אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק שני › דף טז:

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שני · דף טז:

דף טז.

בגמ' והא בין בין קתני קשיא. צ"ע אמאי לא משני דמשכחת לה בד' פרים וד' שעירים כדאמר רבה בתר הכי וא"כ נראה דבזה ל"ש כלל ע"ד הראשונה דהא בפר הראשון הי' דעתו להקטיר למחר כזית מזה הפר ואם גם בדם של פר שני נתכוין להקטיר כזית מפר הראשון בודאי לאו פיגול הוא כיון דמזה הפר לא חישב לעשות בו איסור זמן ודנימא ע"ד הראשונה כמו דבפר הראשון נתכוין להקטיר ממנו למחר כמו כן בפר זה להקטיר ממנו למחר זה רחוק מאוד דהא בודאי אין הפי' ע"ד הראשונה על המפגל במזיד דאטו בשביל שחטא בפעם אחת עומד עוד לחטוא רק דסתם מפגל שוגג הוא וכיון שהי' בדעתו בעבודה ראשונה לאכול או להקטיר למחר כזית משום איזה צורך מסתמא לא נשתנה דעתו בזה וגם בעבודה שאחרי' עודנו רוצה בהקטרה זו אבל שנאמר שעתה דעתו על הקטרת כזית אחר אין זה נקרא דעת ראשונה כלל וצ"ע. מיהו אפשר לומר סברת הגמ' דהפיגול הי' בשגגה שסבור שכן הדין להקטיר למחר וממילא חישב מסתמא בעבודה דפר שני ג"כ להקטיר למחר כיון שסבור שצריך להיות כן. כעת נ"ל דאין זה קושיא משום דכשמביאים פרים אח"כ מ"מ אין מקטירין רק אימורים של אחד א"כ שייך ע"ד הראשונה כיון דהי' דעתו להקטיר האימורים למחר מה לי איזה אימורים כיון דאותן האימורים הנקטרים הם משלימים הקרבן הראשון:

ובאמת בעיקר הענין דע"ד הראשונה הוא עושה קשה לי דנשיילי' אם כוון לפגל דלמה לא יהא נאמן כיון דבידו הוא ואי נימא דמיירי באמת שנתכוין לפגל רק בזה פליגי רב ושמואל דאי ע"ד הראשונה הוא עושה הוי אומדנא דמוכח והוי דברים שבלב דברים ולשמואל הוי דברים שבלב בלא אומדנא ואינם דברים. א"כ מאי מקשה הגמ' על רב מכל הני ברייתות שמא מיירי הכא שאמר שלא נתכוין בשני' לפגל. א"ו דאפי' בכה"ג סובר רב דע"ד הראשונה הוא עושה וקשה הטעם. וגם א"א לומר כעין דאמרי' זבחים סתמא כשרים דלשמן קאי היינו אפי' לא נתכוין כלל כמו כן בפיגול כיון דע"ד הראשונה הוא עושה אפי' לא נתכוין באמת כלום סתמא לשם זה קאי והוי פיגול ז"א מלבד דאין זה סברא כלל לעשותו פיגול בלי מחשבה רק דא ור כן דא"כ מאי משני רבא ור"א דשתק בא' מהם ופיגל בשני' או בשלישית דמ"מ כיון דשני' הי' בשתיקה אע"ג דלא נתכוין כלל פיגול היא ומה מהני גילוי דעת דשלישית לבטל הפיגול דסתם שבשני' וצ"ע בכל זה:

שם קשיא. נראה דלהכי לא אמר תיובתא משום דבאמת מצינו לפרש כפשוטו דלעולם בפיגול בראשונה הוי כפיגול בכל המתיר והיינו דאמר ר"מ בין בראשונה דהוי פיגול בכל המתיר בין בשני' דהוי פיגול בתרי בין בשלישית דהוי פיגול בחדא חייב וחכ"א דוקא שפיגל בכל המתיר היינו נמי בראשונה דזה הוי בכלל פיגול כל המתיר. רק קצת קשה דהו"ל לחכמים למימר דוקא בראשונה כיון דר"מ מיירי נמי בהכי אבל תיובתא לא הוי:

והנה הרמב"ם (פט"ז מה' פסוה"מ) פסק כשמואל. ולכאורה צ"ע דהא קיי"ל הלכה כרב באיסורי **בתוס' חדשי' פ"ג דכלים דהני כללי גם בדברים שאין נוהגים בזה"ז וכן כתב במג"א סי' רי"ח עיין שם. ועיין בשו"ת חו"י סי' צ"ד:** ואי משום דמסיק בקשיא לרב הא קשיא לאו תיובתא הוא. כמ"ש הר"ח הובא ברשב"ם (ב"ב נ"ב:) וברא"ש ריש פ"ד דברכות בשם רה"ג ע"ש]:

: בגמ' כי מדי מיא בעלמא מדי כו'. עיקר הפי' נראה כיון דא"י לזרוק בהיכל עד שזרק בפנים. נמצא דכל היכי דאיפסל בפנים ליכא שם הזי' על שבהיכל כלל. ול"ד לקומץ ולבונה דיכול להקטיר הלבונה קודם הקומץ. וכמו כן בבזיכי לבונה דכל בזך מילתא בפ"ע הוא. משא"כ הכא דצריך להקדים שבפנים. אך דקשה לפ"ז למאי דמשני בד' פרים נמי קשה מיא בעלמא הוא כיון דאיפסל בפנים. אבל כבר כתבתי לתרץ זה דכוונת הגמ' דהביא פר אחר והיזה ממנו גם בפנים ע"ש שהדברים נכונים:

שם אמר רבה משכחת לה בד' פרים כו'. וקשה לי מה בכך דמביא פר אחר במתנות שבחוץ כיון שלא נתן מקודם בפנים בהכשר אכתי מיא בעלמא קמדי. ונלע"ד לפרש דאחר שפיגל בראשונה הביא פר אחר וחזר ונתן באמת גם מתנות הראשונות מפר השני מטעם דהראשון נתפגל ונפסל. וכיון דכ"א כפרה בפ"ע היא נמצא דקרב המתיר כמצותו גם לגבי פר הראשון דלולי הפיגול שבו הי' קריבת המתיר דפר השני עולה למתן דם שלו לכן הראשון עושה פיגול גמור:

שם ומ"ד פסול ד"ה קסבר אין דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך. ובבה"ז מוחק תיבת אין'. וא"י למה דשפיר טפי לומר דאין דרך אכילה בכך ולכך אינו פיגול ומ"מ פסול משום דהוי כלא הקטיר בפרט דמ"ד כשר ס"ל דאין דרך אכילה בכך ויש דרך הקטרה בכך א"כ למה נימא דפליגי בסברא הפוכה זה מזה. מיהו הרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ט) כתב כן דאע"פ שדרך אכילה בכך אין דרך הקטרה בכך. וצ"ע הסברא דבאמת אין דרך לאכול שומשום שומשום:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה