שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף טו:
בגמ' בעי מיני' ר"א מרב שחט ע"מ לאכול כזית מחבירו וכו'. נראה לפרש דאמר באמת שהי' כוונתו לאכול מחלות רק אי לשון חבירו אינו חל על החלות הוי דברים שבלב דפיגול צריך להיות בדיבור דוקא (כמ"ש רש"י לעיל (ב:) ועי' במל"מ פי"ג מה' פסוה"מ] ואי חל שם חבירו על חלות הוי פיגול אבל היכא דאמר דלא נתכוין על החלות נראה דבדיבור בלי מחשבה אפי' יהי' שם חבירו על חלות לא נעשה פיגול. מיהו לפי"ז לא הו"ל למימר בגמ' דילמא דפריש ואמר חבירו כבש דסגי דאמר דכוונתו הי' לחבירו כבש. ואפשר דאה"נ פי' הגמ' דאמר שכוונתו הי' חבירו כבש וצ"ע לדינא:
שם אפשר לשנותן לזבח אחר. משמע הא להביאן בפני עצמן גם לחכמים אי אפשר כיון דהביא אותם שיהי' עם זבח אע"ג דבעלמא מתנדב אדם מנחת נסכים. והיא ג"כ כליל והיין לספלים כמנחת נסכים הבאה עם הזבח למ"ש התוס' בחולין (כ"ג:) ע"ש]:
שם והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר י' ימים. תמהני מה בכך מ"מ כיון דא"א ליתן מתן שמן קודם מתן דם א"כ הדם מתיר הלוג ומה בכך דיכול להביאו אח"כ כמו שלמים דנאכלין לב' ימים מ"מ כיון דהדם התיר הבשר מתפגל הבשר ע"י הדם ובנסכים ל"ק כל כך משום דיכולין להביא ג"כ מנחת נסכים בפני עצמו אבל מתן שמן דמצורע דלא שייך כלל בלי הקדמת מתן דם קשה. ע"כ נראה דעיקר כוונתם דחכמים דר"מ על קושיא אחרונה דיכול לשנותו לזבח אחר: