שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון
דף ב.
בגמ' ואסור לשנויי כדרבא. יש לעיין בסתמא דלשמה קאי מ"מ אי שחט או קמץ שלא לשמה דשאר עבודות צריך להיות לשמה אפשר דבעי לפרש לשמה דהכא ל"ש דסתמא לשמה קאי כיון דכבר שינה. י"ל דע"ד ראשונה עושה **עמ"ש בריש זבחים. גם י"ל דאפי' לשמואל דפליג לקמן (ט"ז.) אדרב וס"ל דל"א עד"ה עושה היינו בפיגול וכה"ג אבל הכא דבעי לשמה רק סתם כשר משום דסתמא לשמה קאי שפיר י"ל כיון דכבר קמץ שלא לשמה שוב לא אמרי' אח"כ סתמא לשמה קאי:** מיהו לשון הגמ' אסור לשנויי משמע דסתמא כשר מיהו הרמב"ם (פ"ד מה' מעה"ק) פוסק, בכל הקרבנות דלכתחילה צריך לפרש לשמה [א"כ אין להסתפק כאן אך] בריש זבחים משמע לשון הגמ' דהלכה כר' יוסי דתקנו חכמים שלא יאמר לשמה ולשיטה זו יש להסתפק הספק שכתבתי:
בתוס' ד"ה כל המנחות כו' דאיכא למיפרך מה לזבחים שטעונים כלים. שמעתי להקשות נימא מנחה תוכיח שקמיצה ביד [כן הקשה בצ"ק ותירוצו חסר בלשון התוס'] ונ"ל כוונתם שעופות אינם טעונים כלי כלל בכל עבודתן אבל מנחה טעונה קידוש כלי אחר הקמיצה וכן הוא בתוספתא בפרקין חומר בקמיצה כו' וטעונה כלי משא"כ במליקה ועי' לקמן (ה'.) שהמנחות טעונות כלי]:
בא"ד ועוד קשה ל"ל כו' משלו ולא משל מעשר תיפוק לי' כו' דממעט עולות משום דכתיב כו' ואכלת ופרו של אהרן לשריפה קאי. יש ליישב דמהתם לא מוכח דפסול הקרבן רק דעביד איסור מה שלא אכל המעשר אבל הכא ממעט קרא דאינו יוצא ידי קרבנו בזה:
בא"ד ומיהו בזה י"ל דעיקר קרא אתא למידרש משלו ולא משל ציבור. פי' ומ"מ מוכח דצריך להיות שלו ומעשר אינו שלו ושפיר ילפינן שאר חטאות מפרו של אהרן דכולהו צריכין להיות משלו רק דלמעט מעשר בפרו של אהרן לא אצטריך קרא דאשר לו אבל ממילא אימעט נמי מעשר ומ"ש רש"י בחולין שם דתרי אשר לו כתיב חד למעט מעשר. לא משמע הכי ביומא (נ"א) ובשבועות (י"ד) וכמ"ש הטו"א בחגיגה ( (ח') ע"ש]:
בא"ד מיהו אכתי קשה למה לי כמשפט כו' גבי עולת העוף תיפוק לי' כו' דהא אינה נאכלת. וי"ל דאי אמר על עוף ממעשר ה"ז עולה נהי דאסור מ"מ כיון דחל שם עולה צריך לחללה ולהעלותו עולה [דגם לקוח בכסף מעשר מועיל חילול בנטמא ואין ראוי לאכילה הכא נמי דא"ר לאכילה משום ההקדש מהני החילול אבל עתה דממעט דאין עולה בא מן המעשר לא חל שם עולה כלל:
דף ב:
בתוס' ד"ה שחיטה א' לכולן. אבל תימא קצת וכו'. אפשר לישב דשאני הולכה כיון דאפשר לשחוט בצד המזבח וזורק א"כ נהי דעשה הולכה שלא לשמה הוי כלא הלך כלל ומ"מ הלא בא הדם למזבח אבל בקיבל בשמאל שלא לשמה נהי דהי' יכול לעשות בימין בלי קבלה מ"מ עכשיו דעשה בשמאל ע"כ מעכב הקבלה ופוסל בה המחשבה. גם י"ל להיפוך דבודאי כיון דר"ש מכשיר לקמן (כ"ו.) שלא בכלי שרת ממילא לא פסיל בה מחשבה דהוי כמאן דליתא רק בהולכה קמ"ל דר"ש מכשיר אע"ג דשחט רחוק מן המזבח הואיל והי' אפשר לשחוט בצד מזבח כיון דאפשר לבטלה אבל קבלת קומץ בכלי שרת דלאו חיובא היא כלל במכ"ש דמכשיר:
בד"ה מנחת חוטא אבל קשה וכו'. לולי דבריהם נראה לומר דהגמ' לא מקיש מנחה לאשם לענין דלא עלה לבעלים רק דאי הוי כתיב כחטאת בלבד הו"א דכל מנחה פסול שלא לשמה לכן כתיב כאשם דמנחת נדבה הוי כאשם דכשר שלא לשמה. ומינה דלא עדיפא מאשם דאינה מרצה לבעלים ה"ה במנחה כיון דכל ההכשר נלמד מאשם די כאשם. ונראה דכן הוא כוונת התוס' בזבחים (י"א.) ע"ש]:
דף ג.
בגמ' אלמא קביעותא דמנא לאו כלום וכו' תמהו בתוספות מהא דלקמן (ק"ד:) איני יודע מה פירשתי. ומוקמי כר"ש. ותירוצם דחוק. ואפשר לומר דבאמת יש לעיין במה דמדמי הגמ' אהדדי כיון דלר"ש יצא ידי נדרו ממילא ה"ה בהרי זו במחבת והלא בנדר ע"כ טעמי' דר"ש דעיקר נדרו הי' המנחה ומה שהוסיף לומר במחבת על זה לא נדר רק דנקט מין א' מן המנחות אבל באמר זו במחבת חל על הסולת דין מחבת. וי"ל דגם לר"ש א"י לשנותו למנחה אחרת, ולכן י"ל דהגמ' בס"ד מדמי אהדדי ליישב דברי ר"ש אבל למסקנא דרוב זבחים קאמר י"ל דהגמ' חוזר מזה ולא תלינן בטעות כלל וממילא י"ל דגם לר"ש בזו במחבת והביא במרחשת לא יצא. וא"ש סוגיא דלקמן ומיירי שאמר על קערה סולת זו למנחה וא"י מה פירשתי ולכן צריך להביא חמשתן:
גם אפ"ל דלמאי דמסיק רב אשי דר"ש מחלק בין לשם מחבת בין לשם מנחת מחבת א"כ גם בהא דאמר ר"ש עלי להביאו במחבת והביא במרחשת יצא ידי נדרו הוא ג"כ דוקא בלשון זה אבל אמר עלי מנחת מחבת והביא מרחשת י"ל דלא יצא. וא"כ סוגיא דלקמן קאי אליבא דר"א ומיירי בפירשתי מנחת מחבת או מנחת מרחשת כנ"ל:
דף ג:
בגמ' בלולה בשמן איקרי בלולה סתמא לא איקרי לכאורה לפי"ז אם יאמר לשם בלולה בשמן יהי' פסול. ואפשר לומר דאי הוי כתיב בלולה סתם הו"א דהיא שם של המנחה אבל עכשיו דכתיב בלולה בשמן הפי' שיהי' נבללת בשמן ואינו מענין שם המנחה כלל ולהכי אפי' יאמר לשם בלולה לשמן לא מיפסל. ובהכי א"ש נמי בבלולה לשם חריבה אע"ג דכתיב בתורה וחריבה מ"מ כיון דפירוש בלולה בשמן על מעשי המנחה שהיא מעורבת בשמן מסיק קרא ג"כ חריבה בלי שמן דגם היא לכהנים תהי' דסיפא דקרא על הרישא קאי וכיון דבלולה אינו שם של המנחה רק פירוש מעשי המנחה כמו כן חריבה ג"כ, והנה לכאורה הי' נראה דלר"א דמתני' אתיא נמי כר"ש יוכל להיות הלכה כר"ש ומסתמא קיי"ל כר"א דהוא בתרא א"כ הוי לן למיפסק כר"ש. ואפשר דאפי' לר"א מ"מ כיון דתני בברייתא ר"ש אומר משמע דחכמים פליגי עליו והלכה כרבים. אך עדיין י"ל דנהי דהוי מחלוקת בברייתא דר"ש אמר משמע דחכמים חולקין מ"מ מדנקט התנא לשם מנחת חוטא ולא נקט לשם חריבה משמע דבעי לסתום כר"ש. אכן לפמ"ש לעיל דכי האי חילוקא דר"ש מחלק הכא בין מחבת בין מנחת מחבת מחלק נמי לקמן בהרי עלי למחבת דיצא ידי נדרו במרחשת א"כ י"ל כיון דחכמים לקמן פליגי דלא יצא ידי נדרו א"כ קביעותא דמנא מילתא היא ממילא גם לענין שלא לשמה מיפסל בכל גווני וא"כ הני סתמא דלקמן היפוך דעת ר"ש והלכה כחכמים:
דף ד.
בגמ' אלא מעתה אשם נמי לגמור עון מעונו צ"ע בענין גז"ש דצריך להיות גמיר מרבו אי צריך להיות ב' התיבות גמיר א"כ מאי מקשה שמא עון דמנחה וחטאת גמיר ולא אשם ואי נימא דסגי בגמיר התיבה במקום א' יכולין לדרוש כל היכא דמשכח האי תיבה מינה. אכתי קשה דילמא עון דחטאת לא גמר רק עון דמנחה ויליף לה מחטאת אבל אשם מנלן למידרש. מיהו זאת אפשר ליישב דצריך להיות גמיר התיבה דמשם נלמד הדין והיינו עון דחטאת דיכולין לגמור מכאן היכא דנמצא במקום אחר תיבה כזו ופריך שפיר נגמור גם אשם. מיהו בתר הכי במה דפריך ועוד ליגמר עונו מעונו והיינו אפי' אי נימא דלא כתנא דבר"י ושיבה וביאה ב' מילי נינהו וע"ז קשה דהא עון גמר מרבי' ועונו לא גמיר וצ"ע בכללי הפוסקים בזה:
שם בגמ' אשם לא נאמר הוא רק לאחר הקטרה וכו' לכאורה קשה דמ"מ נ"מ דאי חישב שלא לשמה בהולכת אימורין דאי פסול אסור להקטירם ומותר לאכול הבשר דהוי כנאבדו ונטמאו ואי כשר שלא לשמה מותר להקטירם ואסור לאכול הבשר עד שיקטירם. וצ"ל דלשון אשם הוא משמע על עיקר האשם דאי שינה לאו קרבן הוא כלל וזה א"א בהקטרה דלא מעכב א"כ ע"כ הוא לא נדרוש לענין זה:
בתוס' ד"ה אשם שניתק בסוה"ד. ועוד יש לפרש דגריס שפיר ניתק אין לא ניתק לא ) צ"ע לפי' זה א"כ למה מייתי הגמ' הכא דר"ה דהא עיקר קרא דהוא אתא למיתסר קודם כפרה רק ממילא גזר לר"ה גם אחר כפרה והו"ל למימר הוא אתא למיסר קודם כפרה ולמה לי דר"ה הכא וצ"ע:
דף ד:
בגמ' תנן כל המנחות וכו'. צ"ע דהא אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ:
שם בגמ' האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה משמע הא לא הביאה כלל בחייה אין יורשין מביאין עולתה אע"ג דמסקו בתוס' דכשר בדיעבד עולה קודם לחטאת א"כ אפי' לא הביאה כלל יביאו היורשין עכ"פ העולה. וצ"ל הטעם כמו אין ראוי לבילה בילה מעכבת בה כמו כן הכא דאין ראוי להביא חטאת מעכב גם מלהביא העולה וכ"כ הרשב"א והריטב"א בקידושין (י"ג.) ע"ש]:
יש לעיין לרב דעומר פסול שלא לשמה הואיל ובא להתיר א"כ כבשי עצרת נמי יהא פסול דבאין להתיר למ"ד כבשים עיקר ומביאין כבשים בלא לחם להתיר **כנראה מדברי רש"י (בר"ה ז':) דכבשי עצרת מתירין חדש במקדש. וכן כתבו התוס' לקמן (מ"ח:) אכן בתי' השני כ' דלחם מתיר ולא כבשים ומשו"ה מודה רב בכבשי עצרת. אך מ"ש בתי' א' דא"כ ליחשוב נמי רב כב"ע כו' אין מובן מ"ט באמת לא חשיב להו רב כיון דשייך ג"כ האי טעמא דבאו להתיר. וצ"ע:** ולקמן (מ"ח.) בברייתא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק אפשר דברייתא זו ס"ל לחם עיקר א"כ אין כבשים באים להתיר:
דף ה.
בגמ' מיתיבי אשם שלא לשמו או שלא ניתן מדמו ע"ג בהונות ה"ז עולה ע"ג מזבח כו' תיובתא דרב. יש לעיין אי לרב גם בלא ניתן ע"ג בהונות פסולה כיון דבא להתיר ולא התירו או נימא כיון דבשעה שזרק הדם הי' ראוי ליתן על הבהונות ונעשה הזריקה כדין וכיון שהגיע דם על המזבח כיפר לא שייך למיפסל למפרע הקרבן ע"י חיסור מתן בהונות שאח"כ:
שם בגמ' ורשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה ושירי' אין נאכלין עד שתביא עומר כו'. ויש לעיין איך מקטיר המנחה קודם לעומר מן החדש. ונראה דשם עומר עלה כיון דלא נפסל במחשבה דשלא לשמה ונהי דלא עלה מ"מ שם עומר עלה ולכן מקשה הגמ' רק מכח משקה ישראל אבל מהא דאין מביאין מנחה קודם לעומר ושתי הלחם לא מקשה דשם קרבן עומר עלה. אכן לקמן (מ"ז. תוס' ד"ה עד) כתבו דע"י מחשבת שלא לשמה נעשה קרבן אחר ע"ש]:
שם בגמ' אין מחוסר זמן לבו ביום. לפי"ז נראה לס"ד בגמ' דלא ידעו דר"ל ס"ל האיר המזרח מתיר א"כ י"ל דס"ל דבזמן שאין עומר כל היום אסור דעד ועד בכלל כמסקנת הגמ' בפ' ר' ישמעאל ולכן מיירי הכא דוקא כשיש עוד עומר אחר כדמסיק דכהנים אסורין לאכול עד שמביאין העומר אבל באין עומר אחר א"כ אסור כל היום שפיר הוי מחוסר זמן ואסור להקטיר הקומץ. ואין נראה לומר דהואיל ויהי' מותר לאכול בלילה חשיב בו ביום היתר. חדא דבו ביום אמרו ולא בלילה. ותו דעיקר הפי' אין מחוסר זמן לבו ביום כיון דאחר העומר יהי' בר הקרבה ובלילה לאו זמן הקרבה א"כ נהי דלהדיוט יהי' מותר אבל למזבח נפסל לגמרי ] כל היום ושפיר הוי מחוסר זמן:
שם בגמ' במנחות נמי משכחת לה. וקשה טובא דבעוף מותר אפי' להדיוט כשמלקו בקודש משא"כ הכא. ותו דאי לא קתני דאסור לקמוץ שלא לשמה. ומצאתי בחי' הרשב"א שנדפס מחדש שהאריך בזה:
שם בגמ' אמאי יחזור ויתן. קשה דלכתחילה כיון דיכול לחזור וליתן ולקיים קרא כדכתיב למה לא יעשה כן. ואפשר דמשמע להגמ' דיחזור וימלא ואם לאו לא הוכשר:
בתוס' ד"ה גילח כו' ואפי' לרבנן כו'. לא הבנתי דבריהם דמשמע שם בנזיר דלכו"ע אתיא הך דגילח על א' משלשתן יצא ע"ש וצע"ג בזה. (כדברי התוס' כן משמע ברמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק) וכבר עמד ע"ז בלח"מ (פ"ח מה' נזירות ע"ש]: בד"ה ואי אין מחוסר זמן וכו' תימא דביומא כו' וי"ל דשאני התם דלא מפורש בקרא דצריך להקדים זה לזה רק דנכתב כן סדר העבודה. ואפשר דלאו דוקא נכתב כן ולכן צריך לחוקה אבל הכא דכתיב על מקום דם האשם וכן במתן בהונות כ' מיתר השמן דמפורש בהדיא לכן אית בי' דין מחוסר זמן. ויותר נראה לע"ד דאה"נ דלמסקנא לא שייך בזה כלל דין מחוסר זמן דנהי דמתן דם נכתב מקודם מ"מ כל דליכא שינה הכתוב לעכב אמרינן דרק למצוה הקדימו וכמו חטאת קודם לעולה דמ"מ אם הקריב עולה מקודם כשר ולית בי' משום מחוסר זמן רק המקשן דלא ידע עיכובא דמצורע בע"כ הי' צ"ל דשייך בזה דין מחוסר זמן אבל למסקנא אה"נ דכל דלא נכתב עיכובא לית בה דין מחוסר זמן. ואין לדחות זה מהא דמסיק הגמ' דשחיטה לאו עבודה היא ולא מיפסל מטעם הוי' דמצורע רק מטעם מחוסר זמן. דזה אמת לבתר דכתיב עיכובא במצורע א"כ הך הקדמה דאשם נאמר לעיכובא שפיר חל גם איסור מחוסר זמן ולהכי גם השחיטה נפסלת אבל היכא דליכא עיכובא הוי הקדימה רק למצוה ולא חשיב מחוסר זמן:
בד"ה שחיטה וכו' והר"י מאורלייניש פי' וכו'. קשה לי ע"ז דהא מתעסק בקדשים פסול אע"ג דבחולין כשר. וכמו כן בכלי שרת למאן דבעי בשחיטה כלי שרת א"כ ע"כ למצות קדשים נאמרה השחיטה ולחשוב שפיר עבודה:
דף ה:
בגמ' והא דר"ל לאו בפירוש אתמר. נראה דלא קאי על ר"ל דלעיל במנחת עומר דע"כ בפירוש אמרו דמהאי כללא א"א להוכיח בהך דעומר דשמא ס"ל כרב או כרבא לקמן דכשר ומתיר רק קאי אהא דר"י ור"ל דאמרי תרווייהו האיר המזרח מתיר ל"א בפירוש רק מהך כללא. ומיהו קשה דא"כ למה לי מהאי כללא תיפוק לי' מהך דעומר דע"כ מוכח נמי דהאיר המזרח מתיר. וי"ל דמהתם אפשר לדחות דס"ל אין מחוסר זמן לבו ביום אבל הכא בודאי אית בי' דין מחוסר זמן דהוי קודם שתי הלחם עכ"פ ונהי דבדיעבד כשר אבל הבא קודם העומר לפסול ול"ש אין מחוסר זמן רק משום דהאיר המזרח מתיר אבל לעיל במנחת העומר לא מיתסר מטעם אין מביאין קודם לעומר כמ"ש לעיל דשם מנחת עומר עלה רק מכח משקה ישראל וע"ז שפיר אין מחוסר זמן לבו ביום:
שם לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כו'. צ"ע דבכמה מקומות בגמ' מסיים בכה"ג ואי מכללא מאי ודוחה דלא מוכח מכללא והכא מאי נ"מ אי בפירוש אתמר או מכללא. ואפשר דהכא שאני דאגב אורחא בא הש"ס להשמיענו האי דינא דר"ל דבט"ז אי הביא כשר דהו"א אפי' אי האיר המזרח מתיר מ"מ כיון דלמצוה בעי עד הביאכם הו"א דפסול ובעלמא דמהך כללא לא איתחדש כלום מקשה הגמ' ואי מכללא מאי:
שם האיר המזרח מתיר. ותמוה כמ"ש התוס' דמ"מ כיון דלמצוה אסור שפיר לא הוי ממשקה ישראל. והי' אפשר לע"ד לומר דהך דעד הביאכם קרבן א' ל"ש הכא כיון דהקריב העומר וכשר אע"ג דלא הוי לשם עומר מ"מ כבר הקריבו לשמים מן החדש וליכא איסור דעד הביאכם בשלמא אי עומר מתיר עומר לא נקרא כיון דשלא לשמה הוי וצריכין להקריב עומר אחר אבל עכ"פ קרבן הוי ולכן למ"ד האיר המזרח מתיר מותר הכא לגמרי. ולפי"ז נראה לומר דלמסקנא דר"ל מכללא אתמר פי' האי מימרא דנאמר לעיל בשם ר"ל דעומר שקמצה שלא לשמה כשרה ולא סיים ר"ל כלל ושירי' אינם נאכלים רק בגמ' הוסיפו כך לפי הס"ד אבל למסקנא אה"נ דמותר לאכול מיד השירים כיון דהאיר המזרח מתיר ומצוה ליכא כמ"ש. ומיושב בזה מה דהקשתי כבר דבכ"מ דנאמר בגמ' דמכללא אתמר צריך להיות איזה נ"מ כדמקשינן בעלמא ואי מכללא מאי. ולפמ"ש א"ש דנ"מ דרשאין לאכול השירים מיד כמ"ש. הגם שכתבתי במקום אחר דהאי דר"ל מכללא אתמר לא קאי אדר"ל לעיל מ"מ מ"ש כאן נראה יותר נכון:
שם ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כו'. בדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש היא כו'. פירש"י כיון דאין מנחה באה משעורים לא משום קרבן אתיא אלא להתיר בעלמא. וצ"ע דהא מפורש בקרא עד הביאכם את קרבן אלקיכם ולולי פירש"י נלע"ד לפרש דהאי כללא דמי שראוי לעבודה ובדבר הראוי ומקום הראוי הכל קאי על המחשבה דאפי' קרב כהן כשר וחשב בשחיטה ע"מ שיזרוק כהן בעל מום הדם למחר כיון דכה"ג לאו עבודה היא אינו מפגל בכך וה"ה בעומר כיון דחשיב שיהי' מנחה אחרת ומנחה אחרת משעורין ליכא לכן לא מיפסל במחשבה זו וה"ה בחישב לזרוק כשיהי' נפגם המזבח אע"ג דאכתי לא נפגם. ומיושב בזה מה דקשה הא בלא"ה נפסל כשנפגם המזבח אחר השחיטה. מיהו רש"י מיישב זה בקמיצה. ועי' בזה בחי' הרשב"א שנדפס מחדש. אבל לפמ"ש מיושב בפשיטות ונ"מ טובא דלפי' רש"י במנחת העומר אין שום מחשבה פוסלת דלאו קרבן היא. וכ"כ רש"י בפי' בזבחים (כ"ו:) דליכא פיגול במנחת העומר מהאי טעמא. [וכ"כ התוס' לקמן (נ"ט.) ע"ש] אבל לפמ"ש דוקא מחשבה דשלא לשמה אינו פוסל כיון דחשיב על דבר שאינו עבודה אבל מחשבת פיגול להקטירה למחר שפיר מפגל. וכן משמע לי מלשון הרמב"ם (פי"ד מה' פסוהמ"ק) שכתב בהאי כללא מי שראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום שחשב מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כו' ובדבר הראוי לעבודה דייק מנחת העומר שקימצה שלא לשמה הואיל ושעורים פסול לכל מנחה חוץ מן העומר ע"ש. משמע דפסול חוץ לזמנו וחוץ למקומו שפיר פוסל בה וצ"ע:
שם שכן מתרת חדש. פירש"י דמרובה מצותה. וקשה טובא חדא אדרבא כיון דחמיר דמרובה מצותה טפי אית למיפסל בי' מה שנאסר להדיוט. ותו מה דדחי בשביעית נהי דבשביעית אינו מתיר כיון דבכל השנים מתיר שפיר חשיב מרובה מצותה. ויותר הי' נראה לפרש כדפירש"י מקודם כדרבא דאין עומר חשיב קרבן רק בא להתיר ולכך לא חמיר כשאר קרבן. וע"ז מקשה בשביעית דליכא היתר ומ"מ מייתי עומר א"כ קרבן היא לבד ההיתר. וא"ש נמי דמייתי כל הסוגיא הכא דקאי לשיטת רבא לעיל:
דף ו.
בגמ' יוצא דופן יוכיח. קצת קשה למאי דמסיק הגמ' לקמן דכל מה דבעי מן הבקר להוציא את הטריפה היא כשנטרפה אחר הקדשה דבנטרפה מקודם ידעינן מקרא דכל א"י תחת השבט א"כ מה יוצא דופן יוכיח הא פסול דיוצא דופן היא קודם הקדישה וצ"ע:
שם אלא מליקה דחטאת העוף לכהנים. אין מובן לי מה פירכא היא זו דמ"מ שפיר הוי ק"ו מבעל מום דכשר להדיוט לעולם וטריפה אסור לעולם חוץ לגבי מליקה. ואטו משום דהותר מכללו לא חשיב כל האיסור חומר לגבי בעל מום דכשר לעולם להדיוט. גם לשון מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן והתם להדיוט לגמרי מותרין. וצ"ל הפי' דמ"מ כיון דבא ללמוד מדחזינן דהקפידה שהקפידה תורה לבע"מ לגבוה אע"ג דלא הקפידה להדיוט מכ"ש טריפה דהקפידה להדיוט ודאי הקפידה לגבוה ע"ז משיב דהקפידה דלהדיוט הותר מכללו והקפידה דבע"מ לא הותר מכללו: שם מהתם נפקא ממשקה ישראל. לכאורה י"ל דמהך קרא ממשקה ישראל אסור רק בקרבן ישראל אבל מעכו"ם מקבלין אפ' האסור לישראל אבל מקרא דמן הבקר הי' נראה דגם מעכו"ם אין מקבלין כיון דדרשינן מכם בכם חלקתי ולא באומות א"כ מיירי פרשה זו גם בקרבן עכו"ם ואימעט ג"כ בדידהו טרפה. וכן משמע לכאורה דהא בס"ד דבעי למילף ק"ו מבע"מ ודאי גם באומות הי' פסול כמו בע"מ דפסול בהו מקרא דמיד בן נכר לא תקריבו א"כ ה"ה למסקנא דיליף מקרא דמן הבקר וצ"ע לדינא בכל הני פסולין יוצא דופן וטריפה אי מקבלין מעכו"ם. ואפשר דאפי' מה דאימעוט ממשקה ישראל ג"כ אין מקבלין מעכו"ם וצ"ע:
שם במשנה טמא. תמוה דכבר תני טבול יום ומחוסר כיפורים כמו שתמהו בתוס' זבחים (ט"ו:) ואפשר לומר קצת דפי' טמא אפי' איטמא בפנים בשעת עבודה דהא טבו"י ומחוסר כפורים בודאי הי' בחוץ דהטבילה היא בחוץ קמ"ל דאפי' נטמא בפנים:
שם או גרגיר מלח. בתויו"ט הביא הגמ' דאי לא תני מלח הו"א מלח דבת הקרבה ליתכשר. ונ"ל מכאן סייעתא לשיטת הר"ב לקמן (פ"ג מ"ב) דכל המנחה הי' מולחין מקודם. ומ"ש בברייתא אין כל המנחה טעונה מלח היינו לעיכובא. ולהכי א"ש הכא דהו"א כיון דהמלח בתוך המנחה שפיר דמי לקמוץ גם מן המלח אבל אי אין מולחין המנחה מה בכך דמלח בת הקרבה מ"מ אדרבה הקומץ צריך להיות שלם ואח"כ למלוח אותו ואכתי חסר הקומץ. וגם א"ש קושי' רש"י לקמן (י"א.) דליתני לבונה וכ"ש מלח. ולפמ"ש מיושב דהו"א לבונה דמיקטר בפ"ע ואינו מעורב במנחה הוי קומץ חסר במקום הקורט לבונה אבל מלח שבתוך המנחה ליתכשר לקמוץ גם מן המלח כנ"ל. ומ"ש בגמ' דמלח לא איקבע בהדי מנחה היינו לעיכובא וגם דלא נכתב בתורה בסדר המנחה כמו לבונה וכו' ועי' מ"ש לקמן:
דף ו:
בגמ' לא יביא מתוך ביתו וימלאנו. לפירש"י דס"ל לרבנן מנחה שחסרה קודם קמיצה פסולה קשה לפלוגי במנחה בעלמא ומאי שייטא הכא בקמץ בשמאל. לכן משמע כפי' התוס':
שם אלא הא קמ"ל רב קמץ ואפי' קידש. לכאורה כיון דעכ"פ רב פסק כבן בתירא אפשר דהלכה כבן בתירא דגם כמה תנאי פליגי בשיטת בן בתירא. מ"מ נראה דהלכה כחכמים ולשון הגמ' רב אליבא דבן בתירא קאי משמע דלא ס"ל כוותי' רק בשיטת בן בתירא הוסיף לומר אפי' קידש או דוקא קמץ לאיכא דאמרי:
שם לעולם עבודה היא ולא גמר עבודתה עד דעביד מתן כלי. לכאורה לפי"ז לכל מילי לא גמר עבודת הקמיצה עד דעביד מתן כלי וא"כ בהא דתנן לקמן (כ"ג.) נתערב הקומץ במנחה לא יקטיר לפלוג נמי בן בתירא דקודם שנתן לכלי יחזור ויקמוץ. ואפשר דדוקא להאי דינא דקמץ בפסול אתי קרא דוקמץ משם דיחזור ויקמוץ:
בתוס' ד"ה שהרי יוצא כו' וי"ל דאיברים ודאי ירדו כו'. בבה"ז מגי' ופירושו ג"כ תמוה. ולגי' שלפנינו נראה כוונתם שהדם עצמו כיון דכשר בבמה לכן אם זרקו לא ירד ואין מקנחין אותו אבל האברים שעלו ירדו. אך אכתי לא מתיישבת קושיתם דכיון דיצא הדם כשר בבמה להקטיר גם האיברים א"כ אף האברים] לא ירדו. ובאמת בזבחים (פ"ד:) תירצו דדם שהוא עיקר הקרבן פסול טפי אפי' מצינו בו הכשר בבמה ירדו ע"ש:
דף ז.
בגמ' ש"מ קומצין מכלי שע"ג קרקע. יש לתמוה כיון דרבא מסיק לקמן דנהי דקומצין מכלי שע"ג קרקע מ"מ אין מניחין הקומץ בכלי שע"ג קרקע וא"כ טפי הו"ל למימר ש"מ דמניחין הקומץ כו'. וגם לרבא תקשי באמת למה לא מוקי הכי שהניחו בכלי שע"ג קרקע. וצ"ל דהמ"ל ג"כ בכה"ג ועדיפא מינה קאמר שהחזירו ע"ג ביסא:
דף ז:
בגמ' ואם איתא לילף מדם. מכאן נראה פשוט דבדם צריך לקבל בכלי שיעור כל הזיות. אבל מלשון הרמב"ם (פ"ד ממעה"ק ה"ח) נראה דסגי בכדי הזאה אחת. והמל"מ שם האריך להביא ראיות להרמב"ם ותמהני ע"ז דא"כ איך נלמד מזה לפסול קומץ שהניחו בב' כלים הא הקטיר הקומץ פעמים כשר ולא דמי לדם דהזאה אחת א"א לחלק א"ו דגם בצריך הרבה הזאות צריך לקבל כדי כולן בכלי אחד. ואולי יש לחלק קצת כיון דלכתחילה מקטירין הקומץ בפעם אחת לא דמי להרבה הזאות דלכתחילה כל הזאה בפני עצמו נעשה. ועיקר נראה כשיטת רש"י ותוס':
שם בגמ' מקנח ידו בגופה של פרה. תוס' דחו פירש"י וכתבו משום דכתיב דמה ישרוף צריך לקנח בגופה של פרה. וקשה לשיטתם א"כ איך מסיק הגמ' דמקנח אצבעו בשפת מזרק הא נחסר זה הדם מן השריפה. וגם קשה א"כ למה הוצרך הגמ' ליישב גמר הזאה אחת מקנח אצבעו גמר כל הזאות מקנח ידו. בלא"ה א"ש גמר הזאה א' מקנח בשפת מזרק גמר כל הזאות מקנח בגופה של פרה. מיהו הרמב"ם פוסק דגם בין הזאות מקנח אצבעו בפרה. וקשה דהיא היפוך הסוגיא. והכ"מ (בפ"ג דפרה) מיישב קצת ע"ש. ויותר נראה דהי' להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' (כן הביא השטמ"ק גירסא אחרת ע"ש]:
דף ח.
בגמ' איתא לילוף מדם. לכאורה גם מכאן תימה על הרמב"ם שפוסק בדם דשל ב' הזאות יכולין לקבל בב' כלים א"כ קשה הא שאני חביתין מתוך שקריבין לחצאין וכמ"ש התוס'. מיהו באמת גם לשיטת רש"י ותוס' אינו דומה לדם דנהי דיש כמה הזאות מ"מ קרבן א' הוי משא"כ בחביתין דזה שחרית וזה בין הערבים. לכן צ"ל כתירוץ בתרא שבתוס':
שם בגמ' מנחה שקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק ] בזיכין. הקשו בתוס' בלא"ה י"ל דלא יהא טפל חמור מן העיקר. וי"ל משום דילפינן לקמן וקמץ משם ממקום שהזר עומד הו"א דוקא בעזרה רק משום דמצינו סילוק בזיכין אמרינן דקרא רק להכשיר כל העזרה אתי ולא למיפסל היכל וכזה תי' התוס' בזבחים (ס"ג.) קושיא אחרינא ע"ש]:
שם בגמ' והא חוקה כתי' בה. וקשה דנהי דמעכב ג"כ דצריך להוסיף עד עשרון ולחצותו. מ"מ שפיר י"ל דקדיש ואינו יוצא לחולין דהא לקמן אמרינן דרב לא מצי סבר כר"א דחביתין קדוש לחצאין דא"כ לילף שאר מנחות מחביתין ובשאר מנחות ודאי אין מנחה פחות מעשרון אפי' דיעבד כדלקמן (כ"ז.) במשנה] ומ"מ קדושה לחצאין. וצ"ל דסברת הגמ' היא דלא שייך לומר הואיל וקרבה לחצאין מתקדשת לחצאין אי יהי' פסול במקריב לחצאין כל שלא הי' מקודם שלימה ולכן מדאר"א דקדושה לחצאין הואיל וקריבה ע"כ ס"ל דלחצאין כשר בדיעבד. ומיהו לבתר דמצינו בחביתין דקדיש לחצאין תו איכא למגמר מילתא ממילתא דגם בכל מנחות קדוש לחצאין. ולא קשה דהאיך נילף מנחה מחביתין דשאני חביתין דקריבה לחצאין. דהא כמו כן ס"ל לרב דקדוש בלא שמן ולבונה הואיל וגבי חוטא מתקבל. ה"ה בחצי עשרון כיון דלגבי חביתין מתקבל כנ"ל:
שם ור"ח אמר לא זו קדושה בל"ז. צ"ע אי דעתו להוסיף עלי' לבונה דכה"ג בחצי עשרון קדוש א"כ ה"ה הכא י"ל דמודה ר"ח בהא. אך במודד סולת דאין עתיד כלל ליתן שמן בכלי זו דאינו מחזיק רק מדת הסולת בכה"ג פליג ר"ח. אבל בנתן סולת ושמן ודעתו להוסיף לבונה י"ל דלכו"ע קדוש. ובהכי מיושב מ"ש התוס' לקמן (ט.) ד"ה ר"ל דהקשו שם דליפסל ע"י יציאת חוץ. והקשה בס' טה"ק דילמא ס"ל לר"ל כר"ח וכיון דלא נתן עדיין לבונה לא קדיש. ולמ"ש מיושב כיון דעתיד ליתן עלי' לבונה. והרמב"ם לא הביא מזה הדין כלום אי קדושה זו בלא זו. ולכאורה כיון דמסקי' בגמ' דשמואל ס"ל כרב והרמב"ם הביא הך דשמואל ממילא ס"ל כרב וצ"ע לדינא:
שם שמן שכן מצינו שמן של מצורע. לבונה שכן מצינו בלחם הפנים. תמהני למה לא אמרו בפשיטות שכן מתנדבין שמן ולבונה בפ"ע כדילפינן בזבחים (צ"א:) קרבן שמתנדבין שמן וכן לבונה (בתו"כ פ' ויקרא פ"ח]:
דף ח:
בגמ' ואף שמואל סבר וכו'. ותמוה דאע"ג דמשמע להגמ' מלישנא דשמואל דגם יבש ממש מתקדש בכלי לח מ"מ הא יש לפרש במנחת חוטא ולעולם מודה שמואל דאין מנחה קדושה בלא שמן וצ"ע. גם פי' התוס' בזה תמוה:
שם ואיבעית אימא מנחה לגבי דם כיבש דמיא. נ"מ לדינא דלתירוץ זה מדת הלח אינו מקדש אפי' מנחה בלולה בשמן:
שם מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות. וקשה מ"מ צריך קרא למנחת חוטא דמכפר ג"כ על ח"כ [וא"צ צפון כמ"ש רש"י ותוס' בזבחים (ס"ג:) ע"ש]. מיהו בזה י"ל דמ"מ חטאת חמירא דכל חטאת מכפר אבל שם מנחה אינו מכפר עכ"פ ברוב מנחות. מיהו בלא"ה תקשי דהו"א דמנחת חוטא בעי צפון דחטאת קריא רחמנא. לכן נראה כיון דהך וקמץ משם נאמר במנחת נדבה לא בעי הגמ' לתרוצי הכי דקאי אמנחת חוטא:
שם שלמים ששחטן בהיכל כשרים. יש לעיין בהא דקיימ"ל שלמים ששחטן קודם פתיחות דלתות ההיכל פסולים בנשחטו בהיכל קודם פתיחות הדלתות] אי כשרים כיון דבפנים היא או נימא דמ"מ גזירת הכתוב הוא דצריך להיות פתוחין אע"ג דנשחטו בפנים וצ"ע:
דף ט.
בגמ' בללה חוץ לחומת העזרה ר"י אמר פסולה. הקשו בתוס' דאפי' לא בלל כשרה. ותירוצם דחוק. והי' נראה לפרש דלשון בללה לאו דוקא. והפי' שנתינת השמן כדי לבלול הי' בחוץ ולעולם אי נתן השמן בפנים אפי' בללן בחוץ כשר [וכן י"ל לשון הגמ' פסחים (ל"ו.) כיון דנתינת השמן בפנים גם הלישה נעשה בפנים דמכוער הוא להוציא]. ונ"מ אי לא נתן עדיין לבונה דלא נתקדשה עדיין ולא מיפסלי ביציאה לחוץ למ"ד לא זו קדושה בלא זו או כמ"ש התוס' לקמן דכלי לא מקדשה לענין יציאה וצ"ע לדינא בזה:
שם איתיבי' ר"י לר"ל חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו תיובתא דר"ל תיובתא ותמהו בתוס' כיון דמשנה היא בנגעים מה הוי ס"ד דר"ל. ונראה דר"ל ס"ל דלא דמי לוג שמן דמצורע למנחה דבמנחה כתיב מן המנחה פרט לשחסרה קמ"ל קרא דנפסלת גם השאר ע"י חסרון אבל בלוג מנלן לפסול בחסר ונהי דצריך לוג מ"מ ימלאנו ולא מצינו בו פסול בחסר. והגמ' לא מסתבר להו לחלק בהכי ומסיק בתיובתא אבל ר"ל שפיר מחלק הכי. ואדרבא יש לתמוה מנ"ל להגמ' דפסול חסרון בלוג. והתוי"ט שם בנגעים הוסיף לומר דפסול משום דכ' מן המנחה פרט לכשחסרה. וא"י למה נקרא לוג שמן של מצורע מנחה. והא דאחר יציקה יביא לוג אחר זה הוי מסברא דודאי יציקתו מן הכלי לכף קובע ומיפסל השאר בחסרון אבל נתינה בכלי מסברא אינו קובע רק משום דכתיב מן המנחה הכתוב עשאו אחת כנ"ל אליבא דר"ל. ותמהני תו בסוגיא זו לר"י דס"ל בסמוך דמנחה שחסרה בין קמיצה להקטרה מקטיר עלי' הקומץ א"כ התם נמי למה משיצק נחסר מביא לוג אחר הא יציקה הוי כמו קמיצה בפרט לר"ש שם דאמר גם אחר מתן שבע כשנחסר יביא לוג אחר וצע"ג בזה. עוד י"ל קושי' התוס' דלכאורה תמוה למה קאמר הגמ' תיובתא הלא י"ל דבלוג שמן ליכא שום קרא למיפסל חסר והא דאחר יציקה צריך להביא לוג אחר משום דאם יוסיף ע"ז לא יהי' מתיר השירים שזה הניתוסף לא ניתן ממנו על הכף להזאות ואע"ג דלשון המשנה יביא אחר בתחילה מוכח דאפי' ירצה להוסיף ולחזור להציק ממנו על הכף ג"כ פסול מ"מ י"ל דיציקה ודאי קבעה אבל במנחה דאיכא קרא למעט מנחה שחסרה לכן לעולם מיפסל כדהוי ס"ד דגמ' לקמן דהך פרט לכשחסרה קאי על זה דמקשה על ר"י בתרתי ע"ש. וכבר הנחתי זה בצ"ע אכן כעת ראיתי בתו"כ (פ' מצורע פ"ג) דגם בשמן מצורע איכא מיעוט היא פרט לכשחסרה ע"ש. וא"כ מקשה הגמ' שפיר. ור"ל אפשר דלא ידע האי ברייתא אך מן המשנה עצמה ליכא תיובתא כנ"ל:
שם בגמ' שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה רי"א מקטיר קומץ עליהם. כבר כתבתי לתמוה בזה דא"כ למה תנן בלוג שמן שחסר אחר יציקה לר"ע ואחר נתינה לר"ש דיקח לוג אחר בתחילה. הלא היציקה הוי כקמיצה. ואפשר לומר דאין ה"נ אי נתן שאר המתנות ולא לקח לוג אחר שפיר דמי. רק משום דמצותו הוא שיאכלו הכהנים הנשאר וכדי להתיר שירים יקח לוג אחר. ול"ד להקטרת הקומץ כיון דכשר להקטירו אין לבטל הקרבן ע"י התרת שירים. אבל נתינה דשמן לאו קרבן הוא ומוטב ליקח לוג אחר שיהי' מותר השירים דכן מצותו כנ"ל. וצ"ע לדינא בזה אי לא לקח לוג אחר אי נטהר המצורע בזה:
בתוס' ד"ה ר"ל כו' הקשו דלפסול ביציאה. והי' אפשר לומר כיון דכלי שרת אין מקדשין רק בפנים א"כ הכא דנתן בחוץ לא נתקדש כלל. אך נראה דכוונת התוס' דכיון דבעי כלי היינו כלי שרת ע"כ הטעם דבעי קידוש כלי א"כ ע"כ נתקדש בפנים ואח"כ הוציאו. ולפי"ז צ"ל דמיירי שכבר נתן בפנים השמן ולבונה רק הבלילה עשו בחוץ. ובזה יתיישב מה שהקשו מקודם מהך דלא בלל כשר ונדחה מ"ש לעיל לתרץ קושיתם בזה. אך אפשר דס"ל יש קידוש במנחה בלי שמן וא"ש תי' הנ"ל. אבל הרמב"ם נראה דהבין דלא בעי כלי שרת כלל רק כלי מיהו בעי ולכן צריך נמי פנים לר"י ע"ש במעשה הקרבנות (פי"ג):
ומ"ש התוס' ויש עוד ראי' כו' יש להשיב ע"ז דמשום שתי הלחם ולחם הפנים דאית להו מתירין נקט לינה ולא יוצא (כמ"ש התוס' עצמם כן דמשו"ה לא תני בעופות וזבחים פסול יוצא משום שתה"ל ולחה"פ]:
גם מ"ש התוס' בסוה"ד וא"ת כו' אפשר לומר דאחר הגשה נפסלין ביוצא:
דף ט:
בגמ' איתיבי' ר"י לר"ל כו'. קצת קשה הא לר"י נמי קשה דנפרס לחמה משמע אפי' כל הי"ב לחם נפרסו ומ"מ מקטיר הבזיכין א"כ ע"כ כר"א אתיא וצ"ע ג"כ לדינא בנפרס כל הלחם אי מקטירין הבזיכין. ואפשר לומר עוד דבלא"ה נמי קשה מנ"ל להש"ס לדמות נפרס לחסר נהי דצריך להיות שלם מ"מ בנפרס אחר סילוק מנ"ל למיפסל מתורת מנחה שחסרה. ע"כ י"ל דכוונת הגמ' דסתם נפרס א"א שלא יהי' נחסר מעט פירורין ובזה מיושב הכל וא"כ לדינא אפי' נפרסו כולן עכ"פ נשאר כזית ומקטיר הבזיכין וצ"ע בזה:
בגמ' שמאלית אחרינא כתי'. בחי' רשב"א הנדפס מחדש כ' כאן דשמאלית מיותר כיון דנתינה בימין ממילא נדע דהשמן בשמאל דאי אפשר ליתן מתנות באותו כף שהשמן בתוכה ע"ש. ותמוה בעיני דהא איתא בתו"כ ובסוף מס' נגעים וברמב"ם (פ"ד מה' מחו"כ) דמצוה ליתן לכף של כהן אחר וא"כ כהן הנותן אינו הכהן שהשמן על כפו. ואולי הבין הרשב"א פי' המשנה והתו"כ דכהן הזורק הדם יתן השמן לכף כהן שני וכהן השני נותן מתן שמן. אבל לא משמע הכי. וצ"ע לדינא דלשון הפסוק משמן אשר על כפו משמע קצת הכי. אבל מלשון המשנה והרמב"ם לא נראה כן יע"ש (וכן מפורש בהרע"ב שם בנגעים, ומהא דכתי' אשר על כפו ילפינן דבדיעבד יצא כמ"ש בק"א שם בתו"כ. אך באבן עזרא כ' לפרש דהוא כף הכהן המטהר כו' והעד הפסוק הבא אחריו ע"ש. כוונתו כנ"ל מדכתי' א"ע כפו]:
דף י.
בגמ' חד להכשיר צדדין פירש"י צדדין של בוהן. וקשה לי למה מצריך ריבוי דצדדין גבי שמן ולא גבי דם. ולולי פירש"י ז"ל הי' נלע"ד דבאמת כל מקום שצריך הזאה על אותו דבר אין נ"מ כלל בין למעלה או למטה וכמו בהזאת מי חטאת דכתי' והזה הטהור על הטמא ומ"מ בכל מקום שנגע בבשרו מהני וה"ה הכא על בוהן בכ"מ חשיב על בוהן. רק כוונת הגמ' גבי שמן דאם הי' בצדדין של מקום הדם ג"כ מהני דנקרא שפיר מקום דם האשם אבל צדי צדדין של הדם פסול כגון שנתן הדם למעלה והשמן למטה פסול אבל דם למעלה ושמן מן הצד או דם מן הצד ושמן למטה כשר כנ"ל. מיהו גם הרמב"ם (ריש פ"ה מה' מחו"כ) ס"ל כרש"י ודעתם רחבה מדעתי:
דף י:
בגמ' לא נצרכה אלא לקומץ דמנחת חוטא כו'. קצת קשה כי היכי דדריש ר"ש מדכתיב כחטאת בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת א"כ מנחת חוטא דכ' בי' חטאת היא נילף נמי דבעי ימין. וצ"ל כחטאת הוי ילפותא טפי:
בתוס' ד"ה קמץ ועלה בידו כו'. צ"ע דלכאורה נראה דבהנך דלא הוי קמיצה כלל לכו"ע יכול לחזור ולקמוץ דהא בקמץ בראשי אצבעותיו נראה דלאו שם קמיצה עלה כלל וה"ה בעלה בידו צרור כיון דתלה המשנה זה בזה וצ"ע לדינא:
דף יא.
בגמ' כל הני ל"ל צריכא כו'. הקשה רש"י דליתני לבונה בלבד. ונראה דהו"א לבונה מגרע טפי כיון דכתיב בפי' בתורה והרים ממנו בקומצו וגו' ואת כל הלבונה א"כ הקומץ בפ"ע והלבונה בפ"ע:
שם מאי איריא משום חסר ויתיר תיפוק לי' משום חציצה תיבת ויתיר אינו מובן כלל. והי' נראה לפרש דהא דתנן קמץ ועלה בידו צרור הפי' בין שהצרור תוך הקומץ בין שהוא חוץ מן הקומץ דאם הוא מן הקומץ הו"ל חסר ואם הוא לבד הקומץ הו"ל יתיר דמלא קומצו דוקא ולא שיהא עליו אפי' שום דבר אחר. ובזה הי' מיושב נמי קושי' רש"י דליתני לבונה לחוד דהו"א לבונה דשייך אל המנחה יש בו פסול יתיר אבל צרור לא להכי צריכי כולהו כנ"ל:
מהא דמקשי' ותיפוק לי' משום חציצה. משמע דהא דד"ת רובו ומקפיד בעינן היא דוקא בטבילה אבל בכל החציצות אפי' משהו חשיב חציצה מדאורייתא דאל"ה לא מקשי כלום דלטעם חסר פסול מדאורייתא (וכ"מ בזבחים (י"ט) ועמ"ש שם]:
שם הא כיצד חופה ג' אצבעותיו. תמוה טובא מנלן ג' אצבעות הלא מלא קומצו כתיב. ומצאתי בקרבן אהרן פ' ויקרא בשם הראב"ד שהקשה כן ורצה לומר דדרך קמיצה באנשים הי' כן ולבסוף מסיק דאפשר קבלה הי' בידם כן וע"ש שהאריך עוד בזה:
שם כגון שהפריש לה ב' לוגין. פשט הגמ' הי' נראה דל"ד קאמר ב' לוגין רק דמיירי בשמן שהקדיש לה כדמסיק הגמ' דלשון שמנה משמע שהפריש לה וה"ה בפחות. ורש"י הבין דבס"ד דהגמ' דוקא ב' לוגין ולמסקנא אפי' פחות מב' לוגין פוסל והרמב"ם (פי"א מפסוה"מ) פוסק גם למסקנא כן דוקא ב' לוגין וא"י מנ"ל. והא דקאמר בגמ' דהאי חזי והאי חזי. פי' כל טפה וטפה חזי לה כנ"ל פשוט:
שם אלא מעתה מנחת חוטא כו'. צ"ע הדמיון דהתם דצריכה להיות חריבה וכתיב לא ישים עלי' שמן פסול אבל הכא מנ"ל דפוסל:
דף יא:
בגמ' והתניא קומץ ולבונה שחסר כל שהוא פסול. קשה לי דיש לפרש לבונה דומיא דקומץ דהיינו אחר הליקוט די"ל כיון דכתיב הלבונה אשר על המנחה צריך להקטיר כל הלבונה שהי' על המנחה בשעת ליקוט רק קודם הליקוט סגי בנשאר קורט א' או ב' מריבוי דכל ואפשר הגמ' לא גרסי קומץ ולבונה רק קומץ לבונה משמע דצריך להיות קומץ דוקא. וכ"נ ממסקנת הגמ' דמיירי בהביא לבונה בפ"ע א"כ לא הוי דומיא דקומץ רק דגרסי קומץ לבונה כנ"ל:
ג' מחלוקת בדבר ר"מ סובר קומץ בתחילה קומץ בסוף כו'. משמע דלכו"ע אם חסר מתחילתו כ"ש מקומץ פסול אבל הרמב"ם לא הביא מזה וסתם וכתב חיסר לבונה עד שני קרטין כשר וכ"כ הרע"ב. ונראה שהם מפרשים בתחילה פי' עיקר המצוה לכתחילה בקומץ אבל כשר אפי' בפחות: ם:
שם כגון שהפריש לה ב' קומצין פירש"י בלשון א' בכה"ג פסול הואיל וריבה יותר מדאי. לפי"ז נראה דלאו דוקא הפריש לה רק אפי' לבונה דחברתה אלא שיעור יתיר פוסל רק בריבוי כל כך ולא בפחות. ולפ"ז ל"ק קושי' התוס' ד"ה שהפריש רק קושי' התוס' קאי לפי' השני ברש"י דהפריש לה כשר כיון דהאי חזי והאי חזי ע"ז הקשו דהאיך יתקדשו ב' הקומצין. והנה הרמב"ם (פי"א מפסוה"מ) פי' ג"כ כפי' הראשון דרש"י. ותמהני עליו דא"כ למה תנן במתני' חיסר לבונתה ודייק בגמ' הא יתיר כשר. הלא ברישא נמי בריבוי שמנה מיירי בב' לוגין וכה"ג בלבונה נמי פסול א"כ לנקוט נמי ריבוי לבונתה. בשלמא רש"י לשיטתו אזיל דבריבוי שמן פסול אפי' פחות מב' לוגין אבל לפי' הרמב"ם צ"ע:
ובהאי דינא דיתיר אינו פוסל רק בב' לוגין או ב' קומצין צ"ע אי זה השיעור רק במנחה דעשרון אבל בב' עשרונות אינו פוסל רק ריבוי ד' לוגין וד' קומצין או דנימא דכל דריבה לוג יותר על השיעור פוסל. ומלשון הרמב"ם נראה כמ"ש בראשונה דכל עשרון בעי ריבוי לוג ועיי"ש:
ונלע"ד להוסיף ביאור לפי' הב' שברש"י דעיקר התירוץ דמתני' מיירי בהפריש לה זה התוס' ול"ד ב' קומצין רק דהא דילפינן דלבונה צריך להיות קומץ מהיקש דלבונה לקומץ המנחה היינו דלא יפחות מקומץ אבל רשאי להוסיף כמה שירצה וברייתא דיתור פסול היינו מחברתה או מחולין. ולפי"ז א"ש מה דאמרינן בהפריש ב' קומצין ונאבד אחד מהן אחר קמיצה דפסול משום דכבר הוקבעו הב' קומצין והוי כמנחה שחסרה אבל לטעם שפי' רש"י דהאי חזי והאי חזי אין מובן כלל דמ"מ כיון דכ"א חזי מה בכך שנאבד השאר. ונ"ל סייעתא לפי' הב' מהא דמקשה בגמ' בסמוך והא תו ל"ל. ולפי' הא' קשה טובא דרבותא גדולה קמ"ל בסילוק בזיכין כיון דשם מצוה לנוח על השלחן משבת לשבת סברא גדולה היא כיון דמונח בפסול כל השבוע אע"ג דאבד א' קודם סילוק בזיכין יהי' פסול אבל לפי' הב' א"ש דלפסול מטעם חסר לא שייך כל זמן שלא נקבע להקטיר ב' הבזיכין:
שם ואבד א' מהם קודם קמיצה. לפי' ראשון דרש"י הפי' דמתכשר כשנאבד הקומץ שהי' יתיר. וקשה ע"ז הלשון נאבד דטפי הו"ל למימר דיש לו תקנה לכתחילה להסיר היתרת קודם קמיצה ויתכשר וזה כוונת מ"ש התוס' אמאי נקט אבד ולכן הסכימו התוס' לפי' הב' ברש"י דב' קומצין כשר ולכן נעשה כגוף המנחה ואם נחסר ממנו אחר הקמיצה נפסל אבל לשיטת הרמב"ם ופי' א' דרש"י אין דין זה מוכרח. וי"ל דאפי' ביתיר דכשר כגון פחות מב' קומצין לשיטתייהו מ"מ אין דין התוס' כעיקר המנחה ואפי' נחסר אחר הקמיצה כל התוספות לית לן בה כיון דנשאר עיקר שיעור המנחה כנ"ל:
שם במשנה לאכול שירי' בחוץ או כזית משירי'. קשה רישא לאכול שירי' ל"ל. והי' אפשר לומר בכהן שקומצו מחזיק כל המנחה וכל השירים הם פחותים מכזית מהני המחשבה לאכול כל השירים אפי' הם פחותים מכזית. מיהו רחוק לחדש כן:
שם להקטיר לבונתה למחר. כתב רש"י הא דלא תני כזית מלבונתה דס"ל דלבונה כשרה בקורט א'. ומשמע דעת רש"י דסגי בקורט א' אפי' אין בו כזית. ותמהני על זה דמ"מ למה יהי' פיגול כיון דאין הקטרה בפחות מכזית ואפי' נאמר דגזה"כ היא בלבונה דסגי בקורט א' פחות מכזית מ"מ בכלל האכל יאכל לא הוי כיון דאין אכילה פחות מכזית. ויותר הי' נראה לפע"ד דאפי' למ"ד דסגי בקורט א' מ"מ כזית צריך להיות מהאי כללא דאין הקטרה פחות מכזית. ואפשר יש קרטין גדולים שיש באחד מהם כזית ולכן לא נקט התנא כזית כיון דהקטרת לבונה פעמים היא רק כזית א"כ הוי בכלל להקטיר לבונתה אבל לומר דאפי' בפחות מכזית הוי פיגול תמוה בעינ':
בתוס' ד"ה כגון וכו' וי"ל שהקדיש ריש קומץ א' מתוך שני קומצין. לכאורה תמוה א"כ בנאבד א' מהם קודם קמיצה דכשר איך מקטיר השני הא בדאורייתא אין ברירה. כמ"ש בתוס' לקמן (ע"ח: פ'.) ע"ש] ואפשר דמקדש אותו קומץ שנשאר עכשיו פעם שנית. ולע"ד נראה בישוב קושי' התוס' דדוקא חלת תודה דאין קדושין בפ"ע רק עם התודה א"י להוסיף על ארבעים אבל שמן ולבונה דיכולין להתנדב ולהקטירם בפ"ע שפיר חל קדושה במוסיף אותם על המנחה:
בד"ה כגון וכו' ועוד דקאמר וכו' אמאי נקט אבד. אין מובן כוונתם דלכאורה משמע דקשיא להו דכיון דקודם שנאבד מיפסל פשיטא דלא מתכשר ע"י אבידה שאחר הקמיצה, וזה יש לדחות דהו"א דנקבע רק בשעת הקטרת הקומץ וכל שנאבד קודם הקטרה מתכשר קמ"ל דקמיצה קבעה לה. ובמ"א כתבתי כוונתם דלשון אבד קשיא להו דהו"ל למימר נטל קומץ א' שהרי ע"י הנטילה מתכשר המנחה לא שייך לשון אבד. וזה ודאי קושיא היא רק לשון התוס' לא משמע הכי:
דף יב.
בגמ' איבעיא להו מהו דתהני להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול ולאפקעינהו מידי מעילה. פירש"י דהס' הוא כיון דאסירי באכילה הוי כמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול ע"ש. וקשה לי ע"ז טובא חדא דא"כ לפי הספק דהוי אינו ראוי לאכול לא נעשה פיגול כלל ומותר להקטיר הלבונה וגם א"צ להביא מנחה אחרת ובגמ' אמר הנ"מ רק למיקבע השירים בפיגול וגם לפירש"י האיבעיא היא רק אי חישב לאכול השירים למחר אבל אי חישב להקטיר הלבונה למחר נעשה גם השירים פיגול למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה ובגמ' סתמא אמר לאקבעינהו בפיגול. ותו מה מדמי הגמ' לדין זריקה מועלת ליוצא נהי דמועלת ליוצא מ"מ הכא הוי כמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול. ולולי דברי רש"י הי' נראה דבזה לא איסתפק להו כלל דודאי הוי דבר שדרכו לאכול דדוקא מידי דאינו בר אכילה כלל כמו השייך לגבוה זה הוי אין דרכו לאכול אבל הכא דמצד פיסול נאסר שפיר לא נפק מכלל דבר שדרכו לאכול ומיירי נמי בפיגל בהקטרת קומץ להקטיר הלבונה למחר (ולפי"ז נוכל לומר נמי להיפוך דפשיטא להו בחישב לאכול השירים הוי בכלל אין דרכו לאכול רק מ"ש מקודם נראה יותר נכון לע"ד) רק עיקר הבעיא כיון דהשירים הם אסורים ואין הקטרה מתיר אותם לכן י"ל דלא חל עליהם שם פיגול דאין מחשבת הקטרה עושה בהם דבר כמו דאין הקטרה מתיר אותם ולכן אין איסור פיגול חל עליהם. וכן לענין לצאת מידי מעילה ונהי דהמנחה מפגלת ואסור להקטיר הלבונה וצריך להביא מנחה אחרת מ"מ על השירים לא חל איסור הפיגול וכן משמעות לשון הגמ'. וכן משמע לי מלשון הרמב"ם (פט"ז מה' פסוהמ"ק) ע"ש. ועיקר הפי' נראה כיון דהקטרה דלא מתיר באכילה לא מיקבע בפיגול כדאי' בזבחים (כ"ז.) ע"ש (דזריקה דלא שרי באכילה לא מייתי לידי פיגול והקטרת הקומץ במקום זריקה היא] מיבעי' לי' להגמ' הכא כיון דמצד הקטרה הותרו השירים רק מצד אחר אסור לאוכלן אבל שם מתיר שייך בהקטרה זו להוציאן מידי מעילה וממילא נקבעו בפיגול. ולפי"ז מיירי הגמ' אפי' אי פיגל בקמיצה להקטיר בחוץ מ"מ אי נחסרו השירים אחר הקמיצה והקטיר אח"כ אפשר דאין הקטרה זו קובע הפיגול כנ"ל פשוט. ושם בתוס' זבחים משמע ג"כ שהבינו כן בסוגיא דהכא ואע"ג דהתם בזבחים מיירי שהמחשבה הי' לפגל בזריקה זו דאינה מתרת והכא אם פיגל בקמיצה ואז הי' עומד להיות הקטרה המתרת מ"מ י"ל דמיבעי' לי' להגמ' דהקטרה זו שאינה מתרת אינה קובעת בפיגול כמ"ש. מיהו קשה לי על הרמב"ם שהביא בעי' זו בספק אי מהני להו הקטרה והוא פוסק דזריקה מהני ליוצא וגם פוסק דנפרס אחת מן החלות כולן פסולות עיי"ש (פי"ב מה' פסוהמ"ק) והכ"מ ביאר שם להדיא דהטעם דפוסק כרבא הכא דאע"ג דזריקה מועלת ליוצא נפרסה גרע א"כ גם בעי' דהכא איפשטא דלא מהני למיקבעינהו בפיגול ולאפוקי ממעילה כדמסיק הגמ' לקמן וצע"ג בזה:
דף יב:
בגמ' הא מני ר"א היא. תמוה לי טובא סברת הגמ' דנהי דר"א אינו מחייב בחוץ בהקטרת חצי קומץ או חצי מתיר משום דכה"ג בפנים לא הוי מרצה מ"מ לענין מחשבת חוץ ולמחר למה לא יהי' בכלל האכל יאכל. ורש"י הוסיף לבאר טעם ר"א דאין הקטרה בכזית ומנ"ל הא עיקר טעמא דר"א דלא הוי מרצה בפנים. ותו תמוה לי דמ"מ לר"א נמי משכחת להקטיר כזית האחרון בחוץ דבזה מודה ר"א דבהקטיר כזית האחרון בחוץ חייב כרת וצע"ג:
שם בגמ' לא נצרכא אלא לקומץ דמנחת חוטא. הקשה רש"י דסיפא להקטיר לבונתה תיקשי ע"ש. ונ"ל דהא איתא שם באותה משנה בזבחים דמודה ר"א בהקטיר בפנים ונשאר כזית והקטירו בחוץ או הקטיר קומץ בפנים ולבונה בחוץ חייב. וא"כ ע"כ הא דקאמר דכזית לא שייך לר"א. היינו דלא פסיקא למיתני להקטיר כזית דמשמע בין כזית ראשון או אחרון. וכמו כן להקטיר קומצה דהקומץ מקטירין קודם הלבונה כמ"ש רש"י לקמן (י"ג:) ד"ה ליקוט לבונה]. אבל להקטיר לבונתה א"ש כיון דהלבונה מקטירין אחר הקומץ הו"ל כחושב להקטיר קומץ בפנים ולבונה בחוץ והוי פיגול גם לר"א כנ"ל:
שם לאו מילתא היא דאמרי. ותמוה טובא כמ"ש התוס' דמה דחלות פסולות הא הכא נמי השירים אסורים באכילה ולהדיא מדמה הגמ' לעיל הא דנפרסה הלחם פסול מטעם שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אבל שם הקטרה מנ"ל דלא הוי לענין פיגול ולאפקועי' ממעילה. ותי' התוס' דחוק מאוד. ולכן נלע"ד דעיקר מה דאמר רבא לאו מילתא היא דאמרי שיהיה חסר עדיף מיוצא דהא חזינן לענין איסור אכילה דחסר גרע מיוצא אבל עיקר האיבעיא לא איפשטא. ובהכי מיושב שיטת הרמב"ם (פט"ז מהל' פסוהמ"ק) דאע"ג דפוסק כר"ע דזריקה מועלת ליוצא ופוסק בנפרס א' מן הלחם כולן פסולות. ומ"מ בעיא דהכא הביא דספק היא ע"ש: