אור ברסלב
שפת אמת על מנחות פרק שמיני › דף פא:

שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שמיני · דף פא:

דף פא.

במשנה תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא משמע לכאורה דאם לא פי' על הלחם כלום ואמר רק תודה מן המעשר יכול להביא גם הלחם מן המעשר. ודיוקא דסיפא משמע איפכא דתני תודה ולחמה מן המעשר יביא משמע הא אמר סתם תודה מן המעשר צריך להביא הלחם מן החולין. דאין לומר דבפי' לחמה מן המעשר יביא דוקא מן המעשר דהא מסקינן בגמ' דרצה מן החולין יביא ותע"ב כדפירש"י ותוס' וצ"ע לדינא. ומסברא נראה דדיוקא דרישא דוקא. דאי נימא דבלא פי' על הלחם כיון דנתחייב בלחם חשיב דבר שבחובה. לכן אפי' אי התודה מן המעשר מ"מ הלחם צריך להיות מן החולין. א"כ מה בכך שהוסיף לומר לחמה מן המעשר הלא כבר נתחייב בלחם כשחייב עצמו בתודה. א"ו כיון דגוף התודה מן המעשר גם לחם דידה מן המעשר. אך בתו"כ (פ' צו) מפורש דאפי' אמר תודה מן המעשר אם לא אמר בפי' ולחמה מן המעשר צריך להביא הלחם מן החולין ודריש לה מקראי ע"ש בפ' תודה]:

שם בגמ' ת"ש הרי עלי תודה בלא לחם כו' טעמא דאמר תודה כו'. ותמוה טובא כמ"ש התוס' דודאי אי אמר לחם בלא תודה מודה ר"ה. ומיהו לחזקי' דמוקי האי ברייתא כב"ש. אפשר דא"ש דכמו נזיר מן הגרוגרות דמפרש דדעתו לא הי' על נזירות דיין. אעפ"כ הואיל ויצא מפיו שם נזיר אין יכול לחזור לב"ש. וטעמם משום דס"ל דאין שאלה לנדר דהקדש כדאי' בנזיר (ט'.) ע"ש]. וא"כ ה"נ כיון דאמר לחמי תודה עלי לר"ה כבר נתחייב גם בתודה. אך לעיל בסמוך אמרינן בפשיטות דבאומר לחם לפטור תודתו של פלוני מודה ר"ה. א"כ י"ל דל"ד לנזיר דשם נזיר לא שייך רק מיין וא"י עוד לחזור. אבל בלחם דשייך לתודת חבירו מודין ב"ש. וא"כ הדרא תמיהת התוס' לדוכתי' ונראה מתוך הדוחק לפרש דכוונת המקשן הי' משום כיון דכולל ב' הדינים תודה בלי לחם וזבח בלא נסכים. משמע דכמו אם אמר נסכים עלי א"צ להביא זבח. ה"ה האומר לחם עלי א"צ להביא תודה והתרצן השיב דהא כדאיתא והא כדאיתא:

שם בגמ' ר"י אמר אפי' תימא ב"ה באומר אילו הייתי יודע כו'. י"ל דחזקי' פליג ע"ז דאפי' באומר אילו הייתי יודע פליגי ב"ה דהוי דברים שבלב. ואפשר דלדינא מודה חזקי' לדר"י רק משמע לי' דהמשנה והברייתא] מיירי בכל גווני וכדאיתא באידך ברייתא ולכן מוקי כב"ש. וכן משמע קצת מלשון ר"י אפ"י תימא ב"ה באומר כו'. ואי חזקי' פליג ע"ז הו"ל למימר אפי' תימא ב"ה וע"כ לא אמרו ב"ה רק בסתמא אבל באומר אילו הייתי יודע כו' מודין לב"ש. והנה הרמב"ם (בפט"ז זה' מעה"ק) העתיק סתם כלשון המשנה ולא פי' באומר אילו הייתי יודע כו' ובפי"ז שם כ' תודה בלא לחם אם אמר אילו הייתי יודע כו'. וצ"ל דהא דמקשי' בגמ' ואמאי נדר ופתחו עמו קאי דוקא אברייתא דפי' בלא לחם אבל באומר סתם תודה מן החולין לכו"ע א"י לחזור ולומר ולחמה מן המעשר. וכן משמע מדברי התוס' ד"ה תודה מן החולין ע"ש שכ' דאפי' לב"ה דחשבינן לי' נדרו ופתחו עמו ל"ד להכא. אך בלא"ה א"י מה קשיא להו דנראה דמתני' איירי כשעומד בדבריו ואינו חוזר מן התודה רק שהלחם רוצה להביא מן המעשר וזה א"א ולהכי לא מקשה הגמ' נדרו ופתחו עמו על המשנה רק על הברייתא דקאמר כופין אותו כו' משמע דהוא רוצה לחזור וע"ז מקשה נדרו ופתחו עמו כנ"ל פשוט:

שם בגמ' אמר אביי שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה. ורבא אמר שמור הביא תודה ולחמה. נראה דבהא פליגי דלאביי הגם דמחויב להביא לחם מ"מ אין זה בכלל נדרו. ואינו עובר בבל יחל כשהביא תודתו בלא לחם כיון דהוא לא נדר לחם. ורבא ס"ל כיון דהדין הוא דצריך להביא לחם הוי ממש כפי' בנדרו לחם ועובר נמי בבל יחל כנ"ל:

שם בגמ' לא יביא מחטי מעשר שני. פירש"י בהמה לתודה ולא משמע הכי דאי ליקח בהמה בחילוף החטים מיירי. א"כ בחטין הלקוחין ממעות מעשר שני דפליגי בי' מ"ט דמדמי לי' לשלמים. הא שלמים נמי מצי ליקח מחטים אלו דמ"ש שלמים או תודה. ולכן משמע דמיירי רק להביא לחם מגוף החטים. אבל לקנות לחם או בהמה בעד החטים ודאי שרי. וכן משמע להדיא ברמב"ם (בפי' המשניות ובה' מעה"ק פט"ז). אך מדברי הרמב"ם בפי' המשניות נראה שהבין פי' אחר בסוגיא דהכא. דמה שלמים אין גופן מעשר הפי' הוא דתודה קרי הכא שלמים והכוונה כמו דהבהמה גופא דבא מן המעשר היינו ממעות כמו כן הלחם שלה עיי"ש. ואולי גירסא אחרת הי' לו דלפי גירסא דידן דגמר לה משלמים לא משמע הכי. ולפי לשון הרמב"ם הי' נראה דדוקא באמר תודה ולחמה מן המעשר דהכוונה הי' שיהי' שניהם ממעשר בחד גוונא. אבל הנודר לחם לתודתו של פלוני מן המעשר אפשר דרשאי להביא גם מן החטים. וצ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה