דאין זה קושיא משום דכשמביאים פרים אח"כ מ"מ אין מקטירין רק אימורים של אחד א"כ שייך ע"ד הראשונה כיון דהי' דעתו להקטיר האימורים למחר מה לי איזה אימורים כיון דאותן האימורים הנקטרים הם משלימים הקרבן הראשון:
ובאמת בעיקר הענין דע"ד הראשונה הוא עושה קשה לי דנשיילי' אם כוון לפגל דלמה לא יהא נאמן כיון דבידו הוא ואי נימא דמיירי באמת שנתכוין לפגל רק בזה פליגי רב ושמואל דאי ע"ד הראשונה הוא עושה הוי אומדנא דמוכח והוי דברים שבלב דברים ולשמואל הוי דברים שבלב בלא אומדנא ואינם דברים. א"כ מאי מקשה הגמ' על רב מכל הני ברייתות שמא מיירי הכא שאמר שלא נתכוין בשני' לפגל. א"ו דאפי' בכה"ג סובר רב דע"ד הראשונה הוא עושה וקשה הטעם. וגם א"א לומר כעין דאמרי' זבחים סתמא כשרים דלשמן קאי היינו אפי' לא נתכוין כלל כמו כן בפיגול כיון דע"ד הראשונה הוא עושה אפי' לא נתכוין באמת כלום סתמא לשם זה קאי והוי פיגול ז"א מלבד דאין זה סברא כלל לעשותו פיגול בלי מחשבה רק דא ור כן דא"כ מאי משני רבא ור"א דשתק בא' מהם ופיגל בשני' או בשלישית דמ"מ כיון דשני' הי' בשתיקה אע"ג דלא נתכוין כלל פיגול היא ומה מהני גילוי דעת דשלישית לבטל הפיגול דסתם שבשני' וצ"ע בכל זה:
שם קשיא. נראה דלהכי לא אמר תיובתא משום דבאמת מצינו לפרש כפשוטו דלעולם בפיגול בראשונה הוי כפיגול בכל המתיר והיינו דאמר ר"מ בין בראשונה דהוי פיגול בכל המתיר בין בשני' דהוי פיגול בתרי בין בשלישית דהוי פיגול בחדא חייב וחכ"א דוקא שפיגל בכל המתיר היינו נמי בראשונה דזה הוי בכלל פיגול כל המתיר. רק קצת קשה דהו"ל לחכמים למימר דוקא בראשונה כיון דר"מ מיירי נמי בהכי אבל תיובתא לא הוי:
והנה הרמב"ם (פט"ז מה' פסוה"מ) פסק כשמואל. ולכאורה צ"ע דהא קיי"ל הלכה כרב באיסורי **בתוס' חדשי' פ"ג דכלים דהני כללי גם בדברים שאין נוהגים בזה"ז וכן כתב במג"א סי' רי"ח עיין שם. ועיין בשו"ת חו"י סי' צ"ד:** ואי משום דמסיק בקשיא לרב הא קשיא לאו תיובתא הוא. כמ"ש הר"ח הובא ברשב"ם (ב"ב נ"ב:) וברא"ש ריש פ"ד דברכות בשם רה"ג ע"ש]:
: בגמ' כי מדי מיא בעלמא מדי כו'. עיקר הפי' נראה כיון דא"י לזרוק בהיכל עד שזרק בפנים. נמצא דכל היכי דאיפסל בפנים ליכא שם הזי' על שבהיכל כלל. ול"ד לקומץ ולבונה דיכול להקטיר הלבונה קודם הקומץ. וכמו כן בבזיכי לבונה דכל בזך מילתא בפ"ע הוא. משא"כ הכא דצריך להקדים שבפנים. אך דקשה לפ"ז למאי דמשני בד' פרים נמי קשה מיא בעלמא הוא כיון דאיפסל בפנים. אבל כבר כתבתי לתרץ זה דכוונת הגמ' דהביא פר אחר והיזה ממנו גם בפנים ע"ש שהדברים נכונים:
שם אמר רבה משכחת לה בד' פרים כו'. וקשה לי מה בכך דמביא פר אחר במתנות שבחוץ כיון שלא נתן מקודם בפנים בהכשר אכתי מיא בעלמא קמדי. ונלע"ד לפרש דאחר שפיגל בראשונה הביא פר אחר וחזר ונתן באמת גם מתנות הראשונות מפר השני מטעם דהראשון נתפגל ונפסל. וכיון דכ"א כפרה בפ"ע היא נמצא דקרב המתיר כמצותו גם לגבי פר הראשון דלולי הפיגול שבו הי' קריבת המתיר דפר השני עולה למתן דם שלו לכן הראשון עושה פיגול גמור:
שם ומ"ד פסול ד"ה קסבר אין דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך. ובבה"ז מוחק תיבת אין'. וא"י למה דשפיר טפי לומר דאין דרך אכילה בכך ולכך אינו פיגול ומ"מ פסול משום דהוי כלא הקטיר בפרט דמ"ד כשר ס"ל דאין דרך אכילה בכך ויש דרך הקטרה בכך א"כ למה נימא דפליגי בסברא הפוכה זה מזה. מיהו הרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ט) כתב כן דאע"פ שדרך אכילה בכך אין דרך הקטרה בכך. וצ"ע הסברא דבאמת אין דרך לאכול שומשום שומשום:
דף יז.
בגמ' מאי לאו הקטרה דומיא דהנך כו'. קשה לי דשפיר יכולין לפרש בהקטרה ג"כ כיון דלבונה סגי בקורט א' א"כ משכחת כשהקטיר הקומץ והקורט של לבונה חישב להקטיר קורט של לבונה הנשאר שנפל מן המנחה קודם הליקוט וחישב עליו להקטירו למחר וצ"ע:
שם יתיב ר"מ בר גדא כו' משמי' דר"ח אין הקטרה מפגלת הקטרה ואפי' לר"מ וכו' עני מרי משמי' דרב א"ל אין איתמר נמי אר"ח אמר רב אין הקטרה מפגלת הקטרה. ויש לדקדק למה לא אמר באמת משמי' דרב והגם די"ל דאומר דבר בשם אומרו הוא רק למי ששמע הוא ממנו אבל מי ששמע מהמשמיע לו א"צ להזכיר שמו. וכמדומה לי שבגמ' עצמו נסתפקו בזה באיזה מקום בנזיר (נ"ו.) דבכה"ג קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן א"כ הו"ל לומר משמי' דרב ועי' בתנחומא פ' במדבר ובהקדמת הש"ך עה"ת] אבל כאן אפשר לומר דבאמת רב אמר סתם אין הקטרה מפגלת הקטרה כהך דאיתמר נמי אבל ר"ח הוסיף לבאר דאפי' לר"מ קאמר וטעמו משום דמסתבר לי' סברא דחריפי דפומבדיתא דמצד חצי מתיר אין להכשיר כיון דעירב גם לבונה במחשבתו אלא ע"כ טעמי' דרב משום דאפי' לר"מ אין זה פיגול כלל כיון דהלבונה לא הותר ע"י הקומץ ולכן אמרו רק בשם ר"ח משום סיפא דמילתא:
שם הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שירים למחר. פירש"י שכוון בהקטרת קומץ לשני דברים אלו להקטיר לבונה למחר ולאכול שירים למחר. והרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ח) לא פי' כן רק שחישב בהקטרת קומץ להקטיר לבונה למחר ובהקטרת לבונה חישב לאכול שירים למחר ע"ש. ומהתימא על הכ"מ שהעתיק פירש"י על דברי הרמב"ם ולא הרגיש שמחולקין המה בפי' הגמ':
והנה לפירש"י הסברא תמוה דמה בכך דחישב גם על השירים ודאי פיגול דקומץ שהי' על השירים פיגול הוא אבל חצי מתיר הוא כיון דמחשבת הקטרת לבונה לא מעלה ולא מוריד מאחר דאין הקטרה מפגלת הקטרה וגם הדיוק בין לשון לאכול בין ולאכול דקדייק קלוש הוא. גם פי' הרמב"ם שבשעת הקטרת לבונה חישב על השירים. סברא דחיקא היא כיון דפיגול הראשון לאו כלום הוא מה לי במעשה אחרונה וגם העיקר חסר מן הספר שלא נזכר בגמ' מה שחישב בשעת הקטרת לבונה. ולולי הראשונים ז"ל הי' נראה לע"ד לפרש דחישב בשעת הקטרת קומץ להקטיר לבונה במחשבת אכילת שירים למחר כי היכי דמחשבין מעבודה לעבודה בפסול דשלא לשמה ששחט ע"מ לזרוק שלא לשמה פסול ה"ה היכא שחישב בהקטרת הקומץ שיקטיר הלבונה בפסול מחשבה דפיגול. ואפי' אי נימא דכה"ג לאו פיגול הוא מ"מ עכ"פ אם באמת חישב אח"כ ג"כ בשעת הקטרת הלבונה כן מהני המחשבה הראשונה להיות נקרא פיגול בכל המתיר וא"ש דיוק הלשון להקטיר לבונה ולא הוזכר למחר כלל גבי לבונה כנ"ל: