שפת אמת על מנחות· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שמיני
דף עז.
בגמ' אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות ומסיק דמקרא יליף לה. וצ"ע אי לפחות אין פוחתין ג"כ יותר משתות. ואפשר דלפחות אין רשאין כלל. דא"י לשנות רק מה שנמצא בכתוב דהוסיפו שתות כן יכולין לעולם להוסיף. בסמ"ע (סי' רל"א ס"ק כ"ח) כ' דלפחות רשאין כמה שירצו. ע"ש מילתא בטעמא]. אבל להוסיף פחות משתות משמע דיכולין. דלשון אין מוסיפין יותר משתות משמע הא פחות מוסיפין וצ"ע בכל זה:
דף עז:
במשנה שיהיו כל הקרבנות שוין. נראה הפי' שיהי' מכל מין עשר חלות וכן פירש"י כת"י בש"ס ווילנא והרע"ב במשניות] ולשון רש"י שיהיו שוין בהפרשת תרומה אין מובן לי:
שם בגמ' ונילף מתרומת מדין. לכאורה קשה כיון דקרא בא לפרש ולא לסתום. ומתרומת מדין לא נדע אי א' מנ' דהי' ללוים או א' מה' מאות שהי' לכהן. ונראה כיון דכתיב הכא תרומה לה' ובתרומת מדין לכהן א' מה' מאות כתיב ג"כ תרומת ה'. לכן פשוט טפי למילף מתרומת כהן (וכן פירש"י כת"י בש"ס ווילנא] אך רש"י פי' א' מנ' וצ"ע. שוב ראיתי ביומא (כ"ד.) דרש"י פי' מתרומת מדין א' מה' מאות ובתוס' פי' אחד מנ' וע"ש הטעם]:
דף עח:
בגמ' חוץ לחומת בית פאגי. הרמב"ם בפיהמ"ש פי' חוץ להר הבית וכ"מ מפירש"י. ותמהני דא"כ מנ"ל לר"י דפסול כיון דלית לי' על בסמוך (מה בכך שהיא חוץ להר הבית] ולכן נראה יותר כפי' הרע"ב דהיינו חוץ לירושלים כיון דתודה נאכל בכל העיר צריך להיות הלחם תוך ירושלים נ"ל. (וכן פירש"י ג"כ להדיא בפסחים (ס"ג:) וכן כאן ברש"י כת"י. וכ"מ ברש"י סוטה (מ"ה ובסנהדרין (י"ד.). וכפי' זה משמע בב"מ (צ'.) ובפסחים (צ"א.) דבית פאגי נקרא לפנים מחומת ירושלים ע"ש]:
שם בגמ' או לא' מבני חבורה. כתבו התוס' דהיינו דוקא בפסח אבל בתמיד פשיטא דלא מיחייב משום א' מישראל. וצ"ע בזה דהא לר"ל ודאי גם בתמיד שייך איסור זה כיון דיש חמץ בעזרה לא' מישראל נקרא שוחט על החמץ א"כ רחוק שיחלקו ר"י ור"ל בפי' המשנה אי קאי גם על התמיד. ולמה רחוק דבר זה להתוס' שיהא האיסור כל שנמצא חמץ לא' מישראל ואי משום דא"י לידע ואם יש לא' בסוף העולם] נהוי ככל שוגג או אונס:
שם בגמ' אין חוטין נמשכין ממנה. לכאורה נראה דאפי' לא קרמו פני' כל שפורסה ואין חוטין נמשכין נקרא לחם. אבל מבחוץ דא"י לידע אי חוטים נמשכים דאסור לשברה דאם נפרס א' מן החלות צריך להביא לחם אחר כדאי' לעיל (מ"ו.) וע"ש ברש"י]. לכן יהיב התנא סימנא דקרמו פני' דאז ודאי אין חוטין נמשכין. אבל אה"נ דלפעמים גם קודם קרימת פנים אין חוטים נמשכים. מיהו אכתי קשה דמשמע במתני' דאם שחטו עד שלא קרמו לא קידש בודאי אפי' לקולא דאין הלחם נפסל ביוצא. וגם לזרוק הדם שלא לשם תודה. וכיון דליכא לחם. דלכאורה לא גרע מיצא או נפרס לחמה דזורק הדם לשם שלמים כדלעיל (מ"ו.) ע"ש. אכן לקמן במשנה שחטה שלא לשמה נסתפק לומר דכה"ג פסול לגמרי כיון שלא הי' לחם בשעת שחיטה]. ולמ"ש עדיין מידי ספיקא לא נפקא שמא אין חוטין נמשכים וקדש הלחם. וא"כ צריכין לומר דקרימת פנים עם שיעור דאין חוטין נמשכין זמן אחד להם. וכן נראה ממ"ש התוס' דגם קרימת פנים דשבת כן הוא. וכ"מ במרדכי ספ"ג דפסחים] וזה תימא דלפי הסברא כשהעיסה עבה נמשך שיעור דאין חוטים נמשכין הרבה יותר מקרימת פנים. וצע"ג בזה. והרמב"ם השמיט זה הדין [דפורסה ואין חוטין נמשכין] לענין לחמי תודה:
שם בגמ' אביי אמר דכו"ע לקרבן גדול כו'. כך הגירסא לפירש"י. ונראה דלאביי אפי' אמר בהדיא לא לקדשו מ' אא"כ יקדשו פ'. מ"מ למ"ד דמקדשין שלא מדעת קדשי מ' מתוך שמונים. וא"כ הוי מצי אביי למימר דבהכי פליגי אבל בסתם י"ל דלכו"ע לאחריות קמכוין. רק דמסתברא לאביי לומר דבסתמא לקרבן גדול נתכוין. אבל יש לקיים גירסת הספרים שלפנינו דלכו"ע לאחריות מכוין ופלוגתייהו בדפי' לא יקדשו כו' ובכ"ש מקדשין שלא מדעת פליגי ואביי קיצר בזה וסמך על המבין. והרמב"ם (פי"ב מפסוה"מ) פוסק כר' זירא. ונראה הטעם דלעיל (מ"ח.) משמע פשטא דגמ' כר' זירא:
בתוס' ד"ה לקדשו כו' היינו היכא שיתברר כו'. כוונתם דדוקא אם תלה תנאו במידי דעתיד להתברר כגון אם יבוא חכם לכאן (בעירובין ל"ו:) לכן אפי' בא כיון דאפשר הי' שלא יבוא. וכמו כן בב' לוגין שאני עתיד להפריש אותן יהיו תרומה. ואפשר הי' שיפריש לוגין אחרים רק בסוף הפריש אלו הלוגין בזה אין ברירה. אבל הכא אינו מברר לבסוף כלל וכדמסקו התוס' דמרים לכהן מכל השמונים א"כ א"צ לברירה. אכן הרמב"ם כתב דמרים רק מן איזה מ' שירצה. ולדבריו צ"ע הא בדאורייתא אין ברירה (וכן הקשה הלח"מ (פ"ח מה' תו"מ) ועי' בבה"ז כאן מ"ש בכוונת הרמב"ם ודבריו אינם מובנים]:
שם במשנה שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם. יש לעיין אי התודה כשרה כיון דהוי בלא לחם. וכן בהך דלעיל דלחמה בחוץ דלא קידש. י"ל דגם התודה פסולה והגם דאיתא פ"ק דזבחים (ד'.) תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ואע"ג דלית לה לחם. ודוחק לאוקמא התם בתודה דלית לה לחם כגון ולד תודה ותמורת תודה דהא סתמא אמרו. וכן הרמב"ם (פט"ו מפסוהמ"ק) העתיק בסתם תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ועלתה לבעלים. מיהו י"ל התם הטעם כיון דשחטה לשם שלמים מאחר דתודה קריא רחמנא שלמים י"ל דחשיב לשמה. דהא ודאי אע"ג דשלא לשמה לא קידש הלחם מ"מ סתמא כשרה [וגם קידש הלחם] דלשמה קאי כדין כל הזבחים. א"כ י"ל דלשם שלמים לא הוי שלא לשמה כיון דגם תודה בכלל שלמים ושוב דינה כסתמא וקידש באמת הלחם. וכן נראה מוכרח דאלת"ה איך יצא ידי חובתו ועלתה לבעלים הא הוא חייב בתודה ולחמה א"ו דגם הלחם נתקדש בכה"ג. אבל בשלא לשמה ממש כגון לשם עולה וכה"ג י"ל כיון דלא קידש הלחם פסולה. ולעיל (מ"ו.) דאמרינן אם מששחטה נפרס לחמה או יצא לחמה כשרה וידי נדרו לא יצא. ואיתא שם הטעם משום דקריא רחמנא שלמים דכשרה בלא לחם עיי"ש. היינו אחר שנשחטה כדינא ונעשית תודה גלי קרא דתודה כשרה אפי' נפסל לחמה. אבל היכא דבשעת שחיטה לא נתקדש הלחם י"ל דלא חל שם תודה עלה כיון דאין תודה בלא לחם. והא דתנן סתמא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין משמע אפי' תודה. הוא משום דכמה שלא לשמה איכא דכשרים בתודה כגון שלא לשם בעלים דבהא נראה ודאי דקידש הלחם. וגם עכ"פ לשם שלמים כשרים ולא הי' התנא יכול לכלול תודה בהדי חוץ מן הפסח והחטאת. ובכה"ג ודאי אין למדין מן הכללות. ומברייתא דלעיל יש קצת סיוע דפסולה דתני רישא עד שלא שחטה נפרס לחמה יביא לחם אחר. מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק וידי נדרו לא יצא. ולמה לא כייל תרווייהו בחד בבא דהו"ל למיתני יביא לחם אחר ואם שחטה ולא הביא לחם אחר יזרק הדם כו'. א"כ משמע דאם בשעת שחיטה לא הי' לחם פסולה. וצ"ע בדין זה. שוב ראיתי דראי' זו יש לדחות דלרבותא נקט מששחטה נפרס דלא נימא כיון דשחיטה עושה זיקה אבד הלחם אבדה תודה כדמקשה הגמ' שם ע"ש. ועמ"ש לקמן (ע"ט:). והנה לכאורה לשון המשנה שחטה שלא לשמה לא קידש הלחם משמע אפי' בשינוי בעלים (דלא כמ"ש בסמוך] וי"ל משום דכתיב על זבח תודת שלמיו ממעט נמי לשם בעלים אחרים:
דף עט.
בגמ' ואל יוכיח חוץ לזמנו שיש בו כרת. נראה הטעם כיון שמרצה לפיגולו לענין כרת [וכן פירש"י כת"י אבל פרש"י דידן אין מובן משא"כ חוץ למקומו:
שם בגמ' ועוד נדוננו משלא לשמו דפסול ואין בו כרת. הך פסול צ"ל דלא עלה לבעלים לשם חובה דהא שלא לשמו כשר. ואפשר לפמ"ש לעיל להסתפק דשחיטה שלא לשם לחם פסול לגמרי כיון דלא קידש הלחם וליכא תודה בלי לחם. י"ל דלזה נתכוין ר"י. מיהו אין זה מספיק כיון דבלי חסרון דלחם הי' כשר לא שייך לומר דדומה להנך פסולי דשלא בזמנו ושלא במקומו:
ובעיקר ילפותא דהכא תמהני דהא בשלא לשמו [יש] טעם אחר דלא קידש הלחם הואיל וקדושת הלחם תלי בהא שישחטנו לשם הלחם כדתנא בברייתא דלעיל (ע"ח:) מדכתיב על זבח. והי' נראה להוכיח מזה דר"י ס"ל דאפי' בשינוי בעלים כגון ששחט לשם תודת חבירו ג"כ לא קידש הלחם ובהא ליכא קרא] וצ"ע בזה לדינא דהיא גופא מנלן בפרט כיון דהתודה כשרה רק שלא עלתה לבעלים ואם נימא כמ"ש לעיל דממעט גם שינוי בעלים מדכתיב ע"ז תודת שלמיו. שוב הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא דלא דמי לפסולי דשלא בזמנו ושלא במקומו]. והנה בריש זבחים (ז'.) פליגי אמוראי בתודה ששחט לשם תודת חבירו דאיכא למ"ד דעלתה לבעלים ולדידי' ודאי קידש הלחם. רק אפי' למ"ד דלא עלתה מ"מ למה לא יתקדש הלחם כיון שהקרבן כשר. ואי נודה לזה הדין דגם בשינוי בעלים לא קידש הלחם. אפשר לפרש הגמ' דזבחים הנ"ל כפשטא דפליגי בתודה ששחטה לשם תודת חבירו אי כשרה או פסולה. היינו דלגמרי פסולה הואיל ולא קידש הלחם וליכא תודה בלא לחם. ולא נצטרך לדחוק ולומר דפסולה היינו דלא עלתה לבעלים כפירש"י ותוס' שם. וממילא לפרש"י ותוס' שם נפשט הספק שלנו ומוכח דאפי' לא נתקדש הלחם התודה כשרה וצ"ע לדינא בכ"ז:
שם בגמ' אתמר כו' מדהדר בי' ר"א לגבי ר"י כו'. מפשט הסוגיא כאן משמע דהלכה כר"י ואליבא דר"י. אבל הרמב"ם (פי"ב מפסוהמ"ק) פסק בחוץ למקומו דקידש הלחם. והטעם נראה דס"ל להלכה כסתם מתני' דהכא כר"מ דר"א ור"י בבעל מום פליגי. וכסתם מתני' דזבחים (פ"ד.) דגם חוץ למקומו אם עלה לא ירד. וצ"ע כיון דסתם גמ' כאן משמע דרבה ורבא תרווייהו ס"ל כר"י דפלוגתייהו דר"א ור"י בחוץ למקומו הוא. וצ"ע על הכ"מ שלא העיר מזה כלום. ומ"ש התוס' תימא כו' אין מובן לי מה זה תימא הלא ר"מ פליג גם במתניתין דהכא וסובר דר"א ור"י לא פליגי בחוץ למקומו פשוט דגם סתם מתניתין דהתם ר"מ הוא כסתם דהכא אבל רבה ורבא ס"ל כר"י דברייתא הכא דר"א ור"י פליגי בחוץ למקומו והדר בי' ר"א לגבי דר"י:
שם במשנה הנסכים כו' יקריבו עמו. כתב הרע"ב דוקא נסכים של צבור. והתוי"ט תמה על הרמב"ם דפוסק כחכמים לעיל (ט"ו:) שאין הנסכים מתפגלין אפי' בבאים עם הזבח וכאן פוסק דשחיטת הזבח מקדש. ותי' דטעמא דחכמים לעיל משום דיכול להביא נסכים אח"כ ובנסכי צבור יכולין ג"כ לשנות לזבח משו"ה אין מתפגלין ע"ש. ואכתי קשה לשון הגמ' לעיל שם דר"מ ס"ל דשחיטה קבעה כלחמי תודה א"כ משמע דחכמים ס"ל דשחיטה לא קבעה. ונראה להוסיף ביאור לתי' התוי"ט דכיון דחזינן דבציבור יכולין לשנותו משום דלב ב"ד מתנה. א"כ משמע דה"ה יחיד אי מתנה בפי' שאם יפסל הזבח יהי' לזבח אחר מהני. והיינו דוקא בנסכים משום דמביא זבחו היום ונסכים אח"כ. אבל בתודה דע"כ צריך לחם נקבע ממש ולא מהני בי' תנאי. וא"כ ר"מ ס"ל דשחיטה קבעה ממש כמו תודה ולא מהני בי' תנאי וע"ז פליגי חכמים:
דף עט:
בגמ' והאר"ח שמן שהפרישו לשם מנחה זה כו'. קצת קשה דיש לחלק דשמן דגופא דמנחה היא נעשה זיקה טפי מנסכים לגבי זבח. וטפי הו"ל להגמ' להביא מדרבה דזו תודה וזו לחמה אבדה תודה אבד הלחם. עי' פסחים (י"ג:). והנה למסקנא אפי' בצבור לא אמרי' בשמן לב ב"ד מתנה עליהם. ותמהני על הרמב"ם שהשמיט הדין הזה לגמרי דשמן שהפרישה למנחה זו אין לו תקנה אפי' בצבור:
שם בגמ' גזירה שמא יאמרו כו' פירש"י בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. ולכאורה שפת יתר הוא דאפי' נפסל כיון דליכא תנאי אסור לשנותו. אכן נראה דקשיא לרש"י דמה תקלה יהי' מזה. הא לעולם כשנפסל הי' תנאי ב"ד. ולהכי מפרש דשמא כשלא יפסל הזבח נמי יאמרו דמוציאין כו'. אכן הרמב"ם והרע"ב כתבו דדוקא גבי קרבן צבור הי' תנאי ב"ד וא"כ א"ש בלא"ה דיאמרו גם בקרבן יחיד מותר לשנותו. ויש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דאמר רבה זו תודה וזו לחמה אבדה תודה אבד הלחם. ולא אמרינן בי' תנאי ב"ד משום דבקרבן יחיד לא הי' תנאי ב"ד. ובזה נראה לפרש כוונת התוס' לעיל (מ"ו: ד"ה אבדו כבשים) דלא אבד הלחם וכ' דל"ד לזו תודה וזו לחמה. וכוונתם משום לב ב"ד מתנה עליהם. מיהו למסקנת הגמ' דדוקא שהי' הזבח זבוח באותו שעה. א"כ התם בזו תודה מיירי רבה דלא הי' עדיין תודה אחרת. וגם בכבשים לא נתיישב בזה כיון דכבשים אחרים לא הי' אז לא אמרינן לב ב"ד מתנה וצ"ע. ויש ליישב ולחלק ואין להאריך:
שם בגמ' אבל לפני כפרה טעונין לחם. ומסקינן דמיירי בולד תודת חובה. ונראה דגם כשמקריב אח"כ השני' היינו האם נמי טעונה לחם. דהא כבר הפריש לה לחם. רק דהולד ג"כ צריך לחם כשמקריבה מקודם. כיון דיוצא גם בזה ידי נדרו. ואם תאבד אח"כ האם או תמות יהי' פטור לכן חל גם על הולד שם עיקר התודה שנדר. אבל האם עכ"פ נמי צריכה לחם. וכ"כ הרמב"ם (בפי"ב מפסוהמ"ק) דשניהם צריכין לחם. וז"ל ולד תודה ותמורת תודה ותודה שהפרישה ונאבדה כו' אם הביאן עד שלא כיפר שניהם צריכין לחם. מיהו לקמן מבואר דאם נתכפר באמצעית שניהם אין טעונין לחם ע"ש. והרמב"ם עצמו הביא זה הדין (שם ה"ט) והדברים סותרים זה את זה. וע"כ נראה יותר לדחוק דמ"ש הרמב"ם שניהם טעונין לחם פי' א' משניהם. א"כ אפשר אפי' קרב הולד בראשונה ואח"כ האם אין האם צריך לחם. וצ"ע בכוונתו דאי הצ' שניהם דוקא ומיירי רק כשמקריב הולד בראשונה לא הו"ל לסתום אלא לחלק בין הקריב האם מקודם או הולד:
דף פ.
בגמ' אדם מתכפר בשבח הקדש. צ"ע הטעם כיון דדבר שבחובה צריכין להביא מן החולין א"כ למה מתכפר בולד שהוא מן ההקדש. ולכן הי' נלע"ד דמיירי דוקא בהקדישה מעוברת דא"כ הקדיש ב' הבהמות על נדרו שנדר ולכן כל אחת מהם עולה לו לנדרו אבל התוס' כתבו דאפי' הקדישה ואח"כ נתעברה מתכפר בולדה ונראה הטעם כיון דהשבח בא מן ההקדש שלו להכי מתכפר בו וצ"ע:
שם בגמ' זו תודה וזו לחמה כו' אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת. לכאורה מיירי רק לענין אי מחויב להביא תודה דכיון דאבדה התודה תו א"צ להביא תודה אחרת. וכן פרש"י אבל באמת מבואר בפסחים (י"ג) דכוונת רבה דהלחם נפסל לצרפו בתודה אחרת כיון דנזקק לתודה זו. אבל אבד הלחם יכולין להביא לחם אחר לתודה זו דהלחם בטל לתודה והתודה אינה בטלה להלחם ע"ש. (וכן פירש"י שם]. וכן כוונת התוס' לעיל (מ"ו: ד"ה אבדו כבשים) דקשיא להו כיון דהונפו ביחד להוי כזו תודה וזו לחמה דלא נוכל לצרף לחם אלו לכבשים אחרים ע"ש. ואפשר לומר דדוקא בנדבה דאמר הרי זו. אבל אם אמר הרי עלי ואח"כ הפריש ואמר זו לתודתי וזו לחמה כיון דאחריותו עליו ממילא הפרשת הלחם לא הוי לתודה זו לבד רק לתודת נדרו ויכול להביא זה הלחם עם תודה אחרת. ובזה יש לפרש מ"ש התוס' הנ"ל באבדו כבשים מביא כבשים אחרים דל"ד לזו תודה וזו לחמה. משום דהתם אין הציבור נפטרים באיבוד הכבשים וצריכים להביא בע"כ כבשים אחרים לכך כשר הלחם לכבשים וצ"ע לדינא. אך כאן פירש"י דאע"ג דלחמה קיים א"צ להביא תודה אחרת וגם זה הדין אמת. ונראה דזה תלוי בזה. דאי הוי מצי להביא הלחם לתודה אחרת. הי' מחויב להביא תודה כדי שלא יעבור על בל יחל ובל תאחר בזה הלחם. מאחר שיש לו תקנה ע"י הבאת תודה אחרת. רק כיון דא"י להביאו לתודה אחרת ממילא א"צ להביא לגמרי. מיהו אכתי יש להקשות כיון דמבואר שם בפסחים דיכול לפדות החלות א"כ יהי' מחויב לפדותן ולהקדישן אח"כ עם תודה אחרת דכל טצדקי דיכול לעשות לקיים נדבתו למה לא יעשה. וא"כ מנ"ל לרש"י דין זה. וגם הרמב"ם לא כתב אי מחויב להביא תודה אחרת או לא. ואדרבא לכאורה הי' נראה לפרש כן הסוגיא דפסחים שם דמקשה ונפרקינהו. ופירש"י כדי שלא להפסיד קדשים. וזה דוחק קצת דלא שייך בזה הפסד קדשים כיון דאי יפרקינהו נמי יהיו חולין. ואי דיהי' המעות קודש הלא יכול לחלל על ש"פ ויהי' דבר מועט. ולמ"ש א"ש הפירוש בקושית הגמ' דיהי' מחויב לפדותן כדי להביאם אח"כ עם תודה אחרת. מיהו אין בי כח לחלוק על רש"י ז"ל. ולכן נראה לי טעם רש"י בזה. כיון דאמר וזו לחמה הפי' שיהי' לחם של תודה זו. א"כ אפי' אם יביא הלחם לתודה אחרת לא יקיים נדבתו ולכן פטור לגמרי להביא תודה אחרת אפי' ע"י פדיון:
בתוס' ד"ה מאי קמ"ל וכו' ותימא דבתמורה וכו'. אפשר ליישב דאע"ג דבאמת אית לי' לר"י אדם מתכפר בשבח הקדש. מ"מ דייק הגמ' שפיר בתמורה. כיון דר"א לא ידע דר"י ס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש. ומ"מ שמע ממנו הדין דרצה בה מתכפר. א"כ ע"כ אמר ר"א הטעם לזה משום דשיירו משויר ואין זה סותר לזה. ונ"ל דנ"מ במלתא. דאילו מטעם אדם מתכפר בשבח הקדש בלבד. נהי דרצה מתכפר בולדה מ"מ יהי' הדין דהאם תמות כדין חטאת שכפרה בעלי'. אבל לה"ט דשיירו משויר והוי כמו הפריש ב' חטאות לאחריות. לכן מתכפר בולדה והאם תרעה כיון דהם כמו ב' קרבנות וראיתי בלח"מ (פ"ד מפסוהמ"ק) שכ' פי' אחד בדברי הרמב"ם דס"ל שיירו אינו משויר ומ"מ מתכפר בולדה והאם תרעה מטעם דאדם מתכפר בשבח הקדש. ואינו נראה לע"ד דכה"ג האם תמות. דהא ל"ד למפריש ב' חטאות לאחריות כיון דעובר ירך אמו הוא. א"ו דס"ל להרמב"ם שיירו משויר כפי' השני שכ' הלח"מ ע"ש כנ"ל ברור:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו תוס' אח"כ אהא דמסיק הגמ' הכא דשמואל אמר כל שבחטאת מתה לאפוקי מדר"י דס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש. וקשיא להו מאי ראי' משמואל הלא אפי' ס"ל מתכפר כו' גם בחטאת מתכפר בולדה. ולמ"ש א"ש דנהי דמתכפר בולדה מ"מ עכ"פ האם תמות וכל שבחטאת השני' תמות בתודה יהי' שני' בלא לחם ובתודה אי כפר בולדה שניהם טעונים לחם. א"ו דס"ל לשמואל א"א מתכפר בשבח הקדש:
דף פ:
בגמ' אילימא משום דר' כהנא. הלשון אילימא לא א"ש דלמסקנא נמי הכי הוא. ואולי ט"ס היא ואגב גררא דלעיל (ט"ו.) דשם איתא כל לשון זה ושם במסקנא אמרו טעם אחר ע"ש. וטעו הסופרים לגרוס גם הכא אילימא ע"ש:
שם בגמ' תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהן חברתה אין לה תקנה. מכאן יש לתמוה על הרמב"ם שכ' (פי"ב מפסוהמ"ק) דלפני כפרה גם התמורה טעון לחם דהכא כיון דמתה יביא לחם לחברתה ממ"נ. וגם בלא"ה עיקר הדין שכ' הרמב"ם שם וגם בפיהמ"ש כאן דתמורה ג"כ לפני כפרה טעונה לחם. א"י מנ"ל ומ"ט הלא לפי מסקנת הגמ' לעיל האי ל"ש אלא לאחר כפרה קאי רק אולד תודת חובה ומשום דמתכפר בשבח הקדש. אבל בתמורה ודאי נראה דאינו מתכפר ידי נדרו. א"כ למה טעונה לחם כיון דגזירת הכתוב הוא דתמורה א"צ לחם. איברא דגם רש"י כתב בתחלת הסוגיא דלפני כפרה ולדה וחליפה ותמורתה טעונין לחם. מ"מ י"ל דרק בס"ד כתב כן אבל לפי מסקנת הסוגיא לעיל לא משמע הכי. ואפשר לומר דהרמב"ם מחלק דדוקא באם עדיין עיקר התודה עומדת ליקרב כדדייק הלשון והרי שניהם עומדות אז גם כשמקריב התמורה טעונה לחם. אבל במתה עיקר התודה פקע חיוב לחם מן התמורה וצ"ע בזה. מיהו יש לקיים האי דינא בתודה שנתערבה בתמורת תודה אחרת שכבר הקריב אותה התודה. ותמורתה נשארת ונתערבה בתודה זו. אך הלשון בתמורתה לא משמע כן. גם מ"ש הרמב"ם שם דהביאם קודם כפרה שניהם טעונים לחם. תמוה מדאמרינן לעיל בסמוך בכיפר באמצעית דראשונה ושלישית א"צ לחם. וכבר כתבתי לעיל בזה דצ"ל כוונת הרמב"ם שניהם טעונין פי' איזה מהן שיקריב ראשון. הגם כי דוחק הוא ע"כ דחיק ומוקי אנפשי':
שם בגמ' א"ל לוי לרבי וליתי בהמה ולחם כו'. ותמוה טובא ס"ד דלוי. וגם מה זה הלשון שהשיב רבי וכי מפרישין תחלה למותרות. בפשיטות תמוה טפי מה ענין מותרות שייך בזה. לכן נראה דלוי קיצר בלשונו בהא דקאמר בהמה ולחם. וכוונתו היה שיפריש מעות שיהיה בו כדי מותר ויקח מזה המעות בהמה ולחם. ומהמותר יקח עוד בהמה וא"כ העצה נכונה. רק גם ע"ז השיב רבי דלכתחילה א"י להקצות מעות ע"ד שיהי' בו מותר כדי להקריב בהמה בלא לחם זה אסור לכתחילה:
דף פא.
בגמ' משום דממעט באכילה דארבעים נראה הפי' משום דהא דקדשי מ' מתוך שמונים. הוא משום דנתכוין דארבעים יהיו לאחריות וכדפירש"י לעיל (ע"ח:) ותוס' כאן. א"כ כבר חל קדושת תודה עליהם אפי' אי הך דקיימא תמורה הוי מ"מ תו אין יכול לאכול הלחם בלא פדיון. וכמו דאין תקנה להך תודה דקיימא כמו כן לא יהי' תקנה לזה הלחם. וכמ"ש תוס' לעיל סוד"ה וכי מכניסין. דמשום גזירה אין פודין כשהי' בפנים. וא"כ צ"ל דקושית המקשן הי' כדי שיהי' תקנה לבהמה מוטב לעשות תקנה זו אפי' לא יהי' תקנה ללחם. וע"ז השיב התרצן דלכתחלה אין לנו לגרום הפסד ללחם בשביל להיות תקנה להבהמה. דאיהי כבר נפסדה ולמה נגרום לכתחילה שלא יהי' תקנה ללחם נ"ל:
שם בגמ' דילמא אם שיירו אינו משויר וה"ט דר"י דאדם מתכפר בשבח הקדש פרש"י וה"נ מתכפר באיזו תודה שירצה אבל להביא שניהם ולחמם לא. ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם דפוסק (פי"ב מפסוהמ"ק) בולד תודת חובה שניהם טעונים לחם. וטעמו נכון כמ"ש לעיל כיון דמביא הולד ומצי מתכפר בי' טעון לחם. והאם שמביא אח"כ ודאי טעונה לחם דהיא עיקר נדרו וא"כ קשה הכא. אכן נראה דהרמב"ם הבין דהגמ' הכא לא מקשי דיביא תודת חובה שיאמר הרי עלי נדדתי' אח"כ בסמוך דהתורה אמרה טוב אשר לא תדור אלא כוונת הגמ' כאן שיביא בתורת נדבה לפי ס"ד דגמ' דטעמי' דר"י משום דסבר שיירו משויר. א"כ מצי להקדיש הולד בפ"ע והוי שני תודות נדבה. ואם הנשארת תודה היא ולא תמורה אינו מקדיש הולד בפ"ע והוי רק ולד תודה. וע"ז דחה הגמ' דסבר שיירו אינו משויר ואינו יכול להקדישו בפ"ע. והא דרצה בולדה מתכפר היא משום דמתכפר בולד בשבח הקדש. וזה רק בתודת חובה ולא בתודת נדבה כמבואר לעיל בגמ' וברמב"ם שם. ולמ"ש לעיל לפרש דברי הרמב"ם דרק א' משניהם טעון לחם לק"מ]. אך יש לתמוה על הרמב"ם (דבפ"ד מפסוהמ"ק ה"ו) משמע דפוסק שיירו משויר. ומ"מ הביא (פי"ב) שם האי דינא דתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אין לה תקנה והכא מסקינן דאם שיירו משויר יש לה תקנה. שוב ראיתי בלח"מ (שם בפ"ד) דמסופק בדעת הרמב"ם אי ס"ל שיירו משויר ע"ש:
שם במשנה הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין. פירש"י דממילא מתחייב בלחם. ואיני מבין דלמה לי האי טעמא בלא"ה סתם תודה כולל בהמה ולחם. דלחם נמי נקרא תודה. ודוקא אם פי' בהדיא לחמה מן המעשר צריכין להאי טעמא דממילא מתחייב בלחם. וכן בפי' בהדיא הרי עלי תודה בלא לחם אבל תודה כולל גם הלחם כנ"ל.
דף פא:
במשנה תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא משמע לכאורה דאם לא פי' על הלחם כלום ואמר רק תודה מן המעשר יכול להביא גם הלחם מן המעשר. ודיוקא דסיפא משמע איפכא דתני תודה ולחמה מן המעשר יביא משמע הא אמר סתם תודה מן המעשר צריך להביא הלחם מן החולין. דאין לומר דבפי' לחמה מן המעשר יביא דוקא מן המעשר דהא מסקינן בגמ' דרצה מן החולין יביא ותע"ב כדפירש"י ותוס' וצ"ע לדינא. ומסברא נראה דדיוקא דרישא דוקא. דאי נימא דבלא פי' על הלחם כיון דנתחייב בלחם חשיב דבר שבחובה. לכן אפי' אי התודה מן המעשר מ"מ הלחם צריך להיות מן החולין. א"כ מה בכך שהוסיף לומר לחמה מן המעשר הלא כבר נתחייב בלחם כשחייב עצמו בתודה. א"ו כיון דגוף התודה מן המעשר גם לחם דידה מן המעשר. אך בתו"כ (פ' צו) מפורש דאפי' אמר תודה מן המעשר אם לא אמר בפי' ולחמה מן המעשר צריך להביא הלחם מן החולין ודריש לה מקראי ע"ש בפ' תודה]:
שם בגמ' ת"ש הרי עלי תודה בלא לחם כו' טעמא דאמר תודה כו'. ותמוה טובא כמ"ש התוס' דודאי אי אמר לחם בלא תודה מודה ר"ה. ומיהו לחזקי' דמוקי האי ברייתא כב"ש. אפשר דא"ש דכמו נזיר מן הגרוגרות דמפרש דדעתו לא הי' על נזירות דיין. אעפ"כ הואיל ויצא מפיו שם נזיר אין יכול לחזור לב"ש. וטעמם משום דס"ל דאין שאלה לנדר דהקדש כדאי' בנזיר (ט'.) ע"ש]. וא"כ ה"נ כיון דאמר לחמי תודה עלי לר"ה כבר נתחייב גם בתודה. אך לעיל בסמוך אמרינן בפשיטות דבאומר לחם לפטור תודתו של פלוני מודה ר"ה. א"כ י"ל דל"ד לנזיר דשם נזיר לא שייך רק מיין וא"י עוד לחזור. אבל בלחם דשייך לתודת חבירו מודין ב"ש. וא"כ הדרא תמיהת התוס' לדוכתי' ונראה מתוך הדוחק לפרש דכוונת המקשן הי' משום כיון דכולל ב' הדינים תודה בלי לחם וזבח בלא נסכים. משמע דכמו אם אמר נסכים עלי א"צ להביא זבח. ה"ה האומר לחם עלי א"צ להביא תודה והתרצן השיב דהא כדאיתא והא כדאיתא:
שם בגמ' ר"י אמר אפי' תימא ב"ה באומר אילו הייתי יודע כו'. י"ל דחזקי' פליג ע"ז דאפי' באומר אילו הייתי יודע פליגי ב"ה דהוי דברים שבלב. ואפשר דלדינא מודה חזקי' לדר"י רק משמע לי' דהמשנה והברייתא] מיירי בכל גווני וכדאיתא באידך ברייתא ולכן מוקי כב"ש. וכן משמע קצת מלשון ר"י אפ"י תימא ב"ה באומר כו'. ואי חזקי' פליג ע"ז הו"ל למימר אפי' תימא ב"ה וע"כ לא אמרו ב"ה רק בסתמא אבל באומר אילו הייתי יודע כו' מודין לב"ש. והנה הרמב"ם (בפט"ז זה' מעה"ק) העתיק סתם כלשון המשנה ולא פי' באומר אילו הייתי יודע כו' ובפי"ז שם כ' תודה בלא לחם אם אמר אילו הייתי יודע כו'. וצ"ל דהא דמקשי' בגמ' ואמאי נדר ופתחו עמו קאי דוקא אברייתא דפי' בלא לחם אבל באומר סתם תודה מן החולין לכו"ע א"י לחזור ולומר ולחמה מן המעשר. וכן משמע מדברי התוס' ד"ה תודה מן החולין ע"ש שכ' דאפי' לב"ה דחשבינן לי' נדרו ופתחו עמו ל"ד להכא. אך בלא"ה א"י מה קשיא להו דנראה דמתני' איירי כשעומד בדבריו ואינו חוזר מן התודה רק שהלחם רוצה להביא מן המעשר וזה א"א ולהכי לא מקשה הגמ' נדרו ופתחו עמו על המשנה רק על הברייתא דקאמר כופין אותו כו' משמע דהוא רוצה לחזור וע"ז מקשה נדרו ופתחו עמו כנ"ל פשוט:
שם בגמ' אמר אביי שמור הבא תודה ושמעת הבא לחמה. ורבא אמר שמור הביא תודה ולחמה. נראה דבהא פליגי דלאביי הגם דמחויב להביא לחם מ"מ אין זה בכלל נדרו. ואינו עובר בבל יחל כשהביא תודתו בלא לחם כיון דהוא לא נדר לחם. ורבא ס"ל כיון דהדין הוא דצריך להביא לחם הוי ממש כפי' בנדרו לחם ועובר נמי בבל יחל כנ"ל:
שם בגמ' לא יביא מחטי מעשר שני. פירש"י בהמה לתודה ולא משמע הכי דאי ליקח בהמה בחילוף החטים מיירי. א"כ בחטין הלקוחין ממעות מעשר שני דפליגי בי' מ"ט דמדמי לי' לשלמים. הא שלמים נמי מצי ליקח מחטים אלו דמ"ש שלמים או תודה. ולכן משמע דמיירי רק להביא לחם מגוף החטים. אבל לקנות לחם או בהמה בעד החטים ודאי שרי. וכן משמע להדיא ברמב"ם (בפי' המשניות ובה' מעה"ק פט"ז). אך מדברי הרמב"ם בפי' המשניות נראה שהבין פי' אחר בסוגיא דהכא. דמה שלמים אין גופן מעשר הפי' הוא דתודה קרי הכא שלמים והכוונה כמו דהבהמה גופא דבא מן המעשר היינו ממעות כמו כן הלחם שלה עיי"ש. ואולי גירסא אחרת הי' לו דלפי גירסא דידן דגמר לה משלמים לא משמע הכי. ולפי לשון הרמב"ם הי' נראה דדוקא באמר תודה ולחמה מן המעשר דהכוונה הי' שיהי' שניהם ממעשר בחד גוונא. אבל הנודר לחם לתודתו של פלוני מן המעשר אפשר דרשאי להביא גם מן החטים. וצ"ע:
דף פב.
בגמ' הלוקח חיה כו' למימרא דקני שלמים. לס"ד דגמ' נראה דכיון דנתפס בשלמים צריכין למכור החי' והעור לקנות מהם שלמים. ומלשון רש"י נראה דהחי' נאכלת כך. וזה תמוה. ודאי למסקנא דהוי כשור לחרישה. י"ל כיון דלא מתפסי בשלמים כלל רשאי לאכול בשר החי' רק העור לא יצא לחולין. אבל בס"ד הי' הפי' דאפי' העור לא יצא וה"ה וכ"ש גוף החי'. שוב ראיתי גם בר"ש (פ"א ממעשר שני) משמע כן להדיא דבר"ד דגמ' נמכר החי' והעור לצורך שלמים. ונראה לפרש דעיקר חידושא דמתני' דהחי' שקנה לשלמים אע"ג דמהני התפסתו וצריך לקנות מדמי החי' קרבן שלמים. מ"מ העור לא יצא לחולין. משום דדוקא מידי דראוי לאכלו כמו יין אגב קנקנו או חי' לבשר תאוה יצא לחולין גם הטפל כיון דכך היא המצוה בצאן וביין ובשכר. אבל הכא דעדיין לא עשה כלום וצריכין למכור החי' בזה לא יצא העור לחולין. וע"ז דייק הגמ' דקנה עכ"פ דמי שלמים. דאי התפסה לא מועיל כלום א"כ הוא חי' של מעשר וראוי לאכלו כמו שהוא ולמה לא יצא העור לחולין. ומשני דהפי' אינו בתורת יציאת העור. ומקשה מ"ט דבשלמא אי התפסה מהני א"ש כיון דאכתי לא קיים המצוה דא"י לאכלו עד שימכרנו. אבל אי לא מהני להוי כקונה לבשר תאוה. ומשני דהוי כקנה שור לחרישה כיון דיכול לאכלו מ"מ לא קנאו לאכילה. וה"ה הכא דהוא לא קנה לבשר תאוה רק לשלמים כנ"ל. ותמהני דרש"י לא הבין כן. ופי' דכל כוונת הגמ' הוא על העור. זה דוחק. ותו אמאי מקשה השתא מ"ט ולא קשיא לי' אגופא דמתני' מ"ט. ולמ"ש א"ש הכל:
שם בגמ' בהמה לבשר תאוה כו' פרש"י ותוס' כתבו דנלמד בספרי כו'. ואינו מוכרח דעיקר דרשא דספרי היא דשלמים יכול להביא ולא עולות. אבל להיות חיוב להביא שלמים אין נראה מדרשא דספרי דא"כ מה"ט לא יקנה חי' ג"כ. ובתוס' דחקו ליישב זה אבל ברמב"ם בפיהמ"ש (פ"א דמע"ש מ"ד) מבואר בשם הירושלמי דהי' תקנת חכמים ואה"נ דמה"ת יכול לקנות בהמה לבשר תאוה ע"ש ובר"ש:
שם במשנה כ"ד שבחובה אינו בא אלא מן החולין מסופקני במנחת נדבה אי באה מן המעשר. די"ל כיון דאין הזר יכול לאכלן הוי כמו עולות דממעטין בספרי משום דצריך להיות מידי דאכילה של שמחה ונהי דהכהן אוכלו מ"מ הבעלים א"י לאוכלו. ואחד רצה להביא ראי' מהא דצריכין קרא לקמן למעט חטאת דא"י להביאו מן המעשר אע"ג דג"כ אין נאכל רק לכהן. אבל זה אינו ראי' דחטאת של כהן שפיר ראוי לו לאכול וצריך מיעוט להכי דאפי' כהן א"י להביא חטאתו מן המעשר]. אבל מנחה דכהן פשיטא דא"י להביא ממעשר כיון דמ"כ כליל הוא וגם ישראל] י"ל דא"י להביא מטעם הנ"ל. אך מדברי התוס' ד"ה להקיש דכיילו מנחה בקושייתם משמע דס"ל דמנחת נדבה יכולין להביא וצ"ע. אכן בזבחים (נ'.) תוס' ד"ה אם. מבואר דמנחת נדבה באה מן החולין והניחו בצ"ע מנ"ל ע"ש. ובמ"ש בחי' שם לתמוה עליהם מדברי התוס' כאן]:
ומה שהקשו התוס' מעופות. לא הבנתי אי עולת העוף הא כליל הוא ואינו לאכילה. ואי חטאת הרי נאכל לכהנים. ואפי' אי הכהן עצמו חייב להביא חטאת עוף מ"מ הא חטאת ממעטינן לקמן מדכתיב אשר לו והאי דרשא לכו"ע היא וגם חטאת העוף דרשי' מדכתיב כמשפט כדאי' בחולין (כ"ב.) וכמ"ש התוס' לעיל (ב'.) דאתיא אליבא דר"א דהכא ע"שץ] אכן עיקר תמיהתם. נ"ל דהא מפורש בגמ' לעיל דתודה דבא מן המעשר יליף משלמים ושלמים ילפינן מדכ' שם שם כנ"ל. א"כ כל הבא מן המעשר ילפינן רק משלמים וכיון דבשלמים נתמעטו שלמי חובה א"כ כל שבחובה נמי כשלמים וזה פשוט. אך יותר מזה יש לעיין דרש"י פי' לעיל דתודה יליף משלמים שנקרא שלמים דכ' תודת שלמיו. א"כ נראה לפ"ז דמנחות באמת א"י להביא מן המעשר אפי' נדבות. ודוקא לחמי תודה י"ל משום דהוי בכלל תודה. אבל יש לתמוה ע"ד רש"י בזה דא"כ מה מקשה הגמ' ופסח גופי' מנ"ל הא י"ל פסח אפי' הי' בא בנדבה לא הי' בא מן המעשר דמנ"ל כיון דאינו בכלל שלמים ורציתי ליישב ולומר כוונת הגמ' דנילף אפכא להקיש פסח לבקר וצאן דבא מן המעשר ה"ה פסח. אך לפ"ז קשה מה דמקשה בתרביצא וכי דבר הלמד בהיקש כו'. הלא הא דפסח אינו בא מן המעשר אינו נלמד בהיקש כלל רק דההיקש מגלה שלא נדרוש להקיש פסח לצאן ובקר וממילא אין פסח בא ממעשר דמנלן כנ"ל. וממילא שוב שפיר מקשינן בקר וצאן לפסח. עוד קשה לפירש"י דהרי לקמן בגמ' מקשי' וחטאת גופי' מנלן משמע דכל הקרבנות ילפינן משלמים אי ליכא מיעוטא. ובאמת צ"ע איך ילפינן. ואפשר מהיקשא דזאת התורה. מיהו הא כתיב ג"כ לעולה בהאי קרא דזאת התורה ועולה לכו"ע לא אתיא ממעשר:
שם במשנה ונסכים בכ"מ לא יבואו כו'. פי' אפי' רוצה להתנדב מנחת נסכים א"י להביא אלא מן החולין משום דהוא כליל כדרשא דספרי וכ"כ התוס' והרע"ב. ופרש"י כאן תמוה [וברש"י כת"י פי' כנ"ל בתוס'] והרמב"ם בפיהמ"ש ובפט"ו ממעה"ק] מביא טעם אחר ע"ש:
שם בגמ' מה לפסח מצרים שאין טעון מתן דמים ואימורים למזבח. תמהני כלפי לייא דכיון דנאכל כולו לבעלים טפי מסתבר דיכול להביאו ממעשר כמו בשר תאוה ורש"י פי' משום דאינו דומיא דשלמים. ועדיין תמהני דלמה לי ילפותא דשלמים. ודאי שלמים צריכין לרבויי דהו"א כיון דאימורים קריבים למזבח א"כ אינו כולו לאכילה. אבל פסח מצרים דכולו לאכילת אדם י"ל דא"צ קרא כיון דמקוים בי' בכל אשר תאוה נפשך. ולשיטת התוס' (לעיל ד"ה אינו) דס"ל דמדאורייתא אסור לקנות בהמה לבשר תאוה. א"ש דכיון דאין קרב למזבח הוי כמו בשר תאוה ואסור. אבל באמת דבריהם תמוהים דהספרי בא לרבות דיכולין ליקח שלמים [אע"ג דמקצתו למזבח ואין כולו לאכילה כנ"ל]. אבל בשר תאוה ודאי מותר ורק חכמים גזרו על בשר תאוה כמ"ש הרמב"ם והרע"ב (פ"א דמעשר שני) מן הירושלמי עיי"ש וצ"ע:
דף פב:
בגמ' זבחי שלמי צבור נמי כ' בהו וישם באגנות. פירש"י דעולה דטעונה מזרק ג"כ מוישם באגנות נפיק. ולשון הגמ' לא משמע הכי. ותו דרש"י עצמו פי' בחומש פ' פנחס בפסוק העשוי' בהר סיני. אתקיש ללמד דטעון כלי כמו שהי' בהר סיני. משמע דדורות משעה לא הוי ילפינן אי לאו דגלי קרא. או דצריך קרא דהעשוי' לעיכוב. וא"כ פי' הגמ' הכא דשלמי צבור נמי כתיב באגנות. וממילא כיון דגלי קרא דהעשוי' בה"ס דדורות ילפינן משעה או דמעכב כנ"ל ממילא מסתמא בשלמים נמי הכי הוא. תו יש לדקדק במ"ש רש"י כיון דשלמים טעונין כלי כ"ש שאר קרבנות. אין מובן מה כ"ש. ואי משום דשלמים קדשים קלים וכ"ש שאר קדשים] משמע דפשיטא להגמ' דאותן השלמים של ציבור שהיו הוראת שעה הי' דינם כשלמי יחיד דהוי קדשים קלים. ולכאורה אפשר דדינם כמו כבשי עצרת דהא לא מצינו שלמי צבור רק בעצרת והם קדשי קדשים. א"כ י"ל דאותן שלמי צבור נמי קדשי קדשים הם וא"כ אין ללמוד מהם לקדשים קלים. ואולי הי' להם איזה הוכחה דדינם כקדשים קלים. אך בזבחים (צ"ח) פי' רש"י דכיון דשלמים נמי כתיב בקרא דזאת התורה ממילא לעולה מיותר דמשלמים יכולין ללמוד כולן בהאי היקשא ע"ש:
וצ"ל נמי דהא דמקשינן זבחי שלמי צבור נמי כתיב וישם באגנות. משום דהגמ' רוצה ליישב הברייתא לכו"ע. דהא למ"ד לא קרבו בני נח שלמים האי דכתיב זבחים שלמים לה' פרים היינו עולות כדאי' בזבחים (קט"ז.) ע"ש. ושלמים היינו בלי הפשט וניתוח (כדאי' במדרש בראשית פ' כ"ב]:
בתוס' ד"ה והשתא נמי כו' ורע"ק סבר אפ"ה אין דנין אפשר כו' וא"ת כו'. מה דפשיטא לתוס' דרע"ק פליג על זה. א"י מנ"ל. די"ל דקיבל מר"א דהא שתיק לי'. וגם סתם מתני' דהכא דיליף מפסח מסתמא אתיא אליבא דרע"ק ג"כ. ומאי דמקשה הגמ' ורע"ק פסח דאינו בא אלא מן החולין מנא לי'. היינו בס"ד דרע"ק דבעי לאפלוגי אדר"א מנין הוי יליף דין זה. אבל באמת י"ל דהודה לר"א. מיהו אפי' לשיטת התוס' נ"ל קושיתם דדוקא הכא ס"ל אין דנין אפשר משא"א. אע"ג דאיכא היקשא ועבדת כו' דע"כ שיהיו כל עבודות פסח שוין לאו כללא היא. דהא אינם שוים דלא הי' קרב דם ואימורים למזבח אבל בההיא דמקיש לידה לנדה שפיר שוין לכל מילי כנ"ל:
בד"ה ויקח את המאכלת כו' ותי' התוס' דחוק. ולע"ד נראה דהא תרי קראי כתיב ויקח כו' האש ואת המאכלת כו' ואח"כ כתיב ויקח המאכלת לשחוט כו'. א"כ אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין לחולין לדרוש שיהי' תלוש. והכא דרשו מאכלת השני לקדשים דצריך כלי כנ"ל. והא דאמרי' בגמ' והתם עולה היא דכתיב ויעלהו לעולה. צ"ע אמאי לא הביאו רישא דקרא והעלהו שם לעולה:
דף פג.
בגמ' קסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים אע"ג דהתוס' הביאו דאפי' למ"ד במעי אמן הן קדושין א"ש ההיא היקשא לענין דאין מקריבין השליל. מ"מ דייק הגמ' שפיר דקסבר בהוויתן קדושין מלשון ההיקש דאין שפיר ושליא קדוש בו. דאל"כ הו"ל למימר מוציא מכלל שליל כמו דאמרינן התם:
שם בגמ' מה מילואים מותריהן בשריפה ואין מותר ב"ח בשריפה. פירש"י דלא הי' שם מותר כו'. וקצת קשה מנ"ל הא. וגם לפי"ז הו"ל להגמ' לאסוקי נמי דדנין אפשר משאי אפשר כדלעיל. דהא כיון דלא הוי מותר ב"ח שם הוי אי אפשר. ולולי פירש"י ז"ל הי' נראה כיון דכתיב ואם יותר מבשר המילואים ולא כתיב מהמילואים סתם משמע לאפוקי מותר ב"ח והי' שם באמת ג"כ מותר ומעטי' קרא להכי] ילפינן מיני' שפיר [וכן פי' רגמ"ה וברש"י כת"י דפוס וילנא]:
שם בגמ' תנא משמי' דרע"ק זאת התורה כו' מנחה מה מנחה מקדשת בבלוע כו'. וצריכי למכתב במנחה ובחטאת. פי' כיון דממנחה ילפינן כולהו למה פרט הכתוב בחטאת אשר יגע בבשרה יקדש. קצת קשה למה לא דייק הגמ' לעיל בדר"א ג"כ הכי. כיון דיליף מחטאת לכולהו למה פרט הכתוב במנחה כל הנוגע כו'. ודברי התוס' בד"ה מה חטאת. שכתבו תרתי דריש מחטאת] תמוהים בעיני דרע"ק לא דריש כלל בלוע מחטאת: