שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף טז.
במשנה וחכ"א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. וצ"ע הלשון אין בו כרת כיון דכשר הוא מה"ת רק מדרבנן פסול משום גזירה כדלעיל (י"ד:) א"כ מה אין בו כרת. ואפשר דקמ"ל דבלאו עבר דהאיסור לפגל מדכתיב כל דבר רע דיבור רע (כמ"ש רש"י פ' שופטים בשם ספרי] זה שייך אפי' בחצי מתיר והגם דהכרת היא על האכילה מ"מ כיון דאיכא לאו בהאי פיגול שייך אין בו כרת:
ובזה מיושב הא דפליגי בגמ' אי אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה ואי אין בו לאו בחצי מתיר מהיכי תיתי נחשדהו דעובר בלאו עכשיו אם עושה ע"ד ראשונה רק משום דהלאו כבר עבר י"ל דע"ד ראשונה הוא עושה. מיהו בלא"ה י"ל דמיירי בשוגג:
שם שחט א' מן הכבשים לאכול ממנו למחר כו'. לכאורה קשה כיון דשני כבשים מעכבין זה את זה כדאי' לקמן (כ"ז.) א"כ נראה בנשפך הדם של השני הראשון ג"כ פסול ואסור לאכלו א"כ הוי דם השני מתיר את בשר הראשון ג"כ וליהוי כחצי מתיר. ודוחק לפרש דמיירי ששחט את השני בפיגול דסתם א' תני דמשמע נמי ראשון. ותו דאם יהי' אחד חצי מתיר אין נ"מ אי פיגול בשני דהא לעיל בפיגל בלבונה אף שכבר הקטיר הקומץ מ"מ לא מהני פיגול בחצי מתיר. וצ"ל דעיקר מתיר כל כבש בדנפשי' רק מצד אחר דשני כבשים מעכבים היא דמיפסל לא הוי זה בכלל חצי מתיר:
שם בגמ' אמר רב מחלוקת כו' כל העושה עד"ה הוא עושה, לכאורה קשה לשיטת רש"י (לעיל ב':) דפיגול לא מהני במחשבה רק בדיבור נהי דמחשבתו ע"ד הראשונה מ"מ דיבור ליכא. וצ"ל דמ"מ כיון דהוי דיבור בחצי מתיר מהני מחשבה בחצי השני'. ולכאורה הי' נראה דדוקא בקומץ ולבונה שייך עד"ה כיון דהוא מנחה אחת. אבל בשני כבשים דכל א' קרבן בפ"ע הוא אפשר דלא שייך ע"ד הראשונה ומיירי סיפא בכל גווני והא דמקשי' בסמוך מהא דתני פיגל בין בראשונה בין בשני' כו' אע"ג דמוקי לה רבה בד' פרים וד' שעירים. י"ל כיון דאתי כולהו להשלים חיוב חד פר וחד שעיר חשיבי כולהו כקרבן אחד] אך בזבחים (מ"א:) דאמר ר"ל טעמי' דר"מ משום דע"ד הראשונה הוא עושה ע"ש. משמע דבכבשים שייך נמי ע"ד הראשונה. [דהיינו טעמא דר"מ גם בכבשים]:
שם ב' תשובות בדבר חדא דהיינו קמייתא. פי' כיון דבשני הבבות הי' ההכשר מקודם והשני בפסול חדא הוא. אבל במתני' דפיגל בקומץ ולא בלבונה לא קשיא לי' די"ל דפי' בלבונה שאינו רוצה לפגלו רק הכא דהשני בשתיקה קשה. ולכאורה הפי' [דהיינו קמייתא] ולמה לי' ב' הדינים אלא ודאי להשמיענו דלא אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה. אך לפי"ז קשה מאי משני בב' דיעות אכתי קשה מאי קמ"ל היינו קמייתא וצ"ע:
שם אבל דמים הניתנים על המזבח הפנימי כו'. ברייתא זו ס"ל דיש פגול בפנימיות ובזבחים (מ"ד:) איתא דהלכה כר"י דפיגל בפנים בדבר הנעשה בחוץ או בחוץ בדבר הנעשה בפנים לא הוי פיגול. ולכאורה משמע דה"ה בפנים בדבר הנעשה בפנים אכן הרמב"ם הביא הך ברייתא דשם והביא ג"כ דיש פיגול בחטאת פנימי כשפיגל בכל הד' מתנות א"כ צ"ל דמודה ר' יוסי כשפיגל בפנים בדבר הנעשה בפנים. מיהו תמהני על הרמב"ם שכ' דצריך לפגל בכל הד' מתנות ע"ש (פי"ז מה' פסוהמ"ק) ואיך יוכל לפגל במתנה אחרונה דליכא תו דבר הנעשה בפנים. וצ"ע שלא עמדו בזה הכ"מ ושאר המפרשים. ומתוך הדוחק נ"ל לומר דאם חישב ליתן משירים למחר בפנים [אע"ג דליכא רק ד' מתנות] מ"מ הוי פיגול כל שחישב ליתן מן הדם למחר. אך לא מצאתי לי חבר בזה וצע"ג ליישב. גם תירוץ הנ"ל אינו נכון כלל דה"ז כמחשב בדבר שאין דרכו להקטיר כיון דאינו ראוי עוד לזריקה בפנים. אך י"ל דהוי פיגול כיון דקי"ל דמזבח הפנימי מקדש אפי' דברים שאין ראוים לו ע"ש בזבחים (כ"ז:) וברמב"ם (פ"ג מפסוה"מ) א"כ י"ל כיון דאם עלו לא ירדו שפיר הוי כמחשב בדבר הראוי להקטיר כנ"ל מתוך הדוחק ליישב דברי הרמב"ם:
שם אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מא"ל. קשה לי דלכאורה נראה דאפי' למ"ד הכי מ"מ אי מת הכהן אחר מתנות שבפנים ומביא הכהן השני פר חדש ודאי דאינו חוזר ונותן בפנים כיון דכ"א כפרה בפ"ע היא כמו בנשפך הדם ומביאים פר אחר ה"ה הכא דכפרה ראשונה כבר נגמרה בפר של כהן הראשון וא"כ הוי שפיר שני דיעות כיון דהם ב' כהנים וצ"ע:
שם מתקיף לה ר"א מידי שתק קתני. הלשון תמוה דאדרבא אנן בעינן לפרושי בשתק בשני ובשלישית רק רבא חידש לן דבשלישית חזר ופיגל וה"ל למימר מידי חזר ופיגל קתני. ונראה דל"ד הלשון והש"ס נמשך אחר הסוגיא דזבחים דשם נמי אמרה רבא לתרוצו דר"ל דס"ל דר"מ מיירי דוקא בנתן ראשונה במחשבה ושני' בשתיקה משום דע"ד הראשונה עושה ומקשה נמי הגמ' מברייתא זו מתרץ רבא ג"כ הכי דקמ"ל ר"מ דאפי' פיגל בג' כל דשתיק באמצע אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה ומתקיף לה ר"א מידי שתק קתני. ע"ש. ואגב זה נקט. הש"ס ג"כ הכא זה הלשון אבל הכא עיקר הקושיא להיפוך מידי פיגל בשלישית קתני:
תוס' ד"ה הוקבעו בשחיטה כרבי כו'. לכאורה קשה דאפי' אי השחיטה בלבד אינו מקדש הלחם מ"מ שפיר הוקבעו בשחיטה. דהרי איכא מ"ד דתנופה עושה זיקה אע"ג דלכו"ע תנופה אינו מקדש הלחם. אכן אח"כ ראיתי בגמ' לקמן סוף פ' ר"י דקאמר הוקבעו ולא הוקבעו תנן פרש"י שם דפליגי לענין אי יכולין לשנותו לזבח אחר. שוב ראיתי בתוס' לקמן (מ"ו.) ד"ה ואיזו נסתפקו בזה ע"ש שהאריכו בענין זה ומסקי דלא כפרש"י הנ"ל]: